ראשי מסתובב יותר מידי,המוח מת ליפול על הריצפה ולשחרר את עצמו מהכבלים הכבדים האלו שהחיים מזמנים.
אני מרגישה בסרט טורקי יותר מידי ארוך.
החיים שלי הם סרט ולפעמים לפעמים יש הפסקה קטנה,אנשים פונים לעיסוקיהם וגם בודקים אם נשאר קצת פופקורן בבר וקולה דיאטטית לפני שהסרט ממשיך ואז אני קוראת להם,שוב:
'הי!אנשים!הסרט ממשיך!בואו תראו עוד סצנה מחיי,היום אני נחמדה, אני מרשה לחשוף עוד קצת!' וכמו נמלים נמלים הם חוזרים,
צופים בי שוב,חלקם משתהים וחלקם מרימים גבות.
מה אכפת לי,האמת לא אכפת לי כבר מכלום.
אני מנסה לייצב לעצמי כרגע את דופק הלב,לא התאמנתי בבית איך סותמים מספיק טוב ולמרות שהחזרות הגנרליות תמיד מושלמות,
בזמן אמת מתפרקת מעבר למצופה.
'למה.את.כזאת.מטומטמת.',אני סונטת לעברי בשפה שרק הלב והגוף שלי שומעים,עדיין מנסה לייצב את עצמי ולאט לאט להתרגל להבנה שאני מוקפת באנשים ובאמא שבוכה לידי בכמויות של נחלים ונהרות וברופאים חמורי סבר ובגבול מידי אדום שחציתי.
כל אלה באים ללמד אותי עכשיו את תורת החיים.
יש בי השתוקקות לא מוסברת כרגע למיטה משלי על אי בודד ולדלי שיכיל את הדמעות שלי ולכמה עוגיות ולילד.
ועכשיו,רציני.נמאס לרדוף ולהיות נרדפת והכי גרוע,שאני זאת שרודפת ובורחת מעצמי.
עצמי הזאת שרק רוצה אהבה ורק רוצה רוגע ורק רוצה אבא אמא ילדים שולחן שבת כלב פרפרים גרביים חמות וחלות מקמח כוסמין.
עצמי הזאת משגעת אבל וואלה הרצונות שלה כל כך אנושיים ואני מתייחסת לעצמי שלי כמו שמתייחסים ל,ללא יודעת מה.
אלוהים מתי כבר יגמר המרדף הזה.
באלי חיים נורמאלים ולהתכרבל כשצריך ולעוף כשצריך ולשתות כוס שוקו חמה עם קש אדום ולעשות בועות כשצריך.
אני חושקת לאהבה ולא רק כשצריך.
אני אלמד אותי איך לתת לעצמי שלי אהבה,לא משנה כמה הדרך תהייה קשה.
.
"הי ילדה טובה..מה שלומך?",הפנים של אילנה דואגות וסבתיות כאחד,שולחנה הכחול מסודר בקפידה,עט אחד מונח עליו ושניי ספלים עם הדפס של פרפרים וקנקן תה חם שותקים עליו גם.
אילנה,פסיכולוגית מנומסת וחברה של אמא,נשמה טובה כל כך.
פעם בכיתה ט',בראשית הבלאגנים כשעוד הייתי מהנדסת כל בוקר מחדש את הצמה החסידית ומהדקת את הגרביון,התיישבתי אצלה לפגישה אחת על הכורסא הכחולה שלה כדי להימנות על אותם אנשים שצריכים עזרה בלהבין למה הם באו לעולם.
הכל אצלה בחדר כחול.
"רוחני כזה וזה שמייא..",היא הצטדקה בבת שחוק אחרי שעיניי נקרעו לרווחה מכמות ה'כחולים' בחדר.
היא הייתה נחמדה אז,אבל רק לתקופה של אז.
למה היא רואה אותי עכשיו במצב שפל כזה.
למה באתי בכלל.
"היו שיבושים ולכן אני פה..",אני עונה לשאלתה אחרי הרצת אינספור מחשבות וקורצת כמו שאני יודעת לקרוץ והיא מתמתחת כמו שאילנות יודעות להתמתח.
"מה קורה איתך בזמן האחרון?",היא מפגינה היום איכפתיות ממש, היקית הזאת.
"מושלם!נדיר!!קסום!!!",אני מפגינה אכפתיות ואופטימיות עוד יותר מימנה ומתחילה לספר לה לבקשתה מה קורה איתי בכללי ומה קורה איתי ביממה האחרונה לפי הנוסחה שלי ולפי הנוסחה של אמא ולפי עוד מלא נוסחאות.
"לאן את עוד רוצה להגיע?!",אילנה שואלת במבט משתהה ואני מגכחת,מתמתחת אחורה.צורבת לי נקודה עלומה בלב.
נו די,אני לא רוצה שאנשים יתערבו לי בחיים.
בעצם..אני מאוד רוצה שיתערבו לי בחיים עד שאלמד איך לחיות אותם,אבל זה כמובן,בסוגריים.
"תשמעי אילנה,לא התכוונתי לספר פה מידי על עצמי..רק הסכמתי לבקשתך וסיפרתי לך קצת כי את אדם חכם.עם התגובות שלך עכשיו את לא נשמעת חכמה..",אני מסננת לעברה והיא לא מתייחסת.
אולי חלק מתפקיד האנשים החכמים זה להראות שהם לא מתייחסים לכל דבר.נו שויין.
אילנה קמה כמו יקית מושבעת לעבר קופסא קטנה שקופה שנמצאת לה על מדף כחול בצד החדר.
"את רואה את הקופסא הזאת?זאת קופסא אדירה",המבטא הגרמני בולט מבין שינייה.
"אנשים כותבים בפתק כמה חלומות שהם רוצים להגשים ומקפלים את הפתק ופותחים אותו רק שנה אחר כך ובודקים אם הם אכן הגשימו את החלום.אני מציעה לך לעשות גם כן ככה.זה יותר חשוב ואמיתי מבריחה לאוורסט..או מ..",היא מניחה את הקופסא השקופה בתוך ידיי ומתיישבת מולי,מהנדסת מחדש את משקפייה על אפה הגדול,כאילו מתיימרת להיות האישה האחרונה שמצילה את הבת של החברה חנה תמם משאול תחתיות.
חכמה האילנה הזאת.
יש משהו מעייף באנשים חכמים..האמת שלהם מידי זועקת ומידי צודקת וזה עושה רצון להתקפל במיטה חזק ולסתום את האוזניים ולא להקשיב בכלל.
אז כן,אולי חתמתי ברית עם הכאב או שנשבעתי לא לעזוב אותו לעולם, כך או כך,נתקעתי במקום כבר תקופה ואני לא מצליחה להתקדם הלאה אלא רק מידרדרת אחורה.
"אני סתם גורמת לך לחשוב שאני יקית מעצבנת",אילנה צוחקת לעצמה פתאום ושולפת ממקום נסתר סוכריה על מקל ומביטה בי בעיניים של סבתות עם קוסקוס וקציצות.
אני בוהה בה.
"את אוהבת סוכריה על מקל?",אילנה מבררת בחיוך ואני חוטפת את הסוכריה מידה כמו ילדה קטנה ועונה בצחוק,"כן!!".
כך מסתיימת לה השעה,עם סוכריה על מקל בפה ואוטו לבן מצוחצח של יקית שמסיע אותי לאן שרצוני חפץ.
"תודה לך אישה טובה,אני מבטיחה להיות בסדר,הפעם על באמת.",אני אומרת לה לפני שרגליי דורכות על שפת המדרכה,ליד הטרמפיאדה ביציאה מהעיר והיא מהנהנת ואומרת ברצינות,
"שחר,את חשובה לאימך.תעשי הכל כדי שלא תאבד אותך.
את ראוייה לחיים,למרות הכל.אני מבטיחה לך.",היא מביטה לתוך עיניי והלב שלי נצבט מגעגוע, מתכרבל בתוך עצמו מחמת הקור החורפי.
"תחלמי עם הקופסא הזאת,זה אדיר",היא מסיימת וזורקת לעברי עוד סוכריה אדומה בצורת לב ואני מבטיחה לקנות קופסא,שיהיה.
אילנות זה שם של אנשים טובים.
הם רוצים רק טוב.
גם אמא זה שם של אנשים טובים רק שעם אמהות אתה צריך ללמוד איך הטוב שלהם מתבטא.
גשם מתחיל לרדת,השמיים נעשים אפורים עוד יותר.
אני נכנסת לתחנה,קופאת למחצה ודורשת אהבה למחצה,
לא צריכה עכשיו אף אחד מלבד מגע רך של טיפות גשם.
הן שלימות,הטיפות.
שלימות ויפות כל כך.מפיחות חיים.
האורות ליד הטרמפיאדה נידלקים,השמש מנסרת את סוף השמיים, מפילה את עצמה לאדמה רחוקה ודמיונית ומפנה מקום של כבוד לירח ולאהבה ולכוכבים למשמרת הלילה.
ירושלים שלי,אני בדרך אלייך.
הפעם בתחפושת שונה,מבטיחה.
לא רעב ולא צמא ולא לרדוף אותי ולהחביא את הראסטה החדשה בין התלתלים ולהתכנס בתוך המכנס הסורר.
הפעם מגיעים נקיים,
חוזרים אלייך כדי לחזור לעצמנו.
על באמת.
.
"בוווו!!"בר כמו ילדה קטנה מתגלה בין כל אנשי המרכזית,מטורללת מתמיד או כמו תמיד,יש עדיין חולקים בעניין זה.
"חחחחחחחחח י'מפגרת!!הפלת אותי לתהום!!",אני מתפוצצת מצחוק ובר ביחד איתי,נקרעת כבר בקטע מוגזם.
אני תופסת לה את הפנים ולוחשת "שש..ששש.." וממשיכה להתפוצץ איתה מצחוק.
"קחי פלאפל",היא זורקת פתאום לתוכי מנה ועיניי מתעגלות ומנסות לדחות את המתנה המגרה הזאת אבל שנייה אחר כך אני מכבה את השנאה ומדליקה את האהבה החדשה שלי ל'עצמי' שלי ושואלת בצחוק,"מה יש פה?"
"כרוב חמוצים חצילים חומוס פלאפל צ'יפס עוד פלאפל עוד צ'יפס סלט ונשיקה שלי",היא יורה את זה מהר,כאילו התאמנה כבר על איך לשכנע אותי לרדת על מנת הקרב הזאת בלי לצאת מובסת.
אני שותקת,היא מנסה להסתיר מבט מתחנן.
"אנחנו אוהבים את עצמנו?!",אני שואלת.
"אנחנו אוהבים עת עצמנו",אנחנו קובעות ושיניי נוגסות מהפלאפל החם,הכל כך ירושלמי הזה..הגשם עוד רוקד.
"בואי נחפש נטלה,אנחנו מתחילים להיות דתיים מחדש",אני חוזרת לצחוק המשוחרר שלי והיא מרצינה ממש,מביטה בעיניי כאילו מה כבר יש לה להגיד עכשיו ולאט לאט אומרת,"יש.נטלה. שם".
שקט.
פתאום אנחנו מתפוצצות מצחוק ורצות ליטול ידיים.
בר לא מתאפקת וחוטפת לי כמה כדורי פלאפל ובליבי אני מודה לה על הקנייה הזאת ומודה להוא שם למעלה שנותן לי להעניק ל'עצמי' שלי הרגשת אהבה.
"יש לי הפתעה..",בר מחייכת חיוך צופן סוד אחרי הביס האחרון בפיתה ומנוחה קלה על ריצפת המרכזית ואני מנסה לחשוב במה עוד הילדה הזאת יכולה להפתיע.
לא.לא רוצה זולות ולא רוצה טעמי סיגריות חדשים ולא רוצה מקומות חשוכים נוספים לרבוץ בהם.
באלי הפתעות טובות,שמביאות חיים.
"נו מה ההפתעה",אני מנסה להסתיר את הסקרנות הנוראית שלי וזה קצת ממש מצליח לי והיא נכנעת ומגלה-
"יש לי ספריי.
בואי נרסס."
הדרמתיות שלה יכולה להרוג אפילו ציפורים.
"את מצחיקה היום",אני עונה לה בחוסר רצינות והיא עונה ברצינות יתירה,כנראה לקחה את שלי,"בהחלט מצחיקה היום." ומקימה אותי אחרי כמה מילות תודה להוא מלמעלה על הפלאפל והכרוב ואנחנו רצות ומדלגות ומורידות נעליים ומתרטבות בגשם כמו שתיי משוגעות שרצות לאסוף את חלומן לפני שהוא יעלם.
אנחנו מוצאות קיר נטוש,מוזר קצת,מאחורי אחת החנויות היותר מוזרות של ירושלים.
"מה נרסס?צריכים משפט טוב..",בר חושבת בקול,זזה אחוזת טירוף קל.
אני מהססת רגע,מרססת-
)
)
️
