איתן אומר שככל שנדלקים יותר ככה נכבים, וככל שהגוף זז יותר ככה הלב והמוח קופאים.
רחלי מרגישה את זה פתאום, איך ככל שהתנועות שלה הופכות משוחררות ומתפרקות יותר, משהו בפנים מתאבן. גלגל המחשבות נעצר והרגשות מתייבשים. פתאום היא והחיים שלה, הם מצטמצמים לידיים באוויר ושיער נע בפראות ו--- עוד קצת אלכוהול. עוד קצת.
הם על החוף, הגלים מתקרבים אליהם ומתרחקים והרוח מעיפה אותם כמו שיכולה להעיף רק רוח של ים בלילה.
מישהו צורח להגביר ווליום.
''אהההה!!'' היא צורחת פתאום, במילא אף אחד לא שומע. במילא אף אחד לא מקשיב.
היא מנסה את זה שוב. ''אאאעעע!!'' העולם ממשיך לרקוד, מסתובב סביבה במעגלים.
כמו תמיד הוא ממשיך להתגלגל ושרחלי המשוגעת תמשיך לצרוח ולבעוט ולהתפתל ו---
''אההאהה!!'' עוד אחת אחרונה לפני שרוני תופסת בה.
''נו, חלי תסתמי'' היא אומרת בשקט.
לרגע אחד העולם נעצר מהמחול המוזר שלו והיא רואה איך העיניים של כולם נעוצות בה ורגע אחר כך העולם ממשיך להתסתובב מסביבה כמו סביבון של חנוכה שאבא קנה לה ב---
זה נהיה ממש מפחיד.
''אני לא סותמתת'' היא צורחת בתוך הקרוסלה הזאת. ''כל החיים שלי דחפו לי סמרטוט לפה ואמרו לי תסתמי.'' הקרוסלה מסתובבת יותר חזק, עוד שניה היא תפיל אותה לרצפה. ''תסתמי את השאלות, תסתמי את הפחדים. תסתמי את החורים בנשמה שלךך''
היא צונחת על החול, בתוך המים.
''אני. לא. סותמת.'' היא לוחשת. ''לא.. ס ו ת מ ת''
רוני מחבקת אותה, רחלי נותנת לגוף שלה להתרפות בתוך החיבוק הזה. החיבוק של רוני ושל הערפל שמתחיל להתרקם במוח שלה.
''מה.. מה זה..'' היא ממלמלת.
''זה כלום'' רוני מרגיעה אותה ''תנוחי''.
היא נחה. וכשכל חומות ההגנה שלה הולכות לישון מגירות ישנות מעיזות להיפתח והיא רואה אותה.
- (ידיים שמנמנות, מושכות בזקן שחור ארוך. צחוק.
אחר כך יש צמה ארוכה, יד קטנה. עטופה ביד גדולה וחזקה. נשיקת לילה טוב.) -
היא מחייכת. אח, זה נעים.
דלתות חלודות ממשיכות לנוע על ציר זיכרונות.
- (אבא, תראה מה ציירתי.
מה ציירת?
ציירתי שמיים.
רק שמיים? בלי אדמה..?
רק שמיים.
אז על מה האנשים עומדים?) -
האגרופים שלה מתחילים להתכווץ במתח והיא פותחת עיניים. מהזווית שהיא שוכבת על הקרקע היא לא רואה כלום. רק שמיים שחורים עמוקים.
והאנשים?
''האנשים לא עומדים הם נופלים'' היא עונה לאבא שבראש שלה. בקול יבש חלול. ''יום אחד מישהו לקח להם את האדמה שלהם והם נפלו'' היא מסתכלת חזק על השמיים. ''יום אחד מישהו אמר להם, אני לא רוצה אותך יותר בבית שלי ולקח להם את האדמה מתחת לרגלים, עד שנשאר להם רק שמיים. ואי אפשר להאשים אותם ש---'' היא עוצרת פתאום ונועצת מבט מפוחד ברוני ''אי אפשר להאשים אותם, נכון?'' העיניים שלה נפקחות לגודל ענקי. ''נכון..??''
''בטח נכון, תנוחי רחלי''
היא מניחה את הראש שוב על רוני. הוא כבד.
''את יודעת מה..?'' היא אומרת שניה לפני שהמוח שלה נכבה לגמרי. ''יש לי מזל. אפילו שאין לי אדמה. את יודעת למה? כי יש לי שמיים.'' היא מתנשפת. ''אנשים בלי אדמה אולי נופלים, אבל לאנשים בלי שמיים אין גשם'' היא מחייכת מרוצה ואז אומרת בטון למדני שמזכיר קצת את אבא וקצת את נתן נטע. וקצת את שניהם לומדים ביחד. ''ומה שוות כל האדמות בלי גשם להצמיח בהם עצים ופירות ו.. פרחים כאלה. וורודים או צהובים או..'' היא מהמהמת כמה הברות לסיום ומשתתקת.
רוני מלטפת לה את השיער ומסתכלת הצידה. דרור עומד שם.
''היא נרדמה?''
רוני מהנהנת. ''אוף. מסכנה שלי''.
''כולנו'' דרור אומר ומצביע עם העיניים על כל הנשמות בחוף. ''תסתכלי עלינו, על כולנו. למישהו פה יש אדמה..?''
רוני מזיזה את הראש מצד לצד.
דרור משפיל את הראש בכאב. ''מי שיש לו אדמה לא יכול ליפול לכאן, רק אנשים בלי אדמה שתחזיק אותם נופלים כאן''.
שקט עצוב נופל עליהם.
''אבל רחלי צודקת'' דרור מחייך פתאום. ''יש לנו שמיים, תסתכלי'' הוא מצביע למעלה, מעל הגלים. שמיים בגוון כחול עמוק ובמרכזם ירח דקיק. חסר.
''אני בכלל לא אוהבת ירח חסר.'' רוני אומרת.
דרור צוחק. ''מה פתאום. הוא לא חסר. הוא מחייך, את לא רואה?''
הירח, חצי עיגול בצבע לבן זוהר מוסיף לחייך אליהם מהשמיים שלהם. רוני מתכופפת לרחלי ומלטפת לה את הפנים. רחלי מחייכת מתוך שינה ופתאום רוני שמחה שיש להם שמיים. והיא מוכנה להאמין שהם בעצמם, הם קצת כוכבים.
כוכבים נופלים. בלי אדמה.
אבל כוכבים.
בחיבוק של השם/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
️
