שרשור חדש
לא לפחד מאנשים, לאהוב.שוני
אין מה לפחד מאנשים.
זה בלוף, כולנו לבבות שבורים.
כולנו שומרים על הלב מפגיעה.
מזנקים על הלשון
מפקחים על כל מילה.
כולנו נשמות טובות
חסרות הגנה.
כולנו ילדים בלי הורים בסביבה.
אין מה לפחד, לכסות.
אפשר לנסות
לאהוב
להרגיש, בכנות.
טיפת חמלה.
אין לאן לברוח,
כולנו בני תמותה.
ואואואווו זה מושלםבלונדינית עם גוונים
..חלילוש
כ''כ נכון..הלוואי..
כל מילה בסלעפסגות
אין מה לפחד מאנשים
אשכרה
תודהשוני
יפה ככ.ציפור שיר.
אמיתי לגמרי.נעלם.


..ניצוץ.אחרונה

לאהוב. אין מה לפחד.

וואו, תודה נשמה טובה (:

...רחל יהודייה בדם
שאג ילד,
יום אחד מישהו
יבין
את השאגה
שלך.

🔹
וואוארץ השוקולד
קצר וקולע
בשמחה, תודה לך על השיתוף והכתיבהארץ השוקולד
אהבתי רצחחהיי לכולםם


יפה, עוצמתיחלילוש
נכון💓שוני
תודה לך🙏..רחל יהודייה בדם
..נעלם.

אמן הלוואי.

כל יום מחדש מחכה להבנה של מישהו..

עוד יבוא.

הלוואי.

...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה יבוא.
בטח יבוא

ואולי זה כבר כאן,
רק שאנחנו
מחכים למישהו, אחר
כמותהHodaya11
היא לא כמוני,
ואני לא כמותה .
יש דימוי.
יש רצון להידמות
אבל לא רצון שלם.
יש שמחה באיפה שאני
אבל אני רואה את השמחה באיפה שהיא
למרות החסרון שאני יודעת שקיים לה שם.
זה קושי
ועבודה .
הראש יודע את האמת
אבל הלב מנסה לצייר כל מיני סיפורים ותירוצים מהרצון האמיתי שלך
ומהדרך שכולם יודעים שהיא שלך.
את יודעת את האמת אז מה העניין?
למה המסכות ולמה כל זה?
תנסי למצוא את מה שגורם לך להיות מאושרת ולא מה שגורם לאחרים אושר בהכרח יכול להיגרם גם לך.

👍 מסר חשוברחל יהודייה בדם
ממנעלם.אחרונה

יפה.

היא עוד תצליח.

לעשות רק מה שרוצה באמיתי בלי פשרות.

הלוואימזמור לאל ידי
הלוואי היינו יכולים
להישאר ידידים
לא חייבים, לא מחויבים
לאהבה עיוורת
לאהבה נכזבת
הלוואי היינו יכולים
לחיות ללא חוקים
בלי רגשות, בלי משחקים
מטופשים, מסוכנים

הלוואי היינו יכולים
לאהוב לא את הנפש
לגעת, להאמין, לחלוק
את הבדידות הכוספת
המבקשת מרגוע
וזועקת ללא הרף
הלוואי היינו יכולים
שוב לגעת בתשוקה עיורת

לא להניח לעבר
להכתיב את עתידנו
לחולל במחול של תשוקה
את האושר של חיינו
ללא טעם, ללא מילים
רק שיכרון חושים של לילה
ללא בוהק ערפילי
או זיכרון סוער בזעם

לוואי היית שבה
אבל לא כמו אז
שונה, אולי בוגרת
מניחה לעבר

לוואי היינו נפרדים
אך נשארים מחוברים לנצח
במחול של זעם ורגעים
חדורי תשוקה ולהט

...רחל יהודייה בדם
אתה כותב יפה ונוגע..

~~מוצאת חן

יפיפה!!

ממש הזדהתי.

השירים שלך פשוט מרגשים.

