פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 129)

לבד בקיץ
שמש ועננים
ועינים שלך
הלואי היו לי
להביט דרכן
על החיים שלי

בין האדמה לשמיים
יש שתיל שמבקש
לצמוח,
הוא נטוע באדמה
אך חי מהגשם,

דמעות טהורות
שבוכה, האלוקים.

🔹

מוות

מוות-

מילה של סוף,

חסרת מנוף,

חוסמת כל תקווה.

 

מוות-

זה חוסר סיכוי

לעשות שינוי,

ולתקן את הסביבה.

 

מוות-

זה סוף לצרות,

ולדמעות המרות,

של צרות וסבל.

 

אין שם עוד רע,

מקום קסום נראה,

אבל זה רק-

סתם. חלום!

מה שלומכם?
אני נמצא פה קצת יותר עכשיו אחרי צה''ל וזה...
תדעו ש@חותם-צורי עושה פה אתגרי כתיבה מצויינים, אז תחדדו עפרונות ותתחילו להפציץ!


(האתגרים נעוצים למעלה)

הַלְּוַאי וְאֶת הָרָצוֹן

הָיָה כֹּל כָּךְ קַל לְהַשִּׂיג

כְּמוֹ מַעֲדַנִּים בַּמְּקָרֵר

בִּתְחִלַּת יוֹם בַּסּוּפֶּר,

שֶׁנֶּחְטָפִים כָּכָה.

מכירים את זה שאתם פשוט מבינים את הרעיון אבל הניסוח משגע?

אז זאת יצירה שמבוססת על יצירה שממש לא אהבתי את הניסוח שלה [שמישו אחר כתב] אז כתבתי אני:

בין פסגות והרים נולד לו ילד קטן.

ומטרה אחת לו, לכבוש את הזמן.

הוא אומן להלחם מול המוות עצמו.

הוא, בכל מצב, לא שכח את שמו.

 

וכך הוא מלמל לעצמו בכל עת:

באתי לעולם? אז המוות עצמו מת.

ובלילות האפורים ללא ירח כסוף,

אז התכרבל בתנוחה הגנה.

 

והזמן בשקט חמק לו בן הידיים,

אך הלב עוד פועם בקצב  כפלים.

כי לאויב, כך נקרא, אין מקום בביתו.

ועוד יהרג האויב ואין בלתו.

 

התקדם לו איש צעיר, חרבו בידו.

ובמטרה אחת הוא שקוע עודו.

לוחש לעצמו בשקט. המוות ימות.

וחרבו עוד ערפילית, דקה כחוט.

 

ואויב אז התגנב אליו בשקט מאחור,

ומלאך עוד מתקרב גם הוא בשחור.

ובשקט איש בין גופות אדם בשקט חמק

והתנחם במחשבתו, מול המוות עוד יצחק.

 

ובינתיים במסעות מרובים מכל זמן

הוא מצא לו אישה, וגם נולד ילד קטן

ובשקט הם חיו את חייהם, לא בקול

והאיש עודנו מתכונן ליום הגדול.

 

אז התקדם הוא, נלחם והמוות למולו.

ובשקט חמק מאחור, ובשקט הפילו.

והביט האיש במלאך המבעית

והרים את חרבו בתנועה אצילית.

 

והמלאך רק סגר את עיניו בתפילה

ולחש לעצמו שכל סוף הוא התחלה.

והלהב התכופף בתנועה חלקה מאור.

ופתאום נקטע בדרכו וצנח לאחור.

 

והאיש אז עמד מול אויב שנפל,

וגילה שמטרתו שונתה בכלל.

אז לחש האיש למלאך ברוך:

"איני מפחד במוות עצמו לדרוך" 

 

כבר איני מפחד מחיבוק קר,

חיבוק אחרון שבשקט עבר

ואיני מפחד ממך, אויב

כך אמר תוך שהוא בשקט עוזב.

