שרשור חדש
עוד שנה עברה...מזמור לאל ידי
עוד שנה עברה
ואתה לא תבוא
אתה לא תבוא

עוד שנה של געגוע
ואתה לא פה
אתה לא פה

עוד חלל
עוד משבצת
שמתמלאה
בארון הקבורה

עוד הורים
שלנצח ליבם
ישאר
מונצח בעלטה

עוד כאב
עוד דמים
עוד שיברון
שלא נמוג

עוד זוכרים
עוד בוכים
זיכרון יתום
מכה פתאום

ולוואי ויום יבוא
תפציע כבשנית
מבין כנפי השכול
תפסע כבראשית
בין רצון לחלום
בין היום למחר
לוואי יום יבוא
ותהיה שוב
כאן
אהוב יקר.

....רחל יהודייה בדם
כואב,
יום אחד זה יקרה.
אמן😔מזמור לאל ידיאחרונה
....סתם כותבת

כל אותו היום היא חשבה עליה. על אמא, שנמצאת עכשיו רחוק.
התמונות התרוצצו לה בראש, מסרבות להתפוגג.

בלילה היא ניסתה להירדם, ללא הצלחה.

אז היא קמה ויצאה החוצה, אל השמים.

היא חיפשה כוכבים, לשווא.

אז היא שלחה לאמא דרישת שלום עם הירח, הוא הכי קרוב שהיא יכולה לראות,

ועדיין, אמא נמצאת יותר רחוק.

אבא אמר שבמקום שמור בגן עדן, אבל היא, מחשבותיה בוגדניות,

לקחו אותה לכיוון אחר. 

אמא הייתה בן אדם, רגיל, עם רגשות ורצונות ויצר.

היא לא הייתה מושלמת.

אבא אומר שאלוקים רצה אותה לידו.

אבל, המחשבות, אומרות לה דברים אחרים.

הן מספרות לה שאלוקים רצה להעניש את אמא.

בגלל זה הוא לקח אותה.

הן לוחשות לה, שאם אמא לא סבלה הרבה כאן, בטח היא תסבול שם.

הן מריצות מול עיניה מצבים שבהם אמא כעסה, או פגעה.

כל מיני תמונות וזכרונות שאמורים להידחק עכשיו עמוק באחת המגירות הפנימיות בראש,

או, יותר טוב, לצאת החוצה וללכת רחוק.

היא הניחה את הראש על המעקה.

מאז שהכל קרה, מרגע ההתמוטטות, האמבולנסים, ההודעה, ההלוויה והשבעה, היא לא בכתה.

התחננה לדמעות שיגיעו, יגאלו אותה מהצריבות בעיניים.

פעם היא קראה תיאורים על העינויים בגיהנום.

היא יודעת שאמא לא שם,

אבל החשש, שאולי כן, לא מרפה ממנה.

גרונה יבש, שום כוס מים לא הרטיבה אותו.

 

היא נכנסה למיטה.

הפעם נרדמה מיד,

לפני שנרדמה עוד הספיקה לחשוב שהלוואי ואמא תתגלה אליה ותגיד לה שהכל בסדר.

אמא לא התגלתה.

אבל בחלומה פתאום צפו זכרונות.

ים זכרונות.

זכרונות מתוקים, בהם אמא מחייכת, עוזרת, דואגת,

אמא מדליקה נרות שבת, אמא מתנענעת עם ספר התהילים,

זכרונות של שיחות נפש עם אמא, ואיזו אמונה הייתה לה.

זכרונות בהם אמא עושה רק טוב.

והם היו אמיתיים, ומוחשיים.

וכשהתעוררה, חשה שדמעות עדינות שוטפות את עיניה הצרובות,

וטעם מתוק של געגוע טועם בגרונה.

היא חזרה לישון בידיעה,

טוב לאמא, בגן עדן.

והכוכבים שבו לנצנץ בחלונה.

והירח כמו לחש לה ד"ש בחזרה.

וככה היא נרדמה, לעוד חלום נפלא.

...רחל יהודייה בדם
כתיבה נוגעת וממכרת.
עשה לי משהו
תודה רבה!סתם כותבתאחרונה


קור קרהדיבור
העולם
כמו דהה
לצל העננים האימתניים,
מבקש
להעלים נוכחותו,
שמא יכלו בו
זעמם.
רק העשבים
ריקדו ,
קלילות עליזה
לצלילי הרוח.
הוא הסתכל בהם,
וכי למה לא
ירקדו,
הגשם צונח
הם גבהים.

...רחל יהודייה בדם
וואו, זה יפהפה נוגע ועמוק.
אהבתי.
...קיווע
מינימליסטי ומסתיר תובנות עמוקות בלי לפרט ולגלות. מהמם.
יפיפהבין הבור למים
תחושות סותרות בהרמוניה נפלאה
אהבתי
תודה כולםדיבוראחרונה
כְּאֵב שֶׁל לוֹחֲמִיםמזמור לאל ידי

כְּשֶׁטּוּרֵי הָאָדָם
נָפְלוּ בְּמַפֹּלֶת גַּלִּים אַדִּירָה
נָשָׂא הוּא אֶת אַחְרוֹנַת צַלְּקוֹתָיו
בִּדְמָמָה.

כְּשֶׁהָאָרֶץ רָעֲדָה לְכָל צַעֲדָם
וְהַשָּׁמַיִם הִשְׁחִירוּ מִקּוֹל הַדָּם
נָשָׂא הוּא אֶת כְּאֵבָיו
בְּדוּמִיָּה.

