"ברוכים הבאים " כך מכריז השלט בכניסה לעיר, ההגה עושה סיבוב ימינה והרכב משייט לאיטו לכיוון הר המנוחות, "ברוכים הבאים", החיים, המתים וההולכים ביניהם.
אני מביט מן הפסגה על ההר שהיה יפה בעבר וכיום הוא מכוסה באבני מצבה הצופים על כביש 1 האימתני, באופק נוצצים להם צמרות העצים, כמו מתריסים הם, שבין האספלט לאבנים הם פה, גבוהים וחיים.
חיים..
הם חיים, אך פה זה הוא הר מתים, אני תוהה לעצמי האם המתים רואים בזה התרסה כנגדם או המשך מורשתם.
בעודי שקוע במחשבות ניגש אליי אחי: "הגעת" אמר ולא יסף כאילו ידע הוא את המאבק שהתחולל בי טרם עזבתי את הבית: "כן" השבתי "אך יכולתי שלא" הוספתי, מתעלם מהמובן מאליו שלא באתי הנה בארבעת השנים האחרונות, הוא מהנהן ושנינו ניגשים לחבורה שהתקבצה מסביב לקבר בקצה החלקה מתחת לעץ.
לאחר שתם הטקס ואנשים בירכו אחד את השני לשלום, ניגש אליי אחי בשנית, איתו ניגשו אחיו ואחותו של עמיחי, לא רציתי לדבר עימם, אך ידעתי מראש שלשם-כך אני בא, הרי זאת הייתה ההודעה של אחי, שהם רוצים בבואי, נשמתי עמוקות והתמקדתי באחיקם כי על רינה לא הייתי מסוגל.
"זה לא היה באשמתך שאול" הוא התחיל שוב "רינה סיפרה לנו מה קרה וגם תמר סיפרה את המעט שזכרה ואני רוצה שתדע שאף אחד לא מאשים אותך".
תמר "החברה של" עוד אחת שלא דיברתי איתה מאז הפיגוע, "הלכתם לדאבל דייט..."
"ביוזמתי" קטעתי את אחיקם "ביוזמתי הלכנו לנחל ההוא, בגלל שהתעקשתי נשארנו עד מאוחר וכשהמחבלים הגיעו..." השתתקתי, אני לא באמת זוכר מה קרה אז, הפסיכולוג אמר משהו על מנגנון הגנה, גם לתמר היה משהו דומה אבל רינה זכרה חלק והיא סיפרה איך תמר נפצעה ועמיחי לקח פיקוד אמר לרינה "קחי את תמר וברחי" ואיך רינה לא הצליחה כי גם היא הייתה פצועה ואני הלכתי לעזור ועמיחי נשאר מאחור..
"לא יכולתם כולכם לצאת משם בחיים" המשיך אחיקם בלי לחמול על רגשות האשמה שלי הוא תפס בכתפי והמשיך "שאול, זה שלושתכם בחיים זה נס". בעיניי ניקו דמעות השלכתי את ידו מכתפי והתחלתי נסוג לרכבי, אחי חנוך עומד בדרכי ועצר אותי:
"שאול" הוא לוחש "כולנו איבדנו את עמיחי באותו יום ואתה ורינה איבדתם גם אחד את השנייה אבל עמיחי לא היה רוצה שתאבד גם את עצמך, זה לא קרה באשמתך ".
"זה היה אמור להיות אני!! אני חשבתי על הרעיון, על המיקום, הסיבה שהתעכבנו-אני! אני זה שהיה צריך להישאר מאחור, אני חי את חייו! אני הייתי צריך להיות שם מתחת למצבה!! " אני מצביע על מתחת לעץ "אני נטשתי אותו מא..."
"שאול תפסיק" נשמע קולה של רינה אני מסתובב ורואה דמעה נופלת מסנטרה לחלקת אדמה ריקה.
והיא מסתכלת עלי במבט הזה, המבט שכבר מילדות לא הייתי מסוגל לעמוד בפניו ואומרת "בא איתי אני רוצה שתראה משהו" וכמו לפני 15 שנה איני יכול לומר לה לא, אני צועד בעקבותיה לרכבי, אנחנו נוסעים, היא מכוונת ואני נוהג, כמו מלפני, אנחנו נעצרים בקרחת יער ביער ירושלים, לא רחוק משם אני שומע פכפוך של מים, כנראה יש כאן מעיין באזור אבל בגלל השעה המאוחרת שקט ואין כאן נפש חיה, אני מביט ברינה בצפייה והיא לא מאכזבת "אתה יודע איפה אנחנו?" היא שואלת,
אני מביט סביב המקום באמת נראה מוכר אבל בזמן האחרון אני כמעט לא יוצא לטבע ואז אני מבין שהיא לא מחכה לתשובה "זה המקום שבו עמיחי עמד להציע לתמר, הוא עדיין חיפש טבעת"
"חיפש??" אני אומר "אבל לא מצאו לידו טבעת?"
"שנים חשבתי שגם טבעת הוא מצא, כי לידו מצאו טבעת אבל משהו היה לי מוזר, שבוע לפני עמיחי הראה לי את המקום והתייעץ איתי האם להציע כאן, הוא אמר שהוא מחכה לכסף שיכנס בעוד שבועיים כדי לקנות את הטבעת, הכסף שנכנס רק שבוע אחרי מותו, אז השבוע החלטתי לעבור על החשבונות שלו ולא היה אף סכום שהוא הוציא בשבוע הזה שמתקרב לסכום של הטבעת, פגשתי את חנוך בעבודה ושאלתי אותו האם במקרה הוא לווה סכום כזה ממך הוא הלך לבדוק ו.." היא נשמה שני נשימות והמשיכה "והוא מצאה את הקבלה על הטבעת והגיע למוכר, המוכר לא זכר את עמיחי הוא זכר אותך"
רינה שלפה מכיסה קופסה קטנה ושאלה "מזהה?"
פתאום התחילו ליפול הלבנים במוחי מהחומה שלא הייתי מודע לקיומה, התחלתי לרעוד, הזיכרונות הציפו את ראשי כמו מתקפת דבורים, קרסתי לרצפה, רינה רצה לעברי לראות עם הכל בסדר "אני זוכר, אני זוכר הכל" אמרתי בעוד דמעה עקשנית זולגת על לחיי "לא נטשתי אותו, לא נטשתי אותו" התחלתי חוזר במעין רוטינה רינה עטפה אותי בזרועותיה ולחשה "אני יודעת, אני יודעת" כמאין הד לדבריי.
בלי משים התחלתי לראשונה לתאר את הפיגוע: "הטבעת לא הייתה של עמיחי היא הייתה שלי, בשבילך, הסיבה שלא הייתי ליד עמיחי היא כי הלכתי קדימה להכין את ההצעה ואז שמעתי את היריות. עד שהגעתי חזרה המחבל כבר הספיק לסיים מחסנית מצאתי את תמר עמיחי ואותך פצועים המחבל זיהה אותי וברח, כנראה חשב שאני חייל, עמיחי אמר לך לקחת את תמר ואני הייתי אמור לקחת אותו רק שגם את היית פצועה אני סחבתי את שניכם ובדרך חזרה אליו החלקתי ונפגעתי בראש..."
"...ובינתיים אני התקשרתי למד"א כשהם הגיעו לא הסברתי הרבה הייתי על סף עילפון פשוט אמרתי שיש עוד שניים למטה ושאתה עוזר לעמיחי להגיע, הם מצאו אותך שוכב מבולבל מהמכה והם חשבו שנטשת אותו כי פחדת ובדרך למעלה החלקת כי זה מה שהם הבינו ממה שהצלחת לומר..."
"...לי הייתה תחושת אשמה בגלל שאני בחרתי את המקום אז המוח פשוט השלים את החסר אצל תמר קרה מקרה דומה של שכחה ואנשי מד״א שהגיעו אלינו אספו חצאי משפטים והשלימו לסיפור שפשוט נתקע לכולנו והטבעת נשכחה"
חיבקנו אחד את השנייה מתוך שותפות גורל והדמעות זלגו מעצמן, לאחר זמן מה נרגענו, ורינה החלה לדבר על חייה ומה עבר עליה ועל משפחתה בארבעת השנים האחרונות, חלק מזה ידעתי, הרוב לא. אחרי כשעה גם אני נפתחתי והדיבור גלש במגוון נושאים נרחב, כמו אז, איכשהו עדיין היינו מסונכרנים והרגיש כאילו אנחנו ממשיכים מאיפה שהפסקנו בפעם האחרונה, ובעוד קרני השחר מנצנצות בין צמרות העצים בליבי נפלה החלטה שכבר איבדנו יותר מידי זמן הושטתי את ידי אל הקופסא התבוננתי בה ושאלתי "ממשיכים?".