 

וחזר הוא לביתו והמשיך בלי בעיה

ובאויבו לא התעניין אפילו שנייה

ובבוא היום, מלאך חמק בחשיכה.

וגם נשמתו של האיש בסוף מצאה מנוחה.

נתן נטע מנגב זיעה מהמצח.
הוא תוקע את הפנים חזק יותר בסידור ומתנדנד, כמו מדרבן את התפילה שלו לעלות למעלה.
זה לא מצליח.
מישהו בטח מסתכל עליו עכשיו ומתפעל מהרצינות שלו. אולי הוא כבר חושב על הצדיקה שהוא ישדך לו ועל הדרשה שהוא יתן ב---
דיי.
פשוט דיי.
הוא פוסע שלוש פסיעות אחורה בייאוש.
רוב המתפללים עוד באמצע שמונה עשרה, הוא חומק מבית הכנסת לאוויר שבחוץ.
בכניסה יושבים כמה בחורים עם בירות שבאים לבית כנסת בשביל אבא. או אמא. או סבא.
נתן נטע עוקף אותם בזהירות, כמו שהוא התרגל. שלא יראה שהוא חלק מהם. רחמנא ליצלן.
'ואתה לא?'
קול עקשן בועט לו במוח.
'אתה לא בא לבית הכנסת בשביל אבא או אמא או.. או בשביל השם שלך שיישאר כזה נקי ויפה וצדיק ומצודק? לא?'
לא. הוא עונה לקול הזה בכעס.
הוא לא ילד רע. והוא כן מנסה להיות צדיק.
אז מה לא הולך. מה.
הגינה ריקה. הוא מעז להתיישב על קצה של נדנדה.
אחורה קדימה. למעלה למטה. הנדנדה כמו מחקה את התנועות חסרות המשמעות שלו והיא חורקת בצחוק קל, מרסקת תחתיה את כל השבחים שטופחים לו השכם מגיל בר מצווה ועוד קודם. אולי מאז שהוא הוכנס בבריתו של אברהם אבינו בחצר הישיבה שאבא שלו הוא הראש שלה.
'בווו!
נתן נטע כמעט מחליק מהנדנדה מרוב בהלה.
זלמן נעמד מולו. 'חי. חי. הצלחתי להבהיל אותך.' כל הסנטרים שלו רוטטים בהתאמה מושלמת לאנחות הצחוק הקבועות שלו.
נתן נטע מרים את הכובע שהתגלגל מהקפיצה המבוהלת שלו. ''ר' זלמן! מה את עושה כאן?''
הסנטרים שוב מתנדנדים. ''חי חי. מסתובב מסתובב.''
זלמן יושב בדרך כלל בפתח בית הכנסת לזכות את המתפללים במצוות צדקה, רק בשבת הוא עוזב את הפינה הקבועה שלו על השמיכה הצהובה למקום לא ידוע וחוזר בראשון בשש. אפס אפס.
עכשיו זלמן מתיישב על הנדנדה לידו. ''אני אשאל שאלה יותר חכמה, מה הבן של ר' שלוימה הראש ישיבע עושה כאן באמצע ערבית של שבת, אה? מתנדנד?''.
'כן מתנדנד.' נתן נטע חושב בתיעוב עצמי.
מתנדנד. מתנדנד על הסידור, מתנדנד על הגמרא.
כל החיים שלו הם סטנדר ענק שהוא מתנדנד עליו ועדיין נשאר באותו מקום.
''אני מתנדנד'' הוא אומר. ''אני מתנדנד וכלום לא זז''
זלמן מצקצק בלשון. ''זה כי אתה לא מסתכל לכיוון הנכון, אתה מחפש מרכבות עפות באוויר - אבל הקדוש ברוך הוא, הוא מתגלה בלב.''
''וכשהלב הזה אטום?'' נתן נטע מקשה. ''כשהלב הזה אטום ומסוגר עד שכלום לא יכול להתגלות בו, מה אז?''
''אז שוברים'' זלמן עונה בשלווה.
''שוברים?''
''כן כן שוברים!'' זלמן מרים כמה מקלות מהריצפה וממחיש עליהם את השבירה, אחד אחרי השני. ''ככה! שוברים. כמו אברהם אבינו, מבין? שוברים את כל הפסלים של אבא.''
''לאבא שלי אין פסלים..!'' נתן נטע מזדעזע.
זלמן לא נבהל. ''לכולנו יש. לכולנו יש כל מיני עבודות זרות, אתה יודע מה זה עבודה זרה?''
נתן נטע מכיר את מסכת עבודה זרה כמעט בעל פה. הוא מהנהן במרץ.
