הדגשה, ללא קשר ליום המכונה ''יום השואה'', פשוט נזכרתי בזה כעת..
ישבנו בבית, דוממים. עוד 3 נשמות עלו למרום, דמנו הפקר, וכל הרוצה יבוא וינטול. חייבים לעצור אותם, ולו במשהו! עם כל אחד שנהרוג נציל עשרות נפשות! והמוות? מה הוא המוות? לעבור לעולם אחר, טוב יותר. ועבור מה? עבור הצלת אחינו! מחובתנו לעשות זאת.
קמתי ממקומי וכך עשו אף זלמן וחמשת הבנות [רייזל, חנה, לאה, רבקה, מנוחה.] יצאנו לחצר, לא היה צורך בריבוי מילים. שאלתי ''נעשה זאת''? הדממה הוותה כתשובה. כל א' תפס בנשקו.
הבטתי ברייזל, ועיניי מלאו דמעות.
''אוי, אני כל כך אוהב כל אחד מהנצבים כאן, האם הדבר באמת מוכרח? והרי אנו כה צעירים!'' אך זכרה של חנהלה לא השאיר מקום לברירה אחרת, האם אתן לארורים לרוצץ מוחם של תינוקות נוספים? ומה עם אבא ואמא הי''ד?
זהו, עלינו לצאת – ''חברים, לחש זלמן ועיניו בורקות, אנו יוצאים למות למען הצלת אחינו, זאת אנו מוכרחים לדעת, אך אל נא תפלו בידי הזדים חיים, המוות עדיף מכך. אם הינכם רואים שאפסו הסיכויים, נסו לברוח אל היער.
הנהנו בשתיקה, והחלנו לצעוד, אך אז נשמעה הקריאה, -י-ה-ו-ד-ה! הסתובבתי לאט, אחי הצעיר, יצחק.
אוי אלוקיי, איני יכול, האם עליי להפרד אף ממנו? האחרון ממשפחתנו. אך לא הייתה ברירה, דמיי אחיי זעקו אליי. הפניתי את גבי והמשכתי לצעוד, גחליים תחת רגליי וידי רועדות מהמאמץ הלא ניתן לתיאור, זהו אחי!
-יהודה- שמעתי שוב, קול רגליו בעקבותיי, לא יכולתי להמשיך הלאה והסתובבתי, בעיניו הייתה החלטה. ''לא נפרד, אני בא איתכם. למען הצלת אחינו. לא היה צורך בדיבורי סרק, רייזל הביאה לו בשתיקה סכין משוננת ואקדח קטן. המשכנו הלאה.
כעת היינו שבעה, אני, זלמן, חמשת הבנות, ואחי, יצחק.
לא יכולתי לשתוק, ביקשתי, עצרו, אך הם המשיכו, ביקשתי שוב, עצרו! ברצוני לאמר משהו, אך צעדיהם היו מהירים. הם השתוקקו אל המעבר {מ' בציירה}
השלמתי, ואמרתי בקול יציב, ''אנו יותר מאחים, ויודעים אתם זאת, רצוני לאמר לכם, היום הוא יום מותנו, היום אנו מחזירים את נשמתנו לאדונה האמיתי, זכינו לעשות זאת למען הצלת יהודים, ובעודנו צעירים בטרם פגמנו בה. אך בכ''ז, ניתן לנו זמן אחרון, לטהר את נשמתנו, כדי שנוכל להחזירה כפי שלקחנוה, זכה, טהורה, נקיה, נשמה יהודית.
המשכנו הלאה, כל אחד מכונס בעולמו שלו, הגענו, כאן הם יעברו, השיירה.
שמענו אותם מתקרבים, רייזל נדחקה אליי ברעד, חיבקתי את יצחק, לחצתי את ידו החמה של זלמן, לחיצה של פרידה.
לרגע שררה הדממה, ובשני, תוהו ובוהו, גיהנם. הסתערנו, יריה-עבור חנהל'ה שליפת פגיון – עבור אבא. שאגנו לעבר השיירה, ''ב-ר-ח-ו יהודים, הצילו את עצמכם''!!
יהודים החלו לנוס, כדורים נוקבים גופות, נשמות עולות במרוצה ''מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם שער השמיים'', יהודים המשיכו לשעוט אל היער, כוחות חדשים החלו לזרום לאזור, ל-ס-ג-ת! זעקתי, לא היה סיכוי, הם הקיפונו מכל הכיוונים. אך אולי היה זה אבא ז''ל שירד לעזרתי.
רצנו אל היער, איבדתי את הקשר עם האחרים, פילסתי את דרכי בעזרת הרובה.
