פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 14)

(גל השרשורים מצידי על יום הזכרון והתקופה הוא שעתה היה לי רווח מעט מן הצבא לפרסם הכל)

(בעקבות פוסט שראיתי) מה בין להוריד את הדגל לחצי התורן או להשאירו (ק"ו להגביהו)?

השאלה היא האם אנו נושאים את עינינו אל הדגל או מורידים אותו אל 'גובה העיניים' שלנו. הדגל מסמל את האידיאלים שלנו כעם בארצו, אם תרצו - כמדינה. 

מה הם ערכי היסוד שלנו? מצד אחד - המסורת, הטלית וציציותה, שמורות על כלל מצוות התורה; ומצד שני הכח המעשי, סמלו של דוד המלך ע"ה, שקם ונלחם את מלחמות ה' בעוז וגבורה. 

וכן גם בצבעים - הלבן, שמבטא את הטוהר והחסד ללא חשבון שבתוך ישראל, והכחול החזק שמבטא את ההתנהלות שלנו כלפי חוץ - רחמים, שהבדלם מן החסד הוא שהם משלבים גם גבורה: לתקן עולם במלכות שד-י בהיותנו אור לגויים על ידי ההליכה ביושר, להתחסד עם חסיד ולהתפתל עם עיקש, לרחם על רחמנים ולהתאכזר לאכזרים!

כיצד אנו בוחרים להתנהל? לשאוף אל האידיאלים, לקוות, להרים את המבט, לשוש על כל צעד קדימה ולהבין שמי שקידם אותנו לשם (בין השאר) לא נמצא מתחת לקרקע אלא דווקא בשמים, ממשיך להכווין אותנו ולסייע לנו; או שמא להוריד את האידיאלים אלינו, להיות שבויים בכאן ועכשיו ולתת ליאוש מקום לזחול לנו אל הלב?

צפירה.

כביש מהיר, עכשיו דממה

רק הלב שלי על 120

אצלי בראש מתערבבים

שישה מיליון שנספו בגולה

ורצון אישי אחד שלי, תפילה קטנה.

בתחילה-

מנסה להפריד,

להקים מחיצות

ביני לבינם,

ילדת שמנת אל מול הקורבנות.

ופתאום

מחלחלת ההבנה

זה אותו העם, זו אותה המדינה

הם בגבורתם

נלחמו במבקשים לכלות

אני בגבורתי

בעמל ובתפילות

בית יהודי

שלא ננתק תרבות ומסורת

לאום ודת

נהיה בית-

רקמה אנושית אחת.

אני מזמין אותךְ
לָשֶׁבֶת לצדי על ענן
נשב שנינו על צמר ענן
על צמר צפוף ולבן
צפוף בעולמי הקטן
אך יותר נחמד כשאתְּ כאן

אם תרצי להעביר את הזמן
שְׁבי לצדי בענן
נִבְהה בערפל הלבן
אולי פחות מסוכן
לָשֶׁבֶת שנינו כאן

אם תתני לי סימן
אפנה לך מקום בענן
אוותר על מקומי הישן
וארגיש צפוף… אך מוגן?
אולי נוכל לָשֶׁבֶת כך
בעוד מקומות בעולם.

בס"ד

"עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי".

מתגעגעת, תמיד מתגעגעת.

לא יודעת למי, לא יודעת עד מתי.

עובדת ה', שכבר לא נמצאת לבד.

עובדת ה', שלא מרגישה לבד.

עובדת ה', עם הרבה תשובות ביד.

עובדת ה', שצריכה עבד ה'-

שיאהב אותה כמו את ה'.. בבחינת- אהבה שתלויה בדבר,

בטל הדבר.. בטלה האהבה.

וזאת האמונה, אשר תלויה בדבר.. גם היא בטלה.. כשאין הדבר.

בפרדס חמניות, כשאנשים לא מספרים על עבדותם ואיבוד דעתם- בלי יראת אלוקים חיים, בלי התנוצצות שאי אפשר לספר לחברים.

עובדת ה'!

ששמחה בעבודה שלה.

עובדת ה', שאוהבת את עובד ה'- ושניהם יחד אוהבים את ה'.. בבחינת- ויאהב גם את רחל.

עובדת ה', שתוהה עכשיו איה עבד ה'?

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ 

"חֶלְקִי ה'!" אָמְרָה נַפְשִׁי

עובדת ה', מבקשת חלק מעובד ה' אהובי..

בבחינת- צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.

השמש עוד עמדה ברום השמים כשהגעתי לכפר. נעמדתי לפני בתיו הראשונים בהתלבטות. החרב החגורה על ירכי עשוייה לסבך אותי. מספיק רק שומר סקרן כדי לגרום לצרות.

התרתי את נדן העור מאבנטי והכנסתי את החרב לשק שעל שכמי. ניצב החרב בלט החוצה. שלפתי מן הצרור רצועת בד וכרכתי אותה סביב הניצב. כעת הוסתרה החרב כראוי, וצעדתי אל הכפר.

"שלום עליך", פניתי לאדם הראשון שנקרה בדרכי. הוא הביט בי בחשדנות. "עליך השלום", השיב וסקר אותי במבטו.

"האם תדע היכן דר אלישיב הכהן?" שאלתי. "בנו של ברוך הכהן?" השיב לי בשאלה. הנהנתי בראשי. "הוא עלה לירושלים לשרת בקודש", הפטיר האיש והלך לדרכו.

נאנחתי. אאלץ להסתדר ללא עזרתו. הסתובבתי מעט בכפר והבטתי על המבנים השונים שסבבו אותי. לבסוף הבחנתי במה שנדמה היה לי כמקדש. התקרבתי, וריח הקטורת והבשר החרוך אישר את מחשבתי. פניתי משם וחיפשתי אכסנייה. "סלח לי"! פניתי לאדם הבא שנקרה בדרכי. הוא הנהן לעומתי. "תוכל להפנות אותי לאכסנייה"? ביקשתי. הוא הצביע על מבנה אבן בעל שתי קומות שניצב בסמוך והלך לו.

נכנסתי למבנה והמתנתי שעיניי התרגלו לאפלולית. מספר סוחרים ישבו סביב שולחנות עץ. ביניהם היו גם סתם הולכי בטל שונים. הבחנתי באחד שללא ספק נשא חרב.

הבטתי סביב. גרם מדרגות הוביל לקומה העליונה. ריח יין ותבשיל אפפו את המקום. "מי בעל הבית?" שאלתי. אחד היושבים הביט בי. "מה אתה צריך?" שאל בקול צרוד. "מיטה", עניתי.

האיש קם וסימן לי לבוא אחריו. טיפסנו לקומה העליונה. קולות צחוק גסים עלו מלמטה. הקומה העליונה היתה מסדרון עם חדרים משני צדדיו. האיש הסיט את אחד הוילונות והצביע פנימה. עקבתי אחר אצבעו. החדר הכיל מיטת חבלים מוצעת פשתן, שידעה ימים טובים יותר.

"כמה?" שאלתי קצרות. "שני דינרים", חייך האכסנאי בנבזיות. הרמתי גבה אבל לא התווכחתי. הושטתי לו שני דינרים והסטתי את הוילון מול פניו.

חיכיתי שילך והבטתי סביבי. בחדר היה צוהר קטן שהשקיף החוצה. הבטתי דרכו. לא היה שם דבר. המקדש היה מצידה השני של האכסניה. החלון השקיף לחצר הפונדק.

נאנחתי. לילה ארוך לפניי. פשטתי את איצטלתי, ונשקתי לפתילי הציצית. התיישבתי על המיטה והתרתי את קשרי הסנדלים, והנחתי לעפעפיי להישמט.

לכשהתעוררתי כבר שקעה החמה, ודמדומי ערב אחרונים חדרו מבעד לחלוני. הגיעה השעה.

נעלתי את סנדליי, וקשרתי אותם היטב. הוצאתי את החרב מהשק וקשרתי אותה למותני. התעטפתי באיצטלתי, ויצאתי במהירות.

האכנסייה הייתה מלאה עכשיו. עברתי במהירות בין השולחנות ויצאתי. פניתי ישר אל המקדש, בצעד נחוש. הבטתי לכל הצדדים לפני שנכנסתי. איש לא היה ברחוב.

נכנסתי לחצר הקטנה בלב הולם. מזבח קטן ניצב במרכזה. עקפתי אותו ונכנסתי לתוך המבנה. לפידים האירו את החצר, אולם מבנה המקדש היה חשוך. ריח הקטורת הכה באפי, והמתנתי שאתרגל לאפלולית.

