פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 147)

כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות

והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה

והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.

לוּ הַשָּׁמַיִם הָיוּ
כָּאן,
הָאָרֶץ הָיְתָה
הַשָּׁמַיִם

וּפֵרוּרֵי הַחוֹל
הָיוּ
הַכּוֹכָבִים.

🔹

געגוע ישן

למשו נושן

שיבוא לספר

את אשר יתברר

ואת אשר יתכתב

וכל מה שנכתב

וכך הכתב והמכתב

יתבארו להם יחדיו
 

דְּעִי שְׁתִיקוֹת.
עַד הַשַּׁלְוָה בְּמִלּוֹתַיִךְ
עַד שֶׁשָּׂפָה רָפָה תֶּחְדַּל.
מְחִי דִּמְעוֹתַיִךְ
עַד הָאֹשֶׁר.

 

אִזְרִי אֹמֶץ
עַד סַף יְכוֹלוֹתַיִךְ.
עַד שֶׁהַשִּׁבָּרוֹן יִהְיֶה לְנֶחָמָה.
הִלָּחֲמִי עַד שֶׁתַּחֲלִימִי
נַצְּחִי בַּמִּלְחָמָה.

 

דְּעִי עוֹלָמְךָ
הַעֲמִיקִי בְּעַצְמְךָ.
עַד שֶׁיִּפְתְּרוּ בְּךָ כָּל הַכְּאֵבִים.
וְאָז הַרְפִּי. נַשָּׁמֵי עָמֹק.
עַד הַחַיִּים.

 

 

הַלְּוַאי וְהָיָה אֶפְשָׁר
לִכְתֹּב אוֹתָנוּ
עַל דַּף,
לְנַקֵּד,לְסַפֵּר וּלְצַיֵּר
אֶת כֹּל הַתַּהֲלִיכִים,
אֶת נִימֵי הַחַיִּים הַזְּעִירִים
וְגִשְׁמֵי הָעֵינַיִם,
אֶת מְגֵרוֹת הַמֹּחַ הַחוֹרְקוֹת בַּלֵּילוֹת
וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשֶּׁלֶג וְהַמַּחֲשָׁבוֹת הַבְּצוּרוֹת בְּתוֹכֵנוּ,
אֶת הַצּוּנָאמִי שֶׁל הָאֲהָבוֹת
וּפִרְחֵי הַחֵן שֶׁבּנו,
אֶת הַחִיּוּךְ
וְכֹבֶד הַשֵּׂכֶל וְעֹמֶק הַדָּם
וְאֶת מִדְבַּר לִבֵּנוּ.

אשמח להצעות יעול:

מזמור שיר- הוא ניגון הנשמה,
אשר נעה ונדה בין מכאובי החיים אלי מוות.
נשמה טהורה היא, אך טועה ותועה ותוהה:
איה הכח להמשיך ולצלוח,
את מסע החיים שתחילתו אגדה וסופו לא נודע?

הרי נהר האמת שוצף וגועש,
מתמלא בטוהר ובזוהר הרקיע,
אך רחוק הוא ונסתר מעיני הנשמה,
שוכן לבטח אי שם, מעבר להרי החושך ומדורי הגיהנום.
והיא, זה מזמן טבעה בעולם השקר.
טבעה, ושרץ בידה.

אין אוויר לנשמה,
בתוך הבועה של עצמה.
נדחקת ונחנקת היא ב-ד' אמות,
בורחת מיאושה על כובד המסע.

בעומק התהום פיה מתמלא מים חיים, אך ליבה פועם בכאב:
איה מקום כבודו?

לכל שאלה יש תשובה.
גם בשביל ללא מוצא, המתפתל ומחשיך באימה.

האור.
העולה באופק בין זריחת הנשמה לצאת החמה-
אות היא לעולם.

משב רוח הקודש מפלס דרכו בין צמרות העצים התמירים, הנושקים בדמעות לשמיים,
וזועק ניגון חרישי המרעיד את מיתרי הלב:

שימו לב אל הנשמה.
שימו לב אל הנשמה.

אנחנו שמחים ונרגשים להודיע על כינון היחסים הדיפלוטמים
לקראת מפגש הפורום הבא...

מתי? בעז"ה במהלך החודש הבא

איפה? תלוי בכם...

פנים או פנים או בזום- או לשם כך בדיוק התכנסנו כאן היום.

