פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 127)

בין קוץ לדרדר מתפתלת הדרך

נראה ממש לא קל

לא שמה לב לדרך המלך

מבט נוסק אל על.

 

הדמעות נוטפות, ונופלות על ירך,

מרגיש מעט אומלל

רק שימי לב לפרחים שבדרך

תוצר של היזע והעמל!

 

נ.ב. תודה ל @הכול לטובה

נעשה בהשראתה.

מתי לאחרונה לי אמרת
אל אשר תלכי אלך?
ומתי לאחרונה עזבת
את עיסוקיך החשובים,
גברת על איזור הנוחות שלך
ולי אמרת ובאשר תליני אלין?
כבר שכחת אחי לספר
כי עמך עמי ואלוקייך אלוקי.
כבר אינך נלחם עליי,
למרות שלך אני חשובה,
למרות שהמלחמה כבר קרובה אל קיצה.
ואולי עוד לוחש במעמקיך
הקול באשר תמותי אמות.
ואני מאמינה.
למרות שאינך טורח לחפש
את המקום בו תיקבר,
דע לך אהובי כי לנצח
אך המוות יפריד ביני ובינך..

@חותם-צורי

גֶּשֶׁם.
יוֹשֵׁב עַל סַפְסַל הַנַּדְנֵדָה בַּחוּץ.
וְגֶשֶׁם.
בְּרָקִים, רְעָמִים, וְגֶשֶׁם.
מְטַפְטֵף, נוֹטֵף כְּמוֹ דְּמָעוֹת
שֶׁיּוֹרְדוֹת בְּמוֹרַד הַלֶּחִי.
גֶּשֶׁם. סוּפָה.

בְּשָׁחֹר הַלַּיְלָה
הַכֹּל נִרְאֶה קוֹדֵר יוֹתֵר.
רַעַשׁ, שֶׁקֶט, הָאֹזֶן אֵינָהּ מַבְחִינָה.
רַק הַפֶּה חָשׁ טַעַם.
הַחְמָצָה.
וְלֹא מַרְגִּישׁ,
וְלֹא מֵזִיז כְּלוּם,
וַחֲסֵרָה הַכָּתֵף,
שֶׁאָבְדָה,
בַּגֶּשֶׁם.

עוֹמֵד מִתַּחַת לַפָּנָס הָרְחוֹב.
וְגֶשֶׁם.
מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת.
נִתְזֵי מַיִם עָפִים מֵבִין הַגַּלְגַּלִּים.
כְּבִיסָה שֶׁנִּשְׁכְּחָה בַּחוּץ.
פְּרֵדָה.
לְבַד.
וְגֶשֶׁם.

וְהַכֹּל עוֹצֵר.
עוֹמֵד בַּחוּץ.
רָטֹב.
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת.
זוּג שֶׁמְּטַיֵּל חוֹלֵק צָעִיף.
וְאֵין.
לִבְכּוֹת.
לִצְרֹחַ.
לִשְׁבֹּר הַכֹּל.
וְאָז דְּמָמָה, שֶׁקֶט.
לְפֶתַע מַבְזִיק רַעַם,
קוֹל בְּרַק נִשְׁמָע,
וְגֶשֶׁם.

כְּשֶׁהַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי וְהָאֵין יִפָּגְשׁוּ
רַק אָז יִפָּסֵק
הַגֶּשֶׁם.

אַהֲבָה.
כְּמוֹ צַלַּחַת ,
שֶׁעוֹמֶדֶת עַל קְצֵה הַשֻּׁלְחָן,
וּבִתְנוּעָה אַחַת פְּזִיזָה-
הִיא תִּתְנַפֵּץ
לִרְסִיסִים.

