פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 143)

כל עירי קטיפה
כל עירי מושלגת
כל עירי כמהה לטוהר
הנשמה

בגעגוע רוגע
צמאים לרוך
לטוב עליון

כשלג ילבינו
כצמר יהיו

 

פוֹטוֹסִינְתֵּזָה -
לִקְלֹט אֶת הָאַהֲבָה
מֵהַסְּבִיבָה,
לְהָמִיר אוֹתָהּ לְחִיּוּךְ,
חִבּוּק,
וּלְהַעֲבִיר אוֹתָהּ הָלְאָה;

 

 

בּוֹא יֶלֶד גָּדוֹל.
תֵּשֵׁב אִתִּי עוֹד קְצָת. 
סְתָם כָּךְ
בְּלִי תַּכְלִית.
תַּנִּיחַ אֶת רֹאשְׁךָ עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי
נֵשֵׁב יַחַד ,וְנַבִּיט
עַל מָה ?– 
אַתָּה שׁוֹאֵל.
עַל פַּרְפָּרִים הַנּוֹדְדִים הַרְחֵק מִכָּאן
וְעַל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשּׁוֹקַעַת.
וְעַל הַצִּפּוֹר הַמְּרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַיָּם.
נוֹגַעַת . לֹא נוֹגַעַת.
אֶפְשָׁר גַּם בְּלִי לְהִסְתַּכֵּל 
אִם אַתָּה לֹא רוֹצֶה -אַתָּה לֹא חַיָּב
רַק לִשְׁכַּב עַל הָאֲדָמָה 
לַעֲצֹם עֵינַיִם
וּלְהַרְגִּישׁ אֶת הָעֵשֶׂב דּוֹקֵר אֶת הַגַּב .
בּוֹא יֶלֶד גָּדוֹל שֶׁלִּי.
תִּצְטָרֵךְ אוֹתִי עוֹד קְצָת.

לובן השלג,
מכחול מרוט סיבים,
נר חסר תוחלת,
אור הימים.

 

סדק הרעם,
שיר ללא מילים,
רעם הדממה,
כינור נטול מיתרים.

 

גרזן כהה להב,
אימת הכרותים,
אדם ללא רהב,
תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי.

בדד.


המילים מתגלגלות לי מהר מידי מהפה,
מוצאת את עצמי נבוכה מולן.
לא מצליחה לעצור את שטף הדיבור,
ואני עומדת לבד מול כולן.
הן עשרים ושתיים,
מביטות בי, זוממות,
הן עשרים ושתיים,
אלה האותיות.
והן בוגדות בי, צורבות אותי, לוחשות ממני.
ואני מנסה לעצור בעדן,
בבקשה!
אל תצאו לי מהפה!!
אבל הן יוצאות,
מתפזרות לחלל האוויר,
חותכות בבשר החי.
ואני עומדת מולן,
והן מביטות בי,
מלגלגות.

ואני בדד,
מול עשרים ושתיים אותיות.

יישוב הדעה,
מנוחה ושלווה.
כמיהת הבריאה,
כיסופי הנשמה.
זרימה וחיות,
נטולי היתקעות.
עיניים חומלות,
נעימות ורכות.
איזון וחופש,
נפש ללא רפש.
תובנות זכות,
הבלבול מפנות.
אנא.

עניים חומות דבש האופק דהוי חלש

עניים אומרות הכל לתוכן אפשר ליפול

לפעמים בורקות ולפעמים כבויות 

נופלות דמעות ועדיין שמחות 

אש בוערת משנאה בתוכן לבבות של אהבה

 

עניים צבע תכלת עוד טריקת דלת

חור שחור לא ידוע בתוכו אתה שקוע

מנסות לדבר קשה לשחרר

פיסות של אור מתי כבר נחזור

נחזור לאמת בלי להישחט

 

הן רואות הכל ורואות את הקול

אדומות מעייפות בתוכן חרוט

לבן מסביב האורות של תל אביב 

האויב נמצא בפנים יכולות ליצור ריגושים 
הבשורה בדרך דיי עם העבודת פרך

 

הדמעות נתקעות בוכה בלילות 

צבעי הקשת בתוך הרשת 

משהו סוגר אותן רואים ניסים איתן

מלהיבות את כולם רואות עולם 

בורקות משמחה רגועות משלווה.

והקרע הולך וגדל עם השנים
והברור מכל הופך לוט בערפל
האמת פתאום מעוותת כיד החופשית
ואין קם ומוחה
ואין קם וזועק
וזעקתי איננה נשמעת

אוי טאטע מתי?
מתי אשמע את זעקתי?
ומתי יקומו וייזעקו?
ומתי יקומו ויימחו?
ומתי האמת תהיה ברורה
ואיש אינו יעוותה?
ומתי היום יעלה והחושך יתבהר?
ומתי, מתי הקרע ייתאחה???

בכל יום אני מתעוררת
לגלות שעוד מישהו נעלם מהבית
שורטת קירות
אולי מאחורי הטיוחים
מיטות ריקות
מתי ישובו
אחים
--

קח לך אזמל דק, השחז אותו מעט

קרב אל לבך לאט.

חכה, חכה רגע קט.

 

בעדינות, קלף את השכבה הראשונה,

זאת שמהרוע היא ניזונה.

אתה רואה? הנה חרכים זעירים.

עכשיו, נסה למצוא בתוכם טיפות של אהבה.

 

הו, טיפות גדולות ומלאות מצאת!

לא לא, אל תציג את היופי הזה לראווה,

הכנס אותו בזהירות לתוכך,

לעומק המוסתר שבך.

 

כל שנשאר לך הוא, להזליף את הטיפות לכל מי שזקוק,

שחוסר האהבה על פניו חקוק.

ואחר כך, למד גם אותו,

מהיכן טיפת האושר הזו.

לא תם הקרב, הוא רק החל

פלוגות פלוגות, גדודים גדודים

עומדים מוכנים, מחכים לאות

לפרוץ, ללחום, לכבוש ולנצח

 

ואני שואל, לְמָה?

לְמָה כל זה, תגידו

הִדְרִיכוּנִי מנוחה, לימדוני שלווה

לא לקרב גידלוני

 

עומד בין שורות של לוחמים

לכל אחד שם, לכל אחד כח

מוכן כל אחד למסור, להתאמץ

בגבורה צועדים, אֱלֵי קְרָב

 

המפקד קורא בקשר, הסתער

לכל אחד יש תדר, לכל אחד שדר

בצהלת חיים הם נלחמים

מניפים דגל אל החלום, השלום

 

מאבק מלא כח, מלא בחסד

לא היום הניצחון, אף לא מחר

אך שאגות הקרב

לחיים

באהבה

בין שעון שבת רגוע

לשעון חול

שאון שבוע סתמי

אני מעל הזמן

והוא בכל עת

על ידי

כשמש שוקעת,
בגוון של אדום,
נשקפת בלבנה,
עד יבוא יום.

כאריה שואג,
מעומק הסבך,
ברישום הנותר,
כשההד כבר שכך.

כעשן מתפוגג,
חושף את הלחש,
שמוסיף ובוער,
כשכבה הכחש.

אני יושבת בגן השעשועים על הספסל. הילדים שלי משחקים בינם לבין עצמם. מתגלשים במגלשה, מתנדנדים בנדנדה, ואני ואני יושבת וחושבת. נזכרת וזוכרת. הזכרונות שלי מתגלשים במנהרות המוח ומתנדנדים לי בין האוזניים לגרון. ולא נותנים לי מנוח. נזכרתי

נזכרת ביום ההוא שרציתי מישהו קרוב שאוכל לדבר איתו והוא יבין אותי.יכיל אותי. השתוקקתי לעזרה שלא הגיעה.

לתמיכה

להבנה

להקשבה

והעיניים שלי דומעות. הדמעות מטפטפות על המסיכה ואני מנגבת אותן מהר. רק שלא ישימו לב.. רק שלא יבחינו שהעיניים של אמא דומעות.

נכון. אמא יכולה לבכות ליד הילדים שלה פעם ב.... לעיתים רחוקות.. אבל אין לי כוח שישאלו אותי למה אני בוכה?

ואני שואלת את עצמי

למה אני נותנת כוח לזכרונות? ? אני לא יודעת אם אפשרי למחוק את הזכרונות. אני יודעת שאי אפשר לחזור במנהרת הזמן אחורה לשנות את העבר. אי אפשר .

אבל לפחות שלא אתן לזכרונות להרוס לי את ההווה והעתיד. לא לתת למחשבות הטורדניות לנגוס לי בחיים הטובים. לסמוך על אבא

אבא שבשמיים.

שמיים

כשהייתי צעיר יותר אהבתי מאוד את התחנה המרכזית בירושלים, היא נדמתה בעיני כמעין פתח לעולם אחר, אינספור אנשים שדרכיהן מצטלבות לרגע ואז נפרדות שוב ומתנגשות ושוב נפרדות. הייתי יכול לשבת בתחנה שעות ולהביט על האנשים, לנסות לדמיין אילו תקוות הם נושאים בתרמיליהם הגדושים לעייפה, ממציא לעצמי סיפורים על החייל המבודח ששרוע על הספסל שמשמאל כשארשת שחוק שרויה לו על פניו או על האם הצעירה שמגלגלת לפניה עגלת תינוק עמוסה בשקיות ותיקים לרוב.
לפעמים בסתר חלמתי גם אני להיות כך, מתרענן ומתחדש בכל רגע קט יוצא לדרך מחודשת בכל יום ויום, עולה על האוטובוס לבני ברק ומשם לנוה זוהר ומשם לקרית שמונה ולחיפה ולבאר שבע ועד אינסוף.
היום חזרתי אליה, לאותה תחנה מלאת הוד אך פגשתי אישה שונה בתכלית, לא עוד חדוות התחדשות המפעמת בין רציפי האוטובוסים וגם לא שמחת מסע, את מקומם תפסה העראיות המסחררת ושטף קצף סחרורם של מערבולת אנשים שמי יודע כמה מהם מחפשים את עתידם וכמה בסך הכל בורחים מעברם, פגשתי תחנה ששוכניה היחידים הם חסרי הבית ומוכי הגורל וכל השאר בסך הכל אורחים לרגע בעולמם הקודר.
ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה(ישעיהו ה ז)
האם זו את שהשתנית או רק אני שהתבגרתי?!

אין מי שישמחני
אין!
אני אינני

למה
למה אסור לי יין
למה אסור לי אותך

רק אתה משמח אותי

באמת

יוסף תהה לעצמו למה רק בסרטים הגיבור תמיד מצליח לברוח לפינה נסתרת כלשהי ביער, או לכביש, ים, הרים או כל מקום שקט ומלא הוד שיש בעולם ולצרוח את נשמתו.
"אהההההההההה..."
ככה בדיוק.
אבל הגיבורים בסרטים חיו רק כי היו מעניינים מספיק, לא כי הם נולדו. כלומר, הם נולדו, על דף של במאי חכם ומגונן שתמיד ידע להביא להם את החבר המושיע רגע לפני שהם נפלו מראש ההר.
רק מי שחי כמוהו יכל להבין את זה. אבל עם אדם כמוהו, זהה לו כמו אח, האם היה טורח לדבר?
…..
"איפה המחברת של המורה? מישהו ראה אותה?"
דניאל ואבי התעסקו במחשבים, אוריאל קרא, עוד כמה חבר'ה עמדו ודיברו
"נראה לי שהוא הניח אותה בארון". ליאב, עם הטון המתחשב שלו, נחמד כרגיל.
הארון נראה כמו שדה ניירות אחרי מפולת קשה
"אה.. איפה בארון? במדף האמצעי?"
אף אחד לא שמע אותו, והוא שאל שוב, בקול חזק יותר. . אם אתה לא צועק- לא שומעים אותך.
"מישהו ראה את המחברת של המורה?"
אבי הרים את ראשו מעט מעל מסך המחשב "תפסיק לצעוק, יוסף, המחברת שם, פשוט חפש את זה"
"כן" הוסיף אוריאל "חפש שם"
…..
לא.
לא לעשות את זה.
לא לעשות אמרתי
תפסיק!
תפסיק
תפוס את השרירים. כן, ככה. עכשיו תספור עד חמש.
שחרר.
יותר טוב, נכון?
זה יותר טוב, אני אומר. ככה אני מחליט. שב!
אל תעשה את זה!
אל תעשה אמרתי!
…..
לא היה לו יער, ולא כביש. לא הר ולא ים. אבל הוא רץ. רץ בכל הכוח, עם הראש למעטה ולמעלה, יורד ועולה.

הלוואי שאף אחד לא שמע





יוסף

יוסף- הראשון

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t1252814#13396821
יוסף- השני

ברוכה הבאה קטנטונת
לחיק המשפחה
ברוכה הבאה נסיכונת
לעולם מלא שמחה

את עוד תגדלי ותכירי
שתי אחיות ושני הורים
שחיכו לבואך בציפייה
ובהמון תפילות ואיחולים

אז תגדילי ותחווי
גם שמחות וגם קשיים
אבל כולנו כאן בשבילך
בהמון אהבה וחיבוקים

אז תשני עכשיו קטנטונת
תאגרי כוחות בשלווה
ועוד מעט תזכי להכיר
אותי ואת כל המשפחה

**דוד בפעם התשיעית**😍🤩😍

והכל בעצם מלא געגוע,

געגוע לאהבה,

אהבה למציאות.

להתחבר שוב ושוב אבל בלי להתנתק בין לבין.

 

כל המציאות זה בעצם הוא,

והגעגוע הוא אליו,

והוא אין סופי,

ולכן גם הגעגוע.

 

והגעגוע מתחיל מהקרבה,

שהפכה למרחק,

ועכשיו נשארה רק איזה תפילה,

תמידית.

 

כי נשאר מגע,

איזה חוט של חסד משוח תמיד,

והחוט חזק מחבלי אהבה,

והוא חבלי אהבה.

 

והזמן חסר משמעות כי הוא מלא געגוע,

וכשהגוף יעלם,

כלום לא ישתנה,

כי הכל מלא געגוע.

 

 

 

 

ושירה היא תפילה היא געגוע.

את יודעת/כפיר גולן

את יודעת, זכרתי אותך אחרת.
הבטתי בה, בשיער הג'ינגי הלוהט הזה,
שלמרות מרוצת השנים לא נס ליחו.
הבטתי בעייניה, העיינים שכה השכלתי
להבין, לדעת ולגעת.
העיינים שדרכם אלף מבועי החיים נשקפו אלי,
נובטים ומנביטים בי רצועות קטנות של פריחה ותקווה.
וכל מה שהוחזר לי היה מבט כבוי.
הבטתי בה, נזכר בברק בעייניה, בחיים שנתנו
את אותותיהם בכל שריר וגיד בגופה.
בסומק שפרח בלחייה כל פעם שהייתה מדברת
בהתלהבות על עוד פרויקט שהיא אירגנה בסניף.
מבט כבוי נשקף אלי עתה,
כמין הד למבטי המגשש.
ניסיתי לחדור את שכבות ההגנה,
כמו היה מבטי מקדח שיכול לקדוח
בתוך נבכי נשמתה.
הסתכלתי עליה,
עם הבגד השחור שמונח עליה כשק.
הסיגריה שהיא אחזה בין ידיה,
מוכיחה כאלף עדים שאינה זרה
ליד האוחזת בה.
ויותר מכך,
בטנה,
ליתר דיוק מה שנשאר ממנה.
היא מעולם לא הייתה שמנה,
זאת ידעתי בוודאות.
אך עתה כמין שלד שאינו גוף
נגלה למולי.
עצמותיה בלטו מכל עבר,
גבה מוכפף כמו נושאת
היא את משא האנושות על כתפיה.
או ככה לפחות היא מרגישה.
מה קרה לך?
שאלתי אותה בכאב שאין שני לו.
זכרתי אותך כל כך מלאת חיים,
פרח לב הזהב שלי
ועתה...
לא הייתי צריך להמשיך
דווקא שתיקתי זעקה יותר מכל מילה אחרת.
"הכל התחיל לפני כ4 חודשים"
היא אמרה חרש, קולה כמו יצא
מתוך הבור.
צרוד, חלש וניכר שלא נעשה בו שימוש
זה זמן רב.
נועם הגיעה לכיתה וכולם החמיאו לה
על כמה שהיא רזתה, ואיך שהיא נראית.
הרגשתי את הקנאה ממלאת אותי,
מאותו רגע ידעתי שגם אני רוצה להיות כמוה.
התחלתי בדיאטת כסאח הורדתי מהתפריט שלי
את כל סוגי הפחמימות ומדדתי את עצמי לאחר שבועיים.
לאכזבתי התברר לי שכמעט ולא הורדתי דבר,
והחלטתי לוותר לגמרי על האכילה.
הבטחתי לעצמי שברגע שבו אגיע למשקל שבו ארצה להיות
אשוב לאכול בצורה תקינה.
מאותו יום התחילה התדרדרות החריפה,
הרגשת הרעב דקרה אותי כבר בצוהרים אך לא ייחסתי לכך חשיבות.
שיכנעתי את עצמי שלמען המטרה עלי להתאמץ
וגם אם בהתחלה זה יהיה קשה בסופו של דבר
התוצאה המיוחלת תהיה שווה הכל.
ככל שעבר הזמן התחילו המחמאות להגיע
"איך שאת רזית" "איזה יפה, הלוואי עלי"
בכל מקום קצרתי מחמאות מכולם,
וזה רק דירבן אותי להמשיך הלאה.
שכולם שמו לב שעובר עלי משהו לא טוב,
כבר היה מאוחר מידי...
הראשונה שקראה לי לשיחה הייתה המורה
ישבתי מולה בחדרה חיוורת ורועדת
וידעתי שעלי להגן על סודי בכל מחיר.
"תראי טל" היא פתחה ואמרה
שמתי לב לאחרונה שאת לא מרוכזת בשיעורים
ציונך יורדים מיום ליום, את חולמת, כמעט ולא אוכלת
עייפה כל הזמן ובקושי מודעת לנעשה מסביבך.
את ממש מדאיגה אותי, זימנתי אותך
לשיחה כדי לשמוע האם אוכל לסייע לך בצורה כלשהי.
תראי... המורה... גימגתי נבוכה,
פשוט... קצת קשה לי בחיים, נפרדתי מחבר שלי
וזה קצת שובר אותי... זה בסדר אני רק צריכה
קצת להתאפס על עצמי והכל יהיה בסדר.
חייכתי אליה את החיוך הקורן ביותר שלי
וראיתי שזה הרגיע אותה.
"בסדר, אתן לך את הזמן שאת זקוקה לו,
ואם תרצי אני תמיד פה בשבילך"
יצאתי מחדר המורים בצעדים קלים
שמחה על כך שסודי לא נגלה.
מסתבר ששמחתי מוקדם מידי
כעבור שבוע נוסף קראו לי שוב לשיחה
הפעם זאת הייתה היועצת
ממנה כבר לא הסתרתי להסתיר ומהר
מאוד גם הורי עורבו בענין.
מכאן אתה כבר יודע,
פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצים כאלה ואחרים
ומה לא...
אך אני התעקשתי להמשיך בדיאטה.
יודעת שאין זה טוב לי,
את מתעקשת להמשיך אף על פי כן.
שסיימה את סיפורה,
ניבטו דמעות בזוית עיני.
"בבקשה ממך טל"
ספק ביקשתי-ספק התחננתי
למען הורייך, למעני, למענך
בבקשה ממך הפסיקי.
המבט שהיא החזירה לי
הבהיר לי שכבר מאוחר מידי.
עמדתי מול תלולית העפר,
נזכר באותה שיחה מאז.
בשיחתנו האחרונה.
הרגשתי את הדמעות מציפות את עייני.
בעודי רואה מטושטש ,
חשתי את רגלי קורסות תחתי.
טמנתי את פני בחול
ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי
בכי שאין לו התחלה ואין לו סוף.

