פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 141)

כיוון אין בו, לרוץ,
מינון, גם לא היה.
המחרת, בתכנון, סמוך על כאן,
ההווה, חסר איזון, זה מסוכן?

מטרה, עם חץ נעוץ,
אמירה, חסרת מלל.
סערה כחוט שערה,
אדם נטול עטרה.

צחוק הגורל, חרוץ,
חוק מנוטרל, בלי אילוץ,
עמוק מן עמוק, הסוד,
קרוב ורחוק, לפניו, מי יעמוד.


שבתי וראה תחת השמש,
כי לא לקלים המרוץ,
ולא לגיבורים המלחמה,
וגם לא לחכמים לחם,
וגם לא לנבונים עושר,
וגם לא ליודעים חן,
כי עת ופגע יקרה את כולם.

לִדְעֹךְ.
לִמְעֹךְ בַּאֲדִישׁוּת אֶת כָּל הָרְגָשׁוֹת
הַמִּתְרַגְּשִׁים וּבָאִים עָלַי
הַמִּתְנַפְּצִים אֶל תּוֹךְ לִיבִּי.
לִמְעֹךְ.
בְּנִנּוֹחוּת מְעֻשָּׂה, בְּרֹגֶז מֻסְוֶה הֵיטֵב.
לִדְעֹךְ אֶת עַצְמִי לְדַעַת
לִשְׁתֹּק עַד שֶׁאֲנִי
גּוֹוַעַת.

 

לִמְחֹק אֶת כָּל הַכְּאֵבִים
הַמִּתְאַהֲבִים בִּי אַהֲבָה תְּלוּתִית
מִתְנַגְּשִׁים בִּי עָצְמָתִית
נִזְקָקִים בְּאֻמְלָלוּת
לְהַכָּרָה מְלֵאָה.

 

אָז לִדְעֹךְ
הַחַיִּים הֵם דְּבַשׁ כָּזֶה דָּבִיק.
אָז לְהַמְתִּיק. אֶת כָּל הַנִּרְקָב בִּי
אֶת כָּל הַנִּמְעָךְ בִּי בְּנִנּוֹחוּת
מְעֻשָּׂה.

עַד חִדָּלוֹן וּדְעִיכָה
מֻשְׁלֶמֶת.

 

[אִיכְס]

הי
תפסיקי לעלות אותי
שתבוא הנפילה
תאשימי ראשונה

מספיק המבט
שורף

אמרת מושלמת
שמגיע המכה
תכאבי במקומי

הייתי מציעה לך
להמר על
מישהי אחרת

פחות יכאב לך

סיפור/מכתב או משהו בסגנון.....

 

 

 

 

נשמה. 
נשמה שאהובה עליי מאוד.

איך מסכמים תקופה משמעותית כלכך בחיי? 
וואו. תקופה ארוכה. בעצם קצרה. 
לא יודע איך ניתן לתאר אותה במילים.

אני יכול לנסות..

אז איך הכל התחיל? 
וואו. זה היה ממש ממזמן. 
לא דקה, שאני חושב עלזה אי אפשר לחשב את הזמן שעבר, זה לא היה רק זמן, היה פה משהו אחר. 
חודשיים זה ממש כלום.
אולי בעצם לקשר זה המון. 
כע, המון. 
אבל זה לא היה קשר רגיל.
היה פה משהו אחר. משהו מיוחד כלכך. 

תהילה. 
מחילה.
אני הסביר את עצמי בצורה יותר ברורה.
דקה.

בתקופה כלכך קצרה לעשות שינוי כלכך גדול. כלכך משמעותי בחיים.
זה מדהים. 
מדהים זה לא המילה זה הרבה יותר מזה....

הגעת ברגע האחרון.
לא, אני הגעתי אלייך.

יש בך משהו כלכך אמיתי. כלכך טהור.
תהילה יש בך משהו ממכר. כלכך.

כן, זה המילה- התמכרות. 

התמכרתי.

התמכרתי, לטוב. לשמחה. לפשטות. ליושר. לאמת. ולאמונה התמימה הזאת. 
ישבך משהו אחר. שונה כלכך מכולם.

