פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 121)

ילדתי,

מה מעשייך?

מה בקשתך?

מה רצונך?

ממני וממך?

צפיתי בך גדלה 

ומבקשת 

מלכות וגדולה

עד מתי תדרשי 

לך שררה

עד מתי לך שבר יקר וגדולה

עד מתי חלומך יידרש רק לבית גנזייך

ושגיונות ליבך על דם חללי חדרייך 

ומה פועלך לפניי ולפנים?

זעקתך הרי כבר הוצעה לרבים...

לכי צאי לך בעקבי הצאן

ולבשי שמלותייך

הראי לי תפארת משאלותייך 

 

וברוב עם ואדרת מלוכה

תען בקשתך ילדתי

ותופעל על כל רואייך 

 

 

תן לי, תן לי את הכח

לאהוב, לאהוב רק אותך

כי רק אתה, רק אתה יודע

שלהיות פשוט זה כל כך מסובך

 

נפלתי, נשארתי צולע

זו פציעה, שלעולם לא תחלים

אני מאמין, אני מאמין שאתה שומע

אלו אנחנו, שכבר לא מקשיבים

 

כל כך, כל כך נמאס מ"בערך"

ו"כמעט" כבר השמיד לי חלום

הנחייה, שתראה לי ת'דרך

היא בקשה לתיקון השלום

 

אני שונא, שונא להיות בבית

ה'לבד' מעורר דמיונות

הלב העקר מחשיך את הטוב

ותקווֹתַי למציאויות חליפיות

אלוהי הלב והעורקים

הקרוטידים הכליליים המסתבכים סביב עצמם ונותנים חיות בעצם סיבוכם.
אלוהי האהבה, השנאה, המרות.
אלוהי האסור אסור אסור, עשה עשה עשה.
ואהבת אותו ואהבת אותך ואהבת את השבת, שמור וזכור.
זכור ושמור,  שמור על עצמך. 
שמור על הברית, כרותה לשפתיים
שפתיים הם איבר חופשי, לא כמו רגליים. נגיד
ועדיין הן יבשות וחתומות.
וחלומות בדר"כ שוכחים, וזה הקטע שלהם.
חלומות אמיתיים גם שוכחים, ואת זה הגיל עושה.
למען אלוהים זה, נשמח. למען הלב המסובך, נשמח. למען החלומות והאסור והלא
הכל משתבש לטובה.

וכשפסעתי

על אדמה חרוכה,

הרגשתי.

את הד הנשימות,

את הצרחות והכאב,

את המלחמות על הקודש.

והתביישתי

על עצמי.

על מי שהייתי.

ורציתי לשוב.

ולא הצלחתי.

מסכימים עם הרעיונות? משפטים חזקים? 

בס"ד

רק לא להתייאש
להמשיך לחפש
לחמם את הבית באש
של תורה תפילה ובקשה

כול מצווה נקראת חיפוש
מבקשים את ה'
תעיתי כשה אובד
בקש עבדך

לרקוד ולשמוח
לספר בדיחה לא לשכוח
להמשיך בדרך הטובה
לא להסתכל למטה

מוקדש לכול המחפשים!

רואה אותה עולה,

מתנשפת,

מתייגעת,

כשעל גבה שק,

לא קטן,

כזה שמכופף את קומתה,

שמשבר את גבה,

שעל פניה נוסך הבעה מהורהרת,

עצובה,

"אולי תעצרי לרגע?"

אני מציעה,

"תיקחי הפסקה, תנשמי לרווחה..."

"אני לא יכולה"

היא משיבה,

"אז לפחות תתני לי לעזור לך עם המשא"

אני מנסה,

אך היא רק מנידה בראשה לשלילה,

"אין לי בחירה,

צוויתי לסחוב אותם,

גם אם קשה,

גם אם הם מביאים את כוח סבלי לקצה"

"את מי?"

אני לא מבינה,

הרי על גבה יש רק שק אחד,

שאותו במאמץ נשאה...

"את החיים"

היא עונה,

ומותירה אותי ללא תשובה...

