יצאתי מדעתי,
תכף אשוב.
תקראו לי אם יהיה משהו חשוב?
נעלתי את הלב,
הוא לא פנוי עכשיו.
תקראו לי רק אם הלב שלו גם שב.
***
אז אטמתי את האוזניים,
חשבתי שלא אשמע,
אבל רואים את הקולות,
וזהו צליל של נחמה!
שותקת,
מקשיבה לזעקתה של הדממה.
נבוכה,
בין נפתולי ליבה של העלמה.
***
מפסיקה לברוח,
מתחילה להקשיב.
ואם משהו לא נוח,
מותר שזה יכאיב.
העיקר להרגיש,
העיקר לא להדחיק.
ו.. כשנותנים לזה מקום,
זה כבר פחות מעיק! (:
הטבע כבר ירפא,
רק תרפה, רק תרפה.
כְּקֶדֶםאני שומע התבגרות רוחשת בשיר הזה, יש כאן נערות ועם זאת עומק שפורץ לפעמים - או יותר נכון לומר עומק בוסרי, עומק שמבקש לבקוע.
איזה חשוב..! ומתוק...
כתוב ככ כנה
❤
נחמד וזורם ואמיתי. הייתי מסירה את "...נפתולי לבה של העלמה"
אני לא כותב בדרך כלל, ממש לא, ובטח לא שירים.
גם הפעם למען ההגינות זו לא בדיוק כתיבה שלי, אפשר לחשוב על זה יותר כמו יצירה של פסיקת מילים מתוך רצף אותיות, על פי מה שאני רואה בו, ואיך שאני אישית מרגיש וחווה אותו.
ועדיין, מצד אחד, מרגיש לי מאוד לא בנוח לשתף, כאילו משהו בי עצור ומפחד. לא מביקורת (להפך, אני חושב שהייתי שמח לקבל איזה תגובה,)
אלא מגילוי אותו צד בנפש שלי, שהוא אמנם כל כך זעיר, וזה לא שיש בו רוע, עדיין יחד עם זאת כל כך חשוף, ומרגיש חושף.
..
זהו, את זה ^ לא היה אכפת לי לשתף, אז זה מה שעשיתי.
לאט לאט.... וכדאי. לפי הקצב שלך. אף אחד לא מכיר את אף אחד וכנראה יש אותם היסוסים לכל אחד...
היא תקום כל בוקר עם חיוך וגם תקווה
תחבק,תנשק,תסדר ותלביש כל אחד מהם באהבה.
היא תסיע למסגרות ותתן גם נשיקה
בחיוך תגיד "יום טוב, אוהבת אותך ובהצלחה!"
היא תתן את הנשמה בעבודה
תעשה קניות, תכין צהריים וגם כביסה
היא תשתדל לכבד גם את ההורים ואת בעלה
להספיק הכל, כמובן ברוגע ושלווה...
היא תתפלל להשם שיתקן לה את הלב
שירפא בפנים את כל מה שכואב
שהפנים והחוץ- שווים יהיו
שהחומר והרוח יחד ירקדו
שהלב יהיה שלם
והשכל יפסיק איתו להילחם
בלילה בלילה, בחושך ועלטה
כולם ישנים והיא עוד ערה
היא תעצום את עיניה
על לחיה תזלוג דמעה חמה
בפעם האלף תצוף השאלה
ספק לעצמה ספק לבוראה-
מתי הפכתי לאשה שבורה?
💔
מזדהה
אשה שבורה,
מהשבר היא נבנית
מהסדק שבה היא מוצאת כוחות
לקום ולהמשיך ללכת
היא מודה על הטוב, ועל היש
היא מחייכת וצוחקת
כי בעולם נבחרו הטוב והרע בערבוביא לשמש
ואת החסד והברכה היא מוצאת.
ממש כמו זרע קטן
שנרקב כדי לצמוח
היא תקום
לזרוח
לצמוח
היא ורק היא.