פזמונאים/משוררים/סופרים?
נמאס לכם לכתוב למגירה ולא לקבל פידבקים?
מוזמנים לקבוצת הכתיבה החדשה שנפתחה

קבוצת כתיבה

שלום יש אחד קוראים אותו אורן זריף מבני ברק ואומרים שהוא עושה פלאים, אבל הוא לא אדם דתי מה אתם אומרים עליו ואם יש עובדות אשמח יותר לשמוע

מבהיקה
באורה הזהוב,
מטילה צילה,
רחוק אך קרוב

לאז,
אל האור שנגנז,
אור של פז

של משואה
משא של שתיקה,
מענה הטובע
בים בקשה

לכבודו של היום
שנגוז
והפך לחלום
שהתגשם

בגשם של סוף,
במלקוש,
בגחל של תקווה
ושל עוד דברים טובים

בתיאבון חברים,

חג עצמאות שמח!

בס"ד

קישור לחלק א': נורמלית או לא נורמלית???! - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ב': נורמלית או לא נורמלית????!? (חלק ב') - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ג': נורמלית או לא נורמלית???!? (חלק ג') - נוער וגיל ההתבגרות

 

חלק ד'

כן. היא נכנסת.

היא הרימה את רגלה הימנית, קיפלה מעט את בירכה, והניחה את הרגל קדימה על הקרקע. הרימה את רגלה השמאלית, קיפלה מעט את הברך והניחה את רגלה השמאלית קדימה, על הקרקע.

וכך התקדמה לה לאט לאט בזהירות ובחשש.

 

"הסתכלי!" שמעה את פסיכו קורא לה בקולו העמוק.

היא הרימה את עיניה והביטה סביב, סוקרת במבטה את המועדון.  

זה היה מוזר! היא ראתה את כל כדור הארץ מתקטן תחת רגליה, ואותה עומדת מעליו.

זה היה הזוי. מחד היא ראתה את היבשות השונות ואת הארצות בתוכן. ומנגד, היא יכלה לראות כל אדם ואדם בעולם, מה מעשיו, מה הוא חושב, אומר, או מרגיש. היא ראתה הכל!!! את הכלל ואת הפרט, את חוץ ואת הפנים.

זה היה הזוי, מוזר, ויותר מכל- מבעית.

'ככה מתים??!' עלתה לראשה מחשבה מבהילה. 'או שאולי, סוף העולם הגיע??!'

'אני הוזה' נפלה לראשה ההבנה! 'אני לא סתם לא נורמלית! אני לא נורמלית עם תעודות. תכף יאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש וזה יהיה הסוף. יקשרו אותי למיטה כדי שלא אזיק לעצמי ויזריקו לי תרופות שיעלימו את הדמיונות, אבל... גם יעלימו אותי... את רוח החיות שבי.'

היא ניסתה להסתכל סביבה בשנית. אך עדיין, המראה נשאר כשהיה. כל כדור הארץ נפרש תחת רגליה, והיא ראתה בו כל פרט ופרט, כל אדם ואדם, וכל שינוי או תזוזה.

'אני חולמת בהקיץ!' היא הייתה בטוחה. 'אין אפשרות אחרת!'

 

היא ראתה מישהו בלבן מתקרב לעברה עם מזרק גדול, ובעתה מילאה אותה. הנה, זה קורה. לוקחים אותה לאשפוז.

אבל לא! זה לא קרה!

כי זה היה פסיכו, שהספיק לשנות את צבעו ללבן. בידו הייתה משקפת גדולה. אחת כזו שמרחוק בהחלט הייתה יכולה להראות כמזרק.

הוא הושיט לה את המשקפת, ואמר לה "התבונני! כל מי שתראי מבעד למשקפת שייך למועדון שלנו!"