מעיפה בה מבט אחרון,

בדמות היגעה,

עוצמת עיניים,

ומתנתקת מן המראה...

צעקה
מכירים את הצעקה הזו?
קצרה, אולי, לא באמת
מילה
מכירים את המילה הזו?
מילה משיר, אולי, אותיות, רק,
לצאת
מכה
מכירים את המכה הזו?
כוח, ביד, על הרגל, בפנים, זה כואב על הזרוע
שריטה
מכירים את הכאב הזה?
שריטה, וסטירה, נשיכה, רק..
איפה, נדקר אני. היכן המרגוע

"עיקר התשובה שיהיה בקיא ברצוא ובקיא בשוב"

עיקר התשובה, שאהיה בקיאה,

גם בעליה וגם בירידה,

אבל מה קורה אם אני לא יכולה?

אם כל עליה הופכת כהרף עין לירידה?

בירידה אני טובה,

מעולה,

בדקתי בה כבר כל פינה,

את כל החורים, הסדקים,

אבל בעלייה אני חסרת אונים,

לא יודעת מאיפה מתחילים,

איפה לאחוז עם היד,

ואיפה להניח רגל,

השמחה הופכת במהירות לאבל,

והנה שוב אני מוצאת את עצמי בירידה,

ולאחר זמן מה מגיעה לעוד עליה,

מנסה,

עולה,

צעד אחד,

צעד שני,

ומדרדרת בחזרה,

יותר עמוק מנקודת ההתחלה.

מלמטה, נותנת לכולם עצות,

כיצד לטפס ולעלות,

מעודדת, עוזרת,

אבל בזמן הזה רק יורדת.

אז, זה אומר שאני חסרת תקנה?

שלא תהיה לי עוד תשובה,

עד שאהיה בקיאה גם בעליה?

איך יודעים איך לעלות?

איך לא מתייאשים מלנסות ולנסות?

ידוע שכשאדם חי אז הגרף של ליבו עולה-יורד, עולה-יורד,

וכשאדם מת, הפס ישר, לא עולה- לא יורד.

אז מה קורה כשהגרף בירידה מתמדת?

כשהשמחה מסתלקת והעצבות משתלטת?

בינתיים אני רק יורדת,

בקיאה,

אבל בירידה...

אולי אליהו

 

קוציא מוציא , מפשיל נפשי

דורך קשתי, זורק חטאי.

בי יביט ויחפשני 

בי ישרוק חי אור אלי.

בוער הוא דורש והדר מבקש

בועט בדורס צורתו מטשטש.

 

בני א-ל חי הם

לא יטשו אם

גידלה שופטיהם

ישלח גואלם.

 

שוב הוא מפציע, עצם מודיע

לב הוא ירגיע, לחם ישביע.

בי בושת אי דעי

בי צף לו לו יהי.

שב מנחם וחזר מרחם

זורח לכם הערב והשכם.

 

בני א-ל חי הם...

 

לו יכולנו באמת להשליך
מילותינו, אמרי פינו וצלילנו
אל הים הגדול

לו יכולנו להתוודות חטאינו ביום אחד

אשמתי, בגדתי לא בגדתי, כעסתי
נלחמתי, נאבקתי, רציתי לא רציתי
פחדתי

ותשליך במצולות ים
כל;

והענקנו מכיסנו כל שהיה בנו
אגרנו יושרה, שחררנו אמת, פקחנו עיניים
מורכבות- מחייכות
רק להשליך
כל
לא הצלחנו;

שלחתי אותי ונשלחת אתה
הא לך
א-לוהי
חטאיי, הרגליי, מעשי ידי, אנוכיותי, רצונותי
נדמה כי אין בי רצון אלא אתה
ונדמה כי אתה כבר אינך --
רוצה

שארצה

אולי נשליך מעלינו כל ערימות יפות
שהשארנו
בצידי דרך לכסות
נשמה

אולי הגיע העת למים טהורים
שייזרקו מלמעלה
ואנו נהיה שם לקבל
פושטי ידיים ומבקשי א-ל
ישרים

הגיע העת לתשליך.