אז יאללה שוטו
הצעות, רעיונות, מחשבות, הגיגים, חוות דעת מקצועיות
וסתם קישקושים...

מה אתם מעדיפים זום או מפגש? מתי בערך יתאים לכם וכו'?

ההעדפה היא לענות בשירשור- אם יש משהו דחוף
או שאין ברירה אפשר גם לפנות *רק בשיחה אישית*.

ונסיים במשפטו האלמותי של גדולי קוסמי הקסמהדרין שהיו מעולם
אלבום פרדריק דמבלדור זצוק"ללה:
הייתי רוצה להגיד כמה מלים ואלו הן: פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ! -תודה!"

אלוהים, באתי לפניך

ירא מפניך

אני בים סוער

עזור לי להתגבר

תשבע לי שלעולם תמשיך לאהוב

תחזיק אותי חזק ואל תעזוב

כי החושך גדול

אני נלחם מהשאול

כמו סרט אימה

כך המצפון כשהנשמה מאירה

 

אני טובע וטובע

ואין פה מי שיושיע

אבא, אל תתחבא

חבק חזק ואל תרפה

 

כשהגעתי אליך אמרו לי ללכת

כמו עלה נידף בשלכת

אני מנסה לחתור

אני משתדל לחזור

הכרית ספוגה דמעות 

מכל הלילות

בימים

אני אוכל סרטים

תבטיח שתשמור עלי מכל רע

תראה לי אור בקצה המנהרה

 

בס"ד

דשא ירוק
חרצית צהובה
שמש חורפית מאירה באפילה
תקווה מגיחה מעבר לעננים האפורים

צריך לדעת לא לאבד תקווה
גם אם קשה וגם אם כבר עייף אפילו שהרגע קמתי
כי יש ישועות חדשות שלא היו מעולם
המחדש בטובו בכול יום תמיד מעשה בראשית

מתחיל את התפילה
מילה במילה
מחשבות מנסות להפריע
אני מתרכז משתדל גם לנגן
ולעצמי לפרגן

איזה טוב ה' יתברך הוא מרחם עלי נותן לי צ'אנס לא כדי שאכשל אלא כדי שאתרומם מחפש אותו בכול פעם מחדש
כאילו רק התחלתי ולנסות לעלות כבר על הגל הזה אולי אזכה היום למה שיהודי יכול לזכות בזה העולם.

ריקוד אחרי התפילה עוד אחד מצטרף
אחרים מסתכלים - והנה מחר
נוסף עוד אחד לרקוד וכול יום עוד אחד כבר קלטו את הקטע התחילו בלעדי היום אני מצטרף אליהם.

אשרינו עם ישראל!




(מבוסס על דברי רבי נתן בליקוטי הלכות)

בכי של געגוע

לב שנשבר

היא פגועה ממנו

וממשיכה לחייך לעולם

היא בוכה לבד

ומסתירה את זה מכולם

היא רואה אותו

והלב שלה מתפוצץ

הכעס הכאב האהבה

הכל מתערבב

היא מנסה להחזיק את עצמה

וכבר לא מסוגלת

היא התייאשה

עמוק נופלת

אין כבר פיתרון

בוהה בחלון

מנגבת את הדמעות

כמה עוד אפשר לבכות

הוא הולך ולא מעיף מבט

היא מתבלבלת

אחרי חצי שניה הוא דופק לה חיוך

היא כבר לא מסוגלת

מה הסיפור שלו

מה הוא רוצה

והם במקום לנחם אותה

עושים צחוק

תעבירי זה נגמר

תפסיקי לבכות כבר

היא מנסה להחזיק את עצמה

לא לבכות

לא לדבר

לא לספר

היא כל כך מנסה

מנסה להוציא אותי מהראש

אבל אין

הוא יושב שם

כבר שנתיים

אפילו לחלומות הוא הגיע

היא מנסה לחשוב על משהו אחר

אבל כלום לא עוזר

היא רק רוצה שהוא ידבר איתה

ויסביר את הכל

היא סך הכל רוצה

שהוא יבוא אליה

ויעזור לה להפסיק ליפול

בשאלה מעניינת ביותר. כיוון שאני דוגל בכך שכל מי שנמצא/ת פה הם גם פסיכולוגים ופילוסופים - אני מצפה ממכם לתת תשובה ועם כל היופי של פרוזה שמשוכלל בזה.

