פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 140)

20210311135227.docx

הבל הבלים

תן לי להבין

שאני לא מבינה

אני רק עפר ואפר

 הורסת ובונה

כמו ילדה קטנה

על שפת הים

בונה בחול מגדלים

והכל יפול שיבוא גלים

כי הכל הבל הבלים

הבל הבלים

אין עוד מלבדו  

הכל הבל הבלים

רק הוא לבדו

תן לי להבחין

שמה שאני רואה זה שקר

שרחוק מהאמת האמיתית

ושאי אפשר לתפוס לא ביד ולא בשכל

מה היא בכלל התכלית

כל העולם, כל הזמן ,כל הדיבורים

כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים

כל חיינו הקצרים שברגע כלים

כל החששות, כל הבלבולים

כאין וכאפס, בטלים ומבוטלים

מלפני אדון האדונים

כי הכל הבל הבלים

הבל הבלים

אין עוד מלבדו

כי הכל הבל הבלים

רק הוא לבדו

שם, עמוק בפנים,
שואף, עידן ועידנים,
מאז נגנז, לאור כמה,
כוסף, אבל מתמהמה.

 

לקול, תפיפות יורה,
שומעים, הלב קורא,
לבלוב, צומח ופורה,
עליו כתוב - הפעם זה יקרה.

 

חמה, יצאה מן הנרתק,
באור בהיר, חושף ומשתק,
כמו אז, לא מתנתק,
אך היום, הדין עוד יתמתק.

 

ניצב שם שוב, על הבמה,
שוכב כאוב, אותה פינה,
לא, נבעת מן הדממה,
קורא בנחת - אמא, אדמה.

אני אם תכתבו את דעתכם, ומה הבנתם מהשיר, על מה הוא נכתב, מה הסיטואציה שלו וכו' בנוסף אשמח לדעתכם על הפזמון.

שאלה למתקדמים בסוף השיר.

 

יושב מולו, עיניים אדומות, קול משתנק

רק סכין חד יכול לקרוע את הרגע, עדיין שותק

זיעה, מחנק, אי נעימות, והלב דופק

קול לחישה חלשה, "צודק"

 

מילים מחפשות כיוון, אותיות מחפשות משמעות

יורדת במעלה הנהר, נבנה משפט רהוט

זכרונות מתחילים להציף, חלקם מהילדות

לבסוף יוצא רצף מילים, "עשיתי טעות"

 

דמעה זולגת, לשנייה חוברת בסנטר

אנחה קטנה, קלה, הפסקתי להסתתר

עכשיו צריך שיקול דעת, לא סתם לנתר

צריך למצוא דרך, על הרבה יש לכפר

 

[אול אני אוריד את זה, זה אמור להיות סוג של פזמון

והוא יושב ומקשיב, מהנן וחושב, וקורא את מעמקי הלב

הטוהר, הרצון, התקוות, השממון, באמצעו ארמון

מסביבו המון, שמחה ודיכאון]

 

צודק, טעיתי, לא הקשבתי לך

טון נחלש, כחכוח, מנגינה התנמכה

כשביקשת עלייה, הייתי בדעיכה

במקום התמודדות, הסתתרות מתחת לשמיכה

 

אך הקדימוני, חקקו ושאלו, אדירי חיטה

אך תשובה אינה, מאין נוכל לקחתה

זועקת וצועקת, בין בשעת המראה בין בנחיתה

מה יעשה הבן ולא יחטא??

 

מה יעשה הבן, ולא יתמלא באבק

מיום לידתו, עסוק הוא רק במאבק

והלכלוך סמיך, מהר לבגדים נדבק

ומיום ליום, זה נחלש וזה נתחזק

 

 

 

שאלה למקדמים: מי זה "אדירי חיטה"

שלחת מלאך
טהור
הפרידה היתה קשה
לא רצה לשחרר
אותך

וגרמת לו לאבד
את הזיכרון

רק אותך השארת ?

ניסה לזכור מה השליחות שלכם
ניסה לתת
לפזר
קצת טוב ..