קם בבוקר, נוטל ידיים,

ציפורים מציצות בשמים,

"מודה אני לפניך"

על כל רגע ורגע,

פשוט חי את השמחה,

רואה את מציאותו של הקב"ה בבריאה,

"מלך חי וקיים"

אין על אבא, 

פשוט כל יום,

"שהחזרת בי נשמתי"

למרות כל מה שהיה,

איך שנפלתי,

חטאתי,

אתה נותן לי עוד הזדמנות,

"בחמלה רבה"

אז עכשיו,

איך אפשר שלא לחייך,

ופשוט לחיות את-

"אמונתך"

להיות איתך, ולהרגיש את השמחה שבאמונה!!

אחרי שניסיתי את כל התרופות האפשריות,

כל הסמים המותרים בחוק, מרצון

ריטלין, רסקיו, כדורים מיוחדים..

וכל פעם כאב לי הראש יותר ויותר,

והריכוז ברח ממני עד לקצה השני של החדר,

ועצבן אותי הכל.

 

ואז,

נפתרה בעיה מרכזית, ענקית ופילית כזאת,

שרומסת,

עם גוף אפור ענננננק ורגליים דורסות.

ופתאום, רציתי!

רציתי ללמוד,

נשארתי חצי שעה אחרי השיעור כדי להבין דברים שחסרתי.

למדתי מעבר,

אז אומרת,

אולי הריכוז תלוי בי,

ולא ברופא מקריח עם זקנקן של תיש?

שיר לך נכתב

הסגולה לאם ואב

עת פרצת לעולם החיים

רצוף המקומות והרגעים

 

פתאום נשמעה בשורה

נשמה חדשה ירדה

איזה חידוש ואיזו צהלה

חיים- כ''כ הרבה בה, במילה

 

ואיך זה שאת הקטנה

חסרת היכולת והרחוקה

נוגעת בלב האוהבים

משמחת כל איש לבבי

 

האוהבך

מוצאי-שבת, הנשמה היתרה כבר יצאה,

מרגישה חצויה,

מרגישה מפורקת,

ולא רק בגלל ששבת כבר הלכה,

עמוסה נפשית.

מוציאה מחברת ועט,

באה לכתוב,

הדיו נשפך,

כתם כהה במרכז הדף,

כמו הכתם שבלב שלי,

כאילו הוא מרגיש את הצעקה שרוצה להתפרץ ממני,

לא עומדת בזה,

רוצה לבכות,

אבל כבר נגמרו לי הדמעות,

מנסה לנגן,

אך האצבעות קפואות,

לא מרגישות,

כבר לא מנסות,

לפרוט,

על המיתרים,

על מיתרי הלב,

להרגיש.

"מה קורה איתי?"

אני נשרטת כבר מכל הניסיונות,

לא מבינה מה ה' רוצה ממני,

מתפרקת,

לאט, לאט,

מחכה שכבר אגיע לעולם שכולו טוב,

לעזוב את העולם הזה,

להרגיש את אבא קרוב,

ולא להרגיש יותר מפורקת,

להרגיש עם הקב"ה-

מחובקת...