הגעתי לגדר, טיפסתי כשכל גופי שותת דם, עוד ריצה קצרה והגעתי למקום מבטחים יחסי, ליער. רצתי כל עוד נפשי בי, זכרתי שפעם, לפני שהגיהנם עבר לעולמנו הקט, בנינו , אני ויצחק בקתה בלב היער.. אחד ממשחקי הילדות הרחוקה. קיוויתי שהיא עדיין עומדת, ואכן, ניצבת על תילה. תודה לקל.
צנחתי על הרצפה, והנה, אוצר!
בפינת החדר בקבוק מים, וחצי כיכר לחם, חיכו כאן מספר שנים! אמנם הלחם היה יבש, אך תנאי הקפאון ביער שמרו עליו ראוי לאכילה.
תודה ה' לחשתי, שתיתי כחצי כוס מים, ובלחם לא נגעתי, למען יקיריי.
זכירתם מסכה בי כוחות מחודשים, חייב ללכת למוצאם!
יצאתי החוצה, מאזין לרחשי היער ושמעתי קול חלש, משהו צעד שם, התקדמתי לכיוון הקול, בחשש, מתחבא מאחורי העצים, והנה, דמות צועדת כושלת, בודדת. זהו ודאי אינו חייל, חייל לא יכנס לבדו אל היער. אצתי לכיוונו, והנה נופל עליי, יצחק! אחי. איזו מילה זו. ''אחי''.
סלחו לי, אך לא אספר על הפגישה, והרי לא תוכלו להבין.. ולשם מה עליי לשפוך דיו לחינם?
עזרתי ליצחק להגיע אל הבקתה, ושם, צנח על הרצפה, ומליבו הקרוע פרץ בכי אדיר. הבטתי בו, ותהיתי בקול, מדוע הדמעות? והרי זכינו להציל אחים!
יצחק הביט בי, ושתק. צמרמורת חלפה בי, לא! אל תאמר זאת, האם?
יצחק שתק, שתיקה ארוכה ודוממת,
ולאחריה לחש, זלמן ברח, אולי עוד נפגשהו, אך...
רייזל? לחשתי, ויצחק ענה, - הם אינם.
צנחתי ארצה, כמה לב אנוש יכול לשאת?
ישבנו דוממים, אולי רגע, אולי שעות, מי מכיר בזמן, ואיזה מקום יש לו, בשעה שהמילים האיומות מהדהדות במוחי,
הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם א-י-נ-ם.
חנה, מנוחה, לאה, רבקה, רייזל.
אוי, רייזל.
''כמה סמלי, יושבים על הרצפה. שבעה..'' חלפה המחשבה בראשי.
ולפתע יצחק קם, רגליו יציבות, ופסע אל הפתח, הבטתי בו, עיניי שואלות,
הוא הביט בי, ואמר, ''לא אתן לגופותיהן להתגולל שם כך, אלך להביאם לקבר ישראל.''
- ''לא! אינך יכול לעשות זאת, אתה האחרון שנשאר!''
אך הוא הביט בי, ועיניו תמימות, וכל הטוהר שבעולם נשקף בהם, גופו רועד בהתרגשות ואמר, ''זוכר? היום הוא יום מותנו, הם כבר זכו, נשמותיהם שם. עברו במעוף את השער, נשמתי עדיין פה. אני צם היום, ולו אזכה להצטרף אליהם, מה טוב. וכעת אלך ויהי אשר יהי, שלום לך יהודה. אחי.
וכך יצא הקדוש, מלאך ה', פסיעותיו קלילות, מרחפות, יצא לקיים את מצוות האלוקים, חסד אחרון עם הנרצחים למען הצלת אחים.
בחרט אנוש לא ניתן לתאר את הרגעים שעברו. מה אדם שלא היה שם מבין? וכי יש ביכולת יצור אנוש להבין דבר זה? הרי אין זה אחי הפוסע לקראת מרצחים, כי אם אני. הדממה לוחשת אליי, ואני מתעטף בה, מנסה להתנחם.
ואז, קול אחד, ולא יסף. – י-ר -י - ה.
נשמה טהורה, צחה, פורשת כנפיה הצחורות, עולה לגנזי מרומים. השערים נפתחים. מלאכים נחפזים, הנה הוא, הוליכוהו להיכלו. יצחק בן אלתר זושא. הי''ד.
לע''נ זלמן, יצחק, חנה, מוישל'ה מנוחה, לאה, רבקה, רייזל, דבורל' וששה מליון קדושים שנרצחו, על עצם היותם יהודים, וזכרם חקוק בדם ולעולם לא ישכח. יהי זכרם ברוך.
ויה''ר שמות קדושים אלו יכריע את הכף לגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש.
החותם בכאב. יהודה.
!!