היא קירבה את עינה הימנית למשקפת, סגרה את עינה השמאלית והשקיפה לכיוון כדור הארץ שתחת רגליה. נער תמיר השתקף מבעד למשקפת. הנער היה יפה תואר וחזק. הוא רץ במגרש כדורסל וזרק כדור גדול. היא הסיטה את משקפתה לימין, וראתה ילדה קטנה יושבת ובוכה. מסביבה היו אנשים רבים שבכו, אך את הילדה זה לא עניין, נראה היה כי הילדה אחוזת יגון. היא הקשיבה ושמעה את רחשי ליבה של הילדה והבינה כי הילדה מבכה על מות אימה שהסתלקה בטרם עת. יותר לא יכלה להסתכל לשם, ע"כ הסיטה את המשקפת למקום אחר. עתה היא הייתה במקום פורח ושליו, היא הביטה בו בעניין וראתה ילדים קטנים משחקים. היא התקרבה אל המקום במבטה וגילתה ש... הילדים עם תסמונת דאון.    

היא התבוננה בערים שונות, על אנשים שונים, ותמיהה אחזה בה.

 

"מה קורה פה???" שאלה את פסיכו בהשתאות.

"תביני" הוא אמר לה. "כולנו לא נורמלים!" הוא הביט בה, וכשראה כי מאזינה בקשב רב הוסיף להסביר: "מכירה את המשפט 'כל אחד מיוחד?!' בכל אחד יש דברים טובים, וכאלה שפחות. אבל אין אף אדם שזהה לשני. אפילו תאומים שנראים כזהים, רק נראים ככאלו. כי בסופו של דבר לכל אחד יהיה את החלקים הייחודיים לו. וע"כ אף אחד איננו נורמלי. לטוב ולרע. האחד גבוה, רעהו נמוך, השלישי מתקשה בלימודים, ואילו לרביעי אין הורים, החמישי סובל רגשית, ואילו השישי קטוע רגל. וכך ניתן להמשיך עד אינסוף...."

הוא שתק לרגע. נותן לה זמן לעכל ולחשוב על הדברים ואז הוסיף: "אגב, לא נורמלי זה גם יכול להיות לצד החיובי..."

"מההה????" היא שאלה אותו בתמיהה. "מ'זתומרת?"

בבת צחוק עלתה על פיו והוא ענה לה: "וכי אינשטיין היה נורמלי???! האינטליגנציה שלו הייתה הרבה מעבר לממוצע. ובטהובן...?! ומוצרט...?! ויש עוד רבים."

 

ההבנה חלחלה לתוכה והרפתה את אבריה הנוקשים.

האמת הדהדה, והלמה בה כתופים.

והיא ישבה מהורהרת...

"אז זה מה שאני?!" שאלה, אמרה לעצמה.

"הלא נורמלית- הנורמלית!"

סוף.

המבט עלה בסוף הלילה
הסיבות החלו להסתובב
הרגשות טיפסו להם למעלה
וחתול החל מיבב

אור הירח כבה ומואר
חשכת הלילה משוטטת לבדה
בפינה עלומה עומד זמר
ששר לו על אהבה אבודה

הוא רוצה עוד ועוד
הוא שומר סוד מסוד
חיים שלמים נעלמים
לתוך שדות של רגעים
ואולי יכנס אל החדר
יתאפס יכוון את התדר
הרי טעם גן עדן לא טעם
הפרי נשכח ממנו גם

לחישה קטנה מרחפת מעל
המפל זורם לו לאיטו
מחשבה גדולה נתפסת בגל
האמת כבר לא איתו

חוזרת הבדידות ומטפסת ברגליים
טיפה של שחור דופקת חזק
האהבה שווה כמעט כפליים
אך האינסוף נעלם במבזק

בס"ד

קישור לחלק א': נורמלית או לא נורמלית???! - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ב': נורמלית או לא נורמלית????!? (חלק ב') - נוער וגיל ההתבגרות

 

חלק ג'

הדרך התפתלה בינות להרים ולמעיינות, בין צוקים גבוהים ולעמקים פורחים. הם צעדו יחדיו, ושתיקה סמיכה שררה בניהם.

היא, עוד הייתה אחוזת הלם, והרהרה בהשלכות של המפגש הזה על חייה.

והוא, עסק במציאת תוואי הדרך ובעט בנרגזות אבני חצץ קטנות. האבנים הידרדרו במורד המשעול והשמיעו קולות חריקה חרישים בעת מגעם בסלע.

