פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 132)

ורק אני
עוד מחכה
לאלוהים
שיבוא ויצא
ויגיד
שהכל היה בדיחה
כי ככה זה נהוג
כל שנה ושנה

ושכל הכאבים
והבכי והצעקות
הם בעצם סתם
מתיחות
לא מוצלחות

והלילות ללא שינה
והדמעות על הכרית
היו סתם צחוקים
ללא סיבה
או תכלית

ושהוא לא התכוון
וזה היה בטעות
הוא חשב שזה מצחיק
לעשות קצת שטות

לערבל את חיי
עם סכין ומצקת
להוסיף קצת פלפל
ולמזוג
עלילה נהדרת

להכניס קצת אקשן
שלא יהיה משעמם
ובין בכי לעוד בכי
לתת גם להירדם

להשאיר מינון גבוה
אבל לא יותר מידי
של עצב וכאב
ולב שבור בלעדיי

לבזוק קצת הומור
שלא יהיה רק קשה
ובין צחוק לצחוק
להאמין ש"זה זה"

אז אולי
כבר תבוא
ותגיד
זה לא היה בכוונה

ובטעות
הפכת את חיי
למבול
של מבוכה

כי מזגת
קצת יותר מידי כאב
שהתערבב לו עם צלקת
שנחרטה בתוך הלב

ומשברי ילדות קשים
וילדים יתומים
ובכי ללא מילים
וימים בלי סופים שמחים

הלוואי שתבוא ותגיד ותתנצל
זאת סתם הייתה מתיחה
לא התכוונתי לקלקל.

אחר כך טל באה, ויצאתי.

ושוב שפעת שערה. ונפשה עולה על גדותיה. והיא שותקת הרבה ומדברת מעט. ופוסעת ליידי ואני פוסע ליידה, ושנינו מתאימים את צעדינו.

ליד המעיין היא נעצרת פתאום, מרימה קצת את שולי השמלה הארוכה שלה ומתיישבת. אני מתיישב לצידה. והיא מרימה אלי עיניים ואומרת טרפון מת, אתה יודע.

אני יודע.

הבהונות שלה יוצרים עיגולים מתרחבים במים, אני מקפל את המכנסיים המאובקות שלי ויוצר עיגולים משלי.

 

ידיד.

כן.

הם קברו אותו שם.

היא מצביעה על תלולית עפר קטנה. והכל מחשיך קצת כשאני מתרכז בה.

שי שוקע. אני אומר לה.

היא יודעת.

זה הייאוש טלי.

 

טל עוצמת עיניים. אין ייאוש בעולם כלל. היא אומרת לאט. אין ייאוש ידיד. אבל אפילו הקדוש ברוך הוא התייאש ממנו פעם.

והיא אומרת הקדוש ברוך הוא בעלבון. בכאב גדול.

 

ואני כואב איתה, אני נוגע במים, ועיגול קטן הולך וגדל עד שהוא נוגע בה.

ואיך שי לא יתייאש , היא ממשיכה, אם אתה כבר מיואש.

 

וכשאני לא עונה , יורדת לה דמעה. כמו טיפה של טל על הלחי. מחליקה אל הסנטר ונושרת אל המעיין.

עיגול גדול.

וציפור לא מצייצת, וגדי לא פועה, רק מי המעיין מפכים.

 

ופתאום היא מרימה את הראש, לא התייאשת. טלי אומרת. לא התייאשת כי תראה. זה עוד כואב לך.

 

אני מסתכל בעיניים הירוקות שלה. אני אוהב אותה. מהגרון יוצא לי קול מרוסק . ואני שואל בחצי יבבה. מאיפה לקחת כוח?

וטלי מתרוממת, ותלתליה מרקדים כשהיא סוחטת את כנף השמלה שלה אל המעיין.

 

סוד יופיו של המדבר. היא אומרת. שהוא טומן בחובו מקור מים חיים.

 

ושוב מתרחקת לי. ואתה יודע שי. נדמה לי שמצאתי את מקור המים שלי.

 

אני פושט את המכנסיים , את החולצה הלבנה, אני מוריד את הכיפה הגדולה. אני מקלף את עצמי ונכנס לתוך המעיין. עיגול גדול חג סביבי. והשמיים משתקפים במים. ואני עוצם עיניים ונכנס. פנימה.

אחת.

והכל מתרענן. הכל כחול יותר. וצהוב יותר. וטרפון מת יותר. ואני חי יותר. 

שתיים.

העיניים של שי עולות לי פתאום. לא הישנות, השחורות והצוחקות, העיניים החדשות שלו , המהורהרות. הכואבות. הקשות. 

שלוש.

מתחת למים הכל מתבהר פתאום. 

אוויר, אוויר קריר של תחילת האביב, אני משגר את עצמי החוצה, אני מתלבש במהירות ורץ אליה.

טלי.

המדבר ריק , החול נדבק לכפות הרגליים.

טלי!

איזו דמות שם במרחק. תלתלים פרועים.

טל שלי. טל.

ומי זאת עולה מן המדבר. וגם מרחוק מפעם בי זוהר עיניה.

תביני טלי, אני הבנתי פתאום.

שנינו מתנשפים.

הקדוש ברוך הוא לא התייאש. הוא היה קרוב ללהתייאש. הוא היה על סף ייאוש. וכל מה שהוא רצה זה שבריר תקווה. זה משה רבנו שיילחם עלינו בשיניים ויגיד עוד לא.  לא וויתרתי. לפעמים רק כשעוזבים כל קצה של החבל הזה אפשר לראות שיש עוד במה להאחז.

וחיוך מצטייר ומאיר את פניה. 

תודה. אומרות לי העיניים שלה.

וראשי נמלא טל.

 

 

ירון - פרוזה וכתיבה חופשית

הלב דופק
מחכה
שתגיע המכה

אולי תרגע

הלוואי יכולנו לעצום
להשכיח הכל

לתת לזמן לזרום
לקבל ולאהוב

לא לפחד
להאמין שאפשר
גם שהכל
נראה ...

תפסיק ללכת
נגד
תחבק את התקווה
אל תכבה אותה
ותבנה עלטה

הלוואי לא היינו מפחדים
מהלא נודע
היינו מאמנים שה' איתנו
והוא אוהב

נותן ולא לוקח

מאמין ולא מכאיב

אל תבנה מחסומים
תשאיר את העבר
בעבר

תאמין שמגיע לך טוב
אצלך
פה.. קרוב


אמרו אתה מזמין את המצב
אמרו שהכל בראש

אני מזמין אותך לנשום
להאמין שהטוב גם אלי
קרוב

איכשהו תמיד שמדברים על גאולה אני מדמיינת בית מקדש, את עבודת הכהנים, מדמיינת את כל עם ישראל עולים לרגל, והדמיון ממריא למרחקים, רק שכחתי משהו קטן- הגאולה שלי? מה איתה? גאולה עצמית. כל הזמן מתמקדים באנשים סביבי, בעם ישראל, בעולם, ואני נשכחת ומתאדה. וזהו. איכשהו צריך לשרוד ולהתפלל לגאולה, אבל לגאולה של כולם, ואני אשאר מאחורה.

אחינועם יושבת במרפסת הצרה, מביטה בשמיים האדומים ושוקעת במחשבות.

שלוש ציפורים קטנות עפות מעל הבניין הסמוך ומזכירות לה אותה, קטנה ושברירית ויגעה.

כל נשימה עולה לה במאמץ, כאילו מנסה לדחוק מתוכה את כל המסמרים הדוקרים ולתלוש אותם החוצה בנשיפות חזקות. אבל בכלל היא נושמת חלש ונושפת חלש, יודעת שהמסמרים תקועים עמוק מדיי על לוח ליבה מכדי שיצאו משם בכזו קלות. והיא בכלל חושבת שהיא לא רוצה שיצאו משם. על אף הכאב, ובגללו.

גם אם יצאו, היא חושבת כשעוד ציפור קטנטונת חולפת, הם וודאי ישאירו חורים עמוקים ומכוערים שם בפנים.

 

אחינועם יודעת שהלב הוא לא מחסן. אבל אצלה הוא ספר זכרונות, וזה הרבה יותר גרוע.

נכון שהיא מספרת ומשתפת וסולחת מידי פעם, אבל עדיין זוכרת וכואבת.

הצדק תמיד היה חשוב לה, קצת בהגזמה יש שיגידו, אך היא דבקה בו ועודנה.

לוח ליבה נמלא במסמרים דוקרים עם השנים, מחזיקים בהם דפי ממו רבים עם תזכורות על דברים ישנים:"שיקרו לי", "בגידה", "אבל למה?", "לא פייר".

והיא צודקת. הכי בעולם היא צודקת. ולשאלות הללו אין לה תשובות.

 

זה מפתיע ומעצבן איך כולנו שוכחים בקלות.

בעיניים עצומות אחינועם מדמיינת מפלצת כזו מפחידה עם שיניים מחודדות ורעמה ג'ינג'ית שצועקת:"לא! לא אכפת לי מה עשית! זה באמת לא שווה כלום!" ואיך היא טורפת ובולעת את כל המאמצים לתוך גרונה החלקלק.

ואז היא פותחת את פיה שוב וצורחת שמה זה משנה אם הלב נשבר,ושוב,ושוב, יאללה כבר תתקנו תשכחו תסלחו ותמשיכו במירוץ. ושוב שואבת לתוכה את כולם.

 

אחינועם עוד זוכרת כמה התביישה בחוג הבלט כשכולם ראו שרגליה שמנות יותר משל רחל אחותה הגדולה, וזוכרת איזה שוק היא חטפה כשקלטה שמורות הן לא מלאכיות אלא להפך. וזוכרת כשהבינה שהיא בסדר, ממש בסדר, אבל עדיין לא מבינה למה צועקים עליה ומפחידים אותה כל כך. המסמרים ננעצים והם כואבים אבל גם מאוד חשובים, ואחינועם כל כך מפחדת שתשכח מהם בסוף,כמו כולם. 

כי היא עוד מחכה לתשובות שיסבירו

למה שוברים את הלב שלה

סתם

האתגר השבוע, הוא קצת מופרך, אבסטרקטי, אבל גם כריספי, וללא חשש שרויה.
כתבו כמו מצה...
מצה מתפוררת, מצה עם שוקולד, מצה מצויירת על כריכה של הגדה, מצה שנאפית בחפזון עד היציאה ברכוש גדול, מצת אפיקומן שלא נמצאה עד היום, הולכת ומתעפשת לה מתחת למיטה.
דבררו אותה, ספרו עליה, תנו לנו להזדהות איתה.
קדימה!

ענבר רצה לבדה על השביל שמוביל אל הבית.
רצה מעצמה, רחוק
היא רוצה לברוח, להשתיק את המחשבות.
נכון, היא קבעה עם יעל שידברו עוד מעט
אבל היא לא מסוגלת שיראו אותה ככה, במצב הזה. מספיק עד עכשיו כולם ריחמו עליה.
נכון, אמא לא פה ואבא לא כל כך מתפקד.
אבל האחים שלה בסדר וגם היא.
אז היא רצה כדי לשכוח קצת

היא ירדה לוואדי, הלכה ליד העץ
במקום הקבוע. שם יש מקום מסתור מהעולם
מזל שיש שם כבר חליל וגפרורים.
היא לקחה כמה זרדים וענפים והדליקה אש.
היא כל כך רצתה שהאש תדלק לה גם בלב.
מין בעירה כזאת שתדלק.
היא ניגנה לעצמה. 'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו'
היא חשבה לעצמה "לכל אחד יש לו יחודיות משלו, כמו שהיא למדה בשבת, שרבי נחמן אומר שלכל אחד יש נקודה שהיא מיוחדת רק לו. לכן, כשאומרים למישהו כל הכבוד, זה אומר שראינו את הנקודה שלו, שאין אותה לאף אחד אחר ואנחנו מעריכים את זה.
וגם זה מזכיר לה, שחברות טובה מבוססת על הידיעה שיש לחבר נקודה טובה שאין אותה לי ואני שמח בזה והנקודה הזאת מתאפשרת להתגלות"
התחיל להיות קר
היא כיבתה את האש והתקדמה לכיוון הבית.
יעל כבר עמדה בפתח הדלת, חיכתה לה.
הן התחבקו ונכנסו הביתה.
בבית כבר כמעט כולם נרדמו ואבא עדיין לא חזר
ענבר הכינה להן קפה והן ישבו במרפסת
יעל הצביעה על השמיים.

-זהו. סוף סוף היא לבד!! הגיע הזמן.

~כן. אין בסביבה איש. השטח נקי.

- אז הנה. הגיע הזמן. נתנפל עליה בבת אחת, נתקוף מכל הכיוונים וננצח! לא יהיה חה סיכוי היא תיפול שבויה ביידים שלנו וזה יהיה הסוף שלה. זה לא יהיה מוות קל. לא בירייה וגמרנו, ואפילו לא כמה דקות של חנק וזהו, זה יהיה סבל ארוך ומתמשך. בתחילה נתקוף אותה, נחליש אותה, וכאשר תיכנע, נשתלט עליה. כאילו... כאילו שפחתינו היא. ואז...

~ואז נשאיר אותה לדעוך. לאט לאט. בקצב שלה... בזמן שלה... ב- ייסורים שלה. הם יציפו אותה ולאט לאט היא תאבד כל רצון טוב.