כמו בכל שבוע הם רצו בסך הכל להגיע לירושלים, בחמישי בלילה- זה המנהג השבועי שלהם, 5 חברים שכל החיים שלהם מתרכזים ביום הזה במקום הזה ובשעה הזו, אבל עם הקמת הממשלה החדשה- הוחלט להציב שומרים בכניסה לכיכר ציון ולכל הזולות הפזורות על פני רחוב יפו ומתחתיו.
"נוער נושר לא יורשה להיכנס" נכתב על השערים ובספר החוקים החדש של מדינת ישראל.
כעשרה גברים לבושים כחול נעמדו בשורה וחסמו את קבוצת הילדים שרצו להמשיך בדרכם.
"איסור לבעלי עגילים בגבה" קרא אחד השומרים בקול.
"מכנס קרוע" אמר השני.
"עישון" קרא השלישי.
"והדובדבן שבקצפת-" חייך ברשעות שומר רביעי; "פיאות"
"יש איסור צביעות" נצצו עיניו של הראשון, "משחקים אותה דתיים, אבל כשתעברו את הגדר אני לא אתפלא אם אחד ממכם יהפוך לאבא בעודו רווק."
אף אחד לא פצה את פיו, וכל אחד כבש בליבו את הכעס ששרר בו על ההשפלה.
לאט לאט התחילו להיאסף מבעד לגדרות עוד ועוד נערים שהיו בדרכם לזולות העיר הנסתרות, וכשגילו שהם נכנסו לרשימת האסורים התיישבו, אחד הוציא גיטרה, השני דרבוקה, עוד אחד גיטרה, והחלו לנגן, קבוצה של עשרה אנשים על המדרכה לייד התחנה המרכזית בירושלים, יושבים ושרים.
המילים יצאו מפיהם ולמרות הלילה, היה נדמה שאור חזק מאיר אותם.
"שכבר יבואו ויגידו שהגיע גאולה
שהתפילה תגיע לכל אוזן כמו האזעקה
והלוואי שבעתיד יהיה קצת פחות שחור
הלוואי ויבוא האור"
העין של אחד השומרים נראתה רטובה לרגע, עוד אחד ניסע להבליע חיוך קטן אך ללא הצלחה, והשלישי טפח בחיבה על כתפו של אחד מהנערים.

שלושה ימים הם ישבו שם ושרו, כלי הנגינה הונחו בצד עם כניסת השבת.
השומרים התיישבו ליידם והצטרפו לשירה.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.

ותכלס מה שנשאר לנו לעשות בעולם הזה זה לאהוב, לחבק ולקבל כל יהודי באשר הוא.
בתנא דבי אליהו מובא "כך אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה"

שנזכה❤️

צור ישראל

מגן ישענו

ממתנה נחליאל

במדבר הוליכנו

נתן לנו את התורה

הוריש לנו אותה במתנה

לנו את הדרך היא מורה

לפעמים צריך מעט המתנה

וגם אם הדרך קצת קשה

כמו סלע או אבן צוֺר

לפעמים צריך להגיד לסלע בבקשה

אך לפעמים צריך להכות בו ללא מעצור

אם אבן הוא נימוח

התורה היא התרופה הדרוּשה

זה לא מובן במוח

זה מושג מופשט "קדוּשה"

כשאדם קדוש וא-לוקי

יוצא מסדרי הטבע הרגילים

וגם אם יקום עליו איזה עמלקי

הוא יצא מזה בדרך פלאים

כי לנו יש אבא שבשמים

שהוא עלינו שומר

נשפוך ליבנו כמים

כחומר ביד היוצר

הננו מתבטלים אליו

משליכים עליו יהבנו

והכל יסתדר מאליו

כי הוא אבינו

כי לנו הוא דואג

אנחנו בניו האהובים

על המן והיטלר לועג

כי בזכותם בניו אליו שבים

 

נסוכים באמונה ובביטחון

בטוחים בצדקת דרכינו

ניצחנו את עוג וסיחון

והוא בעז"ה יצילנו

וגם אם יש נסיגה

יש הדרדרות לאחור

בתולת ישראל נוּגה

הכל נצבע בשחור

יש תקווה לאחריתך נאום ה'

בעז"ה יהיה עתיד מוצלח

ירד מן השמים עלינו הגשם

הוא ולא שרף הוא ולא מלאך

כשהם גדולים הם ככוכבי השמים

ענקים ומאירים כזוהר הרקיע

וכשהם נופלים נופלים עד תהומות מים

האמורי והכנעני אותם מוקיע

אך הקשר שלנו עם ריבונו של עולם

זה קשר חיובי וטוב

זה מראה את גדולת כולם

ולא כעול או כחוב

עיני ה' א-לוקיך בה

בוחן כליות ולב

תוכו רצוף אהבה

למרות שפני הדור כפני כלב

 