 

"כחחככ... כחחככ..."

הקולות נשמעו, וליוו את דרכם במנגינה שקטה.

וכך הילכו להם השניים שעה... ושעתיים.... ושלוש, עד שנדמה היה לה כי לדרך אין סוף!

'תכלס' היא חשבה לעצמה 'הדרך הזו היא בדיוק כמו הקולות שלי. שניהם חורקים, מעצבנים, מתישים, וחסרי סוף'.

היא המשיכה להרהר והסתכלה סביבה על הדרך. מנסה לאטום את האוזניים לרעשים החורקים,

מנסה לאטום את הלב לקולות הרודפים. כמובן, הניסיונות נענו בחוסר הצלחה. ורק צבעו המשתנה של פסיכו העיד כי נעשתה פה עבודה.

 

היא הביטה עליו. שיניו הארוכות יצאו מפיו וסימנו את תוואי הדרך בשעת הילוכו. הן נעשו חומות בקצותיהן מהעפר, וענפי ירק קטנים נראו מנפנפים לשלום ממקום מושבם בין שיניו. עיניו מצמצו במהירות, ורגליו קיפצו קדימה במהירות. היא הביטה בו וראתה את צבעו שאט אט הלך והשתנה לוורוד עתיק.

"תגיד, פסיכו" היא שאלה אותו. "מה הצבע שלך מסמל עכשיו?"

הוא הרים לעברה עיניים טרוטות ואמר בשלווה: "את זה את אמורה לדעת. לא אני!"

"מההה???" היא שאלה אותו במעט כעס "אדם צריך להכיר את עצמו, לא?!"

"וכי אדם אני?!" שאלה פסיכו במבט מתריס, הוסיף צחקוק גרוני עמוק ושב לשתיקתו.

 

היא נעצה את מבטה בעפר והתקדמה בדממה, מופתעת לגלות שהשינוי לא הורג אותה, מופתעת לראות ששינוי אינו דבר כה נוראי. תמיד חששה כ"כ משינויים, תמיד נמנעה מהם, ועכשיו, זה ממש מרענן!

היא המשיכה בשתיקה עד שלפתע  שמעה 'בום' חזק כאב חד צרב את מצחה. זה לא היה סתם כאב. זה היה כאב חד! חזק! משתק! כאילו... כאילו מישהו הלם בראשה בברזל.

היא הרימה את ראשה לראות מיהו האדם החצוף אך להפתעתה הוא לא היה קיים. כלומר, הוא היה קיים, אך אדם הוא לא היה. זו הייתה דלת ברזל גדולה. גדולה כך כך עד שאת סופה לא ראתה. מימיה לא דמיינה דלת כה גדולה.

היא הסתכלה בתמיהה על פסיכו אך הוא רק קיפץ קדימה בהתלהבות, כילד החוזר לביתו.  

 

הוא פתח בפניה את הדלת, הצדיע קלות ואמר: "ברוכה הבאה למועדון הלא נורמלים- שהם הנורמלים!"

היא נכנסה בחשש ובמעט סקרנות. בכל זאת, לא כל יום יוצא לה לפגוש יצור מוזר כ"כ המביא אותה למקומות עוד יותר מוזרים. ותכלס, היא באמת רוצה להבין אחת ולתמיד האם היא באמת לא נורמלית או ש... זה סתם דמיונות.

היא נכנסה. בדמיונה כבר ראתה יצורים רבים הדומים לפסיכו השוכנים במקום. יצורים רבי גוונים המשנים את צבעם בהתאם לבעליהם. היא דמיינה אותם מתחככים ברגליה, מעטה של גועל שטף אותה, ומבלי משים היא צעדה צעד אחורה.

 

"הי ילדה" היא שמעה את קולו של פסיכו מבעד לערפל הסמיך שעטף אותה. "את נכנסת??"

היא התקדמה פנימה חוששת, לחוצה, ובעיקר מסוקרנת. אך מה שראתה הלם אותה. הוא היה שונה, ומעבר לכל דמיון.

