פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 132)

דוד/

בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב

כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה

כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף

ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד

מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב

והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב

אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.

שואה.
מילה של פעם בשנה
קורע לב
לב מאבן
מאנושיות לחיות
רעבים ללחם
ואני
אני מתלוננת שהלחם שלי יבש
שפספסתי את האוטובוס
שאני רבה עם ההורים
עשירה
ומתלוננת
זה צובט
צובט ולא עוזב
וזה תחושה של פספוס
אני רוצה לשנות משהו
לתקן
לעשות שיהיה יותר
טוב
אבל הכל נגמר
כבר אי אפשר
זה נמצא בעבר
איך להמשיך כרגיל בחיים?
ומה נעשה כשהם באמת לא יהיו כאן
ואנחנו נהיה העדים שלהם
האם אנחנו *באמת* יודעים?
אין כמו סיפור ממקור ראשון
זה מתגלגל אחרת בלשון
הלב דוקר עוד פעם
כמו קלשון
חוסר אונים משווע לא מצליחה לישון
מדמיינת את הגוויות הרזות
שבקושי חיות
אני רוצה לתקן! אני רוצה לעשות טוב!
אבל עכשיו
אי אפשר
זה כל כך כואב
אני מבטיחה לעצמי להתנדב למען ניצולי שואה
לנסות לזכור את סיפור שלהם
להיות
עדה

זהו רק רציתי להגיד

החיים שלה נעצרו קצת אחריו.
קצת אחרי שהחיים שלו נגדעו ולא ישובו אליו.
הוא יצא כרגיל, עם חיוך מתוח על השפתיים,
הוא אמר לה שהכך יהיה בסדר ואין לה מה לדאוג בינתיים.
הוא הבטיח לה, הוא הבטיח לה לחזור.
ושוב פעם הזכרונות קופצים לאותו יום שחור.
לאותן הבטחות, ותקוות.
ואז נפילות, וכאבים ואכזבות.
היא קמה לעוד בוקר נורמאלי,
לעוד יום רגיל.
היא נחסתה לאפות וגילתה זשה יצא לא אכיל,
היא מלאה בדאגה, אבל היא הבטיחה לחייך.
איך הוא הוציא ממנה כזו הבטחה? איך?
הפאלפון מצלצל, הוא נמצא על הקו.
"מה שלומך? איפה אתה נמצא עכשיו?"
"אני בסדר, נלחם למען המדינה",
ואז הוא הפיל את הפצצה בזהירות עדינה,
"תקשיבי, אני נכנס לעזה עוד קמה דקות,
אבל אני אהיה בסדר! ושלא תעזי לבכות!!"
שתיקה. פחד מחלחל.
הלב כבר מעכשיו מתחיל להתפלל.
"הי, אני צריך שתאחלי לי הצלחה,
רגערגע, את בוכה?"
"לאלא, אני בסדר, הכל טוב"
על מי היא עובדת? כל הפאלפון כבר רטוב.
"אבל אתה מבטיח שאתה חוזר לכאן ואני אראה אותך שוב?"
"מבטיח אהובה שלי, את תראי אותי שוב."
"יופי, אז כשתחזור יש לי חדשות משמחות,
שיהיה לך המון ב"הצלחה, נשיקות"
"אוהב אותך"- הקו מתנתק.
והלב? הלב מתקתק.
סופר כל דקה, כל שניה. לא מחמיץ אפילו רגע אחד.
ובינתיים הוא שם מתכונן בצד.
לוחש תפילה ויצא לתוך האש,
בהמון אהבה ואמונה הוא מתחמש!
הוא נלחם על האדמה שלו, ואין לו ברירה-
ופתאום- בום. כדור נורה.
הישר לחזה, אבל אין מוות מידי.
הוא תופס בידי של חברו ולוחש לו- "יהודי,
תגיד לה שניסיתי בשבילה, באמת נסיתי לשרוד. תגיד לה שנלחמתי בשבילה ושאני רוצה שתמצא עתיד טוב יותר. ורוד.
תגיד לה שאני לא מרשה לה לבכות המון, שאני רוצה שהיא תתקדם בחיים, ושאני אוהב אותה המון"
ואז הוא שחרר, את נשמצו השיב לבוראו,
ובצד השני של המדינה דופקים על דלת ביתו
שלושה חיילים, היא מציצה מהתריסים.
החא לא מסכימה להכניס אותם לחדרים.
"התבלבלתם בבית! התבלבלתם במשפחה!!
זה לא יכול להיות!"
היא קורסת, ובוכה.
ועל הקבר שלו היא מתפרקת,
"הבטחתי לך בשורות טובות" היא אומרת.
"אז שתדע שאני בדיוק נכנסתי להריון,
ואל תדאג! אני מבטיחה שהוא יכיר אותך, הילדון..
ואני אוהבת אותך, ואני מצטערת שאני לא עומדת בהבטחה ואני בוכה,
אבל קשה לי, ואני מתגעגעת.
בחיי עוד שניה אני משתגעת!"
והחיים שלה נעצרו קצת אחריו.
קצת אחרי שהחיים שלו נגדעו ולא ישובו אליו.
והיא הבטיחה לו לחייך, להלחם בשבילו כל יום מההתחלה.
בדיוק כמו שהוא נלחם בשבילה.