בכחותיי האחרונים לקחתי שלט,
שלט קטן ולבן.
תקעתי בו מקל ורשמתי:
פה נקברה טל
ילדה יפה.

avid;">לפעמים אני פשוט רוצה להיות רגועה.
לדעת שתבוא גאולה.

כלכך הרבה זמן מחכים שהתקופה הזאת תיהיה מאחורנו.
שנזכה כבר לברך "שהחיינו וקיימנו".
אבל צריך לזכור.
היה לנו פה את האפשרות לבחור.
לבחור איך היא תראה, איך היא תעבור.
ווואלה, נראה לי זה הזמן שלנו לגדול...

מרגישה שכל התקופה הזאת .
הפכה אותי לכזאת.
לנסות לראות מעבר למציאות.
לגדול עם החוסר וודאות.

לראות מעבר.
וגם שעכשיו קשה, לא להישבר.
להחזיק את עצמי.
ולדעת שזה יומיומי.

איזה כיף ללכת לישון בהרגשה שהיה יום טוב.
שניצחת.
שהתגברת.
ששמרת.
שהצלחת בבוקר, והתפללת.

תודה הקב"ה. תודה על הזכות.
שהיום בחרתי לא לבכות.
 

avid;">לפעמים אני מרגישה.
שבא לי להיות יותר בקדושה.
בשמחה.
להקים כבר משפחה.
כמה כבר אפשר לחלום,
בכל יום.
על בעלי.
על בית משלי.
על המשפחה שלי.

הקב"ה שתדע שאני מחכה.
ותאמת, שלפעמים עם קצת מבוכה.
ואז אני מכניסה לי לראש זה הגיוני, זה מבורך.
זה רגש כלכך נצרך.
 

 

 

avid;">אוהבת אותך כלכך.
תודה הקב"ה על הכוחות.

 

 

 

 

 

avid;">טוב אז אני התפצלשתי פה..
מתחילה לכתוב
פתאום גיליתי את הקסם שבדבר.. זה פשוט וואו.
נהנת לקרוא פה כל פעם מחדש!
תודה!
ויומטוב!