אך עבודתינו חשובה עד מאוד

אנחנו צריכים להאיר

כנועם שיח סוד

את רחמי שמים להעיר

ואחרי שנאיר בעצמינו

כל הבעיות יפתרו

תיפח רוח בעצמותינו

הרוחות הרעות יסורו

ונהיה אור לגויים

כי נהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש

עם סגולה שבחר ה' מכל העמים

עם מאוחד- "את כל היהודים כנוס"

ולא מפֻזר ומפורד

רווי מחלוקות ושנאה

כי אז נחליק במורד

במורך לב ובמגינה

צריך להיות חזקים

להחזיק חזק ולא לוותר

ואז ננצח בני ענקים

נירש לנו הכתר

ונמליך את קודשא בריך הוא עלינו

ניתן לו המלוכה והממשלה

עול שמיים ועול מצוות על כתפינו

והוא ימציא לנו המחילה

שיר טוב ומלטף ומנחם
ויוצא ההפך לגמרי
אני אפילו לא מרגישה כך כעת..
מעניין אם יש הסבר לתופעה



הֲלִיכָה מְדוּדָה
צְעָדִים אִטִּיִּים
עָמְקֵי מַחֲשָׁבָה נִגְלִים בַּחֲטָף
הֲצָצָה מְהִירָה לָעוֹלָם שֶׁנִּשְׂרַף

גַּעֲגוּעַ יוֹקֵד נֶעֱקַד עַל מִזְבֵּחַ
עָבָר שָׁלֵם מִתְנַדֵּף וּפוֹרֵחַ
אַתָּה מְדַבֵּר בִּי
מִתּוֹךְ עוֹלָם שׁוֹקֵט בְּטִבְעִיּוּתוֹ

כַּמָּה כָּמֵהַּ הוּא הַלֵּב
לִשְׁטֹחַ לִמְרֹחַ אֶת כָּל הַכְּאֵב
עַל קִירוֹת דּוֹמְמִים
עַל אֲבָנִים שׁוֹתְקוֹת שֶׁאַתֶּם

מִתְאַוֶּה הוּא לִצְרֹחַ
לָעוּף וְלִבְרֹחַ מִמִּגְבְּלוֹת הַיּוֹם
לַחֲשֹׂף פָּנִים אֲחֵרוֹת פִּתְאוֹם
מֵת לָמוּת וְלַחְדֹּל מִלִּדּוֹם

פְּסִיעוֹת בּוֹדְדוֹת בּוֹדְדוֹת
בָּרְחוֹב הַנָּם, בַּגּוּף הַהוֹמֶה וְצוֹרֵחַ
יָרֵחַ שׂוֹרֵף מִמַּעַל
מַשֶּׁהוּ בִּי עָיֵף מִלַּחְתֹּם פָּנִים

וּבַחוּץ הֲלִיכָה מְדוּדָה
צְעָדִים אִטִּיִּים
עָמְקֵי מַחֲשָׁבָה נִגְלִים בַּחֲטָף
הֲצָצָה יְחִידָה לְעוֹלָם שֶׁנִּשְׂרַף

וְנִשְׂרַף
וְנִשְׂרַף
...

לעולם אל תביט בעיניי כך

התשמע ישראל?

כשהשמש מכה בעיניך 

שיסלח לי הא-ל!

שזופות זרועותיך,

הפלתני שדודה

בגברים הנני, ובכן,

למודה
אך בך לא לימדוני

והיאך ילמדו?

שיערך השחור

אוי לי!

שה' יעזור

 

לפני זוג עיניך

רק איך אתרכז?

שְׁאֵלָתִי לפניך

 

היכן אתה אוחז?