גולו- 4 שנים בלעדיך...💔

היית/כפיר גולן

היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות

לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.



(תשמעו את השיר🙏)

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד
לְהִתְמוֹדֵד עִם הַפְּחָדִים
אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד
עִם רְסִיסֵי חַיִּים

אַל תְּפוֹצְצוּ לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה
וְתַשְׁאִירוּ רַק זִכְרוֹנוֹת
מִקּוֹלוֹת הַפְּצוּעִים, הַצְּעָקוֹת,
וְהַמֵּתִים בַּתְּעָלוֹת

אַל תַּחְזִירוּ אוֹתָנוּ לְשָׁם
לָמוּת שׁוּב בְּיַחַד אִתָּם
תִּהְיוּ חֲכָמִים וְתַקְשִׁיבוּ גַּם לָנוּ
הַפְּצוּעִים שֶׁקּוֹלָם נָדַם

כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שָׁם
בְּסֻגְ'עִיָּה אוֹ לְבָנוֹן
וְנִשְׁמָתֵנוּ לָעַד תְּדַמֵּם
אֶת מַשְׁבְּרֵי הַשִּׁגָּעוֹן

אֲנַחְנוּ הִקְרַבְנוּ הַכֹּל
שֶׁתּוּכְלוּ לִחְיוֹת כָּאן בְּשַׁלְוָה
אָז לָמָּה עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ
לִצְרֹחַ אֶל הַדְּמָמָה

בְּבַקָּשָׁה תִּהְיוּ רְגִישִׁים
בְּבַקָּשָׁה תַּרְגִּישׁוּ גַּם אוֹתָנוּ
שֶׁמִּסְתּוֹבְבִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ מֵתִים
נוֹשְׂאִים אֶת שְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

אַל תַּהַרְסוּ לָנוּ אֶת שִׂמְחַת הַחַג
אַל תִּפְתְּחוּ אֶת הַצַּלָּקוֹת וְהַפְּצָעִים
תְּנוּ לוֹ לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט
לְלֹא רַעֲמֵי הַנַּפָּצִים

אל מערכות ארצו יצא
בחירוף חיים ומולדת
על שבילי השכול שם נטע
את זרעי תחיית השלכת

את שלהבת אש-קודש נשא
בניתוץ חילולי תפארת
במבטו העז, המצמית והנורא
הניף חזון ארץ אחרת

על זאת תקונן ארץ
בנפול גבור עדריה
את דמו החשיב כמים
לשיחרור כבלי שבייה

הַדֶּרֶךְ לַכִּנֶּרֶת, הַנּוֹפִים, וְהָאָרֶץ הַזּוֹ, הִיא הָיְתָה בְּשִׂיא יָפְיָהּ, וַאֲנִי מִלְמַלְתִּי תּוֹדָה בִּשְׂפָתִי, הוֹדֵיתִי לוֹ, לְאוֹתוֹ אֶחָד בַּעַל הַמִּכְחוֹל הַקָּסוּם, שֶׁמְּאַיֵּר וְצוֹבֵעַ אֶת הָעוֹלָם בִּצְבָעִים כֹּה מְאִירִים, כֹּה נוֹגְעִים, הַצֶּבַע הַתָּכֹל נִבְלָע לוֹ לְאִטּוֹ בָּאֲדַמְדַּם, שֶׁסִּמֵּל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת, וּמִבַּעַד לְחַלּוֹן הָאוֹטוֹבּוּס הַכֹּל הָיָה נִרְאֶה כָּל כָּךְ יָפֶה, וְטָהוֹר, וַאֲנִי הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם. לְפֶתַע פָּרַץ עַז שֶׁל שָׁחֹר הֻתַּז עַל הַתְּמוּנָה. וְהָעוֹלָם נִבְלָע.