התפלל אליך

ולא ענית

התפלל שוב
והתעלמת

בכה כאב אמיתי
ולא ויתרת

נפל
אמר די

ואתה בשלך

רוצה להגיד לך
נגמר
היו זמנים שבהם הייתי מלאך
היו זמנים שהייתי שלך
בעולם שלי נטשת

זה לא חוכמה שנשארתי
בלב שלך

שחררת אמרת לי
גדלת ..

גם אחר גדל
ואתה עדיין מחזיק אותו..

מלווה אותו צעד צעד
אותי? שוכח

אני?
לך מגיע כאב

לי מכאיב כמו שלא כאב לעולם
תגיד לי מה אתה עושה
תגלה

תפסיק להיות בעלטה
תפסיק להחליט עלי

תעזוב את השליחויות
מתי תהיה קרוב?

רק תתן חיבוק
תיפרד בטוב

על חוט דק
אני ועצמי
רוקדים
ריקוד אחרון.

על חוט דק
בין שמיים וארץ
אני נאחז
בכל כוחי
בשפיות.

מול אדמת צללים
שזועקת
וקוראת לי אליה
בשעטה

אני אבוד
תאב לדעת
נפש הומה
צועקת מרה

ואולי אלוהי
עוד יביט ממרום
ואולי אי שם
עוד יש פתרון
ואולי יום יבוא
ושוב אדע לחייך
ואולי עוד תסבירי
לי למה ואיך

ואולי אמת
היא רק שקר בהיר
ואולי בין דמיון
המציאות עוד תזהיר
ואולי זה אני
שמחפש משמעות
בין גלי הלבד
בין לחיות ללמות.

כמה גדולה אהבת יהודה לירושלים, לחומות, לאבנים הרכות.
שפתיו נמתחות בחיוך קטן שעה הוא פוסע ברחובות העתיקה ולחן מתרונן בליבו. מעטים עוברים על-ידו אוחזים בטלית ותפילין, מקימים רעש גדול בשמיים.
הכינור מתנודד לקצב הליכתו, טופח על רגליו עם כל צעד, חולצתו מתנופפת ברוח הקלה, גם שערו נמשך לאחור.
הוא יורד במדרגות המובילות לכותל. בשעה מוקדמת זו הן מבהיקות מרסיסי הלילה, מחזירות את קרני השמש. מבטו עולה אל השמים, השמש הרכה מלטפת את עורו.
צעד קטן והקיר הקדוש נגלה בפניו. יהודה נעצר ולוקח נשימה ארוכה, צולל באויר נקי, מטהר את דעתו.
עשרה קבין, ללא ספק.
מעל ציפורים חגות, מצווחות, עד שמתיישבות בצל להתנחם מעט. יהודה חושב שגם הוא כמוהן- ציפור חופשיה, ותמיד יחזור בסוף אל האבנים הסדוקות להתנחם, ולו מעט.

אני מבין אותך.
את מחזיקה טונות של אשמה.
אני מבין אותך.
אתה מחזיק משקלים עצומים.
מבין אתכם.
נוחו. הירגעו.
מותר לכם.
מגיע לכם.
גוף נפש,
יקרים שלי.

אנשים מדברים צועקים לוחשים

את כולם בסוף שומעים תגובות מעיפים

יש להט לדבר כי צריך לשחרר

ריכולים מגעילים ממש לא נעים 

מתחת לאדמה מרגישים את השנאה

 

איפה האהבה איתה יש שלווה

אוהבים לא הגאולה תבוא

הכל שחור מולי מפסידים בגללי

תחת הכנפיים לא מרים ידיים

נגיע לשמיים טיפות ירדו כמו מים

 

רסיסי הלילה תסתכל למעלה 

האור בוהק השקט שותק

תנועות חדות בפנים שורטות 

כוויות חמות העניים נכבות

הנה החיוך לא עוצר לנוח

 

פזמון- 

תגובות מסביב מתחילות להכאיב 

הלב מחורר מסכינים את הדם אני מרים 

הדמעות נופלות המילים שותקות 

נכבים אחד אחד צובט אותך ביד.