 

אלמוג אוהבת את הזריחה.
הצבעים של השמיים והרוח הקרירה שמשחקת לה בתלתלים הצפופים גורמים לה להרגיש שהיא הכי יפה בעולם.
אפילו שהיא תמיד מרגישה ככה. בעצם.
היא זורקת לעולם השקט שריקה ארוכה ועולה לאופניים בחיוך ענק.
איזה בוקר טוב.
עדיין קצת חשוך אבל היא כבר מצליחה לראות שיום מקסים היום ולמי אכפת שאולגה התעקשה להאריך לה את המשמרת בפעם השלישית השבוע.
היא נוסעת מהר.
משהו שחור נראה מרחוק על המדרכה. היא כמעט מתעצבנת שאנשים כל הזמן זורקים את הזבל באמצע הרחוב במקום ללכת עוד כמה מטרים ל---
היא בולמת בשניה האחרונה ונופלת מהאופניים.
כשהיא מתרוממת הבחורה שישנה שם בנחת כבר ממצמצת בעין אחת ואלמוג רק מצליחה לחשוב שהטישרט אוברסייז השחורה שהיא לובשת באמת מתאימה יותר להיות שקית זבל.
היא לא שואלת אותה למה היא ישנה על המדרכה, רק - ''מה זה החולצה הזאת! כמעט דרסתי אותך בחיי...!"
רחלי לא מבינה איך כמעט נדרסים בגלל חולצה. והאמת, היא בכלל לא מבינה כלום ממה שקורה כאן.
היא מתיישבת בזהירות ליד אלמוג שנראית מזועזעת נורא.
''מי את בכלל?'' רחלי מבולבלת.
''אני אלמוג.'' היא יורקת את זה ומנערת את התלתלים כדי להדגיש כמה זה לא חשוב עכשיו. ''ואת..'' היא מנסה לחשוב על המשך מתאים שיתאר את הנס העצום שקרה כאן הרגע. ''בחיי שא-לוהים אוהב אותך.'' היא מחליטה בסוף.
''א-לוהים?'' רחלי מגחכת. ''הוא זרק אותי.''
הצחוק מתפרץ מאלמוג בלי שהיא רוצה בכלל. לא שואל, כמו תמיד.
''הוא זרק אותי.'' רחלי אומרת שוב. והיא לא צוחקת בכלל.
''באמת?'' אלמוג מרימה שתי גבות משועשעות. ''ככה.. זרק אותך..!''
''כן ככה.'' רחלי לא נבהלת מהפליאה הלועגת שלה. ''הוא לקח אותי אליו קרוב קרוב כדי שאני ארגיש כמה זה מתוק ורגוע ואז- אז הוא שוב זרק אותי ממנו לטירוף המטלטל הזה.''
אלמוג מצליחה להתרצן סוף סוף.
''הבנתי.'' היא אומרת בשקט.
ואז היא לא אומר עוד כלום והשקט עומד ביניהם עוד דקות ארוכות. רציני ודומם ועצוב.
''את יודעת מה?'' ניצוץ קלוש של אור חוזר לעיניים של אלמוג. ''הייתה לי סבתא שקראו לה ג'קלין. היא הייתה צדיקה צדיקה.'' ניצנוץ מתגעגע עובר בעיניים של אלמוג וגורם להן להראות ירוקות מתמיד. ''וכשאמא שלי מתה היא באה אלינו לגור עד שאבא שלי התחתן עם אורנה.''
רחלי לא יודעת מי זאת אורנה אבל משהו בקול של אלמוג אומר לה שהיא לא אוהבת אותה יותר מידי.
אלמוג משחקת בפדלים של האופניים ששוכבים לידם על האבן המחוספסת. ''סבתא ג'קלין הייתה אוהבת להצחיק אותי, תמיד. וגם אבא.'' הקול של אלמוג צרוד מגעגוע. היא לוקחת אוויר. ''אבל תמיד כשהייתי הולכת לישון שני האנשים האלו היו נהיים עצובים עצובים. לא שמעתי מה הם דיברו אבל הקול שלהם היה בוכה.'' היא עוצרת פתאום ופונה לרחלי. ''את יודעת מה זה קול שבוכה נכון? כאילו לא דמעות עכשיו, יותר שבור כזה, מכירה?''
רחלי מהנהנת.