לא ההיא - שכל החיים שלה קלים ומובנים מאליהם
ולא ההיא - שברחה מהתמודדות וחזרה להורים, ולהרגלים הישנים.
ולא ההיא - שחיה בדמיונות על אבירים ונסיכים.
רק היא הגיבורה האמיתית.
שמתמודדת כל יום.
והתוצאות יגיעו.
נשמע כואב..
רק טוב 🙏
כואבת הסתירה הזו בין החוץ לפנים.
אהבתי את הקטע האחרון.
השיר מרגיש אמיתי.
הקטע האחרון יותר שירי מהקטעים שלפניו. הקצב שלו.
יבוא יום ויהיה לזה סוף,
להצגות בימים,
לבכי בלילות…
יבוא יום ויהיה לזה סוף,
החיוך שתלבשי בבוקר יהיה אמיתי,
השמחה שתשדרי לא תהיה מזויפת…
יבוא יום ויהיה לזה סוף,
תוכלי להרפות,
לשחרר…
יבוא יום ויהיה לזה סוף,
תוכלי להגיד את האמת שלך,
תהיי חופשיה…
יבוא יום ויהיה לזה סוף,
המטען ייעלם כלא היה,
הלב יוכל להרגיש…
יבוא יום ויהיה לזה סוף,
את תהיי שמחה,
ובעיקר, את תצאי מזה חזקה…
אני מבטיחה.
תודה על שיר כזה!
פשוט ונחמד וחושף רגש אמיתי.
הפריעה לי משום מה השורה האחרונה, שאיכשהו
לא שייכת לשיר כשיר. לפרוזה אולי.
מבול של כאב
שוטף ממני את ההיגיון
משאיר אותי בודדה
מול החושך הנורא הזה
ואין מילים שיכולות לתת נחמה
אין רפואה
סיגריה ועוד סיגריה
להכניס עשן
להוציא עשן
להכניס, להוציא
לנגב את הדמעות
לחייך לעולם
ולהתרסק מבפנים
הכל אצלי מרוסק
לנשום אויר עמוק עמוק
שיחנקו המחשבות
שיעלמו באויר הקר של הלילה
שיפסיקו להכאיב לי כל-כך
אני לא מסוגלת לתפקד
אני חייבת לשדר שהכל סבבה
זה גומר לי את הכוחות
יום ועוד יום ועוד יום
הזעקה שלי צועקת לשמיים
רק לשמיים
מתנת אלקים לעולם הזה, מקווה שיהיה לך יותר טוב...
תתפללי אליו, תבקשי ממנו יפה, בבטחון שרק הוא באמת יכול למלא אותך. בהכל.
רק טוב והכי טוב..
את יחידה בעולם.
כמו שיש לך טביעת אצבע ייחודית לך, את ייחודית.
אף אחד לא יכול להחליף אותך.
מה שאת יכולה לעשות כאן בעולם אף אחד אחר לא יכול.
אני מאחלת לך שתרגישי את זה.
מאחלת שתמצאי את המקום הזה בתוכך שייתן לך אושר. אושר אמיתי ונצחי.
חושבת שיש הבדל בין שיר לפרוזה, להגיגים.....אין זה שיר למרות שהוא כתוב כשיר.
לכתוב את זה רגיל, כמו הגיג, כמו מחשבה, לא כמו שיר.
לענ"ד, בשיר צריך להיות משהו עלום; משהו נסתר. לפחות בחלק ממנו (כמו 4 השורות האחרונות באחד השירים כאן)
לפעמים הייתי רוצה פשוט לא להתחשב בשום דבר
לעשות פאדיחות מכאן ועד הודעה חדשה
לא לספור את מה שיחשבו עליי
אבל מצד שני אני לא רוצה לעשות צחוק מעצמי
אני לא רוצה להרגיש מטומטם
לא רוצה להרגיש
ולכן אני מתנתק
אני זונח את מה שאני באמת מרגיש
כדי לא ליצור אכזבה
כדי לא לחוש דחייה
עדיף לא לנסות מאשר להיכשל כאשר מנסים
עדיף לא לעשות מעצמך צחוק
ליבי היקר. מבקש אני סליחה.