תודה לכן, מרגש לשמוע שזה נגע בכן🙏מזמור לאל ידי
וואו.נעלם.אחרונה


אתגר כתיבה 8# לקחת שיר מוכר ולשנות אותו בהתאם לתקופה:מזמור לאל ידי
קר היה כל כךמזמור לאל ידי
קר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
להתכסות עמוק בפוך
ולברוח אל מקום
שבו כמו פיזמון
חמים, נעים, ולא קפוא

בנאדם
כקרחון קפוא על מים
ואל חום רק כוסף
בנאדם כקרח מול שמיים
מייחל לאש...

אז קפאתי כבר
רעדתי כמו עכבר
רטוב, קפוא
וגם רעב
אין טיפת שמיכה
שכוח בה נהיה
לחמם מעט
גוף דואב

בן אדם
כקרח בתור פרייזר
חום רק מבקש
בן אדם כשלג
ללא סוודר
משווע לאש

בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים קפאתי כסופה
שבתי אל ביתי למצוא מזגן איתי
עד בוא הכפור הנורא...
תודהמזמור לאל ידיאחרונה
...אמרלד
קרקע זרועה
מכשולים
טיפחתי גובה
מקשיים.

כשנגמר בי
הכוח,
כשנשברתי, ניסיתי
לשכוח-

לא חיכיתי
לרוח
שתאמר לי
לנוח.

אדמה צרובה
אש.
לחשה, צעקה
תתעקש.

בטרשים ניצן
אשתול...
ובכל זמן
אעמול

ומפריחה שתחילתה
שלכת
הקצירה בעיתה
מבורכת.

( נכתב כסיום לעבודה...)


...רחל יהודייה בדם
חמוד, אחלה חריזה..
תודה רחל 🙂אמרלדאחרונה
מנסה את כוחי(^-^)

 

חַיָּל,
חֲדַל אֵשׁ
עַל כּוֹחוֹתֶיךָ -
שֶׁלְּךָ.

 

🌹

 

זה עמוק(:אחרונה

פעם כתבתי לעצמי משהו דומה, 

זה מתומצת ויש בזה משהו חזק

 

שיר לא גמורבין הבור למים

במבט מרוחק, מרחם
מביטים אל החוץ וזורקים לו מטבע -
לשון שתצליף את צערם המדומה
והוא בודד, בחוץ
והוא חש מרומה

בשפה מהודקת, בצקצוק מתנשא
ישתתפו באמפתיה, בכאב מעושה
ירצו אותו רחוק
יאהבו אותו כואב
העיקר שיספק להם חומר ללב.


הערות מישהו...ביקורת?
סוף השיר קטוע מידי?
באלי כבר להעיף את השיר הזה מהטיוטות
...רחל יהודייה בדם
אני אהבתי את זה מאוד.

הייתי מורידה את החש מרומה, ומשאירה את הדגש על הנותנים בלי לדבר על המקבל.

חוץ מזה,לא הייתי משנה.
תודה אהובהבין הבור למים
מבינה, אבל אני רוצה שתישאר חריזה מסוימת...
רגע, זה לא מרגיש קטוע?
הו וואופרח תלוש

איזה כיף להיכנס ולראות שהעלת שיר(:

אהבתי אותו במיוחד, ממש יפה.

והסוף... מדהים, לדעתי הכי טוב שתשאירי אותו ככה. שורט.

הי תודהבין הבור למים
הוחמאתי (:
איזה יפה(:

זה עושה משהו צובט כזה בלב

עצוב קצת ונוגה
 

דווקא אהבתי את ה'חש מרומה', 

זה מעורר רחמים כזה, שורט, אמיתי, לא יודעת

 

יש לך מילים מדויקות

נהדראם אפשר
הסוף נשמע אחלה לדעתי.
ואני מסכים עם @רחל יהודייה בדם לגבי ה'חש מרומה', מצד שני כן כדאי לדעתי להשאיר את החריזה, אולי אפשר להחליף במשהו יותר נטרלי שידגיש את הבדידות באופן עקיף, אולי 'ברחוב ההומה'..?
תודה לכםבין הבור למים
אנסה לחשוב על משהו 👍
למה לא גמור?אפילו
שיר מהמם.
ואני דווקא חושבת שהחש מרומה ממש מתאים...
הוא רוצה את הקרבה, וחשב שיקבל אותה, אבל הם ''רימו'' אותו ומשתמשים בו רק כאספקת חומר ללב...
^^(:

גם אני הרגשתי ככה

תודה שתיכן (:בין הבור למיםאחרונה
קיצור, היופי בעיני המתבונן (;
חח, נראלי השיר הזה ישאר במגירה בינתיים
לא אשכח את בית אביאנא עבדא דקב"ה

 

איזה כאפה, איזה אי נעימות

כמה מכות חטפתי, אבל זה לא המהות

הריחוק, הבדידות, לי הכי כאבו

הנסיונות, הקשיים, הכאבים, מאז רבו

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

התחלתי בחוף, ים גואה, רוח סערה

נתקענו באי קטן, ספינתנו נשברה

תרנו אחר אוכל, להשביע נפשנו, ברוח הקרה

אך ישועתנו, לא נתמהרה

בסוף מצאנו רפסודה, נפשנו בערה

מהאי יצאנו, אך עוד לא הגענו לאורה

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

הגענו לחוף, התחלנו להתקדם לעבר ההרים

הדרך לא ארוכה, אך אנחנו סוערים

כבר עברו להם כמה ימים, מימנו נגמרים

עברו להם עוד יומיים, כבר אין לנו כוח ראש להרים

בעודנו במסע חיינו, כמעט נשברים

יצאנו תשעה, בים חמישה, עכשיו רק שלושה נשארים

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

ישבנו שלושתנו, באמצע המדבר

ארץ ציה וצלמוות, בה איש לא עבר

הי תראו זה לא הגיוני, מתקדם לעברנו ההר

סיננו, על מי אתה עובד, זה ממש מוזר

כשנכנסו לתוך העיר, גם שם, זה לא נגמר

ישבנו בשבי, חיכינו לדין שלנו מחר

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

נכנסנו להיכלו של המלך הזר, מרגיש בבית

אבל שם עורב, לא יונה עם עלה זית

מלך זעוף פנים יושב, לצידו עיט

ראשנו מורם, בליבנו שמיר ושית

 דיברנו, התחננו, אך בסוף לא לנו זה הבית

תוך כמה דקות, בדרך ליער, בתוך נהר, בשייט

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

בעודנו עומדים, בתוך יער עבות

מדלגים ועוקפים, שאריות מקרבות

באוויר שנושמים, מרגישים אכזבות

התקדמנו בזריזות, מסביבנו חיות רעבות

בצד שיירת נמלים, רכבות, רכבות

הנה אור, נקטעות המחשבות

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

והאור חזק, לבן ומסנוור

נשארנו שניים, רק אני ועוד חבר

הליכה, התגנבות, לטירה שמעבר

בגדנו קרועים, כאילו הוצאו מקבר

אותנו זה לא מעניין, כאבנו הצטבר

כמו האבק, שלפנינו התחבר

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

בתוך הטירה עלה זית, מלך עם ראש שמוט

ראינו אותו, צנום, חלש, מבקש נפשו למות

רצינו לעזור, לא יודע למה, העיקר לא התעלמות

ניגשנו לכיסאו, איזה יופי ממש שלימות

משרתו אמר לנו, מלכו באילמות

לבנו אמר תלך, מחתרט הוא על האטימות

 

(פזמון)

הייתי פעם בהיכלו של מלך

אוי, זה היה נהדר

עד שאבי, אמר לי תלך

אין כבר הוד ואין הדר

במסעות, בטיולים, במדבריות בשבי

לעולם לא אשכח! לא אשכח את בית אבי!

 

לא שכחתי. אבא! אני שומע את עצמי צועק

בכל כוחי, שפתאום נהיה, אני רץ מחבק

אבא! חזרתי, בבקשה אותי אל תרחק

הייתי במסע, הבנתי, סיימתי להיאבק

אבא, זה באמת אני, בנך, במלך דוחק

המלך מסתכל, ניצוץ, בעיניו דולק

 

(פזמון)

עכשיו בהיכלו של מלך

אוי, זה נהדר

 אבי חזר בו

יש כבר הוד ויש הדר

בארמונות, בחדרים, בכיסאות, בישיבות

לעולם לא אשכח! ולא שכחתי!

לא שכחתי את בית אבי!

...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה יפה מאוד,
נוגע וציורי..

כתבת טוב
הלב והתקופהפסגות
תקופה פג תוקפה
כך ידעתי מעולם
אך לא עתה
כשנהפכה לשנה
חוזרת ונישנת
שונה מההתחלה
ואין זה חדש בשבט
שגשם עז ניתך בעוצמה
אך לא עתה
כשימי קיץ התנחלו בביתי שבועות
והייתי מקיצה מאור השמש החמה

ליבי
יבש
מהחום
נאטם
מהתקופה
וכשהגיע הגשם
היה צמא לברכה
אך סגר הסדקים
לא נתן לטיפות
לנפוח בו חיות
לשחרר נשימה
...רחל יהודייה בדם
זה יפה וכואב.

יש בזה הרבה רגש
תודה לךפסגותאחרונה
תגובת הארה (לפחות בנסיון..) למשוררי היאושחלילוש
למשוררי היאוש (בלי נימת זלזול. זה גם אני..)-
איש יקר האיר לי נקודה ואני חושב שיש בה משהו.
העניין הוא, שכשהאדם נמצא ביאוש כללי ואינו מוצא אור בחייו, אל יצפה שאם הוא ישכב במיטה בבטלה פתאום יתעורר בו רצון עז לעשות משהו..
אני פגשתי את היאוש כמו מין ערפל כבד סביבו ואינו רואה כלום, ריק שכזה. ואז צריך לעלות לאיזה מקום גבוה כדי לראות מה הולך. המקום של הבטלה והרפיון לא מוליד! הוא רק משקיע אותנו, חלאס לעבוד על עצמנו...
אבל כשהאדם מתגבר, אפילו קצת, הוא מניע מערכות עם האמון הזה בתקווה. כשהוא מתגבר פתאום שרירים רפויים שבים לפעולה, והמון מהתחושות והדחפים שתפסו מקום אצלנו ביאוש- נעלמים כבמטה קסם.
כלומר, בעצם זה שמתגברים מעוררים את הרצון. דווקא מתוך האמון שאני יכול וראוי, צפים ועולים דברים מעומק אישיותנו.
משל לקברניט, שבעת סערה או מצוקה נטש את ההגה, מתוך רפיון. ובזמן הזה ההגה משתולל בחוסר כיוון, ומטלטל איתו את הספינה האדירה. אז בפשטות, ברגע שיחזור הקברניט לאחוז בהגה, מיד ייעלמו כל הפניות המעוותות.
כל היצרים והתחושות השליליות תפסו את ההנהגה שלי, כאילו שזה אני...אבל בשניה שאני מזכיר שאני בעל הבית (על ידי גבורה) כולם פתאום קטנים ותופסים מקום שולי בחיי.
בבחינת 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות' ממש.
ברור שכל זה מנקודת המבט שלי, אבל אולי ניצוצות מחיים יאירו בליבך. מקווה לשלומך באמת.

נ.ב. מרגיש בבית בפורום הזה לכן מפרסם פה..
מקסיםבין הבור למים
לענ"ד, לשורר את היאוש לשיר, זה כמו לעלות, להביט על המצב מלמעלה ולצאת מאותו ערפל
(בפוטנציאל)

#סתם הערה
מענייןחלילוש

את מתכוונת כשכותבים אחרי היאוש?

 

לאבין הבור למים
(ואפילו להפך)

זה נותן מקום מסוים של פורקן וביטוי של הרגש החוצה
ומתוך זה אפשר לעלות

כמובן, זה לעניות דעתי בלבד
וכל זמן שזה לא מתוך מקום של לשקוע ביאוש
תודה על זהאם אפשר
עבר עריכה על ידי אם אפשר בתאריך א' בשבט תשפ"א 23:01
לא התכוונתי לפרסם, אבל בתגובה להודעה של @חלילוש ולתגובה של @בין הבור למים . לא כהבעת דעה, ראשוני ולא כל כך מהוקצע..


איני מרגיש סתם כך ביום רגיל,
אני נישא על כנפי הקלישאות אל השקיעה
פורח ברוח הלילה, אלף לילה.
מדלג מחיוך לחיוך-
כמו ריקוד הקרפדה הענוגה בין שושנות המים,
שלא אפול.
ואם אפול (?)
אצלול לחשכה באותו הרוגע שתחת המים
לא לנשום לא לנשום לא לנשום.
לנשום
נשימה רדודה. רדודה.
שטחית, סתמית.
להתכהות בחשכת הלילה העמום,
לחלוץ חושים כמו נעלים מסריחות בסוף היום
להניח את מה שיש על השידה
לבלוע גלולה ועוד גלולה
לגלגל אותי הלאה.
לקום, לצחוק,
לחייך משיכחה לשיכחה
להדרדר, לא לצנוח, לשחרר אחיזה ולהחליק מעדנות למטה למטה אל בין הסדינים,
לפשפש, להתרגש, להחלש.
לצנוח, כמו נוצה
כמו קציצה של בוץ על הרצפה
להמרח, לעצום עיניים, לרצות לא לרצות.
להיות רוצה לא להיות.
זהו.
















וואו...חלילוש

אין לי מילים...אהבתי את השורה 'כמו קציצה של בוץ על הרצפה', זה מגחיך את כל המצב..

לא קלטתי הכל ולא הרגשתי מה במילים אבל בקריאה ראשונית, זה תיאור אכזרי של שקיעה עמוקה ביאוש.

יפהבין הבור למים
תיאורים יפים, מבטא היטב את הרעיון
המעברים חדים ככ בכוונה?
"לצנוח, כמו נוצה
כמו קציצה..."
זה בום, ניתק אותי לרגע מתחושת העמימות שמועברת
(אותו דבר הנעליים, אבל פחות דרמטי)

כןאם אפשר
זה חלק מדיסוננס בשיר, מתודה של צניחה פתאומית, עם תוכן של הדרדרות איטית ועליות כמו גיחות, דילוגים.. לא יודע מה זה אומר, כך יצא..🤷
אגבבין הבור למים
הזכיר לי משום מה שורות משיר אחר שלך, שאז תפסו אותי

בתנועה של כניעה, כנוצה
לא רוצה או רצוצה
לא מחפשת מה תמצא
...
מרוחק, קהה
זהה
אכן,אם אפשר
אני מניח שהקשר די ברור...
לא?
כןבין הבור למים
אבל פחות לבית הראשון באותו שיר, אאל"ט
תודה על אמירה ברורה ואמיתית שכזו.אני הנני כאינני

אשריך, נשא את דגל הברירות!

אינשאללהחלילוש
הלואיפסגות
ונדע להתגבר, להסתכל על כל הערפל הזה מלמעלה
כתבת יפה!
..חלילוש
אמן
תודה!
האמירה יפה, אבלאנא עבדא דקב"ה

אני מאוד מתחבר לכתיבת יאוש מכמה סיבות:

א. זה עוזר לי צאת ממנו, לעשות בירור עמוק ואמיתי עם עצמי ולהעלות את זה החוצה.

ב. ככותב, הקב"ה נתן לי כישרון "לשחק" לאנשים ברגש, בתוך התחום של רגש אין הרבה בחירה. ברגש של אהבה אני לא מתכוון לגעת, שמחה זה המון פעמים יוצא רדוד ולא ראלי (לפי דעתי), ותקווה זה רגש חזק, אבל גם בסיפור, גם בשיר וגם בסרט ככל שהבעיה, הקונפליקט, המשבר יותר גדול, ככה התקומה תהיה יותר גדולה. ככל ששלושת הבתים של הכאב והייאוש יהיו חזקים ועמוקים יותר ככה הבית האחרון של התקווה יהיה יותר חזק.

ג. אני נוהג לשזור בתוך השירי יאוש שלי המון תקווה, עם זאת הקפיצות התמידיות בין יאוש לתקווה הופכות את זה ליותר אמיתי.

ד. לכתוב שיר הרבה פעמים יכול להיות בריחה, לברוח מהכל, כשמישהו בורח והוא פורק את הייאוש בתוך השיר (ומתקדם הלאה) זה מאוד מועיל וחזק.

האמתחלילושאחרונה
בכלל לא התנגדתי לשירים שמבטאים יאוש ולרוב זה גם חשוב.
עמוק בבוראנא עבדא דקב"ה

שיר שכתבתי, בשיר יש "מספר", אשמח אם תכתבו מי המספר לפני שאתם קוראים את שני הבתיים האחרונים.

 

כל הכבוד, התחפרת בכאב

צודק שעזבת, את הכוחות זה ממך שואב

עכשיו אתה במדבר, לא צמא ולא רעב

עכשיו אתה לבד, לא שונא ולא אוהב

 

לפחות ככה תסביר, לכל מכריך

אבל תצטרך סיפור כיסוי יותר טוב, לחבריך

אל תשכח להסתיר את זה היטב, מפני הוריך

ועל זה בחיים לא תתיעץ עם רבותיך

 

“איזה מסכן, חלומו נגנז, פשוט רחמנות”

איזה חלום זה היה! ממש גאונות

למה אנשים לא מבינים, זה ממש אומנות

זה לא איזה חיקוי זול, שקונים בחנות

 

כן, תמשיך לבכות, למה אתה עוצר?

אתה לא זוכר את הרעיון, שבליבך אתה נוצר?

שכחת? יש לך “חשיבה של יוצר”

אל תשכח את ההוא, שבמקומך הצליח, פירותיו קוצר

 

מה נשמע, גבר, לא נפגשנו הרבה זמן

אני רק מביא לך תזכורת, שלא תשמח ותשמן

זהו אני זז, עוד שנייה מתחיל לך עוד מבחן

ואם תיכשל, אל תדאג, בורך כבר לא כזה קטן

 

היי זה שוב אני, אתה קולט? עברו עשר שנים

איך זה קרה? מאיפה יש לך תקווה בפנים?

טוב, אל תדאג, באתי לקרר את העניניים

אגב, סיפרת עלי לאישה ולקטנטנים?

 

נו, אתה יודע, על כל מה שחשבנו ביחד

ועז זה שנעץ בנו בגב, סכין חד

על מי אתה עובד? זה לא היה בטעות אלא בשבילך במיוחד

הרעיון המקסים, המטורף, האיכותי, בגללו נכחד

 

אני לא מאמין, אתה כבר סבא? מתי זה קרה?

מזל טוב על הנכד, נשמה טהורה!

לעומתך הוא יצליח, איזה רעיונות יש לו, רק תקרא

אגב, הזקן הלבן שלך מקסים, באמת, תסתכל במראה

 

עוד נין? מי מילל ומי פילל

לעומתך, אני לא רואה אותו בעתיד נופל

אגב, ד”ש מאותו אחד שאת רעיונך קיפל

אתה קולט שרק אחרי שישים שנה הוא נזכר להתנצל

 

טוב, בא נדייק, לא נקרא לזה התנצלות

אל תסלח, אל תשכח, אותך הפיל, באיזה קלות

זהו, אתה יכול לצאת מהבור, של הסיבלות

לא אני הכנסתי אותך לשם, זו שלך הסכלות

 

גם הנינים גדלו? איזה יפים

נשלחתי להגיד, נשארו לך שלושה ימים

בחוץ קר אך בליבך שיהיה חמים

תנצל את זה, עם זה תישאר עד שהמתים קמים

 

ברוך דיין האמת, ברכו בדמע, דמעות ניגבו במטלית

איך אתה מרגיש שם? מתחת לטלית

אתה כבר לא יכול לענות, אתה כבר לא מחליט

הנה אותו אחד בא להספיד, תקשיב, זה יהיה קליט

 

“אני זוכר אותו, כשהוא היה בחור, מי שראה, איזה תפילה!

איזה אישיות, איזה אדם! מילה שלו, זו מילה

הייתה איזו אי הבנה, ממני נפגע, סליחתו ננעלה

מצטער אם פגעתי, אחי, מבקש מחילה”

 

(תכתבו מי המספר לפני שאתה קוראים את שני הבתים האלה)

 

וואו, איזה יפה הוא דיבר, אולי טעיתי

אולי מהמסלול אותך, קצת הזזתי

אולי שכחתי לצטט “אם נפלתי קמתי”

אבל הכל נגמר, אז במשימתי הצלחתי

 

תזכור בגילגול הבא, אל תהיה במרה שחורה

אל תיקח דברים לב, תברר תמיד מה באמת קרה

אל תתייאש, אל תעצור מכלום, תעבור, תשבור את התקרה

אל תדאג, גם שם אני אהיה, שלך, היצר הרע

...רחל יהודייה בדםאחרונה
לא כל כך הבנתי לגבי המספר..

כתבת מעניין ומעורר מחשבה
צריך שני מתנדביםנרו יאיר.

אשמח למספר מתנדבים/ מתנדבות (בתקווה שיהיו גם וגם), שמוכנים לקרוא סיפור שכתבתי בבת אחת.

סיפור שנכתב מדם ליבי

הסיפור הוא בן 9 עמודי וורד, ובגלל שהוא עוסק בנושא רגיש אני נמנע מלפרסמו.
אשמח לביקורת אמיתית, בוגרת וכנה.
על הנושא, על הכתיבה, על הסגנון ועל הבהירות.

 

תודה,

ותזכו למצוות, באמת!

נרו יאיר.

אשמח בכיף. שלח לי בפרטי.אני הנני כאינני

ועדכן למה אתה מצפה... להערות, הארות, הגהות, מחמאות - כל התשובות נכונות?

אני מוכנה(:

אני אשמח בע"ה

תודה לכולם.נרו יאיר.

בעיקר מתנדבות.
מעריך את הזמן וההיענות.
שלחתי לכמה, כרגע בגלל שמדובר בנושא רגיש אני לא יודע כמה נכון להמשיך לפרסם אותו

תודה מקרב לב.
באמת.
יאיר.