זלמן מניף את היד בתנועת ביטול. ''אתה לא יודע. עבודה זרה זה כל העבודות האלה שאנחנו עובדים על עצמנו. כל המסיכות הזרות האלה שעושות לנו פרצופים של צדיקים ורבנים וזקן ארוך ופאות מסולסלות. זה עבודה זרה.''
נתן נטע שותק.
זלמן ממשיך בלחש. ''אבל אתה יודע מה, בנאדם יכול להיות עם שטריימל עד לשמיים אבל הלב שלו באדמה, מבין? עטוף בתולעים.''
נתן נטע מבין. או-הו מבין.
זלמן מושיט יד ומוריד את המגבעת מהראש של נתן נטע. הוא מניח אותה בחוסר עדינות על הריצפה ונתן נטע מבועת רק מהמחשבה על הכסף שהוא שילם עליה. לזלמן זה לא אכפת.
''תוריד'' הוא מצביע על החליפה. ''תוריד הכל. תהיה לרגע נתן נטע שהוא סתם יהודי, פשוט ורגיל. ולא צדיק''
נתן נטע מוריד הכל והוא פוגש לרגע את נתן נטע שהוא סתם יהודי, הוא לא בן של אף אחד ולא לומד בשום ישיבה, והוא נדהם לגלות שנתן נטע הזה הוא בכלל אוהב ללכת לים.
הוא לא אוהב להתפלל.
ומכל הדברי תורה שמתגלגלים בשולחן המפואר שלהם, הוא הכי אוהב את הקוגל של אמא.
הוא לא עושה הרבה עבירות אבל---
ובכן, הוא בהמה.
משוכללת ומתורבתת. אבל בהמה.
''הוא כמו בהמה'' הוא אומר בזעזוע לזלמן.
''הו בהחלט'' זלמן מרוצה. ''הוא לגמרי בהמה''
נתן נטע מתעצבן. ''תודה באמת, זלמן עזרת לי מאוד'' הוא מתכופף להרים את הכובע אבל זלמן עוצר אותו.
''הוא בהמה אבל לא רק. מה אנחנו אומרים כל בוקר? אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא... אתה נפחת בי. - הקדוש ברוך הוא נפח בי ובך נשמה, עתה יודע מה זה נפח? ככה---'' הוא משחרר אוויר בבת אחת לתוך הפרצוף של נתן נטע. ''פוווו!'' נתן נטע נרתע אחורנית.
זלמן ממשיך. ''זה מהבתוכו, מבין? ה' יתברך נפח בתוכך אותו בעצמו, את ה'בתוכו' שלו''.
נתן נטע מרים גבה. ''בתוך הבהמה הזאת..? איך בתוך הבהמה הזאת יכול להיות השם יתברך?''
''בטח יכול להיות..!'' זלמן לוחש, אבל הוא נחוש. ''בכל מקום יכול להיות. 'אין עוד מלבדו' - אתה יודע מה זה? אני אגיד לך.'' הוא פורש ידיים לצדדים. ''אתה רואה את העולם הזה? אין פה שום דבר חוץ ממנו. כלום.
הוא נמצא בכל מקום, בכל דבר.
בנדנדה הזאת, בעצים, בפרפרים. - שום דבר פה לא היה מתקיים בלי הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכו ומחיה אותו.'' הקול של זלמן מטפס מרגע לרגע. ''הוא נמצא בהכל! בנעליים, בחליפה, בגוף שלך..! בהכל!'' הוא מנמיך את הקול בפתאומיות. ''והוא מתגלה בלב, בחדרי חדרים של הלב.. הוא מתגלה.''
נתן נטע רוצה להגיד משהו, זלמן משתיק אותו. ''שש.. הכל הבל הבלים.'' הוא בועט במגבעת שעוד על הריצפה. ''תעצום עיניים נתן, תרגיש את זה. תיקח נשימה מהעולם הזה שכולו אלוקות''.
נתן נטע עוצם.
בינתיים התפילה מסתיימת, אבות וילדים חוזרים הביתה מהתפילה. חתול אפור ליד הפח מפרק שאריות של הבישולים משישי.
ובאמצע גינה ריקה עומדת בהמה כזאת שכולה אלוקות, בעצימת עיניים.
והיא שוברת את הפסלים, אחד אחד.
עד שאין עוד מלבדו.
ונתן נטע אולי עוד לא יודע אבל בחדרי חדרים של הלב שלו, האטום והמסוגר יש 'פווו! כזה גדול.
והוא מעיף את כל האבק מהעיניים ופתאום אפשר לראות איך שכל החומות והסורגים - אין להם מציאות.
הכל הבל הבלים.
ה' יתברך מתגלה בלב שלו.
ואין עוד מלבדו.


ראו באורי/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

חֹשֶׁךְ

 

הוּא מַצָּב הַמִּתְקַיֵּם

 

בְּהֵעָדֵר אוֹר.

תמיד היית בכל זאת,

מלא שמחה מלא חיים

תמיד היית מחייך ונחמד

תמיד היה לידך נעים

 

ועדיין אתה שמח

ועדיין אתה צוהל

וכבר גדלת הרבה ועדיין

אתה  מדהים תודה לאל

 

ואני  נזכר כעת איך אז

כשדברתי איתך באותו היום

איך היה אז נשמע לי מוזר

ילד עם שם "יתום"

 

והייתי קטן ולא צמח לי שכל

וטפש מספיק יכלתי להיות

שאלתי, "תגיד , בלי אבא-

איך זה כך לחיות?"

 

ואחי הסתכל עליי במבט נוקב

ואני נרתעתי מעט לאחור

והבנתי שפתחתי פצע שלא הגליד

פתחתי חלון לשכול ולשחור

 

בעיניך לא ראיתי מות

ולא חלל שנותר מבפנים

וציפיתי לראות משהו,

דמעה, או שינוי בפנים

 

חשבתי שילד שבגיל שלוש

אביו נרצח בשנתו

יראה לי סימן שטפשי מצדי

בכלל לשאול זאת אותו

 

ואתה המשכת כתמיד, בכל זאת-

מלא שמחה, מלא חיים

ושאלת אותי כתמהה

"איך זה לחיות עם?"

 

 

יבשו דמעותיי
המבט הריק מבקש להתמלא
הבור הנפער נסתם
העבר העמום נחתם.

נרפו ידיי, נרפא הלב
לאט ובנחת, מבקש להתקרב
פסקה השירה, חדלו מועקות
נשימות ארוכות יותר, ושתיקות.