הַדֶּרֶךְ לַכִּנֶּרֶת, הַנּוֹפִים, וְהָאָרֶץ הַזּוֹ, הִיא הָיְתָה בְּשִׂיא יָפְיָהּ, אַךְ אוֹתִי לֹא עִנְיַן הַיֹּפִי, אֲנִי רָצִיתִי רַק לָרֶדֶת בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה. וְלִכְעֹס. לִכְעֹס עַל בַּעַל הַמִּכְחוֹל הַיָּפֶה, שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת הַחַיִּים בִּצְבָעִים אֱלֹהִיִּים, וְשֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַתְּמוּנוֹת שֶׁלּוֹ בְּגָוֶן שָׁחֹר. רָצִיתִי לִכְעֹס עָלָיו עַל הַשִּׁתּוּק שֶׁתָּקַף אֶת גּוּפִי, הַכְּאֵב הַפִּתְאוֹמִי מֵאוֹתָהּ תְּאוּנָה. רָצִיתִי לָרֶדֶת בְּאוֹתָהּ תַּחֲנָה וּלְהִתְגַּלְגֵּל לְשֵׁם עִם הַכִּסֵּא הַשָּׂנוּא עֲלֵי, אַךְ הָאוֹטוֹבּוּס הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. בְּעוֹדִי עָלָיו. קְפוּצַת שְׂפָתַיִם.

הַדֶּרֶךְ לַכִּנֶּרֶת, הַנּוֹפִים, וְהָאָרֶץ הַזּוֹ, הִיא הָיְתָה בְּשִׂיא יָפְיָהּ, וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲנִי הוֹדֵיתִי לוֹ, עַל הַצְּבָעִים שֶׁמְּקַשְּׁטִים אֶת גּוּפִי, הַסֶּגוֹלִים וְהַכְּחוֹלִים, הַקַּוִּים הָאֲדֻמִּים שֶׁמְּעַטְּרִים אֶת רַגְלִי, אֵלֶּה שֶׁבְּנֵי הָאָדָם קוֹרְאִים לָהֶם שְׂרִיטוֹת וְצַלָּקוֹת, וּבְעִקָּר לְהוֹדוֹת עַל הַתְּאוּנָה. שֶׁבִּזְכוּתָהּ הַצְּבָעִים נִכְנְסוּ אֵלִי. לְלִבִּי.

חנה קראו לה
כמעט בת גילי
ועיניה חומות כדבש.
אהבה היא ללמוד
ולטפל באחיה הקטנים
שערה הייתה קולעת כחלת שבת רכה.
כמוני הייתה כותבת בלילות
מילים קטנות
המסתירות ומגלות על נפשה
וכשהייתה אופה עם אמה
חלות של שבת
כצמתה
היו השכנים מתפלאים ומתענגים מריחן
ומשבחים אותה מאוד
ומהללים כשרונה הנפלא.
במעי אמה ראתה היא מסוף העולם
ועד סופו
גם כעת היא צופה בי מלמעלה,
אולי
עיניה החומות, כגדרות התיל
או הכחולות כעיני המפקד
או הירוקות כשל אמה הבוכיה
מביטות בי דרך השלהבות

את עומדת יחפה בחדר הריק
במבט מרושל, קצת פרוע
יש משהו במבט הזה
שעושה להתפרק
משהו בבדידות שלך
יותר מידי כנוע

יש עצב דק בשקט
ושלווה מסתורית
יש מנגנינה שדוחקת בך לנוע
בריקוד של גוף שפוף
במחול פשוט, צנוע

בשובבות ויופי רך,
בעדינות ורגש
גופך החשוף ירקד
ודמעות אכזבה שיצאו מליבך
יחלפו ואיתן הכאב

הצלילים נדמו
את נעמדת עייפה בחדר השותק
משהו בלב שלך עכשיו רגוע
משהו בכאב שלך
הרבה פחות זועק

יד גרומה
שולפת מהמדף,
לוטפת, נייר אחר דף.