הרגשתי שאת מחזיקה אותי. רואה אותי. ומצליחה לגעת בנקודות הכי עמוקות שבי. 

ורק את ראית אותם, רק את ראית את כל הכוחות האלה שהיו בי, אך היו מכוסים מאחורי כלכך הרבה מסכות. כלכך הרבה דברים חיצוניים.
רק את ידעת שהם קיימים. ורק את באת ונלחמת בכל הכוח, על הכוחות שבי.

איך ידעת, תהילה? איך? 
'חוכמת נשים'? זה הסיפור.

תודה יקרה.

אז ננסה לחזור להתחלה.

מאיפה הכל התחיל... 
שאני נזכר בשיחה הראשונה עולה לי חיוך. חיוך של מבוכה. אבל אני בכל זאת צוחק.
מזה צוחק?! מתפוצץ מצחוק.
אני חושב שזה השלב שעולות לך הדמעות. שאת נזכרת בבחור הזה שלא סגור על עצמו. לא סגור על החיים שלו. שכרגע מתעסק בשטיות. שלפני שלוש חודשים עזב את הישיבה...

עזבי, לא ננסה אפילו להסביר איפה את היית ואיפה אני. אני חושב שהשמש והירח היו יותר קרובים ממנו...
אני עדיין זוכר את ההלם הזה שהיה בקול שלך שהתקשרתי.
וביקשת שאני ינתק. שאת צריכה כמה דקות עם עצמך. 

אז ניסיתי להשחיל איזה משפט אחרון- 'תהילה, אני או... עזבי. לא משנה. אני יתקשר יותר מאוחר. כחי תזמן שלך', רציתי להגיד לך עוד משהו ועצרתי את עצמי. 'להתראות תהילה'. 

עבר חצי שעה. את לא יודעת מה עבר עליי בזמן הזה.

התקשרתי. את לא ענית.

ואני, וואיוואי. ה' יעזור מה עובר לי בראש בזמן הזה. 'נריה, מה קורה לך?! יאללה שחק אותה הגבר פה.' 
כעסתי על עצמי. 
ולמרות כל המחשבות האלה שהיו בתוכי לא עצרתי.
הרגשתי שבאלי כלכך להכיר אותך. לשמוע ממך. 
ואולי גם, כן. גם לקבל ממך. 
אני חושב שהיה בי איזה חלום כזה שאולי תבואי ותפקחי את עיניי. שתראי לי מה את רואה, ומה אני מפספס ולא רואה.
שאני רוצה לראות קצת, ממש קצת. מנקודת המבט שלך על החיים. 

וואו. תהילה זה כלכך סיקרן אותי.

ועכשיו, אחרי כל התקופה הזאת אני זוכה להגיד שהצלחתי. שלמדתי. וכל זה ממך. לגמרי ממך.


אחרי שלא ענית לי בפעם השנייה, החלטתי שאני שולח SMS. שלחתי. אחרי חצי שעה ענית.

ותהילה מה את ענית? וואו. איזה תשובה. בעצם איזה שאלה. 
שאלה שבאה כלכך במקום.
היא הייתה ארוכה. ההודעה. 
אני יקצר קצת. או שלא.

'נריה.
תאמת שאני מרגישה שיש פה משהו אחר.
אבל זה לא קשור.
בוא נחשוב עכשיו על 'תירוץ' טוב להקב"ה למה אנחנו צריכים לדבר.
מה הולך לצאת מזה עכשיו? שנהייה בקשר? 
בוא נחשוב עלזה.
עכשיו. לפני שמתקדמים. 
אח"כ נריה, באמת יהיה הרבה יותר קשה לעצור אתזה, גם לי וגם לך. 
בוא נחשוב על גבולות, על יעדים. 
על הדרך לנו. 
כל טוב.

אל תפגע, רוצה בטובתך. 
רק בטובתך.

בתפילה לישועה קרובה. 
תהילה.'.

עניתי, כתבתי לך שאני ממש לא מבין אותך. 
'תגידי לי, נשמה. 
את לא רוצה חבר עכשיו? 
את לא רוצה מישהו שיחשוב עלייך? שיהיה שם בשבילך? שידאג לך?
יאללה תהילה צריך לשחרר קצת בחיים. בואי להנות. נעשה כיף ביחד. 
אני מבטיח.'