וְהַכְּאֵב הַזֶּה
וְהַשֶּׁקֶט הַזֶּה
צָרַח יוֹתֵר מִכָּל זְעָקָה
זָעַק יוֹתֵר מִכָּל צְרָחָה
וְשָׂרַף יוֹתֵר מִכָּל שְׂרֵפָה

אֱלוֹהִים
לוּ תַּחְמֹל עַל גּוֹזָל בְּלִי כְּנָפַיִם
שֶׁשָּׁכַח אֵיךְ לָעוּף
לוּ תַּבִּיט מִכֵּס שָׁמַיִם
תְּלַמְּדוֹ שׁוּב לָרוּץ
לוּ יָכְלוּ גַּלֵּי הַיָּם
לִסְחֹף אֶת כְּאֵבָיו
לוּ יָכֹל לְלַקֵּט חֹול שָׁמַיִם
אֶת אַחֲרִית צִלְלֵי חַיָּיו

וּכְשֶׁטּוּרֵי חַיָּלִים בְּמַסָּע בְּלִי קֵץ
הָלְכוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁתִיקָה
לְתוֹךְ כָּרִית דְּמָעוֹת אֲבוּדוֹת
נִבְלְעוּ בִּשְׁעָטָה

וּכְשֶׁהַדָּם עַל הַמַּדִּים
עוֹד לֹא יָבַשׁ
נָדַמּוּ הַצְּלִילִים
רָתְחוּ הֲרוּגִים
וּבִקְּשׁוּ אֶת חַיָּיו.

אֱלוֹהִים לוּ תִּנְצֹר רִבְבוֹת הַדָּמִים,
לוּ תִּנְצֹר,
לוּ תִּזְכֹּר...

...רחל יהודייה בדם
נוגע מאוד.
כתיבה יפה
תודה רבה רחל😊מזמור לאל ידי
מרגש וכואבבין הבור למים
ובעיקר כואב
אתה כותב מדהים
תודה.מזמור לאל ידיאחרונה
שירים שכתבתי מזמן ופרסמתי אותם בפורום קטמון, אשלח קישור....תות"ח!
תדע שקראתירחל יהודייה בדם
שמח לשמוע...!!תות"ח!

באמת לא ראיתי אף תגובה, וכל תגובה משמחת...
תודה רבה...!!

כתיבה מקסימהבין הבור למים
קלילה וזורמת אך מעבירה גם רעיונות עמוקים יותר
כיף לקרוא אותך
וואו, תודה רבה...!!תות"ח!אחרונה

תודה רבה על הפידבק, משמח ממש לשמוע....!!

אוף...די עם בזבוז הזמן...טוב, נכתוב משהו, מה יש לעשות...תות"ח!

תופס את עצמי
בשעות הצהרים
מחפש סלמי
שותה עוד כוס מים
אך שואל ותוהה
מה עם התורה...?
יושב ובוהה
בזבוז זמן נורא
הגיע הזמן להתאפס
להחליף לשעון אביב
להתחיל להתפקס
להסתכל סביב סביב
להביט אל השמים
לזכור שאבינו עלינו שומר
וגם על כל כוס מים
לברך (לפני ו)אחרי שאתה גומר
להתחיל לנצל את הזמן
למלא את החלל
הבזבוז היה מזמן
העיקר להתחיל זה הכלל
ואחרי שנעמוד ביעדינו
נגיע לסיפוק ולשמחה
שיסלול דרך לפנינו
אל מקום של מימוש והצלחה.

...רחל יהודייה בדם
שתמיד נסתכל על העולם חיובי. ויעיל.🙂
אמן...!!תות"ח!אחרונה

תודה רבה על התגובה...

ואחד נוסף.מים זכים

כאב חודר. משתק.

צל שחור מתקרב.

אל טרפו בלאט מתפתל.

 

ארסו מטיל במתק שפתיים,

''אינך יכול, אינך מסוגל, לחזור אל אבא?

הרי שוב תפול. זה לא עבורך, השאר כאן, והכנע.''

 

היאוש ללב חודר.

פרפור, ועוד אחד.

וידום.

לנצח.

 

לא!

בכוחותי האחרונים,

מאמץ איתנים,

הזלתי דמעה.

דמעה שבכוחה לשנות את הכל,

דמעה שקופה.

צלולה.

זכה.

דמעה של מהפך.

דמעה של ילד.

דמעה של תשובה.

 

מתייפח,

דמעות שוטפות את ליבי.

סוללות שבילים,

שבילים מאירים

שבילים טהורים.

כעת מרגיש מי אני.

ילד, ילד של אבא.

...רחל יהודייה בדםאחרונה
נוגע וטהור.
מבנה מיוחד וכתיבה מעניינת
לשיר את הסיפוררוצה_להיות_טוב
בס”ד

”שימו לב אל הנשמה”

הנה השמש עולה
עכשיו יראו הכל
איך היא מתביישת
זה לא בגללה
להחזיק רק לא ליפול

שוב היום מתחיל
והלילה לא נגמר
המסכות נופלות
זה קצת מבהיל
בלי המחבוא המוכר

זה הופעת יחיד
בלי שום איפור
זה עכשיו רק היא
בלי חבר בלי ידיד
רק לשיר את הסיפור

התאורה נדלקת
פנסים לעיניים
היא עכשיו עצמה
הזוהמה מסתלקת
מחיאות הכפיים

וזה סוד חייה
הפשוט והטוב
להיות ככה עצמה
טהורה בלי חטאיה
פשוט פשוט לאהוב
...רחל יהודייה בדם
מאוד אהבתי

זה עדין מאוד יפה ומעניין.
קסם.
תודהרוצה_להיות_טובאחרונה


משהו קטן, מה דעתכם?מים זכים

הדגשה, ללא קשר ליום המכונה ''יום השואה'', פשוט נזכרתי בזה כעת..

 

ישבנו בבית, דוממים. עוד 3 נשמות עלו למרום, דמנו הפקר, וכל הרוצה יבוא וינטול. חייבים לעצור אותם, ולו במשהו! עם כל אחד שנהרוג נציל עשרות נפשות! והמוות? מה הוא המוות? לעבור לעולם אחר, טוב יותר. ועבור מה? עבור הצלת אחינו! מחובתנו לעשות זאת.

 

קמתי ממקומי וכך עשו אף זלמן וחמשת הבנות [רייזל, חנה, לאה, רבקה, מנוחה.] יצאנו לחצר, לא היה צורך בריבוי מילים. שאלתי ''נעשה זאת''? הדממה הוותה כתשובה. כל א' תפס בנשקו.

הבטתי ברייזל, ועיניי מלאו דמעות.

''אוי, אני כל כך אוהב כל אחד מהנצבים כאן, האם הדבר באמת מוכרח? והרי אנו כה צעירים!''    אך זכרה של חנהלה לא השאיר מקום לברירה אחרת, האם אתן לארורים לרוצץ מוחם של תינוקות נוספים? ומה עם אבא ואמא הי''ד?

 

זהו, עלינו לצאת – ''חברים, לחש זלמן  ועיניו בורקות, אנו יוצאים למות למען הצלת אחינו, זאת אנו מוכרחים לדעת, אך אל נא תפלו בידי הזדים חיים, המוות עדיף מכך. אם הינכם רואים שאפסו הסיכויים, נסו לברוח אל היער.

 

הנהנו בשתיקה, והחלנו לצעוד, אך אז נשמעה הקריאה, -י-ה-ו-ד-ה! הסתובבתי לאט, אחי הצעיר, יצחק.

אוי אלוקיי, איני יכול, האם עליי להפרד אף ממנו? האחרון ממשפחתנו. אך לא הייתה ברירה, דמיי אחיי זעקו אליי. הפניתי את גבי והמשכתי לצעוד, גחליים תחת רגליי וידי רועדות מהמאמץ הלא ניתן לתיאור, זהו אחי!

-יהודה- שמעתי שוב, קול רגליו בעקבותיי, לא יכולתי להמשיך הלאה והסתובבתי, בעיניו הייתה החלטה. ''לא נפרד, אני בא איתכם. למען הצלת אחינו. לא היה צורך בדיבורי סרק, רייזל הביאה לו בשתיקה סכין משוננת ואקדח קטן. המשכנו הלאה.

 

כעת היינו שבעה, אני, זלמן, חמשת הבנות, ואחי, יצחק.

לא יכולתי לשתוק, ביקשתי, עצרו, אך הם המשיכו, ביקשתי שוב, עצרו! ברצוני לאמר משהו, אך צעדיהם היו מהירים. הם השתוקקו אל המעבר {מ' בציירה}

השלמתי, ואמרתי בקול יציב, ''אנו יותר מאחים, ויודעים אתם זאת, רצוני לאמר לכם, היום הוא יום מותנו, היום אנו מחזירים את נשמתנו לאדונה האמיתי, זכינו לעשות זאת למען הצלת יהודים, ובעודנו צעירים בטרם פגמנו בה. אך בכ''ז, ניתן לנו זמן אחרון, לטהר את נשמתנו, כדי שנוכל להחזירה כפי שלקחנוה, זכה, טהורה, נקיה, נשמה יהודית.

 

המשכנו הלאה, כל אחד מכונס בעולמו שלו, הגענו, כאן הם יעברו, השיירה.

שמענו אותם מתקרבים, רייזל נדחקה אליי ברעד, חיבקתי את יצחק, לחצתי את ידו החמה של זלמן, לחיצה של פרידה.

 

לרגע שררה הדממה, ובשני, תוהו ובוהו, גיהנם. הסתערנו, יריה-עבור חנהל'ה שליפת פגיון – עבור אבא. שאגנו לעבר השיירה, ''ב-ר-ח-ו יהודים, הצילו את עצמכם''!!

יהודים החלו לנוס, כדורים נוקבים גופות, נשמות עולות במרוצה ''מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם שער השמיים'', יהודים המשיכו לשעוט אל היער, כוחות חדשים החלו לזרום לאזור,       ל-ס-ג-ת!  זעקתי, לא היה סיכוי, הם הקיפונו מכל הכיוונים. אך אולי היה זה אבא ז''ל שירד לעזרתי.

 

רצנו אל היער, איבדתי את הקשר עם האחרים, פילסתי את דרכי בעזרת הרובה.

הגעתי לגדר, טיפסתי כשכל גופי שותת דם, עוד ריצה קצרה והגעתי למקום מבטחים יחסי, ליער. רצתי כל עוד נפשי בי, זכרתי שפעם, לפני שהגיהנם עבר לעולמנו הקט, בנינו , אני ויצחק בקתה בלב היער.. אחד ממשחקי הילדות הרחוקה. קיוויתי שהיא עדיין עומדת, ואכן, ניצבת על תילה. תודה לקל.

צנחתי על הרצפה, והנה, אוצר!

בפינת החדר בקבוק מים, וחצי כיכר לחם, חיכו כאן מספר שנים! אמנם הלחם היה יבש, אך תנאי הקפאון ביער שמרו עליו ראוי לאכילה. 

תודה ה' לחשתי, שתיתי כחצי כוס מים, ובלחם לא נגעתי, למען יקיריי.

 

זכירתם מסכה בי כוחות מחודשים, חייב ללכת למוצאם! 

יצאתי החוצה, מאזין לרחשי היער ושמעתי קול חלש, משהו צעד שם, התקדמתי לכיוון הקול, בחשש, מתחבא מאחורי העצים, והנה, דמות צועדת כושלת, בודדת. זהו ודאי אינו חייל, חייל לא יכנס לבדו אל היער. אצתי לכיוונו, והנה נופל עליי, יצחק! אחי. איזו מילה זו. ''אחי''.

סלחו לי, אך לא אספר על הפגישה, והרי לא תוכלו להבין.. ולשם מה עליי לשפוך דיו לחינם?

 

עזרתי ליצחק להגיע אל הבקתה, ושם, צנח על הרצפה, ומליבו הקרוע פרץ בכי אדיר. הבטתי בו, ותהיתי בקול, מדוע הדמעות? והרי זכינו להציל אחים!

יצחק הביט בי, ושתק. צמרמורת חלפה בי, לא! אל תאמר זאת, האם?

יצחק שתק, שתיקה ארוכה ודוממת, 

ולאחריה לחש, זלמן ברח, אולי עוד נפגשהו, אך... 

רייזל? לחשתי, ויצחק ענה, - הם אינם.

צנחתי ארצה, כמה לב אנוש יכול לשאת?

ישבנו דוממים, אולי רגע, אולי שעות, מי מכיר בזמן, ואיזה מקום יש לו, בשעה שהמילים האיומות מהדהדות במוחי,

הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם אינם. הם א-י-נ-ם.

חנה, מנוחה, לאה, רבקה, רייזל.

 אוי, רייזל.

''כמה סמלי, יושבים על הרצפה. שבעה..'' חלפה המחשבה בראשי.

 

ולפתע יצחק קם, רגליו יציבות, ופסע אל הפתח, הבטתי בו, עיניי שואלות, 

הוא הביט בי, ואמר, ''לא אתן לגופותיהן להתגולל שם כך, אלך להביאם לקבר ישראל.''          

- ''לא! אינך יכול לעשות זאת, אתה האחרון שנשאר!''                           

 

אך הוא הביט בי, ועיניו תמימות, וכל הטוהר שבעולם נשקף בהם, גופו רועד בהתרגשות ואמר, ''זוכר? היום הוא יום מותנו, הם כבר זכו, נשמותיהם שם. עברו במעוף את השער, נשמתי עדיין פה. אני צם היום, ולו  אזכה להצטרף אליהם, מה טוב. וכעת אלך ויהי אשר יהי, שלום לך יהודה. אחי.

 

וכך יצא הקדוש, מלאך ה', פסיעותיו קלילות, מרחפות, יצא לקיים את מצוות האלוקים, חסד אחרון עם הנרצחים למען הצלת אחים.

בחרט אנוש לא ניתן לתאר את הרגעים שעברו. מה אדם שלא היה שם מבין? וכי יש ביכולת יצור אנוש להבין דבר זה? הרי אין זה אחי הפוסע לקראת  מרצחים, כי אם אני. הדממה לוחשת אליי, ואני מתעטף בה, מנסה להתנחם.

ואז, קול אחד, ולא יסף.           – י-ר -י - ה.

נשמה טהורה, צחה, פורשת כנפיה הצחורות, עולה לגנזי מרומים. השערים נפתחים. מלאכים נחפזים, הנה הוא, הוליכוהו להיכלו. יצחק בן אלתר זושא. הי''ד.

 

 

לע''נ זלמן, יצחק, חנה, מוישל'ה מנוחה, לאה, רבקה, רייזל, דבורל'  וששה מליון קדושים שנרצחו, על עצם היותם יהודים, וזכרם חקוק בדם ולעולם לא ישכח. יהי זכרם ברוך.

ויה''ר שמות קדושים אלו יכריע את הכף לגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש.

החותם בכאב. יהודה.

כבר שלחת את זה וכבר כתבתי את דעתי, נראה לי...תות"ח!

אבל יישר כוח על ההקפצה...!!

לא שלחתי פה.. שלחתי בנוג''ה.. אני לפעמים מפרסם רקמים זכים

רק שם,\רק פה..

גם וגם..

אלה ששם, לא תמיד פה, וכן להיפך..

ראיתי את מה שכתבת שם, תודה..

אהה...תות"ח!

סבבה, אחלה...
בשמחה...!!

כתבתי את זה בשרשור אחר פה.. מעתיק לפה, זה על הסיפור הזה.מים זכיםאחרונה

 

 

 

''כל העניין עם הכתיבה שלי, הוא שאני לא כותב אותה מתוך תכנון, ז''א מצד השכל, אלא מצד הרגש בעיקר. ולכן שירים יותר יוצאים מהר. כי סיפור קשה לכתוב בלי רגש. ולכן באמת כתבתי רק סיפור אחד, שהוא בעצם היה חלום.. חלום מפורט, ממש כמו סיפור אמיתי, בלי ''חורים בתסריט'' ובלי קטעים לא מובנים כמו שיש בדרך כלל בחלומות, וחלום מאד מוחשי, חי, מרגש ועוצמתי,

עד כדי כך שביום שחלמתי אותו, כל היום לא דיברתי מילה אחת כמעט (ואני בחור מאד דברן..) התהלכתי עם פרצוף קודר כל היום.. ורק חשבתי עליו וחשבתי עליו, פשוט ממש הרגשתי שזה היה אני, הדמות שבסיפור. וזה היה סיפור עצוב.. 

לקח לי כשלושה ימים להתאושש מהחלום.

אז זה הסיפור היחיד שכתבתי בנתיים.. כי לא חשבתי עליו ותכננתי אותו, פשוט כתבתי את הסיפור ש'היה' בחלום שלי.. וכמובן וברור, שהכתיבה של הסיפור, לא מבטאת את איך שהרגשתי ממנו.. כי לקרוא, זה רק קריאה, ורק במילים שהצלחתי לכתוב, אבל אחרי החלום הזה, הרגשתי הרגשה שקשה קצת לתאר.. ממש הרגשה שאני מכיר את כל הדמויות, ויצחק הוא באמת אחי, וזלמן הוא חברי וכו' וכו', אז אפשר להבין שההרגשה הייתה באמת קשה..''

שיר קטןתות"ח!

עוד יום עובר
כבר לא סופר
איך הייתי ממהר
אך רק אומר
ובסוף התבטלתי
בעצמי בעטתי
לא הייתי מסודר
ואיך הזמן נגמר
רציתי לְשנות
רציתי לִשנות
בסוף יצא לבכות
כבר אין כוח למחות
אך לא משנה מה
למעלה בעץ או באדמה
אסור להתייאש
צריך להתעקש
ובסוף אחרי הכל
נסתכל על אתמול
ונראה שהיה שווה
כדי להגיע להווה
ותמיד יש לעבוד
לחוות, לצמוח, ללמוד
אז שבשביל כל זה
נדאג שהעתיד לא יהיה כזה

...רחל יהודייה בדם
נקודה חשובה,
תודה.
...תות"ח!

בשמחה....!!
סתם שאלה, זה היה מספיק ברור...?

תות"ח!אחרונה

תודה רבה...

בין השורותבין הבור למים

ליבי הוא זה אשר מוצג פה

לראוות עיניים

תאוות מילים

 

נפשי במערומיה נחשפת לאיטה

בין אותיות מגמגמות

ובין שברי חיים

 

רוחי היא זו המתמודדת

מוצגת בדימוי ריק,

בפסיחה.

 

יתארו אותי בעושר דל

עצבות רכה

או קצת שמחה

 

עיניי דמעו עם כל ניקוד

אשר נקטף הוא מקרבי

כל שיר אשר נכתב ברגש

נחצב עמוק מכור ליבי

 

ואף החסרתי פעימה

וכאבתי עד שברון

ונעצרה נשימתי

ודיממתי בחרון

 

ואהבתי ברכות

התמלאתי אושר זך

ורציתי עד מאוד

לבטא את שנשכח

 

וחוויתי בעוצמה

כל אות וכל משפט

האם בכלל תוכלו לראות זאת?

האם יהיה לכם אכפת?

 

שיריי קטנים מלהכיל

את הרוחש בהם בשקט

שחור על גבי לבן חיוור

אך נפשי בצבע עז שוקקת

 

במגרה שירים אלמים

נגנזו הם ביראת כבוד

אם תקראו בין השורות

תקבלו ממני עוד

 

 

 

 

 

 

 

 

...רחל יהודייה בדם
ממש נוגע ונקי.
♥️
יפהפהCherry
רוצים עוד..
כרגיל, אין מילים.אני הנני כאינני

תמשיכי להפעים אותנו.

זה פשוט..וואוחלילוש
אין מילים. כ''כ יפה וזורם ומדוייק גם לא פחות. חיכיתי הרבה זמן לפגוש את השיר הזה.
..קיווע
זכות היא לנו לקרוא משירייך
לקבל ממך
מבין שורותייך

כובש ומהמם. המילים, הדימויים, העומק שבשיר. אהבתי מאוד מאוד.
תודה רבה לכםבין הבור למים
רגש יפהפה, מזדהה לפעמים.. תודה.מים זכיםאחרונה


...רחל יהודייה בדםאחרונה
באסה שערכת, הרבה זמן לא קראתי אותך
כשאפתח את הדלתמזמור לאל ידי
כשאפתח את הדלת
את תכנסי- כמו מלאך
עם עייניך הכחולות
ושערך הזהב
עם גומות החן השובות במבטן
כל נער ועלם, כל ציפור וארנב

כשאפתח את הדלת
את תכנסי לתוך ליבי
תחוללי את אמות הסיפים
ותרטיטי את כאבי
תשקי את בור האושר
עד שיעלה על גדותיו
אני אהיה לך עיינים
ואת תהיי לב זהב

כשאפתח את הדלת
כל הטוב יתגלה
חרישי ונפלא
ימלא וירצה
כל כאב להעלים
כל דמעה כבר לנטוע
כמו עצים עם פרחים
או אופק נוגע

כשנפתח את הדלת
אל ביתנו הקט
אדע שהצלחנו
רק ביחד נצעד
לא נהין אל האות
רק נבהה ללא פחד
בחלום חרישי
הניצב עוד לבטח

ויאמרו השכנים
וירננו הבריות
על אודות זוג יונים
על אודות נפלאות
המעטרים כל סיפור
כמו זוג אגדות
האודות אושר נישא
ומעורר הלבבות

ותחת חופת כוכבים
אעורר אהבתי
לך אבטיח ליבי
לך אשיר את קולי
כמו פרפר אל תוך רוח
כמו אש אל להבה
את תהיי לי האחת
ואני אהיה לך סופה.



9.3.21
15:59
...רחל יהודייה בדם
חלומי.זה עדין ,רך ויפה
אני אוהבת את הדימויים שלך מאוד
תודה רבה רחל🙏מזמור לאל ידיאחרונה
מרגש מאוד לשמוע
נכתב על ידי אבא שלי:מזמור לאל ידי







...רחל יהודייה בדם
קשה לי להגיב על התוכן עצמו.

אבל הכתיבה גבוהה ואיכותית מאוד
תודה רבה🙏מזמור לאל ידי
הוא גם כתב את השיר "אי שם בבקעה"
אם את מכירה.
וואו, שירים מדהימים...!!!תות"ח!

אנחנו עם סגולה...!!
ה' בחר בנו מכל העמים...!!
איזה מרגש...!!

תודה🙏מזמור לאל ידיאחרונה
קרב בין הבור למים / מלחמת האדם עם נשמתונבוכי הדור

הִנֵּה הוּא שָׂם וְחוֹזֵר
כִּמְעוֹף צִפּוֹר
לֹא נֶעֱלַמְתִּי אַף פַּעַם
 

הַחִלּוֹתִי לִהְיוֹת יֶלֶד אַחֵר
בְּתַחְתִּית הַבּוֹר
אַךְ לֹא הִתְיַשֵּׁר לִבִּי מֵהָרַעַם
 

כָּךְ אֶפְעַם וְאֶשָּׁאֵר
דִּמִּיתִיךְ לְכִנּוֹר
הֱיִי עַל לִבִּי עַד יַעֲבֹר זַעַם
 

אִם זוֹ גְּזֵרָתִי אֲשַׁבֵּר
וְאָנֹכִי הַצָּחֹר
נִכְתַּם כְּשֶׂה עֲלֵי תַּיִל
 

אוֹתָךְ לָעַד אֲמַגֵּר
וּבוֹ בְּעֵת הַמִּזְמוֹר
אַחֲזִיק בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתֵךְ,
אָעוּף בְּכַנְפֵי מְעִילֵךְ

 

כְּשֶׁאֶת כֵּלַי אֲטַהֵר
מִמֶּנִּי אֶרְצֶה לַעֲצֹר
וָאֶקְשֹׁר עַצְמִי וָאֶסָּתֵר

לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה,
לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ
אַךְ בַּשְּׁנִיָּה אֵחָקֵר
וְלֹא בְּשִׂמְחוֹתַיִךְ

יָבוֹא הַיּוֹם וְיֵאוֹר
אַתְּ תַּאַסְפִי שִׁבְרֵי חַיַּיִךְ
אֶת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְנַתֵּץ

יָבוֹא לֵילִי וְאָשִׁיר
אֶת שֶׁזִּמַּרְתְּ לְבָנַיִךְ
בְּעוֹד דּוֹדִי עוֹדֶנּוּ עַל הַגְּבָעוֹת מְקַפֵּץ
 

וְהוּא בְּעָמְקֵי הַסְּבַךְ יִסְתַּתֵּר
וִיחַיֵּךְ
וְיִשְׁבֹּר.



עַד שֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת יָמַי כְּקֶדֶם נְעוּרַי
וִיחַדֵּשׁ אַף נְעוּרַיִךְ

וְשׁוּב אָנֹכִי אָשִׁיר שִׁירַיִךְ

נִשְׁמָתִי

...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה יש לך.
מיוחדת
תודה רבה,נבוכי הדור

משמח...

הו תודה על התיוגבין הבור למים

איך פספסתי שיר כזה (;

 

@נבוכי הדור

מדהים! יש לי חיבה יתרה לשירים שהמשמעות שלהם מקבלת רובד נוסף/מתחדדת רק בסופו של השיר

נותן את האפשרות לקרוא שוב, במבט בהיר יותר

כתיבה מדהימה, באלי שזה יהיה שיר שלי 🙈 🙊

קנאת סופרים וזה..

 

וואו...!!תות"ח!אחרונה

מדהים...!!
רוצה לקרוא עוד שירים שלך...
שפה גבוהה ויפה, אהבתי מאוד...

שירו היראהחלילוש
עבר עריכה על ידי חלילוש בתאריך ט"ו בניסן תשפ"א 23:28
יַלֵּל הַתַּן, זַמֵּר הַזַּרְזִיר
פְּעִי אֶת פְּעִיּוֹתַיִיךְ גְּדִיָּיתִי
סַפְּרִי לַכֹּל, מַעֲשה עֶלְיוֹן
אֵיךְ נֶפֶשׁ נָטַע בָּךְ וְחָיִית

דְּמוֹם הָהָר דִּמְמָתְךָ
רֶנֶן נֶאֱצָל בִּשְׁתִיקָתְךָ
דּוּמִיַּית אֱלוֹקִים
חַיִּים

פִּקְעִי הַפְּקַעַת וּנְבוֹט הַזֶּרַע
הַשְׁרֵשׁ הָאֶרֶז שָׁרָשֶׁיךָ
גַּלֵּה עֻוזְּךָ, אַט אַט
בְּשַׁלְוָתְךָ

עֲלוֹז יַלְּדִי בִּתְמִימוּתְךָ
בְּעֵינֶיךָ הַבּוֹרְקוֹת יֻבָּט הַטּוּב
עָדִין וָעָז וּבוֹטֵחַ
באהבה

שֵׁב עַמִּי וּצְבָא צְבָאֲךָ
בְּחַיֶּיךָ גַּלֵּה נוֹרָאוֹת לֵידָתְךָ
בְּחִירָתְךָ, בְּאוֹתוֹת וּבְמַסָּה
בידידות

פָּעֲמוּ כֻּלָּם פְּעִימוֹת לִיבְּכֶם
הַחַי, בְּטִבְעִיּוּת
שִׁירוּ הַיִּרְאָה הָרוֹמֵמָה
...רחל יהודייה בדם
עדין ויפה,
איזו שפה גבוהה.

נהניתי לקרוא
תודה רבהחלילוש
נחמד לשמוע
תקשיבנבוכי הדור

אתה כותב מדהים

אתה כותב... נשמה.
ממש ככה.
מרגישים ממש שאתה נותן את הנשמה על הקלף... זה מדהים.
אל תעצור לרגע

תודהחלילוש
תודה לך אחי היקר
מעניינת ההגדרה שנתת..ב''ה
..בברסלב בוער אש!

אמא לה

אני אפילו לא חושבת שיש לי זכות להגיב על דבר כזה😅

כתיבה מטורפת. הרגשתי אלוקות צועקת שקראתי.

הזכיר לי את השירה של החיות .. שכתוב על כל חיה מה היא שרה לה'

זה מדהים לגמרי

תודה רבה רבהחלילוש


טהור ויפהבין הבור למים

הקדשתי זמן רק לשבת ולקרוא 

הבית הרביעי הוא האהוב עליי (:

 

וואו, מדהים...!!תות"ח!אחרונה

איזו כתיבה גבוהה, ממש כתוב יפה...
תמשיך לכתוב...

*90 שנה לפטירת רחל המשוררת*מזמור לאל ידי
יד מול יד
לוחשת, מייחלת
התאזין? התשמע?

את קולה לא תהין
עוד שמוע
עת מיתרי קולה נדמו
בין שחפת חרישית
וצהלולי ילדים
בין אוושת הרוח
וימים לוחשים

היא עוד כאן
מלטפת
בין שברי אבנים
ועלוות העלים
היא עוד כאן
נוכחת, שותקת
עטויה כיסופים

ואתה מושיט יד
מייחל קצת לגעת
בפיתוחי החותם
בסוד נשמתה הנכספת
להביע מילות אור
מחוללות פלאים
להנגיש את עומקי כיסופי משאלותיה
אל לבבות האנשים

ולוואי וסוד קסמך
יוסיף להלך בעולם
כציפור כנף נושאת שיר
כזמיר מזמר על עצי התמיר
כשמש עטויה מחצלת זהב
כאופק מוריק בין שלכת לסתיו

כספתי, ייחלתי
נשמתי עמוקות
נשאתי זיכרונה החיוור
עטופת השתיקות

רחל, אוי רחל שלי
לו יכולתי רק לגמוע עוד מעט
מהאוקיינוס האין סופי של נשמתך
לו יכלו מילותייך שנית
להביע את רחשי ליבך

לו היו שמיים הופכים ליריעה
והימים לדיו
והעולם עצמו היה נוצק
לנוצת זיו הודו
לא היו מספיקים
כל רזי העולם
להביע את עומק תמותך
ואת כאבך האכזר

כמו מילות אהבה
כמו משורר גלמוד
כמו אושר שחלף
וכמו ילד אבוד

את הלכת ואינך
נמוגה באפלה
ואני ייחלתי רק עוד קצת
לגעת באהבתך הטמירה.

נפשידוד.ב
נפשי/דוד.ב.

אלמוני אני וברצוני לכתוב אודות,
בדידות ייאוש ודיכאון שהשלכותיו רבות,
גוזר לגזרים כל שביב תקווה,
דבר מטיל על הנברא תחילה,
הולם בפראות ומרעיל בסערה,
וכלום אינו דומה לו וגם לא החול,
זורע פחד והרס – לא משאיר ניצול,
חותר למגע ללא מעצורים,
טעמו ריקבון - מעבר לחוסר אונים,
יחיד סגולה בהצלחותיו,
כובל האדם לייסוריו,
לא נותן רגע מנוחה,
משתק הגוף ללא הפסקה,
נורא עלילות מעשיו נוראות,
סותם דרכים סלולות וטומן בהן מלכודות.
עוצר הגוף וחלילה גם הדופק,
פועל בעורמה לחניקת כל אופק,
צועק בדממה – מופיע בהפתעה,
קול אינו נשמע – רק חולשה וחרדה,
רושף וגועש אינו נח לרגע,
שומר בנאמנות על פועלו – ובלי יזע,

תפילתי נתונה לך בורא עולמים,
שתוציאהו מחיי ואולי אף לעולמים,
למען אוכל למצוא אותך ואותי,
כך שאצליח להגשים ייעודי,
למען אוכל לחלק אהבה,
כך שאפעל למען עמך עד כלות הנשמה,
למען אוכל לשמוח מהחיים,
כך שאעצור טרמפים בשמחה לעוברי דרכים.
למען אוכל להגשים חזוני הפרוע,
כך שאצליח לשמור על גופי בריא באופן קבוע,
למען אוכל להרגיש חלק מעמי,
כך שאוהב כל יהודי, ואהיה ישראלי אמיתי,
למען אוכל להקים בית נאמן בישראל,
בעל גינה גדולה ויופי, עם אידיאל למקום אל,
למען אוכל להתעורר לעשייה משמעותית,
ללא חורים בנפש, חיוניות וחיות אמיתית,
למען אוכל לחיות מבפנים,
ללא תלות בהערכת האחרים,
למען אוכל לגבור על מחסומים, לשבר בושות,
כך שלא אהיה אלמוני וברצוני לכתוב אודות,
למען אצליח לחיות בשלווה שמחה ואמונה,
עם נשמה גדולה שלך, שמאירה את אורה.

אשמח לתגובותיכם.
..רחל יהודייה בדם
נוגע.
נכתב מהלב.

עשה לי טוב הטוהר המשתפך שיש כאן

אמן, בעזרת השם רק טוב 🙏
..דוד.ב
תודה רחל
אמן!Cherry
יש לך שאיפות גדולות
..דוד.ב
תודה.
אצלי זה כואב עד סבל השאיפות גדולות.
..דוד.באחרונה
אבל אני עושה מה שאפשר כרגע וכך מקיים רצונו. בעזה אולי גם אמצא את עצמי שמה.
אני לא כותב פה לרוב , אבל אם כבר כתבתי אז הנה -אנא אערף

רחל תפרה. כמו כל יום. כל היום.
בטנה מצוקמקת וידיה רועדות מרעב ועיפות.
כמה זמן עוד תשרוד ככה? היא פלטה אנחת ייאוש. אבל היא חייבת. חייבת בשביל חיים.
אחת הנשים לחשה לה פתאום בנכלוליות ''שמעת? עושים בדיקת חדרים, מה שאת לא מחביאה שם,כדאי לך שלא
ימצאו את זה''
עיניה נפערו בבהלה, בדיקת חדרים? רק זה חסר לה עכשיו... הם עלולים למצוא את חיים... חיים הקטן, נולד לתוך הגיהנום הזה , לא זכה אפילו לראות אור שמש. קומתה השתוחחה בעצב. אבל הוא יחיה , הוא לא ימות, היא יודעת, כי אם הוא ימות.... היא לא רוצה לחשוב על זה אפילו, איננה יכולה לחיות. בלי חיים, למה לחיות?
היא הציצה לכיוון החיילים שחזרו מהבדיקה אל הביתן , בידם שק. היא נשכה את שפתיה.
האם – האם ייתכן שחיים נמצא שם? בתוך השק המחניק הזה? חיים, שרק אתמול למד לומר ''אמא''?
רחל לא יכלה עוד לחכות ההמתנה שוחקת אותה,  היא הסתכל סביבה, אף אחד לא רואה , וחמקה על הביתן הקטן

והמלוכלך שבו היא ישנה.

דפיקות ליבה עלו בקצב מהיר כשנכנסה, היא עצמה את עיניה דמיינה את פניו היפים והמתוקים של חיים, המרגיעים, שמזכירים את החיים של פעם, שמעלים תקווה, ואז פתחה את עיניה באחת והסתכלה מתחת לדרגש.
עיניה נקרעו באימה. חיים.
זעה כיסתה את כל גופה, מוחה הלם בפראות ''חיים!!'' היא צרחה , ופתחה בדהרה טרופה לכיוון חדר החיילים.
צרחה זעירה נשמעה משם. צרחת תינוק. תינוק סובל.
לא, רק לא זה, דמעות זלגו מעיניה, מתנופפות ברוח. היא זירזה את רגליה.
עוד צווחת כאב נשמעה ''אמא!'', ליבה נקרע לחתיכות, היא חייבת להציל אותו, היא חייבת להספיק.
אבל כשהניחה את ידה על הידית הכל נדם. שקט נורא.  
היא פרצה לחדר כאחוזת תזזית, כלביאה שמגוננת על גוריה , כאם שכולה.
"איפה חיים?!" היא שאגה בייאוש על הקצין ושני החיילים שהיו שם "איפה הבן שלי , רשעים?"
הקצין חייך, על פניו  הבעה מרושעת כמו של חיית טרף , והוא הרים סכין. מלאה בדם. "נהניתי".
ידיה רעדו ללא שליטה והיא הביטה בו במבט חיוור , ואז קרסה על הריצפה לאיטה.
לא.... לקחו ממנה את חיים. לקחו ממנה את בנה הקטן באכזריות. לקחו ממנה הכל.
החייל שנמאס לו, הוציא אקדח וכיוון לראשה .
לא היה אכפת לה. לא היה אכפת לה למות. לא היה אכפת לה לחיות. לא היה אכפת לה מהשטן שמולה. לא היה אכפת לה מדבר. אפילו לא מאלוקים.
היא הייתה ריקה. לא שנאה היה בה, ולא כעס. לא היה בה דבר. רק פניו של חיים הסובל עלו בעיני רוחה, וזעקותיו האחרונות מהדהדות באוזניה.
''שלום עולם'' היא לחשה '' שלום ולא להתראות'' הוסיפה '' אני שונאת אותך עולם, ואתה שונא אותי'' ואז עצמה עיניה.
החייל לחץ על ההדק.
היא אפילו לא הספיקה לצעוק.

עוד אחד...ענוה.טהרה
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה לך, זה עשה לי טוב הרוחניות הזו.
ממש
מנסה...טהרה
...רחל יהודייה בדםאחרונה
מאוד אהבתי את זה.
מעורר מחשבה ויפה.

קצת קשה שזה צילום ולא ישיר כאן