   א-לי, א-לי
שלא תכלה תפילתי
שלא תיאסף אל כלי
שתראה בה את נשמתי
שאדע שאתה שומע
שיש אוזן קשבת
כי אני כולי דומע
ואליך תפילתי מנותבת
תסיר את מחיצת הברזל
תפתח את השער
כי סל הזכויות אוזל
פנינו אל המחר
תראה בעניינו
תחוש בכאבנו
תגן עלינו בשעת צרה
תצילנו מאף ומעברה
איננו יכולים עוד לסבול
את הכאב והייסורים
איך כך נוכל לגדול
נאלצים לעשות ויתורים


פתאום שומע קול קורא
"תות"ח תות"ח!"
חושב זה ההורה
הולך למטבח
אמא אומרת לא קראתי
ואבא גם לא מבין
אך הייתי בטוח בצדקתי
ועברתי למצב מאזין
ובאמת אחרי דקה
שומע שוב קולות
רץ ללא הפסקה
לעבר החולות
אך גם שם אין קול
אין עונה ואין קשב
אין כלום מלבד הקול
של רשרוש העשב
כבר עברו פעמיים
אין לי אף חשש
כי הקול מן השמיים
אולי התדר קצת מוחלש
פניתי לריבונו של עולם
אמרתי לו "דבר"
והוא כאילו מנהל עולם
מצפה שאחד+אחד אחבר
אמרתי בהכנעה ובענווה
וכאילו מן השמיים
הקב"ה הרעיף אהבה
והותיר אותי בתוך המים
דודי חמק עבר
לא נתן אותו לגלות
אין לי שום דבר
מלבד מידע לדלות
חיפשתי בשווקים
וברחובות נתתי קולי
חיפשתי בחורים ובסדקים
כמעט נפלתי לחולי
פגעוני השומרים
מנעו ממני לחפש
לא נתנו לכוח נעורים
ובגלל זה התמסמס
הלכתי לשדות
נתתי קולי בבכי
לשבח, להלל, להודות

רוני, צהלי ושמחי

על כל הטובות שגמלנו

על כל החסד והשפע

שעשה ה' עמנו

עורי עורי עייפה

למרות שקשה לראות

את יד ה' והשגחתו

אך בלי הרבה תהיות

אפשר לראות אותו

בהסתר פנים

ללא הקלסתר

אך אליו פונים

למרות ההסתר

כי אותנו הוא אוהב

טרחנו, משאינו וריבנו

אך למרות שזה כואב

נותן לנו להתנהל בעצמינו

ואחרי שנתבגר כבר

ונגיע למצב השלם

כבוד ה' ימלא ההר

בלי הסוף- "ואכלם"

כי אנחנו נדע להכיל

את קדושתה של השכינה

כתונת תשבץ, מצנפת ומעיל

יהיו בעבודת ה' ברנה

כשיבנה בית חדש

ובו ה' יתגלה

ושם נשיר שיר חדש

וברננה נעלה

@רחל יהודייה בדם

@מאן דאמר

@אנונימי1002

מאין אור

הלילות לבנים/ הימים שחורים

והזמן כעוצר מלכת.

החרדות רודפות/ הרתיעות כובלות

מרגישה חסרת כל יכולת

 

אז כל יכול/ עזור לא ליפול

ולמד לקום וללכת.

תן כוח לבטוח / ועזור לי לשכוח

ולרפא את הצלקת.

 

התפילות עולות/ התקוות צפות

ועתה איני מועדת.

הרוח נושבת/ האמת מלטפת

והאמונה בלב מולכת.

 

נ.ב. תודה רבה ל@דוד.ב על השם לשיר

ותודה גם לכל המציעים

 

בס"ד

ההחלטה / דוד. ב


האוויר מתכנס כולו, נדחק פנימה בקרבי.
לא מתחשב בצפיפות הרבה שיש בתוכי.
חלקיק ועוד חלקיק מצטרף אחד אל השני.
יחד יוצרים הם תחושת מחנק בגופי.
מערבולות של רגשות ומחשבות סובבות ראשי.
סיפוק וריצוי רצונות הסביבה מניעות אותי.