ואת ענית לי, שלא. כאליו כן. אבל את הכוחות האלה את שומרת לבעלך. ושיגיע הזמן הוא יקבל אותם. 
תהילה, את אמרת אתזה ממקום כלכך אמיתי. ו, וואו. איזה טהרה היה בדיבור הזה.

נראה לי פה התחיל אהבה שלי אלייך. אהבה אמיתית.
אמרתי לעצמי שאני הולך לעשות הכל בשביל להיות בעלך.
בשביל להיות מי שיזכה לקבל את האוצר הכלכך גדול הזה שבך.
בשביל לקבל את כל הכוחות ששמרת בתוכך. ולא וויתרת. ונלחמת עליהם. שאפחד לא יעז להשתמש בהם ולבזבז לך אותם.

תהילה, אם לפני זה חשבתי שאת מלכה. פה שמתי לך את הכתר.

ופה. בנקודה הזאת התחיל הדיבור על החיים. על המשמעות.
היו לך תשובות כלכך טובות לשאלות שלי.
למה שחיפשתי תשובות עליהם כלכך הרבה זמן. 

אני צריך להודות לך על כלכך הרבה דברים.
אבל דבר אחד, אני חייב לך הרבה עליו.
עלזה שבאת, ולא התביישת. אמרת את האמת בפרצוף. אמרת מה את מרגישה. אמרת מה את חושבת על דברים שעשיתי.
ולא באת כמו כולם והיית בצד שלי. באיזה מקום את באת והרמת אותי.
הוצאת אותי מהבוץ. 
ואיך עשית אתזה? תהילה איך?
במקום שכלכך הרבה אנשים ניסו לעזור לי, ניסו במלא שיטות.
את באת. ובכזאת פשטות בכזאת טביעיות, עם המון שמחה ואהבה.

הראית לי איזה עולם מדהים. היראת לי את כל הטוב שה' יתברך מרעיף עלינו.
הראית לי את השפע העצום הזה!!

הייתי מסונוור.
'ברוך פוקח עיוורים'. 'ברוך מתיר אסורים'.
אני צריך לברך ולהודות על כל הטוב הזה. 
הוא פשוט לא נגמר.
 

תהילה מהרגע הזה שאת פקחת את עיניי, השפע והטוב לא מפסיק ללכת לצידי.
אני מרגיש שה' יתברך מלווה אותי.
מזה מלווה אותי?! יושב לידי. כן ממש, אני אומר לכם.
מבטיח.
 

אני יושב עכשיו בישיבה.
תהילה, נראה לי את ממש לא מאמינה.
אין כבר שיער ארוך, אין כבר את כל התלתלים. 
יש משהו אחר.

שתי קבוצות שיער ארוכות ויפות.
פאות מהממות.
עם כיפה שלך. שנסרגה עם כלכך הרבה אהבה. עם כלכך הרבה אמונה. 
אני זוכה לסיים מסכת 'מגילה'. רציתי להתקשר לשמח אותך. אבל לא. התאפקתי. את נראה לי יותר תשמחי שאני מתאפק. 
כן תודה תהילה, גם אני מחכה.

יש מישהו אחד בעולם שאני חייב לו את תודתי. 
את תודתי הכלכך גדולה. העצומה.
כי את השינוי הגדול הזה שעברתי לא הייתי מצליח לעשות אותו לבד.
תודה שפקחת את עיניי.

אני לא שולח לך את המכתב הזה. אני שומר אותו. 
בתקווה שאני יזכה להביא לך אותו.
תאמיני לי אם אנחנו צריכים להיות ביחד זה ייקרה. קטן כלכך על הקב"ה להפגיש בינינו.
מעריך כלכך את ההחלטה שלי, שבאה בזכותך...
שאנחנו מפסיקים לדבר.
שמנתקים את הקשר. 
ו- 'שומרים את הכוחות'.

מקווה שאת בטוב.
מעריך כלכך.
נגמרו המילים.

 

נריה.
 

 

 

תודה מראש לכל המגיבים..
בשורות טובות!
ובקרוב אצל כולנו!!!

אהבה, שנאה

לקיחה, נתינה

עולם גדול ומורכב

עולם משתנה ושובב

הרבה נתונים,

הרבה אנשים

עצובים, שמחים

אבודים

בני אדם

טובים, רעים

אפור, 

אדום,

ירוק

כתום

ורק אני עומדת

מול פסיפס

כל כך

יתום

 

הגיטרה מזייפת גם הקלידן כבר לא במיטבו רק לבבות פרושים ברחבי הרחבה מגואלים בעסיס שכרותם המפכה בינות ללבושים ומפיות הבקבוקים. הגלה נא. לפעמים ואולי תמיד יש צורך לעבור דרך הגלות כדי לגלות ולעורר ליבי לאהבתך.
כפסע ביני לבין השפיות אך בינינו תהום של שקרים וקירות קרים פיות פעורים צמאים לכל ניצוץ של חולשה אך דווקא כך, מרוח בקיא של עצמי שש לגלות את עצמי לכל המרבה בתשומת לב.
צמאה נפשי לא-ל לי. כמו אדמת חוואר בסוף הקיץ מסדקי החורף המשתרגים נארגים מחדש מצעי הווייתי וישותי.
ראה לגברת אמת שפחה נואמת. היכולת לנאום מתוך העבדות מתוך שברון הלב והגוף אינה עניין של מה בכך, זר לא יבין אך מי יכול להתעלם...

אולי זה עוד יבוא

כמו יורה אחר בצורת

אולי זה עוד יבוא

ייתן בך צמרמורת

אולי עד אז תשכח

ואת הכול יזכיר פתאום

ומבלבול אתה תצרח 

שהוא יבוא, בבוא היום

או שאולי עד אז

ייגמור שעון החול 

והוא יחזיר אותו להתחלה

אולי זה עוד יקרה 

בעוד שנתיים או עשור

ואולי בעוד דקה

קטנה

יום הולדת שמח

בלעדייך פעם ראשונה

והלב רוצה לצרוח

כי המציאות לא תהיה שונה

 

רואה אותך בתמונה

מסרבת להאמין

שזאת הייתה הפעם האחרונה

של החיבוק והחיוך המזמין

 

לא מוכנה להנציח 

אני רוצה לחגוג

ואין לאן לברוח

אני רוצה לשאוג

 

היום הכל התחיל 

תודה שזה קרה

ה' נתן שתיל 

רצה אותו בחזרה

 

מתגעגעים.

שנזכה לגבורה.

 

 

 

 

 

יום הולדת שמח

למה אני עצובה?

הוא משדר משהו.

אבל אנחנו לא על אותו הגל.

צלילים מקוטעים ומטושטשים נשמעים.

תזוזות ותנודות בלי סיבה.

אי יציבות ורוגע תופסים מקום.

מה קרה? אני מנסה לשדר.

שתיקה.

פיסות עבר,
זרועה הדרך,
אבני שפה,
רסיסי הערך.

 

ערוצי הנחל,
יורדי הים,
נהמת השחל,
כהד נעלם.

 

ענן אפור,
אד זכרון,
תום הכפור,
שירת ההמנון.

 

עת מטר,
יורד הערוץ,
לצליל האינסוף,
כוסף לקיבוץ.

 

כל הנחלים הלכים אל הים,
והים איננו מלא,
אל מקום שהנחלים הלכים,
שם הם שבים ללכת.

פֶּלֶא.

הַחַיִּים.


פֶּלֶא מַדְהִים

וַאֲנַחְנוּ,
מֵרֹב שֶׁאֲנַחְנוּ
רְגִילִים,
שׁוֹכְחִים מִכַּמָּה נִפְלָאוֹת
וְגַם נִסִּים
מֻרְכָּב הָעוֹלָם שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ
חַיִּים.



וְרַק
לִפְעָמִים,
עִם הַמִּשְׁקָפַיִם הַמַּתְאִימִים,
מִתְגַּלֶּה לָנוּ הָעוֹלָם
כְּפִי שֶׁהוּא -

מֻפְלָא
וּמַדְהִים.



וְאָז,
הַמִּשְׁקָפַיִם נוֹפְלִים
וְחוֹזְרִים לַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁהֵם.



רְגִילִים.




(וְאִם הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלָּכֶם נֶאֶבְדוּ,
רָצִיתִי לְהַגִּיד לָכֶם שֶׁתֵּדְעוּ
שֶׁאַל תִּדְאֲגוּ.
הֵם בַּסּוֹף יִמָּצְאוּ
וְגַם אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם
תִּרְאוּ!)

שום דבר לא נותר שלם

הלב נשבר מנסה להתעלם

כאן לבד

לא תתן לי יד?

מה ביקשתי קצת אהבה

רק להיות אני ולא אתה, לחוש מעט קרבה

להרגיש נחשק

ושכל החיים רק אצחק

המסע לא נגמר

תפילה זה כל מה שנשאר

כל המוכר לרסיסים מתפרק

אני מתכנן ואתה למעלה צוחק

הימים חולפים

לבדי עם אלוקים

השעות עוברות

ואני עדיין מתייפח בלילות

נגמרו לי הכוחות

להאבק ולנסות

להלחם שלא לבכות

לתת למצפון חופשות

אני מאוהב

ולא שייך כאן שום רב

זה רק הלב יודע

ואלוקים שאת רחשי ליבי שומע

מנסה לחזור לרגעים

שעוד היו געגועים

שברים של זכרונות

לימים וללילות

שלא קרו מעולם

וכנראה לא יקרו אך זה מושלם.

 

בִּרְחוֹב הָעִיר, מֵעַל הַיָּרֵחַ מֵאִיר
אָדָם זָהִיר, אָדָם שֶׁקֶט,
נָע בֵּין הַצֵּל, בֵּין הַסּוֹד, לָאֱמֶת

קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה, בִּפְנִים דְּמָמָה
תַּעֲלֶה הַחַמָּה וְתַחֲשֹׂף
אַחֲרֵי הַכֹּל, זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה תָּמִיד בַּסּוֹף

דָּבָר אֶחָד הוּא מְבַקֵּשׁ לוֹמַר
לָדַעַת מָתַי הַכֹּל נִגְמַר

"לָדַעַת מַה זֶּה, וְעַל מַה זֶּה
מֵרֹב דִּבְרֵי אֱמֶת, דִּבְרֵי כָּזָב, הַאִם אֲנִי הוֹזֶה?
מִי הוּא זֶה? אֵי זֶה הוּא
אֲנִי - אֲנִי הוּא, עַתָּה רָאוּ
מִי יוֹדֵעַ?"

בִּרְחוֹב הָעִיר, בְּצַעַד בָּטוּחַ, מָהִיר
אוּלַי יָהִיר, מַנְגִּינָה זָרָה
שָׁרָה אֶת דִּבְרֵי הָרוּחַ הַקָּרָה,

קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה - נִשְׁבַּר.
קוֹל אַחֵר, צָעִיר, מֻכָּר
לַחַן תָּמִים שֶׁל יַלְדָּה
יֵשׁ שֶׁיֹּאמְרוּ - אֵין זֶה כְּלָל יוֹתֵר מֵאַגָּדָה...

לְדָבָר אֶחָד הִשְׁתּוֹקְקָה נַפְשָׁהּ
"אָנָּא א-לִי! קְרָא לִי כְּבָר אִשָּׁה"

"וְאָז אֵדַע מַה זֶּה, וְעַל מַה זֶּה
דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה הוֹלְכִים לְפִי הַמַּחֲזֶה
וּמִי הוּא זֶה? הוּא מֵת!
דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת, לֹא כָּתַב
וְהַסּוֹף? מִי יוֹדֵעַ?!"

דָּבָר אֶחָד, דָּבָר אֶחָד.
דִּבְרֵי אָדָם נִפְחָד

"לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה
מֵרֹב דִּבְרֵי אֱמֶת, דִּבְרֵי כָּזָב, הַאִם אֲנִי הוֹזֶה?
מִי הוּא זֶה? אֵי זֶה הוּא?
אֲנִי-אֲנִי הוּא, עַתָּה רָאוּ -
עָלְתָה הַחַמָּה!"

נוף מלחמה - פרוזה וכתיבה חופשית

מחפש כל השנים את הילדות בתוך האלבומים,

מרגיש שיש לי אח אבוד מטר שמונים,

גבוה אבל רזה,

הולך אחרי העקבות

מנסה להקשיב,

להקשיב לכל דבר שום דבר לא עולה,

ממשיך לחפש הולך בשדות ממשיך אחרי העקבות 

הוא נותן לי רמזים לאט לאט מפענח אותם והולך בעקבותם,

חוזר לילדות מעלה זכרונות מנסה לקחת כל דבר העיקר למצוא אותו,

מחכה לזה כל הזמן.

כל הזמן משהו תוקע אותי כל פעם משהו אחר,

רוצה להגיע כבר לסוף,

כל פעם מסך שחור מולי.

קוראים לו מלאכי,

כל אחד שאני רואה ברחוב אני שואל אותו 

אם הוא מכיר מישהו שקוראים לו מלאכי 

חלקם עונים חלקם לא,

אבל אף אחד לא מכיר את המלאכי שאני רוצה,

רוצה לאהוב רוצה שיחזור כמה שיותר מהר.

אני ממשיך במסע שלי,

הולך והולך אף אחד לא יודע מה אני רוצה

אף אחד לא מעניין אותי ואני ממשיך בכל הכח.

אני אומר לעצמי- בטוח בסוף אני אמצא אותו,

אין שום סיכוי שאני מוותר הוא אח שלי אני אוהב אותו.

אבל לבנתיים הוא אבוד,

כמו רוח רפאים,

לא מוצא אותו בשום מקום

אני לא יודע עליו שום דבר,

אני לא יודע את מי אני מחפש,

אבל אני בכל זאת ממשיך,

ממשיך בכל הכח,

נותן את כל כולי למסע הזה,

כי אין מצב שאני מגיע לסוף ולא משיג את המטרה שלי!

אני חוזר לעבר,

מנסה להיזכר בחוויות ילדות וכל דבר שיעזור,

אני צריך הכל,

כל דבר קטן כל פרט פצפון,

פתאום אני נזכר במשהו,

זה לוקח אותי לפני עשר שנים

מישהו שם לידי,

לא זוכר איפה או באיזו סיטואציה,

מנסה להיזכר ולא מצליח,

מנסה להיזכר יותר כי חשוב לי,

אני רואה שני אנשים משחקים כדורגל,

לוקח איתי כמה שיותר פרטים מהזיכרון הזה,

כל פרט קטן,

כי זה יעזור לי בהמשך.

מלאכי איפה אתה?

אני צועק,

אוהב אותך, תחזור אליי,

אני לא רוצה לאבד אותך בחיים שלח לי עוד רמזים,

יש מולי עוד רמז,

נעל קטנה מונחת בארגז החול מולי

ורק מחכה שאני אקח אותה,

אני פוסע לעברה,

מרים אותה ולוקח אותה איתי,

רואה עוד כמה אנשים בדרך,

ושואל אותם,

האם הם מכירים מלאכי,

אחד אחרי השני הם עונים,

שהם לא מכירים,

מגיע לבית ושם את הנעל במקום ששמתי את כל הרמזים הקודמים.

חברים, כמו יויו,

הולכים חוזרים, מתרחקים מתקרבים,

יש כאלה שנשארים,

עמיחי, מלאכי הם דוגמאות חיות נשארים ולא עוזבים,

גם בתוך העצב יש שמחה גדולה,

כי יש אותם מלאכי עולם, מלכים.

מרימים איפה שצריך,

נוגעים ברגשות הכי עמוקים,

מחפשים אחריהם, צדיקי עולם,

מסתתרים טוב, רק לטובים ביותר מגיע אותם,

לא לאף אחד אחר,

נכנסים עמוק ללב,

מתרגשים, בוכים, צועקים, מתעצבנים 

עושים הכל ביחד איתך.

אתה לידם ולא מרגיש,

לא מרגיש את החברות משהו אחר כל פעם מפריע,

פעם תקופה פעם מכה, פשוט בלתי נסבל!

מתכננים והכל קורס בשניה אחת,

כל פעם איזה תירוץ דפוק.

עוזרים בכל מה שאפשר,

הפירגונים יוצאים בלי הפסקה,

עמיחי פשוט יורה,

יורה פירגונים יורה עזרה לא משנה מה,

מסע אחרי אותם חברים,

כי כאלה חברים אני רוצה,

זה מה שאני צריך,

לא משנה מתי, הם פה לידי,

לא להרעיף יותר מידי מחמאות ולא ליצור מריבות,

לא לחפור,

זה קורה ואני פשוט לא שם לב,

זה לא טוב,

זה מפריע בדרך,

בדרך אל האושר השמחה מה שכל בן אדם רוצה,

לא משנה מה, גם כל בן אדם צריך,

צריך כאלה חברים,

בלי הפרעות בלי השתקות ובלי מריבות.

לחיות את החיים כמו שהם,

עם קצת עזרה מהם,

עזרה עם שתי קצוות,

לקחת או לא לקחת את העזרה, זאת השאלה,

מצד אחד לא נעים,

לא רוצה להטריח ולהעמיס,

מצד שני רוצה שתיווצר פה חברות,

אבל חברות אמיתית!

לא חברות שתלך לזבל,

כי אז זה לא שווה,

זה לעבוד לשווא,

לעבוד בלי לקבל כלום כאילו לא עשית כלום,

הם פעם פה פעם שם,

עכשיו התקופה קשה ויום שמח,

כל אחד בבית שלו,

אנחנו לא ביחד,

זה מה שאנחנו רוצים

להיות ביחד!

לתת חיבוקים אחד לשני,

יותר מזה אנחנו כל אחד בבית שלו,

לא יוצאים.

 

אני יותר מאשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה!

"מש..מש..מש..מש..מש.."
היא פותחת עוד סירטון שורט של שנה שעברה, מסתכלת על המבטים המחיוכים ושומעת את צווחות השמחות.
"משנכנססס אאאדר מרבין בשמחההה!"
איזה מרבין ואיזה שמחה?!
היא סוגרת את הסרטון בתסכול. משליכה את הפאלפון הצידה ומחזיקה חזקחזק בפנים את הדמעות.
"איזה מרבין ואיזה שמחה?! אה?" היא צועקת לאוויר, שמחה כל כך שאין אף אחד בבית.
כל השנה היא חיכתה לזה. לרגע הזה, שהיא תתמלא בשמחה המדבקת הזו לכל השנה, לרגע הזה שהיא תראה את חברות שלה שמחות ומשחוררות ואז גם היא תשתחרר. גם היא תהיה חופשיה.
"איזה מרבין ואיזה שמחה??" הקול כבר נשבר והדמעות זולגות.
"למה אבא? למה??"
היא מתחפרת עמוק בתוך השמיכה וכובשת את הפנים בכרית.
שמחה. זה השם שלה, ובדרך כלל הוא תואם אותה. תמיד עם חיוך ענק על הפנים ומלאה בשמחה אמיתית. אבל לאחרונה היא לא שמחה. האמת? גם לא עצובה.. היא סתם מרגישה מרוקנת.
היא מתחפרת בשמיכה, רוצה לצלול לעולם נטול מחשבות מעיקות. דפיקות עדינות מעירות אותה..
היא יודעת מי זה והיא לא רוצה לפתוח. היא רוצה לכאוב. אבל היא קמה ופותחת את הדלת.
והיא עומדת שם. עיניים שקטות ושלוות, גוף נינוח ופנים מאופרות בציבעוניות. מיכל.
מיכל עם המבט החודר שלה ישר רואה את העיניים הכבויות שלה. של שמחה.
החיוך נמחק.
"מה קרה נשמה שלי?"
וכל הדמעות שהיא שמר בפנים יצאו החוצה, שוטפות ומנקות הכל.
מיכל ישר חיבקה וסגרה את הדלת, מושיבה אותה לידה על הספה ומחבקת חזק חזק.
"שמחה, יפה שלי, מה קרה?"
שמחה לא עונה, רק מצביעה על הסירטון הפתוח בפאלפון ומתחפרת יותר בחיבוק של מיכל.
"יאאא, זה מפורים שנה שעברה!! זוכרת איזה שמח היה? וואי זה היה מדהים!! למה את בוכה בגלל זה?"
"כי.. כי.. כי כל השנה חיכיתי לזה, קיוותי לזה. אני צריכה את זה מיכל! אני צריכה משהו שישמח אותי!! אני נואשת! ועכשיו? בקורונה הזו? אין כלום. רק עצוב פה. ונמאס לי!! אני מתגעגעת לאולפנה ולכל החברות. לעאזזל- אני אפילות מתגעגעת לשיעור מחשבים!!-"
מיכל מחבקת. מחבקת ושותקת. נותנת לה להוציא הכל.
"-וזהו, זה הולך להיות פשוט  פורים עצוב ומבאס ואין לי כח!"
יש לה רעיון. היא יודעת איך לשמח את שמחה. היא מרפה מהחיבוק והולכת לחפש אביזרי פורים.
"קחי, שימי את זה עלייך."
"מה? למה?"
"פשוט שימי את זה ובואי איתי"
היא מתקשרת לכמה חברות ואומרת להן שיבואו. הולכים לשמח קשישים. ואת שמחה.
הן נפגשות, הולכות יחד חבורה של שבע נערות ועוד מיליון בני נוער אל מול בית הקשיש. מוללות בגיטרות ואביזרים ציבעוניים.
"נו? מה עכשיו?" שואלת שמחה בחוסר סבלנות
"עכשיו? עכשיו שרים!!"
"מש..מש..מש..מש.. מש.."
המוני בני נוער שרים בשמחה ורוקדים במעגלים בכביש.
שמחה לא מבינה מה קורה. היא מעיפה מבט קצר ושואל במיכל- אבל היא רק עונה לה "תזרמי עם זה" והולכת לרקוד עם סבתא אחת.
היא מסתכלת שם על כולם. לא נותנים ידיים ועם מסיכות על הפניפ, אבל שמחים, שמחי שמחה אמיתית ומדבקת.
"משנכנססס אאאדר מרבין בשמחהה!"
משהו בה נפתח. שוחרר, היא הבינה שהשמחה שלה לא תלויה בבחוץ. השמחה שלה היא שלה, ורק שלה. אבן ירדה לה מהלב. היא חייכה תפסה גיטרה והתחילה לנגן.

