שרשור חדש
~עולם הפוך~מוצאת חן

שְׁתִיקוֹת זוֹעֲקוֹת
מִלִּים דּוֹמְמוֹת
בְּעִירַת לֶהָבוֹת
מַקְפִּיאָה לְבָבוֹת.

 

עוֹלָם הָפוּךְ
מִכֹּל כִּוּוּן שֶׁלֹּא תִּסְתַּכֵּל,
זֶה מְבַלְבֵּל
לִפְעָמִים מַתְחִיל לְתַסְכֵּל.

 

שָׁמַעְתִּי שֶׁאוֹמְרִים
יְהוּדִי נוֹשֵׂא הֲפָכִים,
אֲבָל אֵיךְ שׂוֹרְדִים
בְּעוֹלָם מָלֵא נִגּוּדִים,
לֹא רַק שָׁחֹר וְלָבָן-
אֶלָּא אֵין סוֹף גְּוָנִים.

 

 

רַצְיוֹנָלִית קָשׁוֹת
מְלֵאַת רְגָשׁוֹת
בַּעֲלַת חֲלוֹמוֹת
אִינְטֶרְאַקְטִיבִית בַּעֲצָמוֹת.

 

עוֹלָם הָפוּךְ
זוֹ גַּם אֲנִי,
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה נְטִיּוֹת
זֶה לֹא הֶגְיוֹנִי.

 

שָׁמַעְתִּי שֶׁאוֹמְרִים
יְהוּדִי נוֹשֵׂא הֲפָכִים,
אֲבָל מָה עוֹשִׂים
כְּשֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי צְדָדִים
מִן הַחוּץ אֶל הַפְּנִים,
וְגַם הָאֱמֶת-
עִם כַּמָּה פָּנִים.

לגמרי. חזק ומעורר.חלילוש
לא בא לבטל את השאלה, רק להזכיר שכשיש כיוון ומגמה, רבים הגוונים שיכולים להיכלל בתוכו. ואילו אם זה לא פשוט...
...רחל יהודייה בדם
יפה ומלא בעומק..
וגם נוגע


אהבתי מאוד
כתיבה מדהימה.נבוכי הדור

השיר נחרט מילה במילה על ליבי.
תודה רבה

יפה מאוד.אני הנני כאינניאחרונה

והתשובה - רואים הכל בעין טובה.

זו לא סתם תגובה, זו אמת, אוֹמֵן בה,

צריך לשמוע, גם אם לא לקבל

שמיים לקרוע, בתפילה אל האל

שגם הוא יסתגל בסגולת ישראל

והאמת של הכל, של תבל,תתרגל

בפי כל העולם.

מנסה את מזליפ.ט.ת.י
כל לילה בחצות
אני יוצא אל החוצות
בסמטאות ריקות מאנשים
שם חלומותיי אגשים

חתולות ליד פחים
בין הצללים החשוכים
זה מה שעושה לי טוב
- לשפוך דמן בלב הרחוב!

בשקט מתגנב...
בידיי הרועדות הסכין הארוכה
בליבי המתלהב - מנחית את המכה!
בעיניי הבורקות משתקפות הנאקות
מתענג על הכאב...
...רחל יהודייה בדם
וואי זה צמרר אותי.

מקווה שזה רק שיר, ושזה מהווה מטפאורה למשהו..

לפעמים לאדם כל כך כואב
שהוא מרגיש צורך
לגרום למישהו לכאוב.

להיות בצד השולט ולא בצד של הקורבן
זה אכן רק שיר 😄 אבל זה לא מהווה מטאפורה לכלוםפ.ט.ת.י
קיבלתי השראה מכתבה אמיתית שקראתי על חולה נפש שזה מה שהיה עושה

רציתי לכתוב עוד בית שבו הוא מבשל את החתולה ואוכל אותה אבל אני עייף מדי
...רחל יהודייה בדם
וואי זעזוע.. העולם הזה 😶


לפחות זה לא עליך
ה' ישמורבין הבור למיםאחרונה
יכולת להפוך את זה בפשטות לגוף נסתר (הוא, לו, בליבו וכו)
למה בגוף מדבר אם זה רק השראה מאיזו כתבה?
הייתמזמור לאל ידי
היית/כפיר גולן

היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות

לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.

*אזהרת טריגר*מזמור לאל ידי
פגשתי בחיי הרבה אנשים,
שכאב להם כל כך,
שהם רצו למוות.
מעולם לא פגשתי מישהו,
שכאב לו כל כך,
שהוא רצה לחיות..."


...רחל יהודייה בדם
וואו.זה פשוט מדהים וחותך.
אני מתלבט אם לענות לך,אוויל מחריש
במיוחד כי ראיתי בשרשור אחר שהיה לך יום גרוע וייתכן ודבריי לא יתקבלו, אז אם תתעניין בכך מתישהו אז תגיב לי פה...
לרוב אני בעד הגבה למהות היצירה ולא רק לדרך ההגשה.מזמור לאל ידי
אולח הפעם זה דווקא הפוך,
ואעדיף שייתחסו אל השיר רק כשיר...

הוא גדול מידי על רוב הגולשים לפה...
כמעט לא ניתן להכלה.
לי באופן אישי אין מה לומר על השיר,אוויל מחריש
כאמור אם בעתיד תרצה שאגיב על המהות אז אמור לי...
...נבוכי הדור

הכתיבה הקצרה והנכונה מטלטלת...
חזקה ביותר, וגם מאוד עדינה... תודה רבה

תודה קבבה לך🙏🙏מזמור לאל ידי
~~מוצאת חן

שיר קצר שאומר המון.

 

מסוג הדברים שלוקח זמן לעכל אותם.

***שירה חדשה~

"לחיות לחיות לחיות, כמה שיותר, בכל הכוח, במלוא העוז. להט טבעי משתלט על גופי, מרקיד את דמי, מחדד את הצבעים סביבי, מתסיס אותי. לאכול, לרקוד, להיות. מול המוות אני פשוט מוכרחה לחיות".

(נעמה הנקין)

 

סליחה, הייתי חייבת להביא את הציטוט הזה פה..

אולי אני יוצאת טרחנית ומכבידה, אבל יש המון אנשים שכואב להם נורא, ודווקא בגלל זה הם מרגישים חייבים לחיות. לנצח את הכאב ואת המוות. במדינתנו מוכת השכול ומלאת ההשראה לא חסרות דמויות כאלו.

 

סליחה שאני ככה, לא יכולתי לעמוד מנגד

שיר שהוא לא שיראנא עבדא דקב"ה

היו לי מילים יפות, מנגינות

נגדעו המילים, נהפכו חרבות

אותיות קופצות, מתוך מחברות

תווים קופצים, מתוך השורות

 

היו לי שורות, היו לי בתים

פרחו וצמחו, העלו נבטים

נבלו השורות, הבתים מתים

יכול להיות, אני חי בסרטים

 

היו לי כאבים, ועוד רגשות

היו לי המון שאלות, קשות

היה לי סירה, אפילו משוט

נשארו לי רק, אותיות חלשות

 

ברחו והלכו, כלא היו

מיש לאין, ברגע נהיו

נשארתי לבד, אתם לא תראו

נשארתי בודד, אתם לא תשאלו

 

ויש ניצוץ, אך לא בסיפורים שלי

ויש אבירים, אך הם לא לי

ויש תקוות, אך אין להם כלי

ויש בקשות, אך הן נגנזו, בשבילי

 

ואין בי כוח, עוד לכתוב

ונחלש בי הכל, או לפחות הרוב

אני לא בורח, אני קרוב

אבל לא אשאר, אם לא יהיה לי טוב

 

בטח אתה, מחכה לסוף של תקומה

בטח אתה מחכה, לראות נחמה

אך פה זה לא יקרה, זו לא הרמה

זה לא שיר, זה שיכתוב נשמה

...רחל יהודייה בדם
זה מאוד יפה..