אני מורגל בעניין, כך חשבתי לעצמי.
הרי אני חי כך כבר שנים, והגעתי למעמדי.

אך עכשיו אני מבין - זה מחוייב היה להיות זמני.
משום שלנפש יש מחסנים סופיים.
ואם לא אדאג למילוי החוסרים.
אמצא עצמי מהר שוב על הקרשים.

היה טוב ויפה לחיות כך כבר שנים.
והעבר היווה בסיס איתן לרגע המחכים-
שבו הבנתי שעליי לשדרג גישת חיים.
ולנתב את הדרך לחיים יותר מאמינים ומאושרים.

אשמח לתגובותיכם. מעניין לאן לקחתם את זה.

קישור לחלק א':

נורמלית או לא נורמלית???! - נוער וגיל ההתבגרות

נורמלית או לא נורמלית???! 

חלק ב'

חלק ב'

זה היה נראה חלום. אך זה היה ממשי מידי מכדי להיות חלום. היא צבטה בחוזקה את זרועה, מנסה להבין אם אכן זו מציאות. אך לצערה אותות הכאב אכן הורו כי זו המציאות.

היא הביטה בו שנית, ידו עדיין נשארה מושטת. תחושת קבס עלתה בגרונה, ובחוסר ברירה היא הושיטה את ידה  לשלום.

"נדבר?" הוא שאל אותה.

המחנק בגרונה התחזק. היא רצתה לצעוק לא ולברוח, אבל היא כבר מזמן שכחה איך אומרים את המילה לא. אז היא רק אחזה בבטנה ופלטה לעברו חלושות, "אבל... איך הגעת לפה??? ולמה... למה אתה נראה כ"כ, איך נאמר אתזה בצורה עדינה?! מבחיל?? או שזה ביטוי עדין מידי?"

הוא צחקק קצרות, החזיר את שיניו הארוכות לתוך פיו, ונעמד דום. נראה היה כי צבעו הירוק הולך ונעשה עכור מרגע לרגע, אך זה כלל לא הפריע לו. והוא ענה לה בטון עמוק: "את מודעת לזה שאני חלק מימך??! כלומר, את מכלילה את עצמך בהגדרה 'מבחילה'."

היא הביטה אליו מזועזעת, אך הוא רק הוסיף קצרות "נחמד?! נכון?!"

 

עכשיו היא כבר הבינה שהוא לא מתכוון לעזוב אותה כל כך מהר. היא התישבה על אבני החצץ בחוסר אונים, ודמעות של חוסר אונים עלו בעיניה.

"הי!" הוא קרא לה.

היא הרימה את עיניה והביטה לעברו. היא הסתכלה ותמיהה מטורפת אחזה בה. 'הוא מכחיל או שאני מדמיינת????'

"מדמיינת! מדמיינת!" קראו לעברה קולות פנימיים.

אך היא השתיקה אותם וקראה לעבר היצור בתסכול: "אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן???!!"

הוא התיישב לידה בשיכול רגליים ובצחקוק קצר החל לדבר.

"אני הדימוי העצמי שלך, ואם את רוצה את יכולה לכנות אותי בשם החיבה שלי אגו. אני זה כל התכונות שאת מייחסת לעצמך, תכונות האופי שאת חושבת שיש לך, מה את חושבת שהחברה חושבת עלייך, מה את חושבת על עצמך, ואפילו איך הגוף שלך נראה בעינייך.

זה בקצרה. בפועל אני כולל עוד הרבה מרכיבים ופרמטרים שונים. ואם נסכם זאת בשלוש מילים 'אני זה את!'"

 

שתיקה סמיכה שררה בינהם כדקה ואז הוא הוסיף.