הלב בוער במחשבות
זה רק להיות או לא להיות
ואיך אדע מה לעשות

עכשיו?

כל כך הרבה אפשרויות
ואנשים עם כוונות
טובות מבלבלים לי את המוח

תגידו איך אפשר להיות
אדם שלם עם פתרונות
כשהעולם כל כך מלא
ומתוסבך

ועד שכבר הייתה תשובה
בתוך דקה היא נעלמה
וכשהייתה, היא התחבאה לי מן העין

חיים זה לא דבר סתום
אנחנו פה כי יש סיבה
לא באנו לבזבז ת'זמן
לחיות בלי מטרה

למרות שזה נראה לי קל
פשוט להעביר ת'זמן
ולהנות,
אבל תמיד יהיה גם סבל

השאלה היא למה אני כאן
אם אין תכלית אז אין עניין
לחיות חיים של עבודה קשה

אין פתרון אחר אלא
למצוא תשובה לשאלה
תהיה תכלית ומטרה
עכשיו


..........

**אשמח לביקורת!
ואי אפשר בלי פורים שמח

אני נשבעת
נשבעת שכבר נמאס לי להתאכזב!
עכשיו זה בידך

לא,
לא אפסיק לאהוב אותך
פורים שמח

מאחורי מסך שחור -

אור אינסוף. ממתין.

מאחורי מבט כהה, כבוי.

קולי לוחש - ישנו סיכוי.

 

תוך כאב ותסכול,

תוך בילבול וחוסר -

אהבת אמת בוערת.

ממתינה, באמונה.

 

תוך צער וצימאון,

תוך שאלות ללא פתרון,

עומדת איתנה תשובתי.

במבט יציב ובטוח. בלב פתוח.

 

ממתינה

לרגע הנכון

תשובה בהירה ובעיניה אור.

ואני מחכה, מחכה.

עד שתחזור.