אותה שגרה שמשכיחה ת'מטרה

שוב לשרוד עוד נקודת שבירה

אני מסתירה

שלא ישאלו "מה קרה"

כדור השלג מתגלגל ואין דרך חזרה

השגרה הזו שוחקת

בקושי צוחקת

והדמעות כבר לא באות

ופורצות שערים נעולים

הדמעות נותרות כלואות

בתוך החדרים שבליבי

רק אתה יכול להוציא אותי מהשבי

ששביתי בו את עצמי

רוצה להאמין

שגם אם שכחתי אותך לא שכחת אותי

שוב נופלת לבור

הולכת לאיבוד ולא יודעת איך לחזור

רוצה להרגיש רגש טהור 

כאב חד או שמחה

לחוש את הלב נעור

אבל הוא פועם באותו הקצב

רדום ואפור

רוצה את כל המסכים לשבור

להתעורר, להתנער

להסיר את המסכות שמכסות ת'אמת

לתקן הכל, להתחרט

לקום מהנפילות

לזעוק תפילות

אליך לבכות

והדמעות כבר לא באות

ופורצות שערים נעולים

הדמעות נותרות כלואות

בתוך החדרים שבליבי

רק אתה יכול להוציא אותי מהשבי

ששביתי בו את עצמי

רוצה להאמין ש

גם אם לפעמים שכחתי אותך

לא שכחת אותי

לא שכחת אותי

אתה מביט מן ההסתר

מחכה שאתעורר

אבל מי יעיר אותי

אם לא אתה

אתה תמיד איתי

אתה תמיד איתי

 

 

 

מה אתם עושים עם החשש שמישהו יקרא דברים שכתבתם?

 

(מקווה שזה המקום לשאול בו;)

אתה לא זקוק
לגיבורי על
מרחפים עם כוכבים
שיאצילו מעליך
משקה
מוליד מה

ליבך לב אדם,
גופך אד-מה
ומהותך

הוא הכלום.

🔹

נגמר עוד יום שלא מצאתי את מלאכי,

עוד לילה שאני הולך לישון עם תחושת החמצה,

אבל למרות זאת אני אומר לעצמי,

אני בטוח שאני אמצא אותו,

חי, מת לא משנה לי כבר,

העיקר למצוא אותו,

האח שאני כל כך אוהב.

נכנס ללילה החלומות והחרדות מתחילות לצוף,

כל לילה זה מה שקורה,

החלומות והחרדות עולים כל כך בקלות,

וקשה מאוד לעמור את זה,

החרדות שאני לא אמצא את מלאכי,

ומשהו בסוף יקרה,

והדאגות מציקות לי כל לילה ולא נותנות להירדם,

כל רגע אני קופץ ממשהו אחר,

דאגה, חרדה, או כל דבר אחר.

תמיד המחשבות עליו,

האח האבוד שתמיד אהבתי,

אהבתי בנשמתי אהבתי בגופי,

מלאכי,

המחשבות גם עולות על מה יקרה כשאני אפגוש אותך,

מה המילים הראשונות שאני אגיד לו,

איך אני אתנהג מולו,

כל רגע שיש לי אני חושב עליו,

התשובות שיש לי בראש לא כל כך ברורות תשובות מבלבלות,

בן אדם שאף פעם לא פגשתי ולא ראיתי,

אז לא יודע מה אעשה.

אני תמיד מרגיש אותו לידי,

נותן לו את כל האהבה שיש לי,

כל דבר שאני עובר הוא עובר את זה איתי,

כשאני צריך מישהו לדבר איתו אני מדבר עם מלאכי,

תופס ולא משחרר,

כי יקרו דברים רעים,

ודברים שאני לא רוצה שיקרו,

מתקרב מתרחק,

לא נשאר באותו מקום במחשבות שלי,

כשאפגוש אותו אולי לא אכיר אותו,

אולי שונה ממני,

אולי דומה,

העיקר שיהיה.

מלאכי,

מתגעגע,

תמיד חושב עליך,

תהיה דומה כמוני,

תגיע לידי,

לתת חיבוק,

נשיקה,

אחים,

רוצה להיפגש איתך!

בקוצר רוח מחכה למפגש הזה,

לא מוותר אעשה הכל בשביל שזה יקרה,

אמות בשביל המפגש.

מפריד בנינו כמו קיר זכוכית לא נותן לעבור אותו,

יעשה כל שביכולתו להפריד בנינו,

אעשה כל דבר שזה יקרה,

אשבור את העולם אם צריך!