 

אם הייתה לכם אפשרות לבחור אם לאבד את הזכרונות מהעבר שלכם או לאבד את האפשרות ליצור זכרונות חדשים - מה הייתם בוחרים?

אסור...

את הגבול לעבור

על עצמי לשמור

את השער לשבור

 

לצאת לחופשי

סחף מוביל אותי

אין לזה סוף

גם אין מי שיאכוף

 

אז נמאס לי בחוץ

יותר מידי פרוץ

שוקלת לחזור

את עצמי לעצור...

כל מה שאני יודע
זה שאיני יודע
ואם רק אבין
אדע להכווין
אם רק אתמלא
אוכל למלא
להאכיל עולם
להרוות ולא מדם

לתת לו מקום
או כיוון שיהלום
לתת לו דרך
בלי יותר פרך
להבין כל נעלם
להכיל את העולם

שנים עוברות, שנים חולפות
איתן מליון מילים, שעות, שתיקות
טעויות שלא חוזרות, שורות שחוקות, ארוכות
מנסות הן עוד לקנות
קצת תשומת לב
בימים נותר רעב, אבל שליו
עבר הזמן, נע, הלך לו
אני עוד כאן, האת פה?

*מבוסס על סיפור אמיתי שקרה לפני כמה ימים*

 

שפתיים שותקות
ושלוש מסכות חמצן תלויות .
מחלקת קורונה .
נו , תגידו דבר תורה , שנלמד קצת ,
אמרתי .
חיכיתי שאחד משניכם ידבר .
רציתי לשכוח מהכאבים .
כדי שנרגיש כמו בישיבה הוספתי בקול.
הבחור שלימיני החליט לדבר,
הוא כחכח בגרון ושיתף בפירוש יפה ששמע .
והבחור השני שתק והקשיב בהתעניינות .
לשלושתנו לא היה קל עם הצינורות שהיו עלינו .
ובכל זאת ישבנו והתפלפלנו בתורה .
זה הסיח את דעתנו ממש .
"תארו לכם איזה מטורף זה ללמוד עם הרמב"ם " , אמר לפתע הבחור שלימיני , וזיק של התלהבות חלף בעיניו .
-"נראה לי קודם נגמור את הסוגיה פה" , התבדחתי.
הם צחקו והנהנו וחזרנו ללמוד .
וכעבור זמן התעייפנו והלכנו לישון .

קמתי בבוקר עם הרגשה מוזרה.
הצינורות הציקו לי בלילה ,
ורציתי להמשיך לישון .
אבל הסתכלתי לצד -
ומסכת חמצן אחת איננה .
המיטה שלימיני הייתה ריקה .
הרגשתי מוזר קצת.
איפה הוא ? שאלתי את הבחור לשמאלי .
הוא הלך , ענה הבחור והעיניים שלו הראו כמה הוא פחד ממה שהוא הולך להגיד .
הביתה ? שאלתי .
לא , לא הביתה . הוא התחמק ותר אחר מקום בו לא יפגשו מבטינו .
מחלקת שיקום ? הקשיתי .
לא . ענה ביובש .
אז לאן ? שאלתי , באמת רציתי לדעת . אבל פחדתי .
עלה למעלה , ללמוד תורה עם הרמב"ם - קולו היה חנוק , ולא מכאב הלחץ בחזה .
אבל . נשברתי .  