-כן! זה העוצמה שלנו! נילחם בה בכל הכח וננצח!

~למלחמה??

-מלחמה!!!

 

                                                    ***

 

היא ישבה שם. בודדת. אומללה, ויותר מכל, חסרת אונים.

הם הקיפו אותה מכל עבר, לא משאירים לה פתח קטן של מילוט.

בתחילה זה עוד היה נראה שיש תקווה... היא ניסתה לנשום עמוק ולהיאבק. נשימה עמוקה... ועוד אחת... ועוד... האוויר נכנס מילא את הראות, ויצא בנשיפה כבידה.. ושוב נכנס ויצא אט אט. אבל זה לא עזר לה. הם חסמו אותה במרכז המעגל ואט אט התקרבו אליה. צעד... ועוד אחד...  ועוד...

לאט, לאט... היה להם את כל הזמן שבעולם. העיקר- המטרה! להתעלל, להכות, ולהשאיר אותה לבסוף חייה-מתה. בלי רצון, בלי תקווה. מהלכת מתה.

היא רצתה לצעוק, אבל אחד מהם חסם את פיה. "מה לך צועקת?!" שאלה בנועם מדומה, והוסיף "את יכולה לצעוק כאוות נפשך, אך רק זאת דעי- זה יהיה חסר טעם." "את לבד!! לבד! הכי לבד שבעולם... אין איש סביבך. זה רק את ואנחנו! ואנחנו פה כדי לפגוע בך."

"בין אם זה ייקח דקה, ובין אם שתיים. בין אם שעה, ובין אם יומיים. אנחנו כאן, חדורי מטרה. מקיפים אותך ולך לא נשאר דבר, כי אם להיפגע."

היא התבוננה בו מבוהלת. מעיניה נשקף עצב עמוק, ולחלוחית של בהלה כיסתה את עייניה בדוק מחשיד.

"זהו!! זה הסוף!!" אמר אחר. "כשנלך מכאן לא ישאר בידך דבר, כי אם- לדעוך!"

הוא התקרב אליה בצורה מאיימת. היא כיסתה את עיניה בידה אך זה לא עזר. הוא היה שם. מאיים. מפחיד. פוגע.

ואחד נוסף הוסיף: "את זוכרת מה היה בפעם שעברה???? שתקי! הכנעי! וכך תדעכי מהר יותר ותסבלי פחות"

 

הפגיעה הזאת הייתה מתוכננת מראש לפרטי פרטים. אפילו התזמון תוכנן מראש... הריחוק מהאנשים, והבדידות.

בבת אחת, בעת ינתן האות הם פצחו בקרב.

האחד תקף אותה מאחורה, מכה בעוז, נלחם בכח.

היא  ניסתה להכות בו, לסלק אותו, להסביר לו שהוא טועה, אבל... זה היה חסר טעם, כי הם היו קבוצה.

והיא... בודדת.

הם היו חזקים, רעננים, מלאי כוחות.

והיא... עוד שבורה ומרוסקת מהפעם הקודמת.

עם אחד עוד יכלה להתמודד, אך השני תקף אותה מלפנים, ועוד אחד מימין, ועוד מספר משמאל.

זה היה נראה מאבק חסר תקווה,

אך היא עדיין לא התייאשה. עדיין לא מתייאשת.

מנסה להלחם, להאבק, לסלק אותם, לזעוק לעזרה.

אך כוחותיה אוזלים, והיא כבר שבורה ורצוצה.

 

היא נאבקת במחשבות. עדיין...

הינצחו אותה המחשבות???

התיכנע להם???!

 

 

נ.ב. לכל מי שעדיין לא הבין, התוקפים זה המחשבות שלה. בכל מקרה, ממליצה לקרוא מחדש אחרי שהבנתם את זה.

אני לוחץ על 'השתק' ומחכה שהוא ינתק, כי הפחד עדיין בתוכי, עמוק עמוק, ולא מוכן לצאת לא משנה מה אני אעשה,

הפלאפון ממשיך לצלצל והזיעה שוב עולה, הוא לא מנתק מה קורה פה?

כל כך חשוב לו לדבר איתי?

זהו הוא ניתק, אנחת רווחה יוצאת מפי, והנה הצליל של ההודעה מצלצל מתוך הפלאפון שלי,

אני מסתכל בפלאפון ורואה כתוב 'חבר טוב שלח הודעה'

אני פותח את ההודעה כתוב בה 'ניסיתי לתפוס אותך לא ענית, אני אנסה מחר אם אתה רוצה להגיד משהו אחי אז דבר, בשמחה' 

אני מתלבט אם להגיב לו או שאולי זו טעות,

אני כותב לו 'תאמת יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו נדבר מחר!'

מה אני אגיד לו מחר? איך אני אעשה את זה? השאלות האלה מתחילות לעלות,

'אני גמור מעייפות אז כבר נדבר מחר' הוא כותב לי,

הלחץ מתחיל להשתיק את כל הגוף,

כי אני יודע שהוא הולך להתקשר מחר.

 

יש המשך.....

דפיקות שקטות
רק אני שומע
לב הולם, מתחנן
רק אני יודע
הן שוב באות
יוצאות מין הלב
ואל הלב שבות
מפעפעות כמו רעל
דוקרות כמו סכין
בצנטריפוגה הייחודית שלי נרקח שיקוי, כוס תרעלה
אכזבות העבר
הפחד מהעתיד
טעם נהדר
אשמור קצת למחר

לעזאל החרוזים
לעאזל הכללים
ולמה כשאני מקלל
שוב יוצאים לי חרוזים
לעזאזל

אני שותה
והכעס מבעבע, מפעפע
כעס מהקודקוד עד קצה הבוהן

אם רק היו לי עיניים יפות
חום דבש
פתוחות כאלה
נקיות
אני בטוח שאז הכל היה בסדר
רק עיניים יפות
אבל שלי
חום עכור
בוץ בקרקעית
הלובן חלף עם חלוף הרוח
והעפעפיים שקעו עם בוא החומר
אני ער וליבי ישן
איזו קלישאה, שיר השירים עלאק
אני לא ער בכלל
אני
אני
אני
הלכתי שבי
אחריי

אולי זה הלילה
וכנראה גם הירח שככה
מסתכל עלי
אבל שוב נפלתי לבדידות
שעורבת בכל פינה
ואני עייפה נגדה
היא ממכרת
ועושה רע
אז מנסה לא לחשוב
ותופסת כמה שיותר
להיקבר
היא חזקה ועלובה
ובסוף
לבדה.

ליבי נשרך
אחר פעימות נאמנות לחיים
בכבדות שכלתנית ידלג משוכה
בביטחון מעושה יכסה מבוכה

ליבי נדרך
יפול למשכב עם כל טריגר מנטלי
עת מילות אהבה ישתגלו למשפט
יהפכו רגש זך לסנטימנט מעוות

ליבי נצרך
לטיפול מאסיבי בפרדוקס קיומי
למימוש מינימלי של חרדתו הנוכחת
שיחופה בעזרת מבוכתו הבוטחת

ליבי
נשקף מבין עיניי
מבקש לבטא את עצמו
במבט

 

 

הַקִּיר.

 

 

 

אֲנִי עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב וְנֶעֱצֶרֶת מוּל הַקִּיר

הַמְּכֻסֶּה בְּנֵי אָדָם
מִתְבּוֹנֶנֶת בדְּיוֹ. הַשָּׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן.
וּפִתְאוֹם אֲנִי מַרְגִּישָׁה טִפּוֹת מֵהַשָּׁמַיִם
כַּנִּרְאֶה לִבְכּוֹת זֶה מְדַבֵּק 
הֵן דּוֹקְרוֹת לִי אֶת הַזְּרוֹעוֹת וְהַיָּדַיִם
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת לְמַעְלָה, וְהַגֶּשֶׁם מִתְחַזֵּק
הוּא שׁוֹטֵף אֶת הָרְחוֹב מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ בּוֹ
מַרְטִיב אֶת כֻּלִּי כִּמְעַט
וְאֶת הָאֲבָנִים וְהַקִּיר שֶׁנִּצַּב לְמוּל פָּנַי
אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ הַדַּפִּים מִתְפּוֹרְרִים לְאַט לְאַט
שׁוֹקְעִים אֶל תּוֹךְ הַקִּירוֹת 
הַשּׁוּרוֹת הַשְּׁחֹרוֹת הֶעָבוֹת מִתְעַוְּתוֹת
וְהַמִּלִּים הוֹפְכוֹת לְלֹא בְּרוּרוֹת
כָּל מוֹדָעָה נִמְחֶקֶת מִמָּה שֶׁבָּהּ.
מֵאֲנָשִׁים. כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא אִכְפַּת לִי בִּכְלָל
וְהוֹפֵךְ מְטֻשְׁטָשׁ אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּשְׁבָּה
וְהַמִּשְׁפָּחוֹת הַיּוֹשְׁבוֹת בְּיַחַד עַל הָרַב הַזַּ"ל 
וּמִתְמוֹסְסִים הָאֲבֵלִים עַל הָאִשָּׁה הַמֵּתָה בְּדַף מוּלִי
וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לִקְרֹא אֶת הָאוֹתִיּוֹת

שֶׁמְּדַבְּרוֹת עַל הָיֶלֶד שֶׁלִּי

 

 

 

 

 

ובחלומי
פסה הציניות מן העולם
ואיש את רעהו יכירו
ללא חסמים, ללא חסימות
ללא מגננות מטופשות
פחדים ותהומות
ללא לעג ורפש ורעל
מיני שפכים שנאגרו
במעמקי הנשמה
מחלחלים אט אט
בעומקי האשמה
מחוללים אמות סיפים
כולאים כל טיפת רגש,
כל טיפת מחשבה
הופכים ימיך שחורים
ולילותיך רדופי תשוקה
רק לחיות, רק לברוח
להתמכר אל הבריחה
מהכאב הכעור
הגונח
הבוער בעלטה
לעוד לילה ללא ניע
לעוד כאב ללא תחושה
לעוד שרידה של יום גווע
או חליל מנסר בחשכה

ומול דמותה עוד תנוע
תניע את עלי השכחה
מרבד דמים יופיע
מעומק המשוכה
בין צליל לבין ערביים
בין דמיון אל השקיעה
היא תופיע כמו פעם
כאילו חיכתה
רק בשבילך.

ריבונו של עולם
תן לי לדעת שאתה קיים
שאני הולכת בדרך שלך
לעולם לא אוכל להיות בטוחה
אבל בוטחת בך
כוכבים לבנים מאירים נופלים בשמיים
כבר אין שחור ולבן
יש רק שחור
אתה א-ל מסתתר ואני בתוך הבור
ואם אלך מכאן לאן אחזור?
בעולם של ספק אין שום דבר בטוח
הנשמה מזועזעת ואין לה זמן לנוח
מה היא עושה פה? זה לא בשבילה
מלחמות אינסוף, לחומריות ולשקר כבולה
היא מתגעגעת לשם
כל כך רוצה לחזור
לעולם האמת
לחוש את האור
לראות את הקולות
להרגיש אלוקות בלי מגבלות
והיא כאן טובעת וזועקת וואי
ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי
אבל ריבונו של עולם, עד מתי???
ואולי הלוואי ולא הייתי ודי
אנא א-ל נא תקן עולם במלכות ש-ד-י
שוב בולעת את הגלולה
וממשיכה לגשש כעיוור באפילה
מתי תבוא לנפשי גאלה
מתי תבוא הגאולה

(אם יהיה לכם סבלנות לקרוא עד הסוף.. שכוייח, מעריך.. )

 

הראשון לא וואו, השני יותר חמוד לדעתי.

 

''נשימה ועוד אחת.

בקצב רגוע.

המעיין שקט, 

מים טהורים זורמים.

הנה, הם מתחילים לבעבע,

המים.

צלילים מרקדים,

מתחברים לטיפות ססגוניות.

השמים נפתחים,

נהר של אש נשקף.

האש הולכת ובוערת.

ניצוצות ניתזים.

צמרמורת מרעידה את גווי.

הלב פועם בעצמה,

ידיים רועדות ללא שליטה,

הנשמה שרה שיר משלה.

הניגון - קולמוס הנפש.

עבר בערך חודש מאז שהגענו, התחברתי ממש לג'ונתן וורוניקה, כל יום אנחנו עושים משהו ביחד הודיעו לפני כמה ימים שהולך להיות טיול של איזה בערך יומיים ביערות של המדינה, טיול ממש טוב, ובדיוק הגיע היום של הטיול כולם התארגנו הביאו תיקים גדולים, ויצאנו, נסענו באוטובוס בסביבות השעתיים עד שהגענו למקום שמתחילים בו את הטיול והתחלנו ללכת, מסביב הכל מרהיב, במיוחד הנופים, הגיעה השעה אחת בצהריים ועצרנו לארוחת צהריים, אני פותח את התיק והדבר הראשון שאני רואה זה ברבור מאוריגמי בתוך התיק שלי לא הבנתי מה זה וגם לא התייחסתי לזה, חשבתי אולי אחד מהילדים הכניס לי את זה לתיק לבנתיים פשוט התעלמתי מזה, המשכנו בטיול ובאמצע הטיול דניאל מלך הכיתה פתאום נפל וקיבל מכה חזקה מאוד ופינו אותו לבית חולים, חזרנו מהטיול והלכנו הביתה הברבור מאוריגמי תמיד ניקר לי בראש ולא הבנתי מה זה ותמיד נזכרתי בזה אבל לא שמרתי את אותו ברבור, באותו רגע שמצאתי אותו בטיול לא התייחסתי אליו ולא שמרתי אותו, יום אחרי הטיול סיפרתי לג'ונתן וורוניקה על הברבור מאוריגמי הם אמרו שזה בטח איזה סתם ילד שם לי את זה בתיק, שזה בדיוק מה שאני חשבתי הם אמרו אולי דניאל או מישהו מהחבורה שלו כדי לעצבן אותי, אז פשוט התעלמנו מזה והמשכנו, אחרי שהתחלתי לקרוא את כל הקומיקסים שהיו בבית של ג'ונתן התחלנו יותר לדבר על הנושא הזה של התרבות היוונית והאלים סיפרתי להם שממש התעניינתי בנושא הזה וחקרתי עליו עוד קצת אז ורוניקה התחילה גם לקרוא את הקומיקסים והתעניינה עוד, אז אמרנו שיום אחד נלך לחנות ספרים ונראה אם יש עוד ספרים בנושא הזה, הלכנו וראינו שיש עוד המון ספרים בנושא הזה, זה מה שעשינו רוב הזמן בכל יום קראנו את הספרים האלה, היינו נפגשים אצל מישהו וקוראים את הספרים מידי פעם היינו גם משחקים משחקים, קנינו כמה ספרים מהחנות אחד הספרים שקנינו היה מוזר כזה נראה שונה ומיוחד, התחלתי לקרוא אותו ובתוכו באמצע הספר בין הדפים חיכה לי עוד ברבור מאוריגמי בדיוק כמו שמצאתי בטיול בתוך התיק שלי אמרתי לעצמי אולי מישהו הסתכל בספר הזה בחנות והברבור נפל לו לתוך הספר והוא לא שם לב, רציתי לוודא שזה באמת המקרה ולא משהו אחר, חזרנו לאותה חנות ספרים ושאלנו את המוכר מה זה הברבור הזה "לא יודע" הוא אמר לי "נראה לי זה סתם משהו, לא משהו מיוחד" המוכר אמר לי יצאנו מהחנות, לפני שיצאנו זרקתי את הברבור בפח בכניסה לחנות, "זה לא אומר כלום בטח" אמרתי לג'ונתן וורוניקה, חזרנו כל אחד לבית שלו והתעסקנו בדברים שלנו חיכיתי להזדמנות לדבר קצת עם ההורים שלי והנה היא הגיעה כשחזרתי הביתה הורים שלי היו בבית אזרתי אומץ והלכתי אליהם ואמרתי להם שאני רוצה לדבר איתם התיישבנו על כוס שוקו וכוס קפה והתחלנו לדבר, העליתי את שתי הבעיות שדיברתי עליהם לפני זה הבעיה שההורים שלי צועקים עליי, רבים בניהם ולא נעים לי והבעיה השנייה שאני לא אוהב את מה שאני רואה במראה ולא אוהב את עצמי "ננסה לעזור כמה שאנחנו יכולים" הם אמרו לי, התחלנו לאכול יותר בריא בבית כדי שאני ארד במשקל ושאני יראה יותר טוב, גם בפנים החצ'קונים התחילו לרדת והתחלתי להיראות יותר טוב, התחלתי יותר לאהוב את עצמי, הבעיה השנייה לא כל כך ירדה ההורים שלי המשיכו לריב ולצעוק זה אפילו לא ירד בכמות זה המשיך באותה כמות. בגלל המצב שהמשיך העדפתי להיות כמה שפחות בבית עברתי בין הבתים שלי של ג'ונתן, לורוניקה לא כל כך הלכנו כי היא הייתה רחוקה ממש, לפעמים היא הייתה נשארת אצלי ולפעמים אצל ג'ונתן נהנינו ממש להיות ביחד זה מה שעשינו רוב היום, כמה ימים אחרי הטיול הודיעו לנו בכיתה שלדניאל יש שבר רציני ברגל ויקח לו עוד זמן לחזור ללימודים אז לבנתיים לא היה מי שיציק לי או יעשה לי בעיות, אני לא אשקר שהייתה לי איזו תחושת שמחה בפנים. פתאום משום מקום הופיעו בדירה לידנו שכנים חדשים, אני לא ידעתי בכלל שהדירה הזאת ריקה אף פעם לא ראיתי מישהו יוצא ממנה אבל חשבתי אולי יש שם איזו זקנה כזאת שלא יוצאת מהבית, מסתבר שטעיתי והיא פשוט הייתה ריקה, אני ואמא שלי הלכנו להכיר ולעזור לשכנים החדשים אמא שלי לקחה מגש עוגות כדי להביא להם, דפקנו על הדלת של הדירה שלהם האבא פתח לנו את הדלת "באנו להגיד שלום ולהביא לכם את זה אפשר להיכנס?" אמא אמרה לשכן "תיכנסו בשמחה, סליחה על כל הבלאגן" השכן אמר "זה בסדר גם אנחנו עברנו לפה לא מזמן והיה לנו אפילו יותר בלאגן" אמא אמרה לו השכנה יצאה מהמטבח ןהיא ןאמא התחילו לדבר שעות על גבי שעות, בזמן ששתיהן דיברו אני גיליתי שיש לשכנים החדשים ילד בגיל שלי והוא ביישן ממש מה שהצלחתי להוציא ממנו זה איפה הוא לומד ומה השם שלו השם שלו היה אטלס והוא אמר שהוא לומד לא בתיכון שלנו אלא בתיכון אחר שברור שלא הכרתי כי איך אני אכיר אם לפני שניה עברתי לפה, שיחקנו קצת וקצת דיברנו, בסופו של דבר הצלחתי להוציא ממנו כמה דברים, הגיעה שעה מאוחרת ואמא אמרה לי שאנחנו צריכים ללכת.

 

עילאי ואלי האולימפוס- תעלומת ארץ הצפון פרק 1 - פרוזה וכתיבה חופשית

עילאי ואלי האולימפוס תעלומת ארץ הצפון פרק 2- ילדה חדשה בכיתה - פרוזה וכתיבה חופשית

@הרמוניה

אולי התשובה להכל היא "עכשיו"

ו"אולי" היא מילת שאלה בעצם

שלכת לא קשורה רק לסתו

אף שהצבעים דומים לרגש

 

תמיד אני נכשל שם

בלעשות באמת את רצוני

אלקי, איך זה אפשרי בכלל

שאני אינני כהנני?

 

הבחירה בידי, כנראה שקודם ברגלי

אם ללכת באורחות בוראי, ולמצוא מזור למכאובי

 

ולו ידעו הן, המילים, את הכאב שנותן לכתוב אותן

היו בוכות הן, כאן עימי, ונמחות בידי דמעות עצמן

 

והאמת, שאין זה עצב

לא כאב או דאבון

זו מרירות מחמת הקשב

ללב יודע פתרון

ואין בי היגיון.

- "אז איך הקשר שלי עם אלוהים" את שואלת?...
ובכן, הקשר שלי איתו היא בעיקר מונולוג.
- מונולוג? אתה מתכוון אולי לדיאלוג?
- לא, אני יודע מה אמרתי, זה מונולוג.
- למה הכוונה?
- אני צורח עליו בזעם והוא בעיקר שותק בבושה...

"ישנם אנשים שכלואים במערכת זוגית אלימה
שהם לא יכולים לצאת ממנה.
לבעל המכה שלי קוראים אלוהים-
והיום אמרתי לו שהוא יכול ללכת לעזאזל."

אין לי כוח
לשאת את המשא הזה
על כתפיי
לא אותי
לא אותך
לא אותנו

אין לי כוח להתיימר לדעת
כל מכאוב, כל צלקת
כל טיפת נחת

אין לי כוחות
אולי מעולם לא היו
אין לי דמעות
רק משברי ריקנות
רק לילות חסרי שינה
ואדומים כדם
רק שתיקות חסרת דעה
או נתח
או זעם

אין לי מילים
שיביעו שירים
רק מנגינה חסרת פשר
ללא צלילים
ללא פנים

אין לי דמיון
או סיפוק
או משמעות
להבל ריק
לשיגעון
והבדידות

והלוואי ולא היית
והלוואי היית הולכת
והלוואי הייתי חושב
שיום יבוא-
תבוא אחרת
שתלטף את השברים
ותמחה את הדמעות
את כל צלקות התהום
הלוחשות
והכוספות

ואולי זה רק אני
שעדיין משווע
לטיפת שפיות
לטיפת הגיון
עודני מתייגע
למזמור חרישי הנישא
בין הרים ובין בקעים
לבוקר איתני שיגיע
ויניס את הצללים

ואולי זאת מציאות
ואולי סתם הזייה
אולי יום יבוא
ונבין שזאת סתם משאלה
שלא קיימת, שרק נודדת
ומבקשת מנוחה
בין ידי אל זועם
לידי האהובה