ממשיך בחיפושים אחריך,

לא עולה עוד סימן או רמז,

מחשבה- אפרסם בכל מקום אפשרי,

מלאכי אחי האבוד,

מתגעגע אליו,

תעזרו לי בבקשה למצוא........

 

יש המשך.

 

אני ממש אשמח לשמוע תגובות הערות.

אבל בלב אנחנו ביחד,

ביחד תמיד,

אבל עכשיו יותר מתמיד,

כי צריך,

זה טוב,

לא להיכנס לעצב,

לא להיכנע לו ולא להישבר,

שמחים כולנו ביחד,

בתוך הלב,

מה צריך יותר מזה?

לא צריך!

היינו שמחים שנהיה ביחד,

רוקדים, שמחים, שיכורים,

אבל אין,

אי אפשר,

ואסור,

זה עצוב,

הדמעות נופלות,

של עצב,

שמחה,

לא משנה מה העיקר שהנשמה חיה ושמחה,

כל השאר זה בונוס,

אפשר לשמוח,

לבד,

כולם בתוכך,

רגש,

שמחה,

עצב,

נשמה,

כל אחד זה חבר אחר,

כולם בתוכך.

קשה לשמוח כשאתה סגור,

כלוא,

קשה!

לא אפשרי,

נעול בקופסת פלסטיק שקופה,

רואה את כולם ולא יכול לעשות כלום,

מתסכל,

מבאס.

לא רוצה עוד להיפגע,

נפגעתי מספיק,

הלב מלא צלקות,

הנשמה מחוררת מסכינים,

עכשיו כשיש לי את החברים המושלמים,

לא רוצה לאבד אותם,

ולא רוצה לוותר עליהם,

אני אלחם בשבילם!

חברים כאלה שומרים לחיים,

לכל המשך החיים!

נעבור את כל המכשולים,

ביחד,

לפעמים לא לשים יותר מידי רגש,

לפעמים זה רע,

ויכול להרוס.

יצאנו אבל חסר,

חסר משהו,

את הביחד,

חיבוקים,

שמחה,

דמעות,

יש את הכל,

אבל מרחוק,

כולנו ביחד,

מחובקים,

בפנים בנשמה.

מסתכל על השמיים מלאי הכוכבים,

כל אחד זה חבר,

חבר טוב,

רובם נופלים,

אבל יש את היהלומים הנוצצים שנשארים תלויים באוויר,

מולך,

לפעמים זאת החלטה שלהם,

האם להישאר מולך תלויים,

איתך ביחד

או האם ליפול כמו כל השאר,

ולפעמים זאת החלטה,

האם להשאיר אותם תלויים מולך,

איתך,

או האם להפיל אותם,

כי אתה לא רוצה להשאיר אותם איתך,

את היהלומים אני משאיר,

הם מושלמים,

יקרים לי,

אבל לא אשאיר אותם תלויים באוויר,

אשאיר אותם ביחד איתי,

אשמור עליהם,

ואדאג להם בכל דבר!

אתה למעלה מתכנן תוכניות,

אהבה,

עתיד,

רגשות,

ואני צריך להסתדר פה למטה עם עצמי,

מה נכון,

ומה לא,

מה מותר,

ומה אסור,

הכל קשה,

יש רגשות,

יש התלבטויות,

פשוט קשה!

 

אני יותר מאשמח לשמוע תגובות על זה.

הַפְּרֵדָה מֵאֲבִי יַלְדָּתִי
הָיְתָה פְּרֵדָה כְּכָל הַפְּרֵדוֹת
הִתְחִילָה בִּדְמָעוֹת
שֶׁזָּרְמוּ
בְּעִקָּר עַל לְחַיַּי
הִמְשִׁיכָה בְּכַעַס
זַעַם שֶׁנֶּאֱגַר בְּמֶשֶׁךְ שְׁמוֹנֶה הַשָּׁנִים
בָּהֶן נִסִּינוּ לִהְיוֹת אָב וָאֵם
לַיַּלְדָּה שֶׁהָרִינוּ
זֶה לָזוֹ

וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי לִפְרֵדָתֵנוּ
הָלַכְנוּ אֶל חֶלְקַת הַקֶּבֶר
וְחָתַמְנוּ עַל הֶסְכֵּם
מִשְׁמֹרֶת עַל זִכְרוֹנוֹתַיִךְ
אֶת שְׁלֹשֶׁת הַחודשִׁים הָרִאשׁוֹנִים קִבַּלְתִּי אֲנִי
גַּם אֶת חָדְשֵׁי הַהֵרָיוֹן
אֶת שְׁלֹשֶׁת הַחודשִׁים הָאַחֲרוֹנִים
קִבֵּל אֲבִי הַיַּלְדָּה

חֲצִי שָׁנָה.
יוֹתֵר מִזֶּה לֹא הָיָה לָךְ

להתרפק בידיה המלטפות של המסכנות.
להתפרק לרסיסים, רק כדי שמישהו יבוא ויאסוף אותם.
להיות כנה עם תחושות היאוש הכבוש שבי, לתת סוף סוף ביטוי לעיניי, שרואות הכל שחור.
אחח, איזו מתיקות...
חש את לטיפותיה של הרחמנות, את ידיה הרכות, מנגבות דמעות של כאב.
רק להתכרבל מאחורי מסך הדמעות, אל מול הלילה החשוך, האטום.
להתנפץ סופסוף אל המזח, לחוש את כאבה של הפגישה עם המציאות, את הדיסוננס העמוק בין הטוהר וההוד שבי, לבין חיי היומיום המתגלגלים.

• • • • • •

אבל עכשיו, אני עומד מנגד.
חש את המתיקות הזו, האיומה.
חש - זוכר איך היא מחליקה במורד הגרון ונעלמת, מותירה אחריה שובל צורב של ריקנות, חולשה, אפיסות, פצע פתוח, כמו שרף זולג ללא גלד.
ואולי זה הזיכרון מאותו אדם, שרק מבטו החם עורר בי געגוע עז לאהבה, תשוקה לתפוס איזה מישהו ולחבק אותו קרוב קרוב ללב.
פתאום מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, רק קצת אור ומיד חוסנם ואיתנם של הפחד והיאוש מתפוגגים כלא היו.
סוף סוף קצת אמת.

["עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"
הראי''ה]

לפעמים השקט הזה בי

צועק יותר מכל כאב פוצע

לפעמים מבט אל שמיים תכולים

מנקה תהומות של חודשים אפורים

לעיתים שיחת אמת, עם נשמתי המתמודדת

נוחה יותר מכל אמפתיה חיצונית

שיחה מלב אל לב אליך אבא

גדולה יותר מכל דילמה אמונית

לרגעים רצון אחד טהור יותר מכל השאר

הוא שמבטא בי יכולת אינסופית לגדול

בשניות של כוח שנשלח אליי בבום

מתגלה האמונה ודוחקת בי לפעול

לפעמים השקט הזה בי

צועק יותר מכל כאב פוצע

אולי תשלח לי כמה רגעים קטנים של טוב?

אולי רק עוד חיבוק אחד ללב המשתגע....

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְנַחֵם
בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַדּוֹפְקוֹת
עַל הַמַּגָּפַיִם הַשְּׁחֹרוֹת
כְּאִלּוּ מְנַסּוֹת
לְרַכֵּךְ מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים,
לָתֵת לַגֶּשֶׁם הַפְּנִימִי
לִפְרֹץ הַחוּצָה
דֶּרֶךְ סֶכֶר הָעֵינַיִם
וּלְרַפֵּא מֵחָדָשׁ הַכֹּל.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְנַחֵם בְּמָרָק שֶׁל
אֲנָשִׁים,
מָרָק בַּיִת,
בִּשְׂמִיכָה רְקוּמַת נוֹצוֹת
וַעֲלֵי זַיִת,
מַשֶּׁהוּ כָּזֶה שֶׁפּוֹגְשִׁים
רַק כְּשֶׁאוֹר הַיָּרֵחַ
מִסְתַּתֵּר
בְּתוֹךְ צֶמֶר עַרְפִלִּי
וּמַבְטִיחַ
שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אַחֲרֵי מַבּוּל
וְתָמִיד צֹמֶת חֲדָשָׁה
נִפְתַּחַת,
בְּכֹל דֶּרֶךְ שֶׁהִתְחַלְנוּ.