עדיין לא גמרנו את הסוגיה! 
הלב שלי דפק בפראות , והמוניטור העיד על כך .
תשען ותנשום הוא אמר לי , אל תתאמץ יותר מידיי .
הייתי עם דמעות בעיניים.
הוא ראה שאני לא מגיב , אז המשיך.
טוב אתה רוצה שנלמד משהו לעילוי נשמתו ? ניסה לשדל אותי .
אני חושב שכן , עניתי . לפחות נגמור את הסוגיה .
אז ישבנו ולמדנו
גמרנו את הסוגיה עם גמרא רטובה .
ובלילה התעייפנו והלכנו לישון .
לילה טוב לך , אמרתי . עדיין המום מהיום
גם לך , הוא ענה , והיה נראה עייף ממש .
ונרדמתי .
קמתי בבוקר ושוב והרגשתי רע
כאב לי כל הגוף והגרון , מסכת החמצן הציקה לי ובעיקר היה לי כבד על הלב . אני מתגעגע אליו , חשבתי .
ראיתי שכבר תכף צהריים , ישנתי המון .
לפחות אלמד עם החבר השני . חשבתי .
הסתכלתי לצד שמאל ,
ועוד מיטה ריקה
הוא ?? שאלתי.
מה ?? שאלה האחות
הוא , הלך ? קולי נסדק .
כן , הלך . האחות נמנעה מלהביט לי בעיניים .
לאן ? הביתה ?? ידעתי את התשובה , ולא רציתי לשמוע אותה .
לא . היא ענתה . אף שקשה לראות רגשות מתחת לחליפה לבנה , היה נראה שהרגע הזה לא פחות קשה לה .
אז לשיקום ?? הקשיתי , ידעתי את התשובה .
גם לא . היא ענתה .
אז לאן ?? בבקשה אל תעני לי , חשבתי. אני לא רוצה לדעת לאן .
הוא הלך עם החבר השני היא ענתה .
ופתאום ,
רציתי לבוא איתם
וללמוד גם עם הרמב"ם שם למעלה .
ואיתם.
בכיתי בשקט
דמעות חמות וגרון יבש לחלוטין.
לא הפסקתי לרעוד .
אבל אז בדיוק האחות אמרה לי שאני הולך.
לאן ? שאלתי , לא פחדתי . לא רציתי .
אתה הולך הביתה , מצבך השתפר . היא ענתה . קולה נשמע פתאום מעודד .
אני ?? הולך הביתה ?? אבל , מה איתם ??
לא רציתי ללכת הביתה , רציתי להישאר , ללכת איתם , רציתי שלא להיות לבד .
כן תלך הביתה . ותנוח הרבה . היא צוותה עליי.
ואני ידעתי שלא אני זה שאנוח בבית,
אלא הם , למעלה.

עיניים בהירות,כחולות עמוקות,כאלו שאפשר להרגיש את העומק שלהן ולרגע להיבהל מסכנת טביעה,זוג עגילים קטנות שתולות על תנוכי האוזניים ושיער מתולתל,גולש לגבול הכתפיים,בהיר כזה כמו השמש שצובעת את השמיים בבקרים המוקדמים שנופלים אל העולם.
כזאת היא.
בובה.
"אז איך קוראים לך?",אני פותחת ראשונה את הפה,מנסה למנוע את עצמי מהיפנוט יתר.
"שלי",היא עונה בעודף ביטחון עצמי,מזיזה את התלתל הקופצני מהעין בטבעיות וממשיכה לבהות בפה שלי שמשתף פעולה עם הסיגריה הסוררת שמוציאה עשן אפור שמתנגש ברוח הקרירה.
"מה?",אני קולטת את המבט העייף שלה תקוע בי וצוחקת.
"מה",היא מתנערת,מתנצלת כמו שילדים מתנצלים ומוציאה לי לשון.
"למה את מוציאה לי לשון?",אני שואלת אותה,לא מבינה מה נסגר.