''זהו. אז תמיד זה היה ככה. ופעם אחת היה נראה לי שיש לי נחש בחדר אז מהר ברחתי מהחדר ובמסדרון היה יותר קל לשמוע את אבא אומר לסבתא בסלון שהוא מרגיש שהחיים שלו מתו עם אמא.
זה היה מפחיד אפילו יותר מהנחש, אבל לא ברחתי. חיכיתי לשמוע מה סבתא תענה לו.''
אלמוג מחייכת לעצמה ואז מרימה עיניים לרחלי. ''את יודעת מה היא ענתה לו?'' החיוך שלה מתרחב. ''היא הלכה לארון הקטן שהיו עליו הפמוטים שלה. ידעתי את זה לפי החריקה העדינה שלו כשהיא פתחה אותו והוציאה ממנו את הסידור הקטן שלה והקריאה לאבא לאט. 'מי כמוך.. ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה' - זה פסוק מ---''
היא מתחילה להסביר ורחלי קוטעת אותה. ''אני מכירה את זה.''
אלמוג לא נבהלת. ''את הפירוש של סבתא ג'קלין את בטח לא מכירה.'' היא פוסקת. ''היא הרימה אז לאבא שלי את הסנטר כמו שהיא הייתה עושה כשהוא היה בן שש והיא אמרה לו שהשם יתברך מצמיח ישועות חדשות כל יום.
את יודעת למה אומרים 'מצמיח' ישועה? כי המילים מצמיח ישועה הם רמז לדרך שהישועה עוברת, מאותו המלך שכביכול ממית אותה, קובר אותה באדמה סדוקה ואז מחיה ומצמיח אותה קמעא קמעא מהשברים. ואת יודעת מה? כמו שמחכים לניצנים עדינים שיבקעו מהאדמה, ככה צריך לחכות לישועה. לא לחפור באדמה ולנסות להוציא אותה אל פני הקרקע, הפוך, להסתכל למעלה. בתקווה, באמונה ובתפילה. לגשם.''
השמש שמתחילה לעלות לאט צובעת את התלתלים האדמוניים של אלמוג בנחושת אצילי.
''מאז אבא לא רצה למות יותר. אפילו שהכל המשיך אותו דבר. כי הוא ידע שישועה חדשה בדרך אליו, שאולי בחוץ הכל חרב ויבש ושומם אבל מתחת לאדמה, השם מצמיח לו ישועה חדשה.''
למילים של סבתא ג'קלין יש כמו קסם כזה והוא מחלחל ללב היבש של רחלי, משקה את הניצנים העדינים של הישועות שהשם שתל בו.
אולי בכל זאת, אלוקים לא זרק אותה.
אולי עכשיו עכשיו. הרגע. הוא מצמיח לה רפואה.
אלמוג מסתכלת בפלאפון וקופצת בפתאומיות. ''הצילוו. התחילה לי המשמרת כבר! אולגה תהרוג אותיי!'' היא מזנקת על האופניים ומנופפת לרחלי.
היא מתקדמת מטר ובולמת בפתאומיות.
''את יודעת מה?'' היא מסובבת את הראש. ''סבתא ג'קלין היא תמיד הייתה אומרת שלהשם יתברך יש כל מיני סוגים של ניסים.''
היא יורדת מהאופניים ומתקרבת לרחלי.
''מבינה? לפעמים אתה מרגיש שאתה עף באווויר ועוד שניה תיפול ותתרסק ואתה כבר מדמיין איך תתפרק שם לחתיכות אז אתה צורח 'השםם תעשה לי נסס'.
ואתה לא יודע שאתה כבר בתוך הנס.''
רחלי מהנהנת בשתיקה ואלמוג עולה חזרה לאופניים ומתרחקת משם.
התלתלים שלה רוקדים מאחוריה. מבשרים את הנס שהיא.
רחלי נשענת על הגדר בעצימת עיניים.
פתאום היא מרגישה את הגוף שלה, והוא כואב נורא. בעיקר באיזור הראש אבל גם השאר.
ואם סבתא ג'קלין הייתה כאן היא בטח הייתה אומר שגם הכאב הזה - הוא בתוך הנס.
חלק מהישועה החדשה שצומחת בה.
קמעא, קמעא.
מהשברים.


שבת שהיא בנפש/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית