אביאור נולד אז.
אמא אמרה לי שיש לה סידורים היום ושאני אישן אצל שיר אבל רבנו היום בבוקר אז לא ידעתי מה לעשות. הייתי צריך מקום לחשוב בו אז ארזתי את הדברים ללילה והלכתי לגן שעשועים. היו שם הרבה ילדים, לא היה לי חשק לשחק אז ישבתי על הספסל. אמא אחת חשבה שאני עצוב ושאלה אותי אם הכל בסדר עניתי שכן ושאני חושב. היא התיישבה לידי וחיכתה שאדבר אז דיברתי "אני לא יודע איפה לישון הלילה. אמא הלכה ורבתי עם שיר הבוקר. אז אני חושב מה אפשר לעשות." היא שאלה איך קוראים לי ובן כמה אני עניתי לה שלא קוראים לי, אני בא לבד. וקודם שהיא תגיד בת כמה היא ואחר כך שתבקש ממני כי אסור לדבר עם זרים ואם היא לא רוצה להיות זרה אז היא צריכה לעשות הכרות. היא חייכה "קוראים לי מיטל אני בת שלושים ואחת, נעים מאד. אני גרה בבניין שם בקומה העשירית אני עובדת בראיית חשבון ויש לי בת, יובל, בת חמש עשרה מה עוד אתה רוצה לדעת?" זה נראה לי מספיק חשבתי אבל כבר ברחה לי תשובה אחרת "מה עם אבא של יובל?" מיטל שתקה ונשכה את השפה התחתונה. מהר אמרתי "סליחה. לא התכוונתי לשאול באמת, לפעמים המילים בורחות לי מהר מידי, גם אני לא אוהב ששואלים אותי על אבא." מיטל הסתכלה עלי ועיניה שואלות. ידעתי שזה לא יפה לשתוק עכשיו אחרי שהיא דיברה אז הצגתי את עצמי "לי קוראים לביא, (כי לביא זה חזק). אני חבר של שיר אה.. בעצם רבנו אבל נראה לי שאני עדיין חבר שלה כי נחזור להיות חברים. אני גר בבית מספר שבעים ושש בכניסה הראשונה בדירת קרקע. אני כל יום הולך להתחנך כי אמא אמרה לי שיש חוק חינוך חובה ואם אני לא אלך אז יוכלו להכניס מישהו לכלא בגלל זה, או אותי או את אמא. הכי אני רוצה שיכניסו את אבא. בצהריים אני חוזר הביתה ואמא בעבודה אז אני אוכל סתם משהו עד שאמא תבוא אבל לא תמיד אני מחכה לה שתבוא אז לפעמים אני לא אוכל. יש לי מחשב שיש בו המון דברים מעניינים. ואני כמעט כל יום הולך לשיר שהיא גרה ברחוב השני, לפעמים אני לוקח אוטובוס אבל רק לפעמים. בשבתות אני נוסע עם אמא לפארקים לפעמים אני הולך עם שיר והמשפחה שלה כי אמא הולכת לכל מיני מקומות ועושה כל מיני דברים" כל הזמן שדיברתי מיטל הסתכלה עלי והקשיבה לי "זהו. נראה לי. יש עוד משהו שלא אמרתי?" מיטל חייכה, היא מחייכת יפה. "אמרת מספיק לגמרי, נעים מאד" ולחצנו ידיים. אמרתי לה שבאמת נעים ושאלתי אם היא מדברת ככה עם כל אחד שיושב על הספסל היא שוב חייכה ואמרה שלא רק עם אנשים מעניינים וחכמים "ואת יודעת את זה לפני?" לא, היא הסכימה בקלות.
לביא ילד ללא גיל הוא עדיין ילד. הוא חכם. ונבון.
הוא שונא את זה שהוא שונא את אבא שלו יותר משהוא שונא את אבא שלו.
הוא לא אוהב לישון מחץ למיטה שלו.
הוא מאד מאד אוהב את אמא שלו למרות שהוא שונא את זה שהוא לא מבין אותה
הוא שונא את העבודה של אמא שלו, כי היא לוקחת לו אותה ליותר מידי זמן.
הוא שונא חוקים והוא שונא שאנשים לא אחראים.
הוא שונא שהחופש נגמר.
הוא שונא את הלילה. הוא מפחיד מידי אותו ולא נותן לו לישון.
הוא שונא שמבוגרים חושבים שהוא טיפש ושהם חכמים.
הוא שונא לריב עם ילדים שסתם נהנים לריב איתו.
הוא שונא שקוראים לו בשמות לא יפים בגלל אבא שלו. זה הכי פוגע בו.
הוא שונא שמדברים עליו מעל הראש.
הוא שונא שבגלל אבא שלו הוא לא יכול להיות רגיל. אף פעם. כי כולם יודעים שהוא הבן של אבא שלו.
הוא שונא את זה שרק שיר חברה שלו כי כל השאר מתרחקים ממנו למרות שהוא יודע שהוא מעדיף אותה מכל שאר הילדים.
לביא בכלל לא אומר שהוא שונא. הוא יודע להבליג. הוא גם בוכה הרבה כשלא רואים כדי שהלב לא יהיה מחסן וכדי שלא ילעגו לו יותר אז הוא בוכה רק רחוק מהעיניים שלהם. יש לו מחבוא קבוע בפארק שבדרך הביתה הוא מתעכב שם בערך חצי שעה כל יום לפעמים יותר לפעמים פחות במחבוא הזה הוא שם כל מיני דפים שהוא קשקש עליהם. הוא גם הורס שם את כל הדפים שמכניסים לו לתיק עם ציורים לא יפים ילדים גדולים שרוצים לנקום באבא שלו ולא מבינים שלביא הוא לא אבא שלו וגם הם לא מבינים שזה לא עוזר לנקום אם רוצים לשנות אז צריך להבין שיש פה מישהו שכואב לו כמוכם שלא יודע מה לעשות עם הכאב שלו ואם אף אחד לא יתגבר על הכאב שלו אז כל השנאה רק תגבר ותגבר ולא יהיה טוב לאף אחד אז לביא החליט כבר ממזמן שהוא חזק מספיק כדי להתגבר, לכן קוראים לו לביא.
אמא אמרה לי שיש לה סידורים היום ושאני אישן אצל שיר אבל רבנו היום בבוקר אז לא ידעתי מה לעשות. הייתי צריך מקום לחשוב בו אז ארזתי את הדברים ללילה והלכתי לגן שעשועים. היו שם הרבה ילדים, לא היה לי חשק לשחק אז ישבתי על הספסל. אמא אחת חשבה שאני עצוב ושאלה אותי אם הכל בסדר עניתי שכן ושאני חושב. היא התיישבה לידי וחיכתה שאדבר אז דיברתי "אני לא יודע איפה לישון הלילה. אמא הלכה ורבתי עם שיר הבוקר. אז אני חושב מה אפשר לעשות." היא שאלה איך קוראים לי ובן כמה אני עניתי לה שלא קוראים לי, אני בא לבד. וקודם שהיא תגיד בת כמה היא ואחר כך שתבקש ממני כי אסור לדבר עם זרים ואם היא לא רוצה להיות זרה אז היא צריכה לעשות הכרות. היא חייכה "קוראים לי מיטל אני בת שלושים ואחת, נעים מאד. אני גרה בבניין שם בקומה העשירית אני עובדת בראיית חשבון ויש לי בת, יובל, בת חמש עשרה מה עוד אתה רוצה לדעת?" זה נראה לי מספיק חשבתי אבל כבר ברחה לי תשובה אחרת "מה עם אבא של יובל?" מיטל שתקה ונשכה את השפה התחתונה. מהר אמרתי "סליחה. לא התכוונתי לשאול באמת, לפעמים המילים בורחות לי מהר מידי, גם אני לא אוהב ששואלים אותי על אבא." מיטל הסתכלה עלי ועיניה שואלות. ידעתי שזה לא יפה לשתוק עכשיו אחרי שהיא דיברה אז הצגתי את עצמי "לי קוראים לביא, (כי לביא זה חזק). אני חבר של שיר אה.. בעצם רבנו אבל נראה לי שאני עדיין חבר שלה כי נחזור להיות חברים. אני גר בבית מספר שבעים ושש בכניסה הראשונה בדירת קרקע. אני כל יום הולך להתחנך כי אמא אמרה לי שיש חוק חינוך חובה ואם אני לא אלך אז יוכלו להכניס מישהו לכלא בגלל זה, או אותי או את אמא. הכי אני רוצה שיכניסו את אבא. בצהריים אני חוזר הביתה ואמא בעבודה אז אני אוכל סתם משהו עד שאמא תבוא אבל לא תמיד אני מחכה לה שתבוא אז לפעמים אני לא אוכל. יש לי מחשב שיש בו המון דברים מעניינים. ואני כמעט כל יום הולך לשיר שהיא גרה ברחוב השני, לפעמים אני לוקח אוטובוס אבל רק לפעמים. בשבתות אני נוסע עם אמא לפארקים לפעמים אני הולך עם שיר והמשפחה שלה כי אמא הולכת לכל מיני מקומות ועושה כל מיני דברים" כל הזמן שדיברתי מיטל הסתכלה עלי והקשיבה לי "זהו. נראה לי. יש עוד משהו שלא אמרתי?" מיטל חייכה, היא מחייכת יפה. "אמרת מספיק לגמרי, נעים מאד" ולחצנו ידיים. אמרתי לה שבאמת נעים ושאלתי אם היא מדברת ככה עם כל אחד שיושב על הספסל היא שוב חייכה ואמרה שלא רק עם אנשים מעניינים וחכמים "ואת יודעת את זה לפני?" לא, היא הסכימה בקלות.
לביא ילד ללא גיל הוא עדיין ילד. הוא חכם. ונבון.
הוא שונא את זה שהוא שונא את אבא שלו יותר משהוא שונא את אבא שלו.
הוא לא אוהב לישון מחץ למיטה שלו.
הוא מאד מאד אוהב את אמא שלו למרות שהוא שונא את זה שהוא לא מבין אותה
הוא שונא את העבודה של אמא שלו, כי היא לוקחת לו אותה ליותר מידי זמן.
הוא שונא חוקים והוא שונא שאנשים לא אחראים.
הוא שונא שהחופש נגמר.
הוא שונא את הלילה. הוא מפחיד מידי אותו ולא נותן לו לישון.
הוא שונא שמבוגרים חושבים שהוא טיפש ושהם חכמים.
הוא שונא לריב עם ילדים שסתם נהנים לריב איתו.
הוא שונא שקוראים לו בשמות לא יפים בגלל אבא שלו. זה הכי פוגע בו.
הוא שונא שמדברים עליו מעל הראש.
הוא שונא שבגלל אבא שלו הוא לא יכול להיות רגיל. אף פעם. כי כולם יודעים שהוא הבן של אבא שלו.
הוא שונא את זה שרק שיר חברה שלו כי כל השאר מתרחקים ממנו למרות שהוא יודע שהוא מעדיף אותה מכל שאר הילדים.
לביא בכלל לא אומר שהוא שונא. הוא יודע להבליג. הוא גם בוכה הרבה כשלא רואים כדי שהלב לא יהיה מחסן וכדי שלא ילעגו לו יותר אז הוא בוכה רק רחוק מהעיניים שלהם. יש לו מחבוא קבוע בפארק שבדרך הביתה הוא מתעכב שם בערך חצי שעה כל יום לפעמים יותר לפעמים פחות במחבוא הזה הוא שם כל מיני דפים שהוא קשקש עליהם. הוא גם הורס שם את כל הדפים שמכניסים לו לתיק עם ציורים לא יפים ילדים גדולים שרוצים לנקום באבא שלו ולא מבינים שלביא הוא לא אבא שלו וגם הם לא מבינים שזה לא עוזר לנקום אם רוצים לשנות אז צריך להבין שיש פה מישהו שכואב לו כמוכם שלא יודע מה לעשות עם הכאב שלו ואם אף אחד לא יתגבר על הכאב שלו אז כל השנאה רק תגבר ותגבר ולא יהיה טוב לאף אחד אז לביא החליט כבר ממזמן שהוא חזק מספיק כדי להתגבר, לכן קוראים לו לביא.