"תמהת מקודם על המראה ה'מבחיל' שלי- שלך?! אז הריני לבשר לך כי את היא זו המעצבת אותי.

המראה שלי משתנה בהתאם למה שאת מרגישה, חושבת, ועוד כמה דברים שעוד נדבר עליהם בהמשך..."

דמעות מעורבבות של אימה ותמיהה עלו בעיניה, ולהפתעתה גם צבעו הלבין מעט.

הוא הסתכל עליה, ואמר לה בקול רועד: "צבעי משתנים בכל עת, אך מאז שנכנעת לקולות אני רק הולך ודועך, צבעי הולך ומעכיר, ואני אחוז דיכאון".

"אז מה עושים?????" היא שאלה אותו כשהבינה שהוא מחכה לתגובתה. "אין לי סיכוי! אני לא נורמלית, וזהו!!! וגם אם פעם הייתי, אחרי הקולות הללו אפסה כל תקווה"

 

"באמת זה מה שאת חושבת?! הוא שאלת אותה וקם באחת על רגליו.

ידיו החלו לנו מעלה ומטה בהתלהבות גוברת והוא צעק לה: "בואי איתי!!! אני ילמד אותך אחת ולתמיד מה זה נורמלי!"

"מהההה??" הפחד טיפס בגבה, והיא הרגישה כבולה. לא מסוגלת להשתחרר מהקולות. מפחדת מהשינוי.

לבסוף היא באה אחריו, בתפילה חרישית שלא תתחרט.

היא חשבה על הגרוע מכל.

אבל רק על דבר הבא היא לא חשבה!!

נִסִּיתִי לֹא לִבְכּוֹת,

לִהְיוֹת רַק בְּשִׂמְחָה,

לְהַנְצִיחַ אֶת הַחִיּוּךְ

שֶׁל הַשְּׁכֵנָה שֶׁנִּרְצְחָה.

 

נִסִּיתִי לֹא לִבְכּוֹת,

רַק לְחַיֵּךְ, לִצְחֹק,

כְּמוֹ עוֹד שָׁכֵן צָעִיר

שֶׁנִּמְצָא אֵי שָׂם רָחוֹק.

 

נִסִּיתִי לֹא לִבְכּוֹת,

לְהַפְרִיחַ עוֹד חַיִּים,

לְהַמְשִׁיךְ אֶת שֶׁגָּדְעוּ

אוֹיְבִים אַכְזָרִיִּים.

 

נִסִּיתִי לֹא לִבְכּוֹת,

אֶלָּא לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר,

לִקְרֹא וּלְהַבִּיט,

אֶת גִּבּוֹרֵינוּ לְהַכִּיר.

 

נִסִּיתִי לֹא לִבְכּוֹת,

לְהַנְצִיחַ בְּלִי דְּמָעוֹת,

לִזְכֹּר אֶת הַתְּכוּנוֹת,

הַחִיּוּכִים, הַהַבָּעוֹת.

 

נִסִּיתִי לֹא לִבְכּוֹת,

אַךְ בַּסּוֹף אַחַת נָשְׁרָה.

דִּמְעָה קְטַנָּה תּוֹעָה

נִסְפְּגָה בְּדַף שִׁירָה.

אומרים שאני לא שפוי
יותר מידי הזוי
נמאס מהנידוי
ושוב אני מרגיש חצוי...

נורמלית או לא נורמלית???! 

חלק א'

 

את לא  נורמלית!!!!!!!

אין לך סיכוי יותר!!!!!

את תישארי כזו לנצח!!!!!!

 

הקולות צעקו אליה בעוז, בכוח, והיא נכנעה להם. הלכה שולל אחר כוחם החיצוני והאמינה להם.

 

הדימוי העצמי שלה ירד,

החרדות נסקו לשחקים,

השכל שלה השתתק דום,

והיא נעשתה עיוורת.

 

כלומר, לא באמת עיוורת. אבל הקולות עיוורו את עיניה ולמרות כל זעקות נפשה היא המשיכה להאמין לקולות. להקשיב להם, ולהיכנע להם.