כי כנראה הרגש שלך לא מותאם.
אסור לו להישמע.
אולי בגלגול הבא.
הפחד מדחייה מעורר תחושות קשות
אולי אפילו בגלגול הזה
זה כואב.
עולם כואב.
רק טוב 🙏
את ארבע השורות האחרונות; נוגע ללב.
'אין לך ברירה, תתגברי!' קראה אמא של ילדה קטנה.
'אין ברירה, את מוכרחה לעשות את זה', קראה חברה לילדה הקטנה.
'אין ברירה, קדימה..' קרא בעלה של הילדה הקטנה.
'אין ברירה' אמרה ילדה קטנה.
והתגברה. ועשתה. והתקדמה.
וכשנפלה, לא היתה לה ברירה, והיא נפלה עמוק.
אבל אז לא היתה לה ברירה והיא קמה.
והתגברה, ועשתה, אבל כבר לא ממש התקדמה.
ושוב נפלה כי לא היתה לה ברירה, וכבר לא היה לה כח לקום,
אבל גם ברירה לא היתה לה.
אז קמה בלי כח. ועשתה בלי כח. והתגברה בלי כח.
וחיה בלי כח.
יום אחד קמה ילדה קטנה והחליטה לבחור. גם אם זה לבחור את ברירת מחדל.
וחיה.
משהואז אנשים 'ממציאים' מחלות כדי להיות 'לא יכולים' להתגבר.
הגעתי הביתה, לאבא שלי.
עמדתי סביב, התבוננתי.
היו שם עשרות אנשים.
מהם בני בית, מהם תיירים הבאים רק לרגע.
היו גם כמוני, תיירים שיודעים שזהו ביתם.
ואישה אחת מזכה הרבים בברכה ותפילה וחיבוק.
וכולם יחד מגיעים אל הבית, טומנים ראשם בין האבנים.
הלבנים, דומות כל כך לעומדים סביבן.
סדוקות משנים, מצער, מבכי. מצפות לישועה.
ובכל סדק, פתק, המסתיר תחתיו תחינה שיושלם חור זה שבלב.
ובכל סדק, פתק. מביא בכנפיו חיבוק וקשר ותפילה.
מתוק ממש כיף לקרוא😊
תודה.
טפס, טפס אל ההר
למעלה גרדום בכיכר
התליין ממתין בדממה
צעד אליו, אל תקים מהומה.
טיפסת עד כאן,
אך ניתנה הרשות לתליין,
בולדוזר שועט לביתך.
הנח לו שיתיז את ראשך
על תורתו של האל, למדת בגן,
שכחת שגם היא- כפופה לעסקן,
גירוש וגזל, עוד חורבן אל האוסף,
הכל לא נחשב אם עסקינן בכסף.
הנך מתייצב מול ראשי מועצות,
איך תלחם בזאבי הביצות?!
לצידם התייצב שר שקרן וצבוע,
לכולם משקרים, זהו נוהל קבוע
אז קדימה, אל הגרדום לך לך,
כרוך החבל סביב צווארך,
כן, הכושי יכול כבר ללכת,
שוב אותך זרקה המערכת.
הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא ספר זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות - לפני שהספר יוצא לאור...
הספר באורך של 75 עמודים.
פרטים על הספר:
טיסה 200 ממוסקבה - מסע ההישרדות של בחור חרדי מאחורי מסך הברזל
תקציר:
ברית המועצות, תשי"ז. חוץ מהאימה הסובייטית, החיים של ר' בן ציון וישצקי די נסבלים, יחסית. הוא כבר עבר את גיל בית ספר - ומתמסר ללימוד תורה וחסידות בבית, ואביו משוחרר מגלותו בקזחסטן.
אבל אז הוא מקבל צו גיוס. כבן למשפחת פשע (כך הגדיר הקג"ב משפחות שומרות תורה ומצוות), הצו הזה גורר אותו לסדרת סיכונים. הוא נואש להצליח בחיים החדשים אליהם הוא נקלע, אבל יש רק עקרון אחד שיכול להציל אותו.
והוא עושה כל מאמץ כדי ליישם עקרון זה.
מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com
תשלום סמלי?
אני הנני כאינני
ימח שם עראפתאחרונהאתה לא ברחת. עכשיו זה מתבהר לי, ראית בנו עולם.
וראית אותנו באמת. לא הבנו איך מישהו יכול להתנות לנו אהבה כ"כ גדולה.
הייתכן שמישהו באמת רואה אותי? למקומות שאני בעצמי מבועתת להביט.
בחרת בנו מכל העמים. אהבת אותנו ורצית בנו, אבל אנחנו נאלמנו וברחנו.
לא הרגשנו ראוים. לא ראוים לך, לנוכחותך, לאהבתך.
נחפף? לא. אפילו לא ניסינו, כי אתה מושלם מדיי וכל ניסיון אולי יקרב.
צעקת עלינו שנשמע, שנפנים - יש בך הכל ! את עולם, את לא מבינה כמה את יפה
חבל שכל אמרה כזאת רק גרמה לנו להירתע לאחור.
דבר רצינו שתדע כשלא נהיה כאן
באמת באמת אהבנו אותך ה', כאבנו מאהבה
רצינו לחדול להתקיים. אהבה עד כלות. ולכן-
יזמנו את הפרידה. ולו רק בכדי שלא נסתכן עם הספק שאולי יום אחד תבין שאנחנו לא ראוים ותנטוש.
מתי שלא נהיה ביחד
רק רציתי שתדע, אהבתי אותך כל כך.
חפש אותנו ותמצא שם מלמעלה, הבט בנו מרחוק... כי מקרוב מדיי כואב.
ואל תחזור אלינו, עד שנבין ונפנים למה אהבתנו מהרגע הראשון.
קמעה קמעה נשוב עדיך, ונבנה עולם אחד משנינו.
תפילה לא-ל חיי
עזור לי, הושיע נא
אני בצרה איי איי איי
לה הרב לא ענה
אני מדבר יותר מדי
ולא עושה מזה כלום
אני מחלל דבריי
באופן מסתורי ועלום
אני רוצה
אז למה אני לא מצליח?
קווים כל הזמן חוצה
לעצמי דברים מבטיח
ונכשל שוב ושוב
ועובר על צו מצפוני
לעצמי לא קשוב
רק חי באופן חיצוני
לא חושב יותר
על עומקי עומקים
לא לגובה ענק חותר
דבריי חלולים וריקים
נראה נוצץ מבחוץ
ובפנים הכל ריק
רהוט ורחוץ
אבל בפועל דרק
עובד על כולם
שהכל טוב ויפה
שאני עולה בסולם
אך ממנו אני רפה
אין לי כבר דעת עמוקה
לא חדירה לשורש
רק פלפול ושחיקה
רק להספק חורש
כבר לא יכול לחשוב באופן צלול
כבר לא יכול לשאול את הלב החלול
מה לעשות בסיפור זה או אחר
כבר אין דעת אמיתית, הרגש חזק נוחר
מרגיש כמו אדם עיוור
שמנחש לאן לצעוד
להיות אדם שאת התאוות שיבר
להיות אדם "מאוד"
הדבר היחיד שנותר לי
זו התקווה שהלב עוד ישוב
כי אין לי דמעות לבכות על זה
וגם לא לבכות על זה שאין בכי
אני רוצה תפילה
תפילה חיה. לא לדעת את מהות התפילה, לא לדעת את השיטות עליה, ולא לסמן וי, כמובן.
רוצה להתפלל. באמת.
רוצה לשפוך את הלב לפני ה', בלי אף מחסומים, בלי בעיות ועיכובים, בלי קליפות והרהורים.
רוצה לחיות. כי כרגע אינני חי, אלא רק בובה על חוטים חשמלית ומשוכללת.
מי יתן לנו אומץ ללכת ולשאול את יושבי האכסדרה, שלווה לקבל מהם את הכל עד הטיפה האחרונה וענווה לקבל את דבריהם באמת.
עמוק ונוגע...!!
ורק משפט: קשיים גדולים יש לאנשים גדולים... (לשימושך)
הרגש עדיין שם הוא רק מסתתר
ואני חושב שכל אדם חכם לב מרגיש בחלל הריק והמכרסם הזה
ודווקא כשאדם שם ליבו אליו זה אומר שהוא עולה מדרגה
כי השאלות וההרהורים האלה הם כלי הכרחי בשביל למצוא אמת גדולה יותר
כל דורש אמת עליו לקבל על עצמו את הייסורים האלה
שזה קל לומר וקשה לקיים..
הלב אומר את שלו בלי להתחשב בשכל
אבל למי עלינו לתת לנצח?
נוגע.
משהו שהיה אף פעם לא באמת נעלם.
רק מתכסה. תזכור את זה.
אני זוכרת את השירים שלך
רק טוב
יש בתוכי צעקה
אך היא אינה נשמעת
יש בתוכי דרישה
הנושאת בחיבה רק אכזבה
נלחם מול עצמי ללא מעצורים
נאבק בסירה ללא משוטים
וגלי הים סוחפים אותי הרחק
הרחק מהבית
מסוחרר כל כך וחסר כיוון
רק האל יוכל להושיעני
אך הספקתי לשכוח ממנו כל כך חזק
עד שאינני יודע אם הוא קיים
ליבי נקרע
אך אין מנחם
תודה על השיתוף
תיאור מדויק וכואב... יכל להזדהות מאוד.
שיר גדול ונורא
הוא רואה אותה עוברת, אור בעיניה נוגה,
לבו צועק בשקט – אולי עוד יש תקווה?
הוא מנסה לגשת, אך פוחד מהמבט,
יא מחייכת בנימוס, והוא נשבר לאט.
הוא חולם אותה בלילה, כותב לה שיר ישן,
על אהבה שלא נולדה, על לב קצת עייף מזמן.
היא כמו כוכב רחוק, זוהרת בלי לדעת,
שבלבו נדלקת אש, והיא אינה שומעת.
הוא רוצה אותה מאוד, אך היא ממשיכה קדימה,
הוא נושא אותה בלב, והיא – רק עוד דממה.
ואם יום אחד תביט עליו פתאום,
תראה את כל מה שהחביא מתחת לחלום,
אולי תדע – בלי מילה, בלי מכתב,
שיש מי שראה בה עולם של יהלום.
האם הוא מכיר אותה? שוחח איתה?
למה שהיא תדע שהוא רוצה בה אם הוא לא הביע את עצמו לעולם?
האם אין פה איזו פנטזיה לא קשורה למציאות? (ואולי זה מה שאתה רוצה להביע, לתת מקום לסערה הזו, קצת דמיון חופשי ;)
ושוב, כתיבה יפיפיה ממש ומעניין אותי מה תענה על השאלות האלו
האמת שאני בת. ולא אני כתבתי את זה. אלא מישו נתן לי לקרוא ומעניין אותי מה תגיבו על זה. (כתב עוד כמה שירים בנושא)
אשמח לקרוא את השירים האחרים
אותי מעניין דווקא תגובות של בנות לזה.
כשאני פוגש אצלי כאלו מקרים (ויש כאלו) אני מתייחס אליהם כדמיון בלבד שטוב אם אשתחרר ממנו ואולי קצת באמונה שבאמת זיהיתי משהו פנימי במושא התשוקה שלי (קראש?🙈)
בכל אופן לי אין אמונה כרגע בתשוקות סוערות וחד צדדיות כמו שמתואר בטקסט, ואולי כשאני אמצא את האחת תחזור האמונה...
הוא אוהב אותה בקול – בלי פחד, בלי מסכה,
אוסף למענה שמיים, שוזר לה נשמה.
כל מבט שלו אליה – כמו הבטחה עתיקה,
אך מולה עומדת שלווה, כמרחק של נשימה.
מילותיו נושרות עליו כגשם חם ורך,
לבו נפתח אט־אט, כמו פרח בחשכה.
אהבתו זורמת סביבה, נוגעת – לא נראית,
והיא, כמו ים שקט, מקבלת – אך שותקת.
ובלילות, כשהעולם דומם ונם,
צל דמותו עובר בה – חרישי ונעלם.
אהבתו עוטפת, כמו צעיף של אור,
והיא נמסה בתוכה, אך לא נשברת, לא נסתרת.
עיניו בוערות כתשוקה רחוקה,
חיוכה נושא דממה מתוקה.
הוא נלחם בלב פתוח, חסר גבול,
והיא – שומרת את הסוד, את האש, את הכול.
ובפנים, עמוק, במקום שלא ייאמר,
ניצוץ קטן עוד פועם, בוער.
כי יש אהבות שלא נמדדות במילים,
אלא בשקט – שבין הצללים.
ובמחשבה שנייה גם הראשון חחח
אבל כתב יפה!
את שירו של זילבר "מישהו אוהב אותך". שיר שמח ויפה, ותמיד היה נראה לי עיבוד של תהליך ההתחברות במגילת שיר השירים, מריחוק להתקרבות איטית ופחדים (דודי שלח ידו מן החור, דודי חמק עבר, חיפשתיהו ולא מצאתיהו) ועד לחיבור מוחלט. (ככה לפחות זכור לי שמפרש את המגילה הזו בעל עקידת יצחק, באחד הפירושים שלו, כי יש 3 אם אני זוכר נכון...).
ודוגרי, לא היה מעניין אותי מאיפה הוא הקריץ את השיר, אלא יותר האם הוא מתכוון לרמוז משהו לבחורה כשהוא מביא לה אותו 🤔🤭🤗
קצת מזדהה איתו
לאהוב מישהו ועוד לשמור על זה בסוד או לקבל דחייה זה כואב
מקווה שהחבר שלך לא עבר את זה..
הכתיבה שלו יפה ואהבתי איך הוא תיאר את התחושות שלו
זה יפה
אהבתי
לדעתי, הביטוי של השיר הוא על הפוטנציאל של המפגש.
הרבה פעמים אנחנו מתחרטים על מה שהיינו יכולים לעשות ולא עשינו.
כותב השיר כנראה יימצא עוד הרבה בנות שהשיר הזה יהיה רלוונטי אליהם מכיוון שהרצון שלו בלמצוא את היהלום מוקרן לעבר כולם..
בסוף אם הוא כן היה פוגש אותה הוא היה כותב שיר נוסף על זה שהיהלום המיוחל לא היה בכלל יהלום - מכיוון שאף אחת לא יכולה לעמוד בציפיות הרומנטית שלו..
הנעלמים צצים מעט
בודקים בזהירות אם כבר הגיע זמנם
שיש מקום
בו יוכלו לנשום
בוודאי ישנו
אך כאן?
לא ממש
רחוק מהחלומות שלי
רק באדמה מבטחי
בחיבוק החם
המתגעגע
המצפה
המתיני מעט
עוד יבוא סיפוקך
ובינתיים תני לי אהבה
יום יבוא ואתן לך את כולי
זה יפה
אהבתי
כשהייתי קטן ראיתי אמת
והיא הייתה יפה,
היא הייתה שם במלוא הדרה
גורמת לאנשים להיאלם מרוב יופיה
לא להיעלם.
ראיתי אותה שם,
היא ראתה אותי
ונפרדה ממני.
הלכה.
השאירה אותי להיאלם.
להיעלם.
כשהייתי קטן היא הייתה בי,
האמת,
אבל היא חיפשה משהו אמיתי יותר
והלכה לה
עד שתמצא משהו אמיתי יותר.
🔹
וגבוה.
אז הרוח רוח
החומר חומר
הנעלמים צצים מעט
חוזרים להזדהות
ואת בוהה בהם,
וכשהרוח והחומר מתערבבים
וההבל צורח ,רוצה מקום
הקין מביט בך
ואת מביטה בו,
ובהבל,
והולכת.
חצי פרובוקטיבי חצי מעורר הזדהות; המון פעמים אני מרגיש מדיבורי המוטיבציה סאבטקסט מאוד חזק ועליו נכתב השיר.
מוזמנים להגיב באופן פדגוגי ומחנך, מוזמנים להתעלם, לא מוזמנים בשום אופן להיות מעצבנים:
~~~
~
אל תתאבד אל תתאבד אל תתאבד
רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ
אל תוותר
תתאמץ
אל תתאבד תתאבד תתאבד
תחייך
תיעזר
אל תתאבד תתאבד תתאבד
רוץ רוץ
תן חיוך
אל תשקע במיטה
אל תשקע בתהום
אל תתאבד
החיים - יפים
ילדים - שמחים
תמצא אישה ואיתה תתאחד
אל תתאבד אל תתאבד אל תתאבד
רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ רוץ
תן חיוך
עשה מצווה
לך לטיפול
צא לחופשה
תאכל פירות וירקות
צלם נופים
תראה ת'שקיעות
תרקוד תשמח ואל תתמרד
אל תתאבד תתאבד תתאבד
איזה יופי! עסקה נחתמה!
תוך זמן קצר הכל פה השתנה!
לא עושים עסקאות עם רוצחים
חוק עונש מוות למחבלים
הכל נעלם - נשכח מלב
אופוריה מטופשת של שיחרור מול כאב
רוצחי יהודים ישוחררו מהרה
הרבה יותר מכדי דמיהם של העם בשביה
בכירי חמאס יושבים בבתיהם בבטחה
שוקדים על המפות בדרך ל7.10 הבא
וצעיר אנוכי ונבזה ומה כח יש בי למותר?
וכי דמם של 913 החיילים שנהרגו במלחמה חיוור יותר לעומת דמם של החטופים בשביה?
וכל 913 החיילים שמסרו נפשם עבור- עבור מה?
עבור שחרור 48 חטופים?
אמנם זה חשוב נורא...
אך -מה אעשה זוהי תוצאה של עסקת כניעה קדומה...
והאם לא אמורים ללמוד מטעויות - ומה יום מיומיים
הנוהג בישראל הוא לחזור על טעות פעמיים...
ואי מי שבטבח הבא יבוא ויאמר - זו הייתה קונספציה שגויה
היינו שקועים בבטח והכל היה יפה!
הן חמאס מורתע וכלום פה לא יקרה
במלחמת שמחת תורה הכרענוהו שבעתיים
וכיצד זה ירים ראשו לשים דמנו בראשנו?
אל תאמרו לא ידענו
זה ספוקן וורד נחמד, אבל העיוורון שמתקיים כאן הוא בגודל של מסטודון בחדר, לא פיל רגיל. הדוגמה הטובה ביותר היא הבכיינות הזו:
חתם על זה ראש ממשלה שחייו מאוימים - אקטואליה וחדשות
"זקן וחולה"? ברצינות? הנה מה אמר בזמנו הזקן החולה הזה, כשהיה יכול לברוח ולהסתתר מאחרי מישהו אחר:
https://www.maariv.co.il/news/politics/article-1100576
הוא תואר כמי ש"ימשיך להתנגד לסיום המלחמה". ליילל ולהתבכיין שעכשיו, טראמפ גרר אותו לתוך קוראלס, ואותו אישית כדי שיהיה ברור על מה חותמים וממה לא מתחמקים, זו ציניות נטולת בושה, חרפה לאינטליגנציה האלמנטרית האנושית.
הכעס שלך מיותר. תחסוך את הרגישות והאמת הלוהבת הפנימית מתוך הנפש - הראויה לכבוד ולהערכה באמת - לעניינים שיש טעם לעסוק בהם. כאן היתה לא יותר מאשר הצגה מקיאווליסטית.
הרגשתי שזה מבטא משהו אמיתי