"מה הנך מחפש?" הפתיע אותי קול מאחורי. זינקתי בבהלה. מאחוריי עמד זקן שהסתתר בצללים. לא הצלחתי להבחין בפניו באפלה.

התעשתתי במהירות. "אני מחפש את כהני המקדש", עניתי. הזקן נחר בבוז. "בכפר הקטנטן הזה יש רק כהן אחד", הוא ענה. "ואתה עומד מולו". "מצויין", אמרתי. הזקן לא הבחין בנימה המסוכנת שבקולי. "תרצה להקטיר קטורת לבעל? להקריב קרבן?" שאל הזקן ונכנס לתוך אפלת המקדש. הוא הבעיר לפיד והתקרב אליי. "בלעת את הלשון איש צעיר?!" התרעם הזקן. הוא נופף בידו ופתילי הציצית מאיצטלתו התנופפו בפראות.

"ארצה להקריב קרבן", אמרתי בקול מסוכן. "מה טוב", אמר הזקן. "היכן הבהמה?"

"אלהים יראה לו השה לעולה", ציטטתי. ליבי הלם בפראות. קדימה, חשבתי. זה הרגע.

הזקן הציץ בי והרים  גבה. "מות תמות!" שאגתי ושלפתי את חרבי. הזקן פער את פיו באימה ובטרם יספיק לצעוק נעצתי את חרבי עד הניצב בליבו. עמדתי מעליו, מתנשף. אוחז בחרבי הנעוצה בליבו. הוא הביט בי באימה, חייו עוזבים אותו אט אט. "ה' אלהים ענני", התחיל הזקן למלמל. הבטתי בו בחמלה. "הבעל ענני", לחש שוב הזקן.

הבטתי בו בתיעוב. שלפתי את חרבי והנחתי לו לצנוח אחור.

נטלתי את הלפיד הבוער, והצתתי את פינות המקדש. פסלון הבעל נשמט מידו של הזקן. שלחתי בלהבות מבט אחרון, ונמלטתי מהכפר.

השוק היה עמוס כרגיל, מלא בבליל ריחות שונים. לא אהבתי את השוק, אבל אני זקוק לאוכל בסופו של דבר.

"הנביא, הנביא!!!" קרא מישהו. הסתובבתי. מי קורא לי? חיפשתי אותו במבטי.

"כאן, הנביא, כאן!" צהל אליי ילד משהבחין שאני מחפש אותו. הוא עמד ליד האיטליז ונופף לי בידו. חייכתי.

"כן בני?" שאלתי וניגשתי אליו. הילד היה כבן עשר, והוא הצביע לתוך האיטליז. "אבא מפחד לשחוט את הפר", הסביר הילד. "הוא לא יודע אם יהיה טריפה, והוא חושב אולי למכור אותו וזהו".

הבטתי בילד בחוסר הבנה. הוא הביט בי בחזרה בהתרגשות. "הנביא, אתה יכול לנבא לו אם הפר יהיה טריפה או לא!!"

נאנחתי. "לא ככה הדברים עובדים בני. אני מצטער מאד". פניו חפו. באותו רגע יצא הקצב מהאיטליז, גבר גדול בעל זקן מדובלל ומוכתם בדם. "אחשתסאר!!" קרא הקצב. "אני כאן אבא", ענה הילד, ונחפז עם אביו פנימה. הבטתי אחריהם מהורהר. 'אחשתסאר'? מה לבן שבט דן ולשם בבלי זה? אך אין פנאי לעסוק בכך כעת. ניגשתי לאחד מסוחרי הקיטנית ושילמתי לו עבור קב אורז. לאחר מחשבה רכשתי גם שקיק מלח ושני קבין קמח שעורים.

התחלתי ללכת חזרה הבייתה, ואז... זה קרה. הרגשתי את זה בא. צמרמורת מוכרת חלפה בגבי. כשלתי על ברכיי, השק שאחזתי נשמט ממני. יראת אלהים אחזה אותי, ונפלתי על פניי. כל איבריי החלו לרעוד ולהזדעזע. "בן אדם!" שמעתי את קולו של האל חודר לתודעתי. עשתונותיי אבדו סופית. רק מחשבתי נותרה צלולה להבין דברי האל. התנבאתי.

לכשעזבה אותי רוח האל מצאתי את עצמי שרוע על האדמה, לצידי השק שלי. אנשי השוק הביטו בי ביראת כבוד. "מה אמר אלהינו?" שאל אחד האנשים הנרגשים וסייע לי לקום.