"פשוט את ילדה רצינית",היא אומרת בעודף ביטחון עצמי.
יש לה ביטחון עצמי,אמרתי את זה כבר כן?
"ואני רוצה שתצחקי קצת אז אני מוציאה לשון",היא מסיימת את ההסבר המוזר שלה ומוציאה לשון שוב.
היא מצחיקה אותי,האמת הולך לה.
אני מסתכלת לצדדים ומחפשת את המדריך שאחראי על היצור הקטן הזה שנחת לידי מאמצע שום מקום.
"איפה אמא שלך?",אני שואלת אותה אחרי שאני לא מגלה שום אדם בסביבה שאפשר להפיל עליו את התיק הזה שנקרא-ילדה מתולתלת בשם שלי.
"אמא שלי רגע קונה לי פליימוביל בחנות פה.
את יודעת מה זה פליימוביל?",היא שואלת,נעמדת על שתיי רגלייה הקטנות,מסדרת את הסרפן ג'ינס ומהדקת את הפפיון הוורוד,מכניסה סוף סוף את התלתל הטורדני למקומו.
"ברור שאני יודעת מה זה פליימוביל..",אני מחייכת פתאום,
מבטי מתרכך.
"זה בובות כאלו שאפשר לשחק איתם מה שרוצים..הם לא מדברות,הבנת?",היא מסבירה לי כאילו לא אמרתי לה לפני רגע שאני יודעת מה זה פליימוביל ו,אני יודעת שהן לא מדברות.הן בובות.
"שליייי!!
איפה את??"
הצעקה הזאת נשמעת כמו אחת שיצאה מפה של אמא היסטרית.
הלוואי והייתה לי גם אמא היסטרית כזאת שתצא לחפש אותי בחמש דקות שהייתי נעלמת לה מהעין.
אם אמא שלי הייתה מחפשת אותי אז,כשיצאתי רק לפזול על מחירי הסיגריות בשוק,לא הייתי היום מעשנת קבועה ולא הייתי מתייחסת לחבילת סיגריות כאילו היא מנת אוכל יומית.
אבל אמא לא חיפשה אותי וזה מצחיק שאני כל הזמן רק מאשימה אנשים במצב שלי ולא מאשימה את עצמי.
בעצם,אני יותר מידי מאשימה את עצמי אז מוטב שאשתוק כרגע.זהו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער.
אני קופצת כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות פליימוביל,כשאני קולטת שהנגיעה נעשתה על ידי שלי הקטנה הזאת,עם מייכלי ביטחון עצמי.
"אז ניפגש שוב כן?",היא זורקת אלי מבט של אחת שסוגרת עיסקה ובידה אני קולטת קופסת פליימוביל ענקית ואמא אחת עדינה ויפה,עומדת לידה,מחזיקה לה את היד.
יש לה אמא איתה ביחד,שותקת לידה,נותנת לה לדבר.
זה עושה לי געגוע עמוק בעמק הזה של הלב,המקום הזה שקשה להגיע אליו,מקום שלא לכולם אני נותנת אשרות כניסה.
"שלי,את מותק",אני אומרת לה לתוך העיניים,טובעת בהן רגע,מרגישה את הגעגוע והרוך שבהן עוטף אותי כמו עובר ברחם חם.
אמא שלה מזרזת אותה ללכת הבייתה ולפתוח את הפליימוביל לפני שהן יוצאות קצת לחוף בעיר ושלי משתכנעת,משתרכת בכיף עם הקופסא עד למעבר חצייה.
שם היא עוצרת,מפנה ראש אחורה,אליי,מחפשת את מבטי.
היא מצליבה את עיניי בעינייה,שולחת נשיקה סמוקת לחיים לאוויר ומסמנת לי לתפוס.
מלאך הילדה הזאת..מאיפה היא נחתה עלי.

הודעה מרצדת לי על המסך.
בר.
'רוצה ים?נביא ענבים,בירה ושמיכה.
אולי נקרא גם לגיא?
אה,ואור אם את רוצה..'.
האמת,עולה בי חשק פנימי לים.
חשק מהסוג הטהור שנדלק אצלי ברגעים של געגוע לעתיד הטוב שאני מצפה מעצמי לבנות לי.
זורם לי ים רק בלי ענבים ובלי בירה ובלי גיא.
עם אור?אולי.
בר ואור,שתיי קצוות..
מוזר שאני מצליחה לאחד בין סגנונות הפוכים של אנשים.
...
איך לא,גיא גם נמצא פה בסופו של דבר.
אור יושבת בצד,מציירת על כף ידה משהו אומנותי שרק הנשמה שלה מצליחה להבין ובר רצה אל הגלים,זורקת על השיער שלה עוד חומר חימצון,"משהו כזה שהשמש אוהבת!!",היא מתגלגת מצחוק ונשכבת על החול רחוק.
גיא יושב איתנו על השמיכה הקטנה,יחף,מתחיל לדבר קצת על השבר סורי אפריקאי ועל אילן רמון האדיר,על החברים שלו שאירגנו טיול מדהים ו,"ידעתן שקוראים לצמח הזה קטלב?",הוא מפנה אלינו את הפלאפון עם תמונה מוזרה של צמח הקטלב,אור נשארת תקועה בדיו הכחול שמצטייר על ידה ואני תוקעת את ראשי בים.
גיא זז קצת על המקום,אני מפנה אליו ראש,מרימה גבה.
"אז מה שחר?מה קורה?",הוא שואל ברגישות ששמורה רק לו.
"מה התחדש?כלום נראה לי..",אני חושבת על הדברים שניסו להתחדש אצלי בסרט החיים ולא מוצאת.
חושבת על הצהריים המוזר שהיה לי היום ועל שלי והפליימוביל השותק שלה.
פתאום יוצאות לי מילים צועקות,עצורות,שכבר מחכות לצאת שנים.
"לפני שאתה ממשיך לדבר איתי על השבר סורי אפריקאי,בוא נדבר רגע על השבר לב גוף שלי סבבה?!
אילן רמון היה צריך להגיע עד החלל כדי לראות מישם שהשבר הסורי הזה נראה כמו צלקת ענקית על כדור הארץ.
אצלי אתה לא צריך לטפס לחלל.מספיק להרגיש רגע את השקט שבחושך,מספיק לעצום עיניים ולנשום,ככה אתה בטוח תראה את הצלקת האדירה שיש לי בלב.",אני מסיימת להוציא את כל המטען הכבד שמוסיף לטפס אצלי במשך כל שנות חיי,נושמת בכבדות.
הוא מקשיב.
שותק,לא מגיב.
פעם ראשונה שאדם שומע את הדברים שלי ולא מחפש להגיב.
הוא פשוט מפנים.
אני נושכת את השפתיים,לא רגילה לשקט הזה.
יותר מידי הכלה מופנת אלי.
"אה,בעצם התחדש משהו..",אני מתנערת.
"אני רוצה פליימוביל!באלי לשחק את החלומות שלי..אני רוצה בובות פליימוביל ולשקוע בחלום..",פתאום חיוך של ממש נפרש על פניי ואני מושיטה ידיים לצדדים,מתעסקת בחול.זה מרגיע.
"מה פליימוביל,מצחיקה",גיא מתנתק מהכבדות שהנחתתי עליו,כולו משועשע,מתחיל לצייר קצת על החול,בקצב של המחשבות שלו.
הגלים מנקים את הלב פנימה,המלח מטהר.
אור פתאום זורקת שיש לה כמה בובות של פליימוביל בבית ואם אני רוצה,היא מוכנה להשאיל לי כמה.
מסכנה אור.
תמיד אני מושכת אותה אחריי למפגשים עם גיא.
מילא בר..אבל אור?
היא צנועה ושקטה,לא מרבה במלל.
יש בה קסם,כבר תהיתי בקיסמה כמה וכמה פעמים.
היא ילדה נוכחת בסביבה אבל מבודדת את עצמה.
זה מדהים..
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל אותי,עם כל השריטות והכאב העצור שבי.
לא פלא שהיא אדם שמצליח להכיל כל כך הרבה אנשים.
"שחר",גיא קורא לי,מוציא שריקה מהממת מפיו.
היונה לידו בורחת.
"אה כפרע?",אני צוחקת ומתרצנת קצת שרואה את מבטו הרציני.
"סתם..אני מציע לך..",הוא נבוך.
"אולי תנסי לצייר את החלומות שלך בחול?זה עושה טוב",הוא משחרר.
אני מחייכת,ידיי מחליקות על החול החם,מכינות אותו לקלוט את חלומותיי.
שקט לי,הגלים מרעישים ברמה המדוייקת..השמש נוטה לשקוע ולהשאיר אחרייה אבק כוכבים זוהרים.
אני,עם השקט.עם הים.
איש ואישה מצויירים על החול,בינייהם,לב גדול.
בית מוצב שם ודשא וצמח מטפס על קיר.
הרים גם מאחורה ושמש עם קרניים,אמנם עשויות חול אבל הן מצליחות לשדר את החמימות שאני זקוקה לה.
גיא מצייר גם על החול.
אור מציירת על היד.
בר נעשיית בלונדינית,החימצון עושה לה טוב.
אני נשכבת על הגב,מפזרת את השיער,נותנת לחול להיכנס לתוכי,לרפא לי את הלב ולהצמיח את החלומות.
רגוע לי וטוב..יש לי חלומות טבועים על החול,הם בטוח יתגשמו.
המחשבות שלי מתנערות כשאני מרגישה שמישהו נוגע לי בשיער,אני קופצת מהחול כאילו נשכו אותי ומנסה להתאפס חזרה לעצמי ולמחשבות הראשוניות שלי אודות חלומות העתיד,כשאני קולטת שהנגיעה עכשיו בים נעשתה על ידי שלי הקטנה,מלאך שהיא..מאיפה היא באה.
הפעם היא מלווה בבובת פליימוביל אחת ביד ופתק קטן-
"קכי ילדה מטוקה!
בהאבה,
שלי".

אתם ואתם ואתם
ואני
ואני
ואני
ואין שאלות
רק מליון תשובות
לשאלות
שלעולם לא ישאלו.

ואין דמיון
רק הדי צרחות
חיורות
כמו עור מלובן
כמו גפרור

המאיר
כמו חושך
וזועק הבטחה
לעוד לילה קודח
או כדור של ציפייה
לחלום ללא זיכרון
לצליל שקיעה נישא
העורג זיכרונות
של צלילה וגסיסה

כמו תוף מכה בזעם
כמו צליל ללא אדון
לא אהין שוב אל האות
אל אסיג פני אחור
רק אחתור יחדיו ביעף
רק ארווה שוב צמאוני
הנחוש עלי שער
בין עצמי ללא עצמי

ועוד יבוא
כך אומרים, כך מספרים
פרחי הגן החדורי קוצים
עוד יהפכו לזר של שושנים
בין מרבד ענפי סופה
בין חלום למציאות
עוד תשכון לעד, לבטח
טיפה קטנה
של שפיות.

לקח כמה דקות ופשוט לכתוב ברצף ללא הפוגה,
כל מה שעולה במחשבה.

יש כיכר אחת גדולה במרכז העיר

גדולה ורחבה מאירת פנים.

ואנשים חולפים על פניה.

הולכים ושבים, אצים ורצים.

פונים בכה או בכה.

והנה איש אחד, הולך לו לאיטו.

רואה את הכיכר,

ויודע.

אחריה, ישתנו חייו לבלי היכר.

הוא מתקרב אליה,

רואה את סודותיה וצפונותיה.

את אשר היא טומנת בחובה.

ויודע, הוא לא יצא אותו אחד כבתחילה.

הוא רואה אותה נפרשת בפניו.

לכל גודלה ותפארתה.

הוא מייחל כבר לשינוי ולתמורה.

הוא מצפה ליחודיות המסתורית המצפה לו מעברה.

הוא מגיע לכיכר,

חוצה אותה.

מגיע לשינוי חייו.

ממשיך לסבוב.

וממשיך וממשיך, עד שמגיע למקום ממנו בא.

עתה הוא יודע.

הוא אחר....

אולי יש עוד מקום

 

כזה שחיים בו בלי ללחום

 

שיש בו זמן קצת לחלום

 

שנשאר בו טיפה חום

 

ואולי בסוף הימים

 

בסוף הזמן התמים

 

תהיה גאולה לעולמים

 

כזו בלי סבל ובלי עגומים

 

 

ואולי הוא אצלי לידי מחכה

 

לשמן שאליו אתייחס ואפנה

מה עושים כשבודדים?
מה עושים כשמתגעגעים?
שהגעגוע שורף כל פיסת עצב,
והכאב מכה כמו פיזמון?
מה עושים כשנושמים
אבל כל נשימת כאב
רק מציפה את היגון?
את הבדידות המשוועת
הזועקת נחמה
העורגת אל לילות
חדורי אש ותשוקה
לעולם אחר
לימים ולשתיקות
עם האש שבערה בליבנו
ולא רצינו לכבות
את הזוהר, את הלהט
שזרח מכל דבר
את האצבעות הענוגות
שרצו רק לגעת
עד שלא נשאר דבר
רק הרס וחורבן
רק זיכרונות וכאבים
על לילות ללא שינה
רק מחול של שדים
העורגים ללא הרף
ומחפשים נחמה
בין ביעותי אימה ונצח
של דקירה ועוד דקירה

ואולי עוד תוסיף שאת הרוח
מנגינות חשכי בגני
בין שברי ענן וסער
בין עצמי אל עוניי
המחרף את הזריחה
וגונח ללא הרף
על אודות משבר נישא
על אודות אימה וחרב
כה חדה ומבריקה
כמו זוהרת, מפתה
כמו יללת רוח חיוורת
הלוחשת הבטחה

ואולי יום יבוא
את ראשינו עוד נוריק
אל מול שקיעה בוערת
מבטינו לא נסיט
רק נבהה בה ללא פחד
ללא צליל או מרדף
ללא אוזן שלוחשת
על שיברון לב נכסף
שעודנו עוד רותח
משווע נחמה
עוד נותר בו מעט להט
עוד נוצר הוא הבטחה

על אושר שיבוא
ויניס את הצללים
כמו חרב שחותכת
את אחרון הביעותים
הרודפים ללא הרף
ללא עצירה או מנוחה
עוד נשיר יחדיו בזעם
את שירתנו
האחרונה.