נרמס התום, נותר מבט חד
מסלול מעט בודד אבל די מיוחד
כעת הזמן
לשירה חדשה

געגוע,
מילה אחת, כביכול פשוטה,
אך איך אפשר להסביר את משמעותה?
מילה אחת וחור בנשמה,
געגוע לאדם שלא יחזור,
געגוע לחיים התמימים שהיו,
געגוע לגוף, לנפש, לקול,
געגוע לחיבוק ולהיות קרוב,
כמו חץ בנשמה כך ההרגשה,
בלי שום אפשרות להגן עליה,
וזה לא יעבור וימשיך לכאוב,
אך אנחנו כאן כדי להמשיך לחיות,
כל בוקר לקום ולחייך למראה,
ולהבטיח לעצמך שהיום יהיה פחות רע,
היום נשאיר את הגעגוע בצד,
ובלילה כשהכל שוב צף,
נתנחם בכך שמחר יום חדש.

שְׁקִיעָה 

הִיא זְמַן 

לִקְרַאת הָעֶרֶב 

 

שֶׁבּוֹ מִתְּכַּסֵית הַשֶּׁמֶשׁ 

אֶל מֵעֵבֶר לְקַו הָאֹפֶק 

בַּמַּעֲרָב.

חדש חדש, מהיום תוכלו לסנן חרוזים לפי הטעמה - חרוזים במלעיל או במלרע.
קישור לחרוזית שלנו: חרוזית - חינמי מבית דיקטה
אל תדאגו לא צריך להתאמץ הרבה - ברירת המחדל תתאים את ההטעמה למילת החיפוש שהזנתם.

כאילו שלא תעתיקו לי דברים שכתבתי פה?

שכחתי מעצמי כשאספתי מילים. 

ובכל זאת, מצאתי את עצמי בתוכן אחר כך.

 

רקע לקטע-

מדובר בתקופת הקומוניזם.

בה רדפו את הדת, את המצוות, וסגרו את בתי הכנסת...

קצת הרסתי...

אבל בלי רקע אי אפשר להבין כלום.

 

זהו! זה הסוף שלי!!

זה היה נראה קרב חסר סיכוי! הם התקרבו אלי חרש, שומרים על דממה מוחלטת. בתחילה לא הבנתי מי הם... התבוננתי עליהם בחשש ובעתה אחזה בי... הם היו תמירים וחסונים, ומבעם מלא שיטנה. הם התקרבו אלי בעיניים רושפות, בעודם שולפים רובים.

עכשיו הבנתי שזה רציני! הם רוצים להזיק לי! הם רוצים להרע לי! רציתי לצעוק לעזרה, אבל מעין מחסום פנימי עצר אותי ובלם אותי מלדבר. 

רציתי לרוץ, לברוח, אבל מעין כבלים משכו אותי לרצפה בכח משיכה חזק.

ניסיתי בכל כוחי להיאבק, אך כח הכבידה היה חזק ממני. הרגשתי כי ניטלה ממני יכולת התזוזה.

הם התקרבו. לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר להצליח לפגוע בי!  ליטול את רוח החיות שבי. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותי לבסוף חי-מת. בלי רצון, בלי תקווה. מת- חי.

 

 לפתע חברי קלטו את הקורה סביבי, ראיתי אותם  זועקים אחד לשני בזעקה מרה וקרן אור האירה אותי לרגע. אך רובם נמלטו ולא נשארו לעזרתי. את נפשם רצו להציל.

הבנתי אותם. אך עם זאת, כאב לי. במשך שנים עזרתי להם והייתי איתם, אך עתה בשעת משבר- לפתע הם נעלמים?!? הכאב חנק אותי, אך המציאות לא השאירה בידי ברירה, כי אם לשרוד.

בודדים מחברי שמעו את זעקתי ובאו לעזור. ניצוץ של תקווה האיר בי, אך הוא נשאר כניצוץ. כי האנשים הקיפו אותי במעגל חונק. ומבטם העוין אמר:

"אתה לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... למרות הסובבים אותך, זה רק אתה ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."

"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."

 

הם לא שתו ליבם אלי. לא אלי, ולא לחברי. את חברי אזקו, ואותי היכו ללא רחם. למרות שכלי נשק רבים היו בידם, הם לא חשבו להרוג אותי בשיטות מודרניות, אלא הוציאו פטישים גדולים!

הם ניגשו אלי והחלו להלום בי. חלקם הצמידו אלי באכזריות בולי עץ, וחלקם הצמידו אותם אלי במסמרים. מין שיטת איזוק פרמיטיבית שכזו…

מרוב עוצמה, לא חשתי בכאב.

הם היכו בי.                                                                                                                                                                         

ומרוב צער נאלמתי דום. 

 

נשארתי שם. בודד, אומלל, ויותר מכל, חסר אונים.

כולם עזבו אותי. השאירו אותי לבד.

ניסיתי לחפש קצת חום,

אבל עכשיו אני כבר קצת מאבד תקווה.

אני קופא!! שלג כבד ניתך עלי והם השאירו אותי פה עירום, חסר מגן, חסר הגנה.

פצעי עדיין לא הגלידו, המסמרים עודם נעוצים בבשרי, והזכרונות מכים בי בלי רחם.

אני זועק לעזרה.

מחפש נפש חייה, נפש חמה שתשיב בי את הרוח.

רוצה שהבנים יחזרו… שיחזרו אלי- שיחזרו אל בית הכנסת!!!!!

כאילו, שירים והגיגים וכולי?

שִׂמְחָה

 

הִיא רֶגֶשׁ

 

חִיּוּבִי,

 

שֶׁבּוֹ הָאָדָם נָתוּן

 

בְּמַצַּב רוּחַ טוֹב

 

וּמְרוֹמָם.

יָצָאתִי לְטַיֵּל
מֵעֲלֵי שָׁם
הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הָא-ל
שָׂמַחְתִּי כָּל כָּךְ
וְלֹא הִרְגַּשְׁתִּי נִשְׁכַּח
חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי
עַל הַיּוֹם
רָצִיתִי שֶׁלֹּא יַחֲלֹף
כְּמוֹ חֲלוֹם
רָאִיתִי צִפּוֹרִים
מֵעָלַי
וְרָצִיתִי
שֶׁהוּא
יָבוֹא אֵלִי.

טוב אני לא באמת יודעת לכתוב, בד"כ אני כותבת כזה סתם פריקות לעצמי, אבל ניסיתי הפעם משהו שונה וזה מה שיצא, אשמח מאד לתגובות, הערות והארות

 

אמת.

לעיתים נרדפת, מסתתרת מפחד חורשי רעה

לפעמים עזובה, ככלי שאין בו חפץ.

אמת.

יום יבוא, וקרנך תרום!

אז כולם יבקשו, יחפשו את קרבתך.

אך גם היום, במחשכים

ישנם שמבקשים למצאך,

ישנם החפצים בך להידבק!

....
ואיך זה קשה לי פתאום להיות בלימודים
במבחנים בבגרויות עם הרבה אנשים
נתונה לביקורת ושיפוטיות
מרשה לאחרים להוריד אותי
כאילו אני שטות
נלחצת
ומרחיקה את הסביבה
לא יודעת איך להתנהג
כי מרגישה שלא אוהבים אותי
כמו שהייתי רוצה
וזה קשה כל כך להיות בחברה
שלא מתייחסים אליי שאני מספיק ראויה
איתי רק כדי שלא אהיה לבד
המסכנה
הבודדה
וזה לא באמת ככה אני קצת מקצינה
אבל זו התחושה הכללית
שאני לא עדיפה
ויכול להיות שזה כל פעם יוצא שאין לי חברות בדבר שאני בו
ולכן אני מרגישה כזאת
נחותה
אבל עליי לזכור שגם אז אני מלכה!!!!!
מלכה וזהו
ואין מילה אחרת
אני שווה
ושום אחת לא תגיד אחרת
לא *** ולא ***
לא *** ולא ***
אני הכי שיש
כי אני אמרתי
ואני אוהבת אותי
ואני לעולם אוהב אותי❤️