"הפר", עניתי. "הפר יהיה טריפה".

בעקבות קריאה בשירי ביאליק (ופסקה י"ט בישראל ותחיתו כרקע כללי ולא ישיר), בנימה מעט פסימית כמסר חלקי:

---------

לִדְמוּתוֹ של מְשׁוֹרֵר:

עַפְעַפֵּי עֵינָיו רַכִּים יוֹתֵר,

וְכִיסָיו עֲמֻקִּים יוֹתֵר,

וּלְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה יוֹתֵר,

וְלִבּוֹ עָגֹל יוֹתֵר

הַצּוּרוֹת הַשְּׁגוּרוֹת לָאָדָם מוּזָרוֹת לוֹ

וְצַר, אַלְלַי, הָעוֹלָם.

רוּחוֹ שׁוֹלֵחַ קְנוֹקְנוֹת עִוְּרוֹת,

בּוֹחֵן אֶת הָעוֹלָם בְּעֵינַיִם כְּווּצוֹת

בְּלִבּוֹ קוֹדַחַת אֵשׁ לְבָנָה מִן הֶחָלָל הַחִיצוֹן

וְיֻהֲרָה שַׁבְרִירִית מְכַסָּה כְּדֹק אֶת רְצוֹנוֹ

בְּפִיו בְּשׂוֹרָה, מִלּוֹתָיו שְׁנִינַת-חִצִּים

הַנִּבְרָרִים מֵהָאַשְׁפָּה הָעוֹלָמִית

בְּעֶלְבּוֹן הוּא יוֹדֵעַ:

סוֹד גָּדוֹל בָּעוֹלָם, וְהָאֲנָשִׁים גֵּאִים בְּמַהֲלָכָם

אִם אַךְ אֵדַע אוֹתוֹ

אִם אַךְ אֶקְרָא בִּשְׁמוֹ

אִם אַךְ אֶצְלֹב אוֹתוֹ

יוּסַר הַלּוֹט

יֵדְעוּ כֻּלָּם

חוֹרֵט בְּמַחְבַּרְתּוֹ וְשׁוֹנֵּן מְלִיצוֹת

הִדְהוּדֵי מִלִּים שֶׁהָפְכוּ לָאֲמִתּוֹת מוּצָקוֹת

תָּנָ"ךְ חָדָשׁ יְהַדְהֵד בָּעוֹלָם

מִלּוֹתַי כְּאֵבַי הַשָּׂגָתִי:

סוֹד גָּדוֹל בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים

סוֹד גָּדוֹל בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים

סוֹד גָּדוֹל מִקְּצֵה הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ

אֲנִי אֵדַע אוֹתוֹ אֲנִי אֶצְעַק אוֹתוֹ מִכָּתְלֵי בְּדִידוּת קִיּוּמִי

גַּבּוֹתָיו הַמְּכֻוָּצוֹת נִתְקַבְּעוּ, מִצְחוֹ נִסְדַּק מִקּוֹמֵט,

לִבּוֹ מְדַדֶּה וּפוֹעֵם, שְׂפָתָיו הַחֲשׁוּקוֹת נִנְקְעוּ

צִפָּרְנָיו חוֹצְבוֹת בְּכַפָּיו בְּתוֹךְ כִּיסָיו הָעֲמֻקִּים

נְתִיבִים עֲגוּלִּים אֲדוּמִים

הוֹלֵךְ הַמְּשׁוֹרֵר הַדּוֹרֵשׁ אֱלֹהִים

בְּצִדְקַת דַּרְכּוֹ

בְּאַמִּיתַת בַּקָּשָׁתוֹ

בְּלַהַט בְּרַק לְבָבוֹ

וְכָמוֹהוּ, פְּזוּרִים בָּעוֹלָם, יְחִידִים

יְחִידִים יְחִידִים יְחִידִים

בּוֹעֲרִים בּוֹדְדִים

חוֹרְשֵׁי שׁוּרוֹת בַּמַּחְבֶּרֶת

בּוֹעֲרֵי לְבָבוֹת כְּבֵדִים כַּעוֹפֶרֶת

נַוָּדִים הוֹזִים בּוֹזִים כָּל תִּפְאֶרֶת

נוֹתְצֵי פְּסִילִים לוֹעֲגֵי אֱלִילִים

מְבַקְּשֵׁי אֱלֹהִים

נַעֲשֶׂה עִמָּם חֶסֶד,

יֻהֲרָתָם הַדַּקָּה הָעִוֶּרֶת

נַשְׁקִיט הַסַּעַר הַמְּיֻתָּר, בִּטְחָתָם הַמְּטֹרֶפֶת

נָשִׂים יָד תַּקִּיפָה עַל פִּיהֶם הַקּוֹדֵחַ

שְׂמִיכָה עַל מוֹחָם הָרוֹקֵם עֲלִילוֹת

נוֹצִיאֵם לַהוֹרֵג

הַשְׁקֵט הַמְּשׁוֹרֵר

שֶׁתָּעָה כְּמוֹ כּוּלָם בְּחֶשְׁכַת עוֹלָמוֹ

(מְאוֹרוֹת דַּקִּים כָּבִים בִּמְסִלּוֹתָם)

הֵיאַךְ יָכָל בַּרְזֶל קָנִים
לִשְׁמֹר עַל עָמְדוֹ יָשָׁר?!
הֵיאַךְ לֹא זִנֵּק וְהִכָּה אֲדוֹנוֹ
אֶל מוּל דַּם יְהוּדִים מֻתָּר?!

מַדּוּעַ אָחֲזָה לְבֵנָה חֲבֶרְתָּהּ
בְּבִיתַן שֶׁהוּא שַׁעַר גְּהִינָם?!
מַדּוּעַ סֵרְבָה לִפֹּל וְלִנְתוֹץ
לְהַצִּיל דָּם נִשְׁפַּךְ בְּחִנָּם?!

הֵיכָן הָיָה עוֹף הַשָּׁמַיִם
לְאָן הוּא הוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל?!
הֵיכָן הִתַּמֵּם, הֶעֱלִים עַיִן,
כְּשֶׁהַנָּאצִים הִשְׁחִיתוּ הַכֹּל?!

הַאִם דָּמְמוּ מַלְאָכִים וְחַיּוֹת,
פָּמַלְיָה שֶׁל שְׁמֵי מַעְלָה,
אוֹ שֶׁמָּא נִסּוּ לִפְרוֹץ וְלִשְׁבֹּר
רְקִיעַ פְּלָדָה וּקְלָלָה?

יצאתי לי לשוטט

בקליפות האינטרנט

מצאתי פורום לצ’אטט

וגם חבר’ה פול אינטלגנט

אבל אז גלשתי לויכוחים

בכלל לא משמחים

על השקפה והאמת בחיים

חרדים מול ציוניים

ואז היו כמה שלא הבינו

שאני אוהב ולא אויב

שאני מדבר מאהבת עמינו

ורק מציף מה שלי כואב..

אז לכן הפסקתי להגיב

לאנשים שיורדים עליי

ורק כתחביב

מגיב מעט לאהוביי

אני מקווה שנחיה בשלום

ובאחדות ואהבה אמיתית

כי לא באנו עד הלום

בשביל לריב בצורה ילדותית

הרי בסוף כולנו בניו אהוביו

של ריבון כל העולמים

משתוקקים לקיים מצוותיו

הנפלאים והנעימים

ונכון ניטשת המערכה

שבין חרדיות ללאומיות

אבל הבה בל נשכחה

שכולנו רוצים יהדות!!

בין אחים יש לפעמים

חילוקי דעות לגיטימיים

אבל משפחה זה דם

וכך גם כל העם!

הלוואי שנתעלה לגודל השעה

ונזרז את פעמי הגאולה

ויבא משיח במהרה

וייבנה מקדש לעם סגולה.

מתוך אחדות אמיתית

וקירוב לבבות

בלי התפשרות דתית

על אף אחת מהמצוות!

שנזכה במקום לשמוע אזעקות

לשמוע שופרו של משיח

וכל הנשמות המחכות

יראו מהרה את חמורו מגיח.

אמן ואמן.

אוהבכם

באנגי.

איש עיוור או פיסח.

ה' "לא ראה" כביכול את בתי בני ישראל ו"פסח" עליהם.

עם ישראל אכל בחפזון. אדם בדר"כ אוכל עם העיניים, לכן הוא מתעכב. אבל עם ישראל אכל כי צריך, בחפזון.

הגאולה הייתה רק לחמישית של עם ישראל במכת חושך שראו את האור שהיה שם, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". אמנם היה אור, אבל הוא גנוז, ורק מי שעם עיניים טובות יכול לראות אותו, ולהיגאל. "וימש חושך", הרע בעולם נראה ממשי, ורק אם האדם מתרומם למציאות רוחנית עליונה יודע שכל הממשות של החושך היא רק תעתוע ודמיון, אבל באמת יש אור.

"כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות". לראות בעיניים את ישועת ה', את ניסיו ונפלאותיו. לא להיות עיוורים, לא להיות פיסחים.

איך הזמן עבר. איך הכל השתנה. 

כבר חצי שנה שאני בתוך הסרט הזה, וזה לא התחיל אז. וזה גם לא יסתיים.

אולי אפילו עד שהנשמה שלי תחזור, ותשמח ותהיה חופשיה באמת.

וככה זה בא פתאום, ליל הסדר פסח, וכולם מדברים בחוץ על חירות ורק אתה מרגיש כל כך לא שם...

ואתה מרגיש איך שכל שהזמן עובר הכל מתרוקן.

וכבר לא נשאר כלום, הכל כזה חסר משמעות, חסר חיים.

ואני פשוט זועק, משוועה לחום, לאהבה, לאמון, לקרבה. 

אבל ההורים שלך שונים, אז אי אפשר לאהוב, ואי אפשר להאמין בך.

אני רוצה אתכם. אוהב אתכם. בבקשה רק תבינו שקשה לי. תבינו שפוט קשה לי. שאני תכל'ס רוצה להיות טוב. שמעת אבא?

והלב הזה כל כך ריק, ושומם, וכואב. שורף. 

מפחד לאבד את זה וזהו...

אבל אולי משהו יקרה. אולי ה' יבוא ויגאל? אולי?

אולי ה' יזכור את מה שכתוב- ''כיאלו הוא יצא ממצרים'', ויתן יד.

כי פשוט עכשיו תורך אבא. אני כבר לא יכול.

מצטער. פשוט אני לא יכול כבר. אבא בבקשה תעשה משהו?

רגע אתה בכלל מתפלל עוד?

ולמה אומרים ליל הסדר אם הכל אצלי בלגן?

אומרים שזה זמן של גאולה...

מי פתח את שערי הגיהנום?

אני כך כך רוצה לנסוע איום

ועד עכשיו היה מאוד סגור

עוטף כמו עור על בשר העוף המת

ועכשיו לרווחה פתוח

בור והיכנס

יש לך את כל ההצדקות

מניפסט שלם של הצדקה ודמעות

והגיהנום פתוח לכולם

(יש שכותבים ספרים)

(ואנשים קורעים מלוא גרון)

חבק בחום את הסכינים המושטים

גלגל על הלשון את מכתם הרופא

שמפו חדש חפף על הדרקון העתיק

הסיר את קשקשי הזהב

הדרך הישר גם היא, כבושה

ולא צריך לפלס הרבה

יכולתי ללכת ישר

אבל פתחו איום ואני רוצה הרבה

את החום הנעים אקבל בצרורות ואחבוש לב נשבר על המשלט

שערי הגיהנום פתוחים איום

ואני

"אחי התדע היכן נולד המשיח?" (אברהם שטרן)

אחי התדע היכן נולד המשיח?

הכין התחיל הוא לכת?

היכן פקח עיניו לראשונה? ומה נשם אפו?

לאיזו מין תמונה מיתוך עולמינו המוזר הוא נזרק?

אחי, התדע היכן נולד משיח?

והיכן נולדת אתה, התדע?

התדע שורש?

מקום מים ותחיה?

שלי, שלך

של משיח

אחי, התדע היכן נולד המשיח?

עם השנים הולך ומובן ותפשר המדרש

לא בארמונות פאר ולא עטוף טלית צחורה

סמרטוטים יעטרוהו בעטרת עילבון

על שביל אדום מדם ויסורים יפסע הוא קדימה

סביבו פמליה עשויה ויטראז' מומים בגוף נפש ורוח

בושם זיעה חריף יבשר למרחוק את בואם

וללא אות או סימן משמים

כל יושבי פרווה וארמונות יצאו לקראתם

יקדמו בלחם, מים ופנים רכות

ובלי דין ודברים בכלל

יעמדו מאחוריהם ויצטרפו למצעד

עלובי המוות ומתעקשי חיים

נאחזים בכל הכוח בכל מה שמנסה לסלק אותם מהמציאות הפשוטה

דבקים בכל עוז בצחנה וסירחון

ושיאו של המצעד

בטבורה של מדינה ועולם

מרימים כפיים לשמיים

מגביהם מנחה את פיסת חייהם העלובה

ולוחשים בצעקה

ניצחנו

אנחנו כאן

לא עזבנו

לא הרמנו ידים

נלחמנו

בכל העולם הזה

שדבק בנו עד לשד עצמותינו

חיינו איתו לידו ונגדו

הכל עשינו

והינה אנחנו

חבורה של חבורות

פצעים ודם שוטט

מרימים כפיים

ולא בוטחים שעוד נותר כוח

להרים מבט אליי שמיים

אבל באנו

וידיינו עמוסות

מהלא כלום

מהאין

שהוא העולם הזה

שאתה ושלך הוא

בתחושותיי אני נזרק ומטלטל מעלה ומטה.

נחבט בקרקע, ושנייה אחרי נחבט ברקיע, 

חולם על מגע מלטף ורך שירפד אותי,

לפחות לפני החבטה הבאה.

כל תקווה שעולה בסשן הזה היא פוטנציאל

לחבטה עוצמתית וכואבת יותר.

לכן התקווה כל כך מסוכנת באזורים האלה.

והאם יש מוצא? זו כבר שאלה מסוכנת.

בשקט עם הרבה מוכנות לכאוב,

נמצא קול מפחד, 

מציע תקווה אחרונה, 

ולוחש לי,

תשחק בזירה אחרת, 

זירה של חמלה ואהבה, 

בה אין את המילה זירה, 

או שיש, 

פשוט פחות משנה מה יוצא, 

אני אוהב תמיד. ומה שבא.

עם מה שיש.

מוסיקה יכולה להיות תרגול קבוע של הכנסת אור בכלים.

כי יש רגעים שאני מתפוצץ ממנה, והרגעים הללו הם הזדמנות לתרגל אורות בכלים. לתרגל גבולות. לתרגל הנאה בגבולות. לקבל את הגבולות. להבין שהעולם מעט נועד להיות עם הגבולות. 

וברגע של השמחה,

שהגיעה מהרכבת,

אני כל כך מפחד,

מהעצבות הכואבת,

ורק רוצה להזכיר,

שהאהבה והחמלה,

לא תלויים ברגשות,

הם קבועים,

ויציבים.

דגל כתום.

אותו היום, סיבה אחרת.

עולם דומם.

אני שותק, ואת אומרת:

לפעמים החגיגה נגמרת

ובאופק אחר, מקום חדש

אור נדלק. זעיר, חלש.

כששדה, מרבד צהוב יביא

אז יודעים שבא אביב.

.

עוד יבא אותו היום

שמש בגבעון דום

ינוסו הצללים

יובררו הבלבולים

ואור אלוקי ישטוף

את כל פני תבל

והקדושה אותנו תעטוף

יתבטל כל ההבל

ואז יבינו כולם

את משמעות החיים

יצרתי לי עם

תהילתי תמיד מספרים

ואיש תחת גפנו

נעבוד את השם

ותחת תאנתו

יתקדש כל הגשם.

שנזכה במהרה, אמן.

מה נתגרש? לא! זה מפחיד! אני לא רוצה שניפרד כידידים, שניפרד בכלל. אבל אולי זה כבר לא מתאים, אולי זה מוסיף רק רע, ואני רק רוצה אור.. בבקשה, תהיה רגיש אליי, אל תחייב אותי להישבע שנישאר ביחד. ואל תי

תן לי לבכות כל-כך הרבה! אל תגרום לי לבכות כל-כך הרבה! אין לי עוד כוח, גדול עלי. תקל עלי, בבקשה.

לא צריכה הרבה.

הרבה פעמים אני מרגיש לא שייך לעולם כלל. בדידות עוצמתית מפעפעת בקרבי. מביאה לעצב תהומי ודיכאון צורב.

כשאני רואה שמחה בחוץ, אני מתמלא עצב. היא מדגישה את הפערים ביני לבינם.

אני לא מצליח להבין איך הם שמחים עם השבר המטורף של העולם.

איך הם שמחים בלי בית מקדש.

איך הם שמחים עם כל כך הרבה הגנות על גופם.

איך הם שמחים עם בגדים.