 

שקיעה
כוספת בסף,
האופק נכסף,

 

ומכסיף,
כהכרח הדוחק לחלום,
המוסיף להלום,
בראשי,
אין זאת אלא כי פנה יום.

 

הנני
ננער,
הספר
נסגר,
לוכד דמעה קטנה,
של מעבר.

 

ובחשכת אשמורת,
מוסך דיו של רגע,
שנכרת,
באבחת עבר כענן קטורת,

 

וענן, של מטר,
טופף על השורות הצפופות,
עד צאת השמש, דבר אחד נותר,
אחוז ביד איתנה,
באצבעות כפופות,

 

דף אחד חלק.

כמים הפנים לפנים

כן כל מה שאנשים רואים

כל מה שאתה עושה

חשוב עליו לפני מעשה

מפני שאם תעשה רק טוב

העולם ישיב לך בוורוד וצהוב

אך אם תעשה לאנשים רק רע

זה בדיוק מה שתקבל בחזרה

 

 

אז, יש לי חיבה גדולה לפיוטים וניסיתי לראשונה (אחרי כמה פיוטים ללא מנגינה שכת' ואחד הלחנתי בעצמי) לכתוב מילים על שיר ערבי מקורי. הקישור למנגינה (שיר בערבית, ישנה זמרת): 

 

והפיוט (אשמח לביקורת, עדיין ישנם כמה שיפוצים לשוניים (דקדוקיים וניקוד) שעלי לסדר, אני יודע. לא הקפדתי על כללי יתד ותנועה, מחילה. אשמח לראות אם התלחתם לעמוד על כל ההרמזים):

 

שֵׁשֶׁת יָמִים בִּמְלָאכָה / וּבַשְּׁבִיעִי בָּאָה מְנוּחָה.

אָכוֹל וְשָׁתֹה בִּרְוָחָה / וּמִן הַתּוֹרָה אַל תָּנַח יָדְךָ.

 

צִוָּה אֵל חַי מֵעֲשֹוֹת דְּרָכַי / מִדַּבֵּר דָּבָר וּמִמְּצוֹא חֲפָצַי;

שַׁבָּת עֹנֶג, קֹדֶשׁ לַאדֹנָ-י.

 

בְּשִׂמְחָה אָכִין הַנֵּרוֹת / תַּרְגּוּם אַחַר שְׁנֵי מִקְרָאוֹת.

אֶשָּׁמֵר מִן טָ"ל מְלָאכוֹת / מוֹצִיא וּמְרַקֵּד בָּהֶן נִזְכָּרוֹת.

                הָפֵר כַּעַס וּמָדוֹן אָסִיר / פֶּן אֵשׁ גְּהִינָם בְּשַׁבָּת תַּבְעִיר.

 

צִוָּה אֵל חַי מֵעֲשׁוֹת דְּרָכַי / מִדַּבֵּר דָּבָר וּמִמְּצוֹא חֲפָצַי;

שַׁבָּת עֹנֶג, קֹדֶשׁ לַאדֹנָ-י.

 

תְּחִלָּה הוּא לְמוֹעֲדֵי אֵל / עֵת דּוֹדִים כַּלָּה וְאֵשֶׁת חֵיל.

עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ בְּבוֹא גּוֹאֵל / קִדְּשׁוֹ מִבְּרֵאשִׁית וּלְיִשְׂרָאֵל.

 

צִוָּה אֵל חַי מֵעֲשׁוֹת דְּרָכַי / מִדַּבֵּר דָּבָר וּמִמְּצוֹא חֲפָצַי;

שַׁבָּת עֹנֶג, קֹדֶשׁ לַאדֹנָ-י.

 

תְּמִימִים הוֹסֵף וּמְנָחוֹת עִשָּׂרוֹן / וְעַם בְּחִירָךְ בְּחֵן יָרֹן.

רְצֵה בְּעַמָּךְ וּמִגְדּוֹל  לְזִכְרוֹן / הָעַל אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן.