גם כאשר הם דרשו ממנה 'להפסיק להתערב בחברה' היא הקשיבה להם כי 'היא לא נורמלית'.

וגם כאשר תבעו ממנה 'לא להצליח בלימודים' היא נענתה להם. כי אין לה סיכוי, היא לא נורמלית'  

 

כאשר עלו בליבה ספקות לנוכח אמירותיהם הם הסבירו לה "את היחידה שמתנהגת בצורה כזו. את היחידה שקורים לה דברים כאלו! ואין לאף אחת בעולם כאלה רגשות איומים כמו שלך."

וכמובן, הם לא שכחו לאטום לה את העינים שלא תהין להביט לבחוץ, או לבפנים לעומק.

אז היא הקשיבה להם.

 

הלימודים נזנחו,

החברה נשכחה,

הרגש נמעך,

והיא נשארה עיוורת.

 

עד שיום אחד חל שינוי! סתם בשעת בין ערביים בעודה מהרהרת במחשבות, ניגש אליה יצור ירקרק אדום רגליים ורצה ללחוץ את ידה לשלום.

היא נבעתה, ומשכה את ידה, ובזעקה חנוקה קראה: "מי אתה???! מה אתה רוצה מחיי??"

הוא שתק לדקה. פסק זמן שהספיק לה די והותר כדי לבחון את היצור.

לא היה לו גוף. הוא היה מעין כדור קוצני מעוות צורה בצבע ירוק. היה לו פה צהבהב, עם שיניים סגולות, ואף פחוס אדום. מ2 צידיו יצאו מעין נחשים ארוכים שכנראה שימשו כידיים, ומלמטה נראו 2 רגליים, עם  נעלים אדומות מחרידות.

זה הספיק לה כדי להחליט שהיצור הזה מבעית, מחריד, מבחיל, מעורר חלחלה, והיא אינה רוצה עמו שום קשר!

אבל מסתבר שלא כל הרצונות מתגשמים.

כי אז פתח היצור את פיו וענה לה:

"שלום. נעים להכיר! אני הדימוי העצמי שלך". אמר סגר את פיו והושיט את ידו ללחיצת שלום.

 

יָלְדָה פְּצוּעָה שֶׁלִּי
יָלְדָה יָפָה שֶׁלִּי
יָלְדָה אֲהוּבָה שֶׁלִּי.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ בְּבֵרוּר.
אֶת הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּרָה בָּךְ
אֶת הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּבָה בָּךְ
אֶת הַשִּׂמְחָה הָעֲצוּמָה בָּךְ.
רוֹצֶה לִלְחֹשׁ לָךְ בָּאֹזֶן
מִלּוֹת נֶחָמָה.
יוֹדַעַת שֶׁאָתְּ תְּמָאֲנִי לְקַבְּלָן.
שֶׁכֻּלֵּךְ כְּאֵב, וְעוֹצְמָהּ מִתְפָּרֶצֶת
נֶאֱבֶקֶת בְּתוֹכֵךְ
נֶאֱבֶקֶת בָּךְ
רוֹצָה אוֹתָךְ חַיָּה בֶּאֱמֶת.

וְאַתְּ לֹא שָׁם, לֹא שָׁם עֲדָיִין.
יֵשׁ לָךְ שִׁבְרֵי אֱמוּנָה
לֶאֱסֹף
שִׁבְרִי חַיִּים, וְתֹם.
שׂוֹרְטִים בָּךְ כָּל נְשִׁימָה
בְּכָל מִפְגָּשׁ עִם נְשָׁמָה.
נוֹטְלִים אֶת מִנְחַת הַדָּם
בְּדַרְכָּם.

 

וְאַתְּ נֶאֱבֶקֶת
וְנִכְנַעַת
וְקָמָה, וְנוֹפֶלֶת
וְקָמָה.
וְאֶת עוֹד תִּצְמְחִי. 
אַתְּ שׁוֹמַעַת??