משאיר מקום לדמיון

החרוזים לא הורידו את הרמה,
לא מובן מאליו מבחינתי..
ואובין הבור למים
מטורף
משדר ומשקף רגש מאוד עמוק לדעתי
--ילדה של אבא

ממש יפה

יש לזה קצב

ומצד שני עומק..

וואו, יפה ממשחלילוש
לא הגעתי לעומק הרגש והכוונה, ונראה שיש פה עושר עניינים..לאידע..
אבל ממש יפה. מצטרף גם לרחל ובין הבור למים.
יפיפהאני הנני כאינני

סיום מרוחק קמעא. מ"מ מאוד אהבתי! אשמח לעוד (יש מקום להארות)

ממש ממש יפהנבוכי הדוראחרונה

" זה לא שיר, זה שיכתוב נשמה "

רואים.
רואים שיש פה נשמה.
תודה רבה ממש

 

עולםרחל יהודייה בדם
עולם עם
שמיים, בארץ
הוא עולם
בו
המלאכים הם
בני האדם

המוות , הוא החיים

ואלוקים הוא
אנחנו.

🔹
..רחל יהודייה בדם
תודה רבה נשמה
...פצלשית~

וואו זה נכון 

מדויק

את כותבת יפה 

...רחל יהודייה בדם
תודה לך🙂
טוווובחלילוש
תודה לך🙏רחל יהודייה בדםאחרונה
כיון שבלנ"ו סותמים פיות ומוחקים תמונות, מעלה יצירה לא מושלמתמזמור לאל ידי
...רחל יהודייה בדם
זה יפה ומכניס לאווירה...

ניכר שנכתב עם רגש.
יפהחלילוש
התחברתי להתנסחות.
תודה רבה🙏🙏מזמור לאל ידיאחרונה
אני לא חייב לך דברמזמור לאל ידי
אני לא חייב לך דבר
אבל את תמיד שותקת
אני לא חייב לך
אבל את תמיד הולכת

וכשבעייניך נוגע אור
אני נכבה
וכשאת נוצרת מבט
אצלי דממה

אני לא חייב לך דבר
אבל אני נשרף
מבפנים
אני לא חייב לך דבר
אבל את הורגת אותי
בלי מילים

אולי את יודעת
ואולי לא
אבל אני לא
חייב לך
דבר

אז היום אני משחרר אותך
מעצמי
היום אני מתחיל לחיות
להיות שוב
חופשי

אני לא חייב לך דבר
ואת לא לי
אבל רק היום
היום באמת
אני מתחיל
להיות
אמיתי.

...רחל יהודייה בדם
וואי זה טובב

יש בזה עוצמה .

זה יפה ונוגע.
קסם
תודה רבה רחל.מזמור לאל ידיאחרונה
כיף לראות כמה את מקפידה לפרגן.
א.עושרבין הבור למים
איפה אתה מחפש אותי
אם לא בנקודות הקטנות
מבקש שאתמסר
אל ההסתר

איפה אתה פוגש אותי
אם לא בצמתים המנוגדים
בשבילים של אושר
ביסורים וחוסר

איפה אנחנו נשארים קרוב?
ואיפה המילים?
כדי להודות על כל הטוב

וכמה עושר, יש בחוסר ובתלות
ואיך זה שאתה קיים בי כך
רק מתוך ההתבטלות
אהלןחלילוש
קודם כל ממש ממש יפה. הכתיבה איכותית ומיוחדת.
לגבי התוכן, משהו ממש צרם לי במשפט 'כמה עושר, יש בחוסר והתלות', אבל בעומק זה עוצמתי. תודה על זה.
היי תודהבין הבור למים
למה?

[השיר לא מכוון לאדם.]
כןחלילוש
אני הבנתי שזה כלפי אלוקים..
פשוט זה היה נשמע מאוד מסכן, כאילו שאנחנו כלום. אבל תכל'ס כל הקיום והחיים וכל כולנו זה בו. כלומר, החוסר שלנו (שאם אנחנו משהו כשלעצמנו- אנחנו באמת מסכנים וחסרים) הוא החיבור שלנו להכל. יותר ענווה מאשר מסכנות, עושר של משמעות.
זה מה שאני פגשתי..😳
...רחל יהודייה בדם
זה מאוד יפה ומלא בעומק
ויופי.

אהבתי ממש
זה בנקודות הקטנות...אם אפשר
...בין הבור למים.

נהדר כרגיל, כיף לקרוא אותך..

אפשר לדעתי להוריד את 'כדי' בבית שלישי, ולהעביר את הסימן שאלה לסוף המשפט (אלא אם כן זו תשובה |תוהה| )

ואולי
'בשבילי האושר,
הייסורים והחוסר' ?

ואם כבר אז משו בביטוי 'צמתים מנוגדים' קצת צורם לי, אולי כי ב'צמתים מנוגדים' ה'מנוגדים' מוסב על הצמתים עצמם, מה זה צמתים מנוגדים?
אני מניח שהתכוונת לנקודת המפגש בין ניגודים ולשונית נראלי שעדיף לומר 'צמתי הניגודים' ולא 'צמתים מנוגדים'

עוד מחשבה-
אני חושב שאולי 'צמתי הדרכים' יכל לשמש פה נהדר, גם כי זה נותן קצת יותר ציוריות לטקסט (זה הגיוני לפגוש מישהו בצמתי הדרכים, בניגוד ללפגוש מישהו בצמתי הניגודים, מה שמעביר את המשפט למובן הרעיוני מייד)
אבל זה יוריד את המשמעות של נקודת המפגש בין ניגודים שאני מניח שחשובה לך...

היי, כיף ששמת לבבין הבור למים
ותודה על התגובה המפורטת

לגבי הצמתים, קיבלתי
התחברתי לזה יותר

לגבי השאר,
למעשה כל מה שהצעת קיים בטיוטה. (מגניב משהו)
השיר כמו שהעליתי אותו לא גמור ומסודר כמו שבדכ אני אוהבת.. בעיקר שיתוף מרגע השראה (:

אז, @אני הנני כאינני
בשמחה תשמור. אבל סביר להניח שיתכנו שינויים קלים. אעדכן

ושוב, תודה לכם (:
וואו... גאוניאני הנני כאינני

כל כך אמיתי. פשוט ברכת בורא נפשות... מדהים.

ברשותך, אשמח לשמור את זה לעצמיאני הנני כאינני


שינויים קלים. תודה לעוזרים (:בין הבור למים
איפה אתה מחפש אותי
אם לא בנקודות הקטנות
מבקש שאתמסר
אל ההסתר

איפה אתה פוגש אותי
אם לא בצמתי הניגודים
בן שבילי האושר
ליסורים וחוסר

איפה אנחנו
נשארים קרוב
ואיפה המילים
כדי להודות על כל הטוב

וכמה עושר, יש בחוסר ובתלות
ואיך זה שאתה קיים בי כך
מתוך ההתבטלות


@אני הנני כאינני אם אתה שומר

@כולם - אם יש הערות כלשהן אשמח לשמוע (:
תודהאני הנני כאינני

אבל מצטער... אני אשאר עם הקודם, דווקא יותר אהבתי אותו..

בין הבור למיםאחרונה
אל תצטער
כמו לאבד ידמזמור לאל ידי
כמו לאבד יד.
אולי אפילו יותר
כמו לחתוך את ליבך
בעודך בחיים
להשאיר אותך להלך
על פני האדמה
ריק
שיכור
מחולל
אתה סב סביב עצמך
מוקף מעגלים
מוקף זאבים
משחרים לטרף
אורבים בין הצללים
מחכים לשעתם שתגיע
שעת הדמדומים
בינות למשברי
הכישרון והחשיכה
בין שדי עבר
לשדי עתיד
ניצבת תהום
עמוקה מני ים
עמוקה עד להחריד
ואתה לוגם
לגימות עמוקות
מהשחור שחור הזה
שותה עד אובדן חושים
מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!
איפה
זה
כואב?!

...רחל יהודייה בדם
נוגע ועמוק
תודה לך רחל.מזמור לאל ידיאחרונה
מה ההבדל בין הפורום הזה לפורום יוצרים?אנא עבדא דקב"ה
...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה נראה פחות לכתיבות עצמן
אני עוד די מתחילה בכתיבה.. עוד לא מומחית כמוכםכותבת בעילום שם

לרוץ, להספיק, לעשות

כמו כולם את שואפת להיות

הכל כבר ידוע מראש

וכלום לא עובר לי בראש

 

ברור שאהיה כמו כולם

אי אפשר לשנות את העולם

אז מה אם יש מועקה-

תביני, את תמימה, מתוקה

 

ואולי אם תביטי פנימה

תעצרי, תקחי נשימה

אם תיכנסי רק לרגע

פנימה לתוך הנשמה

 

תגלי שם עולם

מלא בגוונים

עמוקים

מתוקים

בקריצה מחייכים

רבדים

רבדים

אותך מכוונים

לוחשים

מבטיחים

שהם רק לך שייכים

 

אולי תאמיני

תביני סוף סוף

שיש לך, הרבה

לאיפה לשאוף

שאת אחת

יחידה

והעתיד הוא חידה

מחכה לך

עמוק

בתוך הנשמה

...רחל יהודייה בדם
זה מתוק מאוד

וואוהיי לכולםםאחרונה

זה יפה רצח. כתבת יפה 

שלכתHodaya11
להקשיב,
להמלט,
לכתוב הכל לפני שהמחק,
לנשום לרווחה עוד חצי נשימה,
להחזיק את הנשמה
בלי הבנה.
לרוץ מהר לפני שנתפס,
להסתכל לך בעינים
ולהרגיש לרגע
אם הלב שותק או מותפף,
לרוץ מהר וללכת
להשאיר מאחריי
עלים של שלכת.
..רחל יהודייה בדם
זה יפה וכואב.
כתבת יפה...אפילו
נהיה לי קר
..(:אחרונה

ממש יפה! 

מעורר בי צבעים ותחושות.

ששש, הסחלילוש
כמעט שחושש לכותבה,
שהיא כל כך עדינה מלהגדירה.
מלאת שלימות, מלאת אהבה,
לתת - זו מטרתה הברורה.

בלעדיה, כל יופי נדמה יותר לבלון המתפוצץ
מקוטן החלל מלהכילו.
וכשתלך - החיים ייעלמו, יכחדו, יאבדו.

אך היא ישנה,
אף פה היא נוכחת פועלת,
מייצבת, נותנת מקום וסדר.
מאפשרת קיום וכבוד לכל דבר.

העולם נושם אותה בכל פעימה,
ממש כאוויר, שאינו נראה
אבל בלעדיו-
...

-בין מילה למילה
בין המקשיב לדובר,
בין הנפעל לפועל
בין היוצר ליצוריו,
בין המכיל לבין המופיע.
-היא נמצאת שם,
מאזינה. שלווה.

ואני חש, שיותר מכל-
היא אוהבת.
יותר מכל.
מכל הרגשות המובעים בקול וברעש גדול או קטן-
היא אוצרת בה עוצמה,
משהו כביר שאין לתארו.

-אנא, סלחי לי אם הפרתי שלוותך,
או תפסתי מקומך שלא לצורך..
רק רציתי להביע תודתי,
אלייך
האוהבת.
...רחל יהודייה בדם
זה יפה מעניין ומלא בעומק.

אהבתי
תודהחלילוש
מהמםאפילו
מסוג השירים שצריך לקרוא לפחות שלוש פעמים
תודהחלילוש
זה סתם כי הוא לא ברור
וזה כל הקסם שבואפילו
אתה לא מספר סיפור,
אתה מוביל את הקוראים בתוך מבוך.
מעניין..חלילושאחרונה
כשאת אומרת אז באמת הוא מאיר לי קצת יותר, שוקראן
אנשים נופלים, בלי אדמה/מחכים לגשםגעגוע~
איתן אומר שככל שנדלקים יותר ככה נכבים, וככל שהגוף זז יותר ככה הלב והמוח קופאים.
רחלי מרגישה את זה פתאום, איך ככל שהתנועות שלה הופכות משוחררות ומתפרקות יותר, משהו בפנים מתאבן. גלגל המחשבות נעצר והרגשות מתייבשים. פתאום היא והחיים שלה, הם מצטמצמים לידיים באוויר ושיער נע בפראות ו--- עוד קצת אלכוהול. עוד קצת.
הם על החוף, הגלים מתקרבים אליהם ומתרחקים והרוח מעיפה אותם כמו שיכולה להעיף רק רוח של ים בלילה.
מישהו צורח להגביר ווליום.
''אהההה!!'' היא צורחת פתאום, במילא אף אחד לא שומע. במילא אף אחד לא מקשיב.
היא מנסה את זה שוב. ''אאאעעע!!'' העולם ממשיך לרקוד, מסתובב סביבה במעגלים.
כמו תמיד הוא ממשיך להתגלגל ושרחלי המשוגעת תמשיך לצרוח ולבעוט ולהתפתל ו---
''אההאהה!!'' עוד אחת אחרונה לפני שרוני תופסת בה.
''נו, חלי תסתמי'' היא אומרת בשקט.
לרגע אחד העולם נעצר מהמחול המוזר שלו והיא רואה איך העיניים של כולם נעוצות בה ורגע אחר כך העולם ממשיך להתסתובב מסביבה כמו סביבון של חנוכה שאבא קנה לה ב---
זה נהיה ממש מפחיד.
''אני לא סותמתת'' היא צורחת בתוך הקרוסלה הזאת. ''כל החיים שלי דחפו לי סמרטוט לפה ואמרו לי תסתמי.'' הקרוסלה מסתובבת יותר חזק, עוד שניה היא תפיל אותה לרצפה. ''תסתמי את השאלות, תסתמי את הפחדים. תסתמי את החורים בנשמה שלךך''
היא צונחת על החול, בתוך המים.
''אני. לא. סותמת.'' היא לוחשת. ''לא.. ס ו ת מ ת''
רוני מחבקת אותה, רחלי נותנת לגוף שלה להתרפות בתוך החיבוק הזה. החיבוק של רוני ושל הערפל שמתחיל להתרקם במוח שלה.
''מה.. מה זה..'' היא ממלמלת.
''זה כלום'' רוני מרגיעה אותה ''תנוחי''.
היא נחה. וכשכל חומות ההגנה שלה הולכות לישון מגירות ישנות מעיזות להיפתח והיא רואה אותה.

- (ידיים שמנמנות, מושכות בזקן שחור ארוך. צחוק.
אחר כך יש צמה ארוכה, יד קטנה. עטופה ביד גדולה וחזקה. נשיקת לילה טוב.) -

היא מחייכת. אח, זה נעים.
דלתות חלודות ממשיכות לנוע על ציר זיכרונות.

- (אבא, תראה מה ציירתי.
מה ציירת?
ציירתי שמיים.
רק שמיים? בלי אדמה..?
רק שמיים.
אז על מה האנשים עומדים?) -

האגרופים שלה מתחילים להתכווץ במתח והיא פותחת עיניים. מהזווית שהיא שוכבת על הקרקע היא לא רואה כלום. רק שמיים שחורים עמוקים.
והאנשים?
''האנשים לא עומדים הם נופלים'' היא עונה לאבא שבראש שלה. בקול יבש חלול. ''יום אחד מישהו לקח להם את האדמה שלהם והם נפלו'' היא מסתכלת חזק על השמיים. ''יום אחד מישהו אמר להם, אני לא רוצה אותך יותר בבית שלי ולקח להם את האדמה מתחת לרגלים, עד שנשאר להם רק שמיים. ואי אפשר להאשים אותם ש---'' היא עוצרת פתאום ונועצת מבט מפוחד ברוני ''אי אפשר להאשים אותם, נכון?'' העיניים שלה נפקחות לגודל ענקי. ''נכון..??''
''בטח נכון, תנוחי רחלי''
היא מניחה את הראש שוב על רוני. הוא כבד.
''את יודעת מה..?'' היא אומרת שניה לפני שהמוח שלה נכבה לגמרי. ''יש לי מזל. אפילו שאין לי אדמה. את יודעת למה? כי יש לי שמיים.'' היא מתנשפת. ''אנשים בלי אדמה אולי נופלים, אבל לאנשים בלי שמיים אין גשם'' היא מחייכת מרוצה ואז אומרת בטון למדני שמזכיר קצת את אבא וקצת את נתן נטע. וקצת את שניהם לומדים ביחד. ''ומה שוות כל האדמות בלי גשם להצמיח בהם עצים ופירות ו.. פרחים כאלה. וורודים או צהובים או..'' היא מהמהמת כמה הברות לסיום ומשתתקת.
רוני מלטפת לה את השיער ומסתכלת הצידה. דרור עומד שם.
''היא נרדמה?''
רוני מהנהנת. ''אוף. מסכנה שלי''.
''כולנו'' דרור אומר ומצביע עם העיניים על כל הנשמות בחוף. ''תסתכלי עלינו, על כולנו. למישהו פה יש אדמה..?''
רוני מזיזה את הראש מצד לצד.
דרור משפיל את הראש בכאב. ''מי שיש לו אדמה לא יכול ליפול לכאן, רק אנשים בלי אדמה שתחזיק אותם נופלים כאן''.
שקט עצוב נופל עליהם.
''אבל רחלי צודקת'' דרור מחייך פתאום. ''יש לנו שמיים, תסתכלי'' הוא מצביע למעלה, מעל הגלים. שמיים בגוון כחול עמוק ובמרכזם ירח דקיק. חסר.
''אני בכלל לא אוהבת ירח חסר.'' רוני אומרת.
דרור צוחק. ''מה פתאום. הוא לא חסר. הוא מחייך, את לא רואה?''
הירח, חצי עיגול בצבע לבן זוהר מוסיף לחייך אליהם מהשמיים שלהם. רוני מתכופפת לרחלי ומלטפת לה את הפנים. רחלי מחייכת מתוך שינה ופתאום רוני שמחה שיש להם שמיים. והיא מוכנה להאמין שהם בעצמם, הם קצת כוכבים.
כוכבים נופלים. בלי אדמה.
אבל כוכבים.


בחיבוק של השם/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית

...רחל יהודייה בדם
זה מלא בעומק.

יש לך קו מחשבה עמוק ומדהים
את לגמרי אדם שהייתי רוצה
להכיר.
תודה!געגוע~
מחמיא לי;)
...רוצים משיח!
זה מדהים בכל קנה מידה.

תודה ושוב תודה על זה.
..געגוע~
תודה לך
אימלההה זה לא נורמליLove the world

את כותבת מדהים

ואני כול כך אוהבת

💗💗💗💗💗💗💗💗💗

תודה נשמה⁦❤️⁩געגוע~
..בברסלב בוער אש!

אשכרה אנסוף למה שאת כותבת. כל פעם זה חידושים מעולמות אחרים.

 כל פעם זה נוגע עד דמעות.

 כל פעם זה פשוט ממלא את הבור והחוסר.

את באמת באמת עושה שליחות במה שאת כותבת.

והעומק הזה, שככ ממלא את כל הסיפורים וזה שזה גם יפה ומעניין ככ וגם עמוק בצורה הזויה, זה מדהים.

כילו אבא, מאיפה את מביאה את זה?!המום

יש לך כתיבה גדולה. ורעיונות גדולים. ועומק בלתי נתפס. והכתיבה הזאת ככ נוגעת, שזה שורף.

...געגוע~
התגובות שלך כל כך מתוקות ועושות טוב בלב.
תודה על זה.
אין הרבה מה להוסיף על הנאמר.אני הנני כאינני

מרגיש לי חי ביותר.

תודה!געגוע~אחרונה
מחפש מילים לשירים חדשיםברק יהונתן

שלום. יש לי תחביב להלחין מנגינות. אני מחפש מילים לשירים חדשים על מנת שאנסה להלחין אותם בעזרת ה'. אשמח אם תשלחו לי מילים שמתאימות לשירים (עם פזמון, חרוזים וכו'). אפשר גם חלקי שירים וכו'. אני אנסה להלחין ואשלח בחזרה לקבל חוות דעת וכו' וננסה להתקדם. תודה רבה ברק. המייל שלי barakremer.music@gmail.com.

וואו מגניבהיי לכולםםאחרונה

יפה לך

שיר השידוכיםרוצהלהיותבשמחה
בס"ד


שאלות היצר הרע בתוך ליבנו

מה יהיה עם שידוך- אתה כבר מבוגר
אתה גבוה או נמוך? שנדע מה לאמר
אתה רציני או סוחב את הזמן
אתה מרוויח כסף או בטלן?

שאלות מכול צד אנחנו מקבלים
ולנו יש את אבא שלנו במרומים
לצעוק אליו לבקש עזרה ולהתחנן
לבקש שמחה וסבלנות גם עד שנתחתן

אבא רחם עלינו תן לנו כוח
התחדשות התחזקות ישר אל המוח
שנצליח להמתין בסבלנות
לא להיות כמו פיל בתוך חנות

אבא כמו שעשית לנו ניסים ונפלאות בחסד חינם
רחם עלינו עוד הפעם
תודה לך על הכול וגם על המילים האלו
בקרוב תשמח אותנו בבית מקדשינו ובחופתינו
תודה ברוך ה'!רוצהלהיותבשמחה
...רחל יהודייה בדםאחרונה
אמן.. עלה לי קצב כשקראתי את זה..
סגנון ראפ כזה
אתגר כתיבה 6# - לכתוב שיר בהשראת המשפט:מזמור לאל ידי
המשפט הוא:

"אם החיים היו מלחמה,
אני הייתי בהלם קרב..."


יריותאני הנני כאינני

ימים על פני תבל

אדם מחלים מהלם של הבל

של ריח קרקע אדומה

של לב פועם, הוא הבין מה 

 

הוא צעק - 

 

יריות!

יותר כבר לא הספקתי לראות

גוף חובק, שותת לאדמה

חובש עוטף אחיו בדממה

 

והאמנתי

שהכל יעבור

והתמרמרתי

כשבני אמר שיחזור

ומי מבטיח? מי שומר?

אנ'לא מצליח להתעורר

למציאות אחרת.

איילדה של אבא

זה עושה לי צמרמורת..

דוקר כזה

התיאורים טובים, חדים

...רחל יהודייה בדם
נוגע ומכניס לאווירה של קרב
יאלה, ננסהילדה של אבא

 

צלקות

בנפש ובגוף

בלבבות ילדים.

 

זכרונות עפים

ללא כל רסן,

דוקרים

מכאיבים.

 

אם זאת הייתה מלחמה

לא היינו שורדים.

 

 

...רחל יהודייה בדםאחרונה
אהבתי את העומק,
וזה נגע בי
בדרך כלל אני לא כותבת פזמונים, אבל זה מה שיצא...אפילו


אין אף אחד בעולם לחלוק איתו
כאב ופחדים, רגעים מתוקים,
כי אין מי שישמע אותי צורחת לתוך הכרית,
וייתן לי את
כל מה שצריך.

ואם יום אחד אפתח את עיניי,
אז אולי,
הוא יעמוד שם.
עם זר ופרחים,
חלומות מתוקים,
מתאגדים לתוך עיניו.

ואולי אני ארגיש פתאום שמחה כל כך
כאילו לא פגעו בי, לא לחשו לי,
כי אין מי שישמע אותי צורחת גם מתוך שמחה,
וירגיש אותי
ואת מה שאני צריכה.

ואם יום אחד אפתח את עיניי,
אז אולי,
הוא יהיה שם
עם זר של קוצים,
חלומות נבולים,
נסגרים בעפעפיי.

ואם אין לי מילים לומר,
אז תתן לי,
רק,
את מה שאני צריכה.
מדהיםחלילוש
מדהים כמה שזה משקף..
מצטרף לחלילוש....אני הנני כאינני

לגמרי מדהים.

תודה לשניכם!!!אפילו
...רחל יהודייה בדם
זה יפה ויש בזה רכות


אהבתי
תודה לך!!אפילו
וואו מהמםפרח תלוש

יש בזה כ"כ הרבה,

התחברתי ממש

תודה על זה

תודה לך, על התגובהאפילואחרונה
מעייןשירה חדשה~

הדבר הראשון שהוא עשה אחרי הבום האדיר הזה היה לצרוח את שמה.

"מעיין!! מעיין!!"

היא לא ענתה לו. היה שקט כזה, מחריש אוזניים, והמון עשן אפור ומחניק והוא לא ראה כלום, והוא פשוט היה חייב לדעת מה איתה. איפה היא? היא עדיין במושב לידו? או שאולי היא עפה מהחלון והיא שרועה שם על הקוצים בחוץ? הוא חייב למצוא אותה, פשוט חייב. איפה היא הילדונת הזו, איפה היא.

הוא מושיט יד למושב ליד. לא מרגיש כלום. אחוז אמוק הוא פונה לכיוון הדלת, הידית לא נפתחת. "נו, תפתחי כבר," הוא מסנן, דוחף אותה בכל כוחו. למה היא לא נפתחת, אלוקים, למה לא שומעים את ה'קליק' הזה הגואל שמבשר שהדלת נפתחת, הוא אף פעם לא חשב כמה זה קריטי שדלת תוכל להיפתח. "תפתחי כבר, תפתחי," הוא צורח, כאילו הדלת הזו שומעת משהו, אולי בעצם היא כן שומעת כי באותו רגע הדלת נפתחת ועפה מציריה והוא עף איתה ומתגלגל על הכביש.

צפירה מחרישת אוזניים חולפת על פניו. הוא חייב לקום, אסור שמכונית תמחץ אותו, הוא חייב קודם למצוא את מעיין.

הוא מתרומם, וטס לצד השני של האוטו. איפה היא, איפה היא. הוא רץ למושב הקדמי, היא ישבה פה, זה פשוט לא הגיוני! היא הייתה חגורה? אולי היא בדיוק פתחה רגע את החגורה כדי להביא משהו מהמושב האחורי? הוא פתאום לא זוכר. החלון פתוח, שאריות של זכוכיות תלויות בו מלמעלה כמו מערכת של שיניים שבורות. היא עפה מהחלון? הלב שלו מתכווץ לרגע בפחד אימים. אם היא עפה מהחלון..

יצא לו לראות את זה כמה פעמים בתור פרמדיק של מד"א. אבל כשאתה נמצא בצד המטפל של האירוע אתה לא ממש מפעיל רגשות. רק כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה מספר לה על זה בשקט, בקצרה, שלא יפעיל לה יותר מידי את הדמיון. ואחר כך, לפני שהוא היה הולך לישון, הם היו מדברים שעות, שעות, על הכל, כדי שהוא ישכח ממה שראה היום ויוכל להירדם בקלות. ולפעמים הוא היה מתעורר מחלום כזה באמצע הלילה, ילדה שרועה בצידי הכביש, דוממת, וצעקות מסביב, "היא הייתה ברכב, זה לא הגיוני, אתם חייבים למצוא אותה", ולו אין כוח לצעוק בחזרה שהוא מצא אותה. היא פה.

הוא דוהר לאורך שולי הכביש. איפה מעיין, איפה מעייני שלו. הוא חייב למצוא אותה, זה פשוט לא הגיוני. איך זה קרה בכלל.

יש שם משהו. אולי זו היא? הוא מתקרב בריצה, לא זו לא היא. זה סתם בד מתנופף.

סתם בד?

הוא מרים את המבט שלו. לא סתם בד, זו פיסה מהחצאית שלה שנתפסה בשיח. הוא טס מעבר לשיח, הנה היא, האישה האהובה שלו.

"מעייני," הוא פולט וגוחן לעברה. ידו ממששת מאליה את צווארה, עדיין יש דופק, אולי יש מה להציל. "מעיין," הוא לוחש בקול נמוך, בהול, "תתעוררי מתוקה שלי. תתעוררי. רק תפקחי עיניים, רק תגידי לי שאת בחיים," הוא סוטר קלות על פניה, הלוואי שתתעורר כבר, שהוא יתעורר כבר, שמישהו יגיד לו שזה רק עוד חלום, "מעיין! בבקשה," הוא נושם נשימות קצרות, מהירות, "קומי כבר, מעייני, את לא יכולה ללכת.."

אנשים מקיפים אותו מכל עבר. "זוז, יאיר, תן לנו לעבור!"

איך הם יודעים את השם שלו, הוא תוהה, מרים עיניים ומזהה את יהודה שעובד אתו בתחנה.

"זוז יאיר!" הוא צועק לו, אלונקה מתקפלת בידיו. ידיים מברזל תופסות אותו ומזיזות אותו הצידה, לא מחכות לתגובתו. יהודה טס וכורע לצידה של מעיין, בודק לה דופק.

"יש – לה – דופק," יאיר מתנשף. לא מאמין שהוא נמצא בסרט הזה, שהוא כאן מהצד השני. יהודה ממשיך למשש, הרי הוא לא יכול לסמוך על מה שיאיר, במצבו, בדק. יאיר יודע את זה, ועדיין במקום כלשהו בליבו יש לו עוד מקום קטנטן בשביל להיעלב. באמת יהודה חושב שהוא לא יודע לעשות את זה?

"יש דופק." אומר יהודה בקול ענייני. "תעלו אותה על האלונקה." הוא פונה ליאיר. "אתה שב פה, אנחנו כבר נביא אלונקה בשבילך."

"מה אלונקה?" יאיר מבולבל, הוא רק רוצה לנסוע עם מעיין, לוודא שהכל בסדר.

"תסכל על הרגל שלך, יא יאיר. כולה מרוסקת. איך הצלחת ללכת לבד עד לפה אני לא מבין."

יאיר מביט למטה, אל הרגל. כולה שותתת דם. פתאום הוא קולט כמה כואב לו. "אבל מעיין," הוא מנסה מתוך ערפילי הכאב שפתאום תוקפים אותו.

"מעיין תהיה בסדר." יהודה עונה, ויאיר קורס לתוך הערפל.

 

***

קלישאה. קלישאה מהלכת. אולי לא ממש מהלכת, במקרה שלו. סתם קלישאה נכה.

הוא פותח עיניים לתוך חדר לבן. הריח, הריח הזה של התרופות. זה אשכרה כמו בספרים. האנשים לידו נראים לו קצת מטושטשים. איפה מעיין.

"יאיר," מישהו לוחש לידו, "יאיר, אתה שומע אותי?" הוא עוצם עיניים, הראש שלו כואב עד מוות, הוא מרגיש את הדם פועם ברקותיו.

"אמא," אישה לוחשת לידו, "יאיר התעורר!"

מי זאת, הוא תוהה, גלית? או אולי מיכל? ביום יום הקולות של אחיותיו שונים מאוד זה מזה, אבל בתוך הכאב והטשטוש אין לו מושג מי מהן היא הדוברת.

"יאיר, יאיריל'ה שלי." אמא דוברת אליו, את הקול הזה הוא מזהה גם מתוך שינה, למה עולות לו כאלה קלישאות הרי הוא באמת ישן עכשיו.

"אמאל'ה." הוא מצליח ללחוש, היד שלה מלטפת את ראשו והוא מצליח טיפה להתמקד. "אמאל'ה, איפה מעיין?"

"מה זאת אומרת איפה מעיין?" תוהה רבקה.

"איפה מעיין אמא?" צלילותו חוזרת אליו באיטיות עם כל הברה, ואמא שלו עדיין לא מבינה מה הוא רוצה.

"איפה היא כבר יכולה להיות?" היא מנסה לענות, ויאיר קוטע אותה, מתוח כולו.

"איפה אשתי אמא, איפה מעיין שלי. היא חיה? היא שרדה את התאונה?"

"ה' ישמור." רבקה לוחשת.

"היא מתה?" יאיר שואל בשקט, לא משאיר מקום להתחמקויות.

רבקה בוהה בו, המומה.

"אמא! תעני לי!" יאיר מנסה להתרומם, הוא לא יכול לסבול את המתח הזה. "מה קרה למעיין!"

"גלית," רבקה קוראת בדחיפות, "תקראו לאחות!"

"מה קרה אמא?" גלית נכנסת חזרה לחדר, "האחות בדרך, אל תדאגי."

"גלית," יאיר מנצל את הופעתה של אחותו, ושואל בדחיפות, "מה עם מעיין? היא בחיים?"

גלית מסתכלת עליו, המומה גם היא.

"מה זאת אומרת, יאיר?"

"מה מה זאת אומרת?" יאיר צועק. הוא מנסה לקום, הרגל צורחת לו מכאבים ולא אכפת לו, "איפה אשתי!" הוא שואג, "מה עם אשתי! תפסיקו לעבוד עלי!!"

הוא כבר יושב, מוריד רגל אחת לרצפה, מתעלם מהכאבים הבלתי נסבלים שברגלו הימנית, כשלפתע נשמע קול מוכר מדלת לחדר.

"יאיר?"

הוא מרים ראש, הפעם תורו להיות המום. זה לא יכול להיות.

"מה קרה, יאיר? אני פה, רק הלכתי להביא כוס מים."

יאיר רק מביט, לא מסוגל להגיב. איך זה יכול להיות. רבקה עוקבת אחריו מפינת החדר אליה נסוגה, מבועתת. מה קרה לבן שלה.

"יאיר," גלית אומרת בעדינות, כמו שמדברים אל תינוק, "מעיין פה, כמובן.. מה חשבת שקרה?"

יאיר צונח לכרים שמאחוריו. ההיסטריה שלו מתפוצצת לתוך עצמה, אין לו כוח להחזיק אפילו זבוב. מעיין פה, איך זה יכול להיות.

אין לו כוח לנשום.

מזווית העין הוא רואה את גלית סוחבת את אימו אל מחוץ לחדר, שומע אותה לוחשת, "הוא בסדר אמא, זה בטח רק בלבול כזה של הרגע הראשון אחרי ההתעוררות. אל תדאגי, אמאל'ה."

הן סוגרות את הדלת מאחוריהן, ומעיין מתקרבת אליו.

"אתה רוצה כוס מים, יאיר?" היא שואלת.

יאיר לא עונה, רק ממשיך להביט. איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות.

"יאיר?" מעיין מנסה לעורר את תשומת ליבו, פתאום הוא שם לב שהקול שלה חיוור מתמיד.

"מ-מה?" הוא שואל, מנסה להתאפס. מה קרה פה עכשיו?

"אתה מרגיש טוב? אתה רוצה אולי שאקרא לרופא?"

"ל-לא," הוא עונה בשקט, תוהה לעצמו אם נכון להעלות את זה עכשיו אבל זה נפלט לו לפני שהוא מספיק להחליט, "מעייני.."

"כן?" היא רוכנת אליו.

"אממ.." הוא מצליח לעדן את השאלה רגע לפני שהיא בורחת לו, "מה קרה לי?"

"עשית תאונה." היא עונה בקול עצור.

"איפה?" הוא שואל, "מתי? הייתי לבד ברכב?"

"בכביש 1," מעיין עונה לו, "באזור שער הגיא. היום בבוקר."

"והייתי לבד ברכב?" הוא שואל שוב, לחוץ.

"כן." היא מאשרת.

זה לא יכול להיות.

"אז זה הכל היה חלום.." הוא אומר בשקט, קולט מאוחר מידי שהוא אמר את זה בקול.

"מה היה חלום?" היא שואלת.

"לא, כלום." הוא מתחמק.

"נו." היא לוחצת, והוא יודע שהיא לא תיתן לו לדלג על זה ולכן אומר בשקט, "חלמתי ש," הקול שלו נסדק, החלום עוד חי בו כל כך, "חלמתי שהיית ברכב איתי."

"טוב, יכולתי להיות שם, אתה יודע." היא אומרת במרירות.

"את כועסת עלי?" הוא שואל, מבוהל כילד.

"כן." היא אומרת בשקט, "אבל זה לא לעכשיו."

הוא מתכוון למחות, הוא רוצה להקשיב לכעסה ולפייס אותה, מה הוא היה עושה אם היא באמת הייתה מתה, אבל הדלת נפתחת ועולה מכיוונה קול עליז, "שלום לחולה החדש שלנו! מה שלומך? הלשינו לי שהתעוררת!"

***

שבוע של בית חולים.

חדר לבן, אחיות רחמניות, המוני מבקרים ורגל אחת, מתפוצצת מכאבים.

מעיין כל הזמן מרחפת שם ברקע, הוא מתגעגע אליה כל כך, אבל הכל תמיד עמוס כל כך ומעיין מקבלת את כולם בסבר פנים יפות כל כך ועושה הכל, הכל כדי שלא יהיה להם רגע אחד שקט.

הוא רואה את הדמעות בגרונה. הוא רואה את הכעס בעיניה, הוא יודע, הוא י ו ד ע שהיא גם מתגעגעת, מתגעגעת נורא, והיא לא מוכנה להתקרב.

אם הוא היה יכול הוא היה מבקש ממנה שתודיע לכולם שיפסיקו לבוא, הוא רק רוצה שקט, אבל היא, כבר אמרנו, לא משאירה להם דקה לבד וכשלרגע קצר משתרר שקט כזה כי האחות גירשה את כולם כי נגמרה שעת הביקור, הוא מנסה לומר לה, "מעייני, אולי נבקש שמחר לא יבואו לבקר? אני מותש ואני גם מתגעגע אליך נורא."

מעיין מביטה בו כאילו הציע עכשיו משהו מזעזע, רעיון בלתי מתקבל על הדעת.

"מה פתאום, יאיר," היא אומרת בזעזוע, "סבא וסבתא שלך אמרו שיבואו לבקר מחר, אנחנו לא יכולים להגיד להם לא לבוא."

"אני בטוח שהם יבינו –" יאיר מנסה, אבל מעיין ממשיכה,  "גם אחותי תבוא, לא ראיתי אותה כבר חודש, ובטח אחותך תרצה לקפוץ ואולי גם אני אסע קצת הביתה לנוח ואני לא רוצה שתישאר פה לבד."

באמת? הוא רוצה לשאול, אבל לא שואל. באמת את לא רוצה שאשאר פה לבד? אז למה את כל הזמן מתרחקת ממני?

מעיין "יוצאת רגע לשירותים", ובינתיים מגיע חבר מהצבא שיאיר לא פגש חמש שנים וכשמעיין חוזרת הוא מנסה להיות שקוע בשיחת רעים קולחת.

מעיין מחייכת לעצמה חיוך שבקצהו נמצא כעס, ממש ממש קטן, ויאיר רק רוצה ללכת להוציא ממנה את הכעס הזה, הוא לא יכול לסבול שהוא שם.

מזל שעוד יומיים משתחררים.

***

ערב של קיץ.

כמה נפלא לחזור הביתה בערב של קיץ.

ריח של יערת הדבש נישא באוויר, זה היה הדבר הראשון שמעיין שתלה בגינה, עוד לפני שהם התחתנו ועברו לגור כאן.

האוויר מתוק ומבושם, צרצר מנגן לו מעבר לכביש, והאור מהבית נשפך החוצה ומאיר להם את החושך והכל נראה ומרגיש ומריח בדיוק כמו שצריכה להרגיש חזרה הביתה.

חוץ ממעיין.

הדלת נפתחת וגלית יורדת לקראתם בשביל.

"ברוכים הבאים," היא מחייכת, "הכנתי לכם ארוחת ערב קטנה וניקיתי קצת את המטבח כדי שתוכלו שניכם לנוח, אני חייבת לרוץ כי הילדים לבד בבית."

מעיין מחייכת חיוך מזויף. "תודה רבה, גלית." היא אומרת, ורק יאיר יודע שהיא שונאת, שונאת שנכנסים לה למטבח, בטח כשזה נעשה בלי רשותה.

גלית ממשיכה במורד השביל לעבר הרכב שלה, ומעיין תומכת ביאיר בדרך הביתה.

סוף סוף בבית.

הם חוצים את מפתן הדלת, והריח המוכר של בית מכה באפו של יאיר. מעיין מובילה אותו אל הספה, היא מתוחה כמו קפיץ, אולי עכשיו היא תיתן לו לדבר איתה?

הוא מתיישב על הספה באנחה, כמעט נופל עליה. הרגל המגובסת שולחת תזכורות מכאיבות לקיומה.

"אתה רוצה תה?" מעיין שואלת.

"את רוצה?" הוא עונה בשאלה, והיא פוסעת אל המטבח ומרתיחה מים.

"יש פה עוגיות שוקולד צ'יפס של גלית," היא צועקת לו, "להביא לך?"

"למה לא," הוא עונה, והקולות של שניהם כל כך עמוסים ברגשות שהוא תוהה איך הבית לא קורס תחתם.

קופסאות נגררות על שיש, סוכר נדחס תחת כפית, מים נמזגים לכוס.

יאיר מאזין מהספה החשוכה למחצה לנעשה במטבח המואר, למה היא כועסת כל כך. מעיין באה לכיוונו עם שתי כוסות תה ביד וקופסת עוגיות מתחת לבית השחי.

"לא היית חייבת לסחוב הכל בבת אחת," הוא צוחק למראיה, ומעיין עונה בלי חיוך, "למה אתה יכולת ללכת להביא את זה?"

יאיר משתתק.

מעיין מניחה את כוסות הזכוכית על השולחן הנמוך שליד הספה, מתיישבת ומניחה גם את קופסת העוגיות.

יאיר לא מביט בכיבוד המוצע. הוא מסתובב אל מעיין, תופס בידה.

"מה," היא אומרת באדישות, משחררת את ידה ושולחת אותה לכיוון הכוס.

"לא, מעייני –" הוא תופס שוב בידה, "אל תתחמקי. כבר שבוע את מתחמקת."

"אני לא." היא עונה בלי להביט בו.

"מעיין.." הוא אומר בקול הזה שלו, הקול הזה שלו שהיא חייבת להביט בו, הוא חייב כבר לשמוע.

היא מסיבה אליו עיניים נוצצות באופן מחשיד.

"מה קורה, מעייני." הוא מבקש. "תסבירי לי. אמרת לי לפני שבוע שאת כועסת עלי נורא, לא הסכמת להסביר, לא הסכמת להתקרב. עכשיו אין לך לאן לברוח," הוא שב ותופס בידה, "אני כאן. תכעסי עלי."

מעיין לא עונה. היא שוב מסובבת את ראשה לצד השני, וליאיר ברור שהיא בוכה.

"מעייני," הוא לוחש ברוך, מלטף את ראשה, "תסובבי אלי, מתוקה שלי. תבכי אלי. אני פה."

היא מוחה דמעה סוררת ולוקחת נשימה לפני שהיא מסתובבת אליו.

"הייתי בטוחה שלא תהיה פה." היא לוחשת בקול חנוק. "הייתי בטוחה שאתה עוזב אותי, שאני נשארת לבד."

יאיר שותק, ידו נשלחת אל עיניה, למחות דמעה. מעיין מתחמקת מידו וממשיכה בקול חנוק, "אלף פעמים אמרתי לך לא לגעת בפלאפון בנסיעה, נכון? אלף פעמים!" היא לוקחת נשימה, "ובכל זאת אתה עושה את זה שוב ושוב, ואני כמעט נשארתי אלמנה בגללך!!"

הדמעות זורמות על לחייה כמו מים, והיא ממשיכה בבכי, "אין לך מושג כמה פחדתי באותו בוקר.. לא ידענו איפה חטפת, היה חשש רציני לפגיעת ראש."

"באמת?" יאיר שואל בהפתעה.

"באמת," היא אומרת, "ואני התחלתי לדמיין את החיים שלי עם בעל פגוע ראש, איך עשית את זה לעצמך?" היא כמעט צועקת עליו, "איך עשית את זה? כמעט הרסת את החיים שלנו!" היא מייבבת, "איך אתה מרשה לעצמך לסמס בנהיגה כשאתה יודע שאישה מחכה לך בבית.. שאמא שלך דואגת לך.. שאחיות שלך אוהבות אותך.. איך אתה לא מתבייש?"

יאיר מביט בה, שותק. מה הוא יכול להגיד, כמה פעמים היא כעסה עליו על זה. הוא רוצה לשאול אותה איך היא יודעת, אבל ברור לו איך היא יודעת, גם בלי שחוקרי המשטרה יגידו לה היא הייתה יודעת.

היא מרימה אליו עיניים יפות, אדומות, כועסות, כואבות. "איך עשית את זה כשאני כל כך אוהבת אותך. איך יכולת."

הוא רוכן לכיוונה. עוטף אותה בידיו, מכסה את ראשה בנשיקות. היא מתכרבלת בזרועותיו, טומנת את ראשה בחזהו, הוא מרגיש את דמעותיה מרטיבות את חולצתו. מידי פעם היא פולטת השתנקות, והוא רק לוחש אל תוך שערה, "את כל כך צודקת מעיין שלי. את כל כך צודקת. סליחה," הוא לוחש לה, "אלף אלפי פעמים סליחה."

"אתה לא יודע," היא לוחשת לתוך חזהו, "אתה לא יודע את הפחד להישאר לבד. כל כך פחדתי," היא מתכנסת עמוק יותר בזרועותיו, "כל כך פחדתי לאבד אותך."

"אני יודע," הוא אומר לה בשקט. "אני יודע כמה פחדת. גם אני פחדתי להישאר בלעדייך."

"מתי פחדת," היא מרימה את ראשה אליו ומחייכת במרירות, "מתי פחדת, אתה ישנת לך היטב.."

"חלמתי." הוא אומר לה. "אמרתי לך."

היא נזכרת באיטיות ומהנהנת, כולה הקשבה. סוף סוף הוא יכול לספר לה, לשתף אותה בחלום הזה הרובץ על ליבו, מוחשי כל כך.

"חלמתי שאת איתי ברכב.. שעפת מהחלון.. הייתי בטוח שמתת, מעייני. רציתי למות גם, התפללתי שאמות. כל כך פחדתי להישאר בלעדייך. כל כך פחדתי מהידיעה שאני, אני עשיתי לעצמי הכל."

הוא משתתק, הפעם תורו להשתנק.

היא מלטפת את לחיו.

"אז גם אתה פחדת." היא אומרת בשקט, והוא מהנהן.

"חשבתי שגברים לא פוחדים אף פעם." היא מחייכת חיוך קטן, שבפעם הראשונה מזה שבוע יש בו רמז לחיוך שלה.

"גברים לא פוחדים רק כשהנשים שלהם נמצאות לידם." הוא לוחש, ולקול שלו מתגנבת קצת שובבות של לפני התאונה.

"אוח, נו" היא מוחה, "לא יכולת למצוא תשובה קצת יותר קלישאתית?"

"לא." הוא מחייך.

הם מביטים זה בזו בחיוך. הוא מלטף את לחייה.

"סליחה, אהובתי." הוא לוחש בשקט, ברצינות. "סליחה שגרמתי לך לחשוב, אפילו לרגע, שאני משאיר אותך לבד."

היא מביטה בו, מבטה מתרכך.

"הסליחה מתקבלת." היא אומרת בשקט.

כוסות התה על השולחן מעלות אדים קטנים.

...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה..
מעולהאם אפשר
כתוב היטב, מספיק מודע לעצמו כדי לא להיות קלישאתי, מספיק דרמתי כדי להיות מרגש... מעולה.
תודה רבה רבה לשניכם!שירה חדשה~


..בברסלב בוער אש!

אבא. מה זה הדבר ההזיה הזה?! קראתי ונשטפתי שם בפנים. עשית לי צמרמורת בכל הגוף.

זה כתיבה משוגעת וממכרת. אתה ככ נשאב לשם, ככ מרגיש בפנים ולא מצליח להפסיק לקרוא.

אני יגיד לך באמת, ריגשת פשוט. העלית לי דמעות לעיניים בכמה קטעים.

אני לא יודעת להסביר לך כמה מדהימה הכתיבה שלך. כמה את טובה.

את מוכשרת ברמה הזויה.

זה כזה.. אבאלה. באמת הכנסת אותי לשם וזה ככ נוגע עמוק עמוק בפנים.

זה מטורף ומעניין ואמיתי ויפה וכואב ככ. 

מדהים מדהים.

אפשר לשמור לי?

וואו איזו תגובה.שירה חדשה~

תודה רבה לך! כיף לדעת שנגעתי לאנשים בלב.

ברור שאת יכולה לשמור לעצמך

..בברסלב בוער אש!

תודה רבה לך נשמה טובה

וואו.ציפור שיר.
יש לך כתיבה מדהימה!
זה מיוחד ממש.
תודה רבה!שירה חדשה~


אני מעתיק לעצמי כדי לקרוא יותר מאוחר.אני הנני כאינני

מהסתכלות ראשונית נראה מעולה.

חזק ביותר, המסר הועבר!אני הנני כאינני


פשוט מרגש, כתוב יפה ו..מדהיםחלילושאחרונה

פעם ראשונה שאני מנסה לכתוב...החיים תותים????

אין גבול שלא חציתי

אין חומה שלא שברתי

אין שאלה שלא שאלתי

אין תשובה שלא קבלתי

שקוע בפינות אפילות

מחפש את המסלול לעלות

ובלילות...

אני חושב על היום שעבר

מפחד לדמיין את המחר

חושש שאכנע ואגיד נשבר

לא רוצה שיגידו זהו נגמר

ולא עשיתי כלום

רק הסתכלתי המום

נסחפתי בסערה למקום שאין דרך חזרה

...רחל יהודייה בדם
נוגע ויפה.

נגע עמוק
עשית את זה טוב
יפה מאוד!אני הנני כאינני

רוצים עוד ועוד!

~~מוצאת חןאחרונה

וואו.

מילים חודרות, תוכן נוגע.