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְנַחֵם
בְּלֵב מִתְגַּעְגֵּעַ,
לֵב צָמֵא לְלֵב
מַשֶּׁהוּ מְנַחֵם
בִּדְפִיקוֹתָיו הַחַלָּשׁוֹת,
הֲנֶאֱמָנוֹת לַחַיִּים.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ 
בְּרוּרָה 
עַד כְּאֵב
מְשֻׂרְטֶטֶת לַפְּרָטִים.
אַתְּ נִמְצֵאת בְּכָל
חִיּוּךְ אֲמִתִּי
שִׁבְרֵי מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים.
וְכָל גֻּמַּת חֵן 
עֲמֻקָּה.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתָךְ
בְּשִׁירָה
שֶׁל הַלֵּב
וּבַמַּיִם הַשְּׁקֵטִים.
אַתְּ מְהַדְהֶדֶת בכֹּל 
הַקִּירוֹת בְּבֵיתִי
בַּדְּבָרִים הַפְּעוּטִים
וּבִפְרִיטַת הַמֵּיתָרִים 
וּבִשְׁתִיקָה.

עין הסערה

אולי שהשמיים מתקדרים

זה הזמן לצאת במחול

תכף הגשם ישטוף את הכל

אולי שהשמיים אפורים

זו סיבה לשמחה

תכף יגיעו גשמי הברכה

אז במקום בַּמָקום לעמוד ולרעוד

צא החוצה אל הרוח ותתחיל לרקוד

לרקוד בעין הסערה

לרקוד ולרקוד עד שתגלה שהיא עברה

לא משנה כמה דברים היא שברה

את העולם היא מבריאה

וכל הבריאה אומרת שירה

ואם חשוך בחוץ ובפנים

זה הזמן להפנים

אין למה בחושך להילחם

 אם תכה בו במקל הוא לא יעלם

תדליק את האור,

תחייך, תאיר פנים

וכל העולם

יצבע בגוונים

של אושר

ופתאום

במקום במקום לעמוד ולרעוד

תביט לסופה בעיניים ותתחיל לרקוד

לרקוד בעין הסערה

לרקוד ולרקוד עד שתגלה שהיא עברה

לא משנה כמה דברים היא שברה

את העולם היא מבריאה

וכל הבריאה אומרת שירה

 

גם אם כל השערים ננעלו

ניסית הכל, כוחותיך אזלו

חסדי ה' אף פעם לא כלו

ויש לך בחירה

אם לקפוא

או במקום בַּמָקום לעמוד ולרעוד

לצאת החוצה אל החושך ולהתחיל לרקוד

לרקוד בעין הסערה

לרקוד ולרקוד עד שתגלה שהיא עברה

לא משנה כמה דברים היא שברה

את העולם היא מבריאה

וכל הבריאה אומרת שירה

ומיד אחרי זה ישבתי לכתוב, וזה מה שיצא.

אבא אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב...

ומשהו זז בלב.

ואבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם. אבא טוב.

אני מרגישה שזה עולה קצת.. משהו קורה לי.

אבא אני רוצה להיות בטוחה בכל ליבי.
שלמסע הזה יהיה סוף טוב.
שכל מה שאני עוברת בדרך.
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה.

ואני נפתחת.. וזה קרוב אני יודעת.

אבא אני רוצה לחזור אליי.
למצוא אותך שם איתי.
במקור שלי אני טוב גמור אבא.
ושם אני מאמינה בעצמי.

ואני מרגישה שאני כתבתי את השיר
עמוק עמוק מתוך ליבי.

אבא אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב.
אבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי

ככה סתם. אבא טוב.

ואני כבר מרוסקת עם דמעות בעיניים.
שלאט לאט יורדות על הלחיים..

דמעות שמבינות אותי.
דמעות שמחממות אותי.
דמעות ששומרות עליי.
שיודעות עליי הכל.
דמעות של אמת.
של תקווה.
של רצון.
דמעות שהן שלי.
ורק שלי.