                שָׁמַיִם וּצְבָאָם, תַּכְלִיתָם הָעֵד / הָאֱמוּנָה יְסוֹד עוֹלָם וָעֶד.

 

צִוָּה אֵל חַי מֵעֲשׁוֹת דְּרָכַי / מִדַּבֵּר דָּבָר וּמִמְּצוֹא חֲפָצַי;

שַׁבָּת עֹנֶג, קֹדֶשׁ לַאדֹנָ-י.

הגיעו מים עד נפש
ארובות השמים נפתחו
והיונה יצאה לבדוק, לחפש
הקלו המים, אם נשפכו
יצאה היונה לעת ערב
חיפשה בכל היקום
וראתה עדיין יש חרב
המלחמה קרובה לקום
חזרה היונה לתוך התיבה
מאוכזבת ומבואסת
כולם חשים בכאבהּ
וכך אל התיבה נכנסת

 

ויגברו המים על הארץ
הכל נשטף במים
כל החטאים, הקלקולים, השייגץ
נמחו מתחת השמים
חשבה היונה אולי הזמן הגיע
הכל הגיע לאשורו
וכאשר המצב ירגיע
נראה אם הפך הכושי עורו
אך היונה לא מצאה מנוח
לכף רגלה לא היה מקום
כי כולם עסקו במשחקי כוח
והיונה נשארה במרום
נשאה היונה את כנפיה
התכנסה חזרה לתוך התיבה
אל תוך החסד האינסופי, השופע
במקום היחס שבחוץ, האיבה

 

ויכלא הגשם מן השמים
הופסק מלשטוף ומלמחות
ויעבר א-לוקים רוח...וַיָשֺכּוּ המים
הארץ התחילה להתאחות
חשבה היונה בראשה
עכשיו העולם נרפא
חושבת וכך עושה
יוצאת לראות מי לא נספה
ראתה הכל הושחת
הכל כֻּסה בזרם
אך מלפני הכל, מתחת
צומח כרם
שבה היונה אל התיבה
וחיוך נסוך על שפתיה
ראתה אחרי הרבה זמן טבע
ולפתע חלום את מחשבותיה קוטע

 

חלמה על שלום בכל עבר
אנשים אוהבים ועוזרים
ואין חמס, שוד ושבר
הולכים ביחד הורים ומורים
וכשהיא נמה את שנתה העריבה
העורב יצא לסייר בחוץ
וחזר עם עיתון בכריכה צהובה
משהו ממש לא נחוץ
ראה רכילות עסיסית
קרא על כדורגל וספורט
אך הוא, אישית
הכי אוהב חידות קשות
ראה את החדשות העדכניות
את הפוליטיקה והעניינים
ראה בבורסה את גובה המניות
את ההופעות, הזמרים, הנגנים

 

והנה היונה משנתה הקיצה
ראתה את העורב קורא
שלחה את עיניה והציצה
חשבה זה מידע פורה
אך ראתה את כל השקרים
שכתובים שחור על גבי לבן
הוא דוחה אותו והוא אותו מחרים
משהו לא ממש מובן

 

המים היו הלוך וחסור
השמים מהצוהר נראו
וחוץ משחור, לבן ואפור
צבעים עזים את העולם מלאו
היונה יצאה מן התיבה
כנושאת מחשבה או משאלה
שאולי אפשר להתעלות מעל הטבע
חיסרון להקטין ולרכוש מעלה
כי כבר כלו כל הקיצים
היונה משוועת לצאת
ובמקום לירות חיצים
אפשר במקום חיבוק לתת

 

יצאה היונה למצוא מנוחה
להוריד ת'ראש באיזו פינה
ולפתע הרגישה בעיני רוחה
את הופעת השכינה
כי כאשר חלומה התגשם
ושלום שרר בין כולם
יכול להופיע שם השם
ולהתפשט בכל העולם
עלה זית טרף בפיה
היא יושבת וחושבת
מתי משיח יופיע
גאולה בעולם מתרגשת

 

ומה עם העורב, אתם שואלים...?
הוא סגר את העיתון
וחי באמת את החיים
בלי חרחור או מדון
את העולם הבין יותר טוב
בלי גשמיוּת וחיצוניוּת
שהעולם חלילה לא יהיה רטוב
אלא מגשם קוממיות
גשם זך ונקי
יֵרד טהור מן הרקיע
ולא חוּמצי, מלוכלך כי
הקב"ה מלמעלה משפיע!

@מאן דאמר

הן יורדות לצידי הדרכים
אחת ועוד אחת
ולמרות שהחיים ממשיכים
הכאב לא פחת.

הרכבת שועטת, ממשיכה לנוע
ואני כלואה בתוכה
ליבי הקטן מוצף געגוע
ובתוך ים של כאב אני שוחה.

 

---

הן זרוקות בגלוי בשולי הכבישים
אך כולם כבר שכחו
מחלונות הרכבת הציצו פעם ראשים
הביטו לאחור ודמעותיהם מחו,

אך הרכבת נסעה, החיים התקדמו
וגזירה.. שישתכח מן הלב
הבטחות הבורא אכן התקיימו
רק בודדים עוד נושאים בכאב.

 

--

הן עומדות בשורה מסודרת
תמונה על יד תמונה
המולת אנשים לידן עוברת
מעיפים מבט פעם בשנה.

ליחס הן זוכות רק לעיתים רחוקות
כל שנה בקביעות, יום אחד
אך גם אז הן מיד לפינה נדחקות
יש רק דקת דומיה לעם הנכחד.

כן, הן כבר עם, אותן מדוברות
הן כבר מזמן לא יחידות
הן עם שלם של שאיפות קבורות
עם שלם של אבידות.

ולמה זה נורמאלי?! כמה זה נורא
שהן עוברות לידינו כדבר שבשגרה
חייבים לחולל שינוי, בלי חת ובלי מורא
להפוך את הכאב לאות הגבורה.

כדי לזכור שיש מי שעומד מאחור
שמסר את נפשו על הארץ והעם
לדעת שעכשיו הגיע אלינו התור
לתת מעט מעצמנו למען כולם.

 

---

 

אז בבקשה, אם אפשר, לפחות השנה,
כשאתם עומדים בצפירה לשניות בודדות,
תעניקו לכם ולסביבה מתנה
ותחשבו עוד שניה על אותן אבידות.

בַּשָּׁבוּעַ הַזֶּה
מַגַּשׁ הַכֶּסֶף מִתְפָּרֵק
לַחֲתִיכוֹת.
וּמְקַבֵּל-
שֵׁמוֹת,
וּפָנִים,
וּתְמוּנוֹת.
וּמְקוֹמוֹת בָּאָרֶץ
עוֹלִים לַכּוֹתָרוֹת בָּעִתּוֹנִים.
לֹא בִּגְלַל-
הַנּוֹף,
אוֹ הַדִּירוֹת הַמְּשַׁגְּעוֹת,
חֲמִשָּׁה חֲדָרִים
וְגִנָּה.
אֶלָּא בִּגְלַל שֶׁפַּעַם
הָיָה שָׁם
מִי שֶׁהַיּוֹם כְּבָר לֹא,
שֶׁצָּחַק, וּבָכָה,
וְרָץ, וּבָנָה.
וְהָיָה.
פָּשׁוּט הָיָה.

א-לי, א-לי

שלא תכלה תפילתי

שלא תיאסף אל כלי

שתראה בה את נשמתי

שאדע שאתה שומע

שיש אוזן קשבת

כי אני כולי דומע

ואליך תפילתי מנותבת

תסיר את מחיצת הברזל

תפתח את השער

כי סל הזכויות אוזל

פנינו אל המחר

תראה בעניינו

תחוש בכאבנו

תגן עלינו בשעת צרה

תצילנו מאף ומעברה

איננו יכולים עוד לסבול

את הכאב והייסורים

איך כך נוכל לגדול

נאלצים לעשות ויתורים

 

 

פתאום שומע קול קורא

"תות"ח תות"ח!"

חושב זה ההורה

הולך למטבח

אמא אומרת לא קראתי

ואבא גם לא מבין

אך הייתי בטוח בצדקתי

ועברתי למצב מאזין

ובאמת אחרי דקה

שומע שוב קולות

רץ ללא הפסקה

לעבר החולות

אך גם שם אין קול

אין עונה ואין קשב

אין כלום מלבד הקול

של רשרוש העשב

כבר עברו פעמיים

אין לי אף חשש

כי הקול מן השמיים

אולי התדר קצת מוחלש

פניתי לריבונו של עולם

אמרתי לו "דבר"

והוא כאילו מנהל עולם

מצפה שאחד+אחד אחבר

אמרתי בהכנעה ובענווה
וכאילו מן השמיים

הקב"ה הרעיף אהבה

והותיר אותי בתוך המים

דודי חמק עבר

לא נתן אותו לגלות

אין לי שום דבר

מלבד מידע לדלות

חיפשתי בשווקים

וברחובות נתתי קולי

חיפשתי בחורים ובסדקים

כמעט נפלתי לחולי

פגעוני השומרים

מנעו ממני לחפש

לא נתנו לכוח נעורים

 

@מאן דאמר

מזמור לדוד
ה' רועי לא אחסר
בנאות דשא ירביצני
על מי מנוחות ינהלני
נפשי ישובב
ינחני במעגלי צדק

למען שמו

גם כי אלך בגיא צלמוות

לא אירא רע

כי אתה עמדי

שבתך ומשענתך

המה ינחמוני

תערוך לפניי שולחן

נגד צורריי

דישנת בשמן ראשי

כוסי רוויה

אך טוב וחסד

ירדפוני כל ימי חיי

ושבתי בבית ה'

לאורך ימים

איזה משורר דגול דוד המלך היה...!!

אני רק מדמיין אותו שר את זה עם מנגינת חליל בזמן שהוא רועה את הכבשים שלו, וואו...!!

 

נ.ב. סליחה ששלחתי משהו שלא אני כתבתי, אבל הייתי חייב...

 

ככה.

 

 

 

 

ככה את הכי יפה,

עם הכתמים והגומות

והצחוק המתגלגל

ללא חסימות.

עם הכישלונות בזירה

הפחדים והחלומות.

 

ככה את הכי ברורה,

עם הלהט והעיניים הבורקות

הנחישות הארורה

היכולת לחטוא ולהתנקות

והאמת המענה

שמוחקת את הספקות .

 

ככה את הכי נכונה,

עם שקרים, ותשובות קשות

ומגנים חלשים

שמסתירים את הרגשות

שרק לא יימסר ליבך לאנשים.

שרק לא ייראו אותך.

 

ככה את הכי שבירה,

שבירה כל כך

עם הידיים השרוטות

מטיפוס על הרים

עם חתכים באצבעות

כי אספת את השברים

דקה לפני תהום.

 

ככה את תבואי 

אם תרצי אז היום

מחולקת לחצאים אך שלמה

יחד ניקח פטיש

ונשבור כל אבן ואבן בחומה

ורק אז אוכל להרגיש

את נישמתך החמה.

 

 

 

 

 

אשאיר לכם ממתק. אולי לא כ"כ קשור לפורום אבל זה פותח כיוון אפשרי.

תגיד לי, מה אתה רוצה ממני לעזאזל?!
תעזוב אותי בשקט!
אתה חונק! לא נותן לי לנשום...
ואולי זו המטרה שלך?

אבל אתה יודע,
אם אמות גם אתה תפסיק להתקיים.
אולי אם אמות זה יהיה מעניין.
כי אתה,
שלעולם לא שותק,
פתאום לא יהיה לך למי לדבר,
פתאום השקט יכסה את כולך ולא תוכל עוד להרגיש הצלחה.

למרות ש... אתה יודע...
לפעמים אני גם שמחה בהצלחות שלך.
זוכר איך שאז, כעסתי על אחותי,
ורציתי לגזור לה את כל הציורים?
ואז רק אתה הצלחת לשכנע אותי שזה לא טוב,
כי בסופו של דבר אני ממשיכה אותה לאהוב.
וכל כך שמחתי שלא גזרתי, ולכעס לימוג נתתי.
ואולי אתה גם זוכר,
איך על חברה מעצבנת רציתי לדבר,
והצלחת בשנייה האחרונה לעצור לי את המילים על השפתיים. ממש פתחת לי את העיניים.
ולמחרת שמחתי על אותה הצלחה,
ועל כך שהחברה לא קיבלה בושה.
והיום אנחנו חברות מאוד טובות.
אין מה לומר, ההצלחות שלך טובות...

אתה זוכר את המקרים?
תגיד את האמת!
למרות שאני חושבת שגם אם היית רוצה-
מצפון לא יכול לשקר...