בהצלחה ממש.(:אחרונה


ראו באורי/מחכים לגשםגעגוע~
ליבי אמרה לה שהיא צריכה להכיר את אחותה אבל האישה שפותחת לה את הדלת לא מזכירה את ליבי בשום צורה. כמעט.
הפנים שלהן דומות באופן מבהיל אבל חוץ מהן עדן נראית בדיוק ההפך של ליבי.
אם ליבי לובשת בדרך כלל בגדים בגוונים כהים עד שחורים אז האישה שבדלת נראית יותר כמו קשת מהלכת. החל מהנעליים הוורודות שלה ועד למטפחת הירוקה הענקית ששונה בתכלית מהמטפחת ההדוקה של ליבי.
עדן רואה את ההפתעה בעיינים של רחלי אבל נראה שהיא לא מתפעלת מזה. ''היי אני עדן ואיזה כיף להכיר אותך, בואי, נרד לארמון שלי'' המטפחת שלה זזה בקצב של הדיבורים שלה ורחלי חושבת שרק לראות את זה עושה כאב ראש אז מעניין איך זה כשזה באמת על הראש שלך.
הן יורדות בזהירות במדרגות מאבנים לא מרוצפות.
''טא-דם, ברוכה הבאה לארמון של עדן!''
הארמון מתגלה כמרתף חשוך בריח חזק של טרפנטין שמפוזרים בו צבעים ומברשות בלי סוף.
''את מוזמנת לשבת רחלי'' עדן פורשת את היד בדרמטיות לכיוון דלי עם מברשות ורחלי שאף פעם לא ניסתה לשבת על מברשות ממשיכה לעמוד בהלם קל.
עדן צוחקת ואז היא נאנחת בכאילו, מוציאה את המברשות והופכת את הדלי. ''עכשיו טוב?''
רחלי מתיישבת והיא חושבת לעצמה שבאמת טוב וזה מפתיע. כי מה כבר יכול להיות טוב במרתף בריח טרפנטין ואישה מוזרה.
אבל טוב. ורגוע לה פתאום בתוך הכמעט חושך הזה והמחנק.
עדן מתחיל לצייר על קנווס בגודל בינוני. ''את לא מתלוננת.'' היא מציינת.
רחלי מהנהנת.
''בדרך כלל אנשים אוהבים מקומות שאפשר לנשום בהם'' היא מציינת שוב.
גם רחלי מהנהנת שוב ואז היא שואלת ''יש מקומות כאלה בכלל?''
''יש, בטח שיש''
רחלי מתופפת על הרצפה עם מכחול. ''אני לא מוצאת אותם''.
עדן מוסיפה עוד קצת צבע לבן. ''אולי את לא מחפשת במקומות הנכונים.'' היא אומרת בזהירות.
רחלי ממשיכה לתופף באותו קצב. ''חשבתי שחנקו אותי כל החיים, חיפשתי את האוויר הזה שגנבו לי אבל---'' היא נושמת נשימה קטועה. ''זה עדיין נתקע, אפילו שברחתי מהכלא הזה שקוראים לו 'צריך לעשות כך ואסור לעשות אחרת'.'' את המילים האחרונות היא יורה בתיעוב וכשהיא מסיימת היא מטיחה את המכחול בריצפה.
עדן מפסיקה לצייר ומסתכלת עליה ''כל הזמן אמרו לך מה צריך, נכון?'' היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. ''אבל בטח שכחו להגיד לך שיהודי צריך גם לדבר עם עצמו''.
רחלי כבר לא מופתעת והיא יכולה בקלות לדמיין את עדן הזאת מנהלת שיחה עם עצמה אבל היא בטוחה שהם לא שכחו. אולי הם פשוט לא חשבו שצריך.
צריך להתפלל, צריך ללמוד, צריך לברור אורז.
לא צריך לדבר עם עצמך. היא יכולה לשמוע את הקול של אבא אומר לה את זה באנחה. 'חבל על הזמן רחלי, זמן זה דבר יקר מאוד. מי שמשעמם לו יכול להגיד קצת תהילים'.
עדן נותנת לרחלי להקשיב לקולות בראש ואז כשרחלי מרימה אליה עיניים שואלות היא מסבירה.
''יהודי צריך לדבר עם עצמו, כן. הדיבור הזה עם עצמנו הוא דיבור קדוש, הפניה הזאת לבנופוכו והשאלה ''מה קורה, מה כואב'' - היא קדושה.
כי העולם הזה לא נברא בשביל בית כנסת ענק ומלא אנשים מתנדנדים ליד סטנדר - זה יש מספיק למעלה תאמיני לי.'' היא מנופפת במכחול כאילו לשכנע ואז חוזרת לציור וממשיכה בשקט ''העולם הזה, נברא בשביל הלמטה. בשביל המקומות העמוקים והמלוכלכים שיהודי יורד אליהם כשנמאס לו כבר לשחק ב'צדיקים ומלאכים' והוא נצמד לקירות שעוד שניה נופלים עליו ומחבק את עצמו חזק, בחיבוק של דוב. והוא שואל את עצמו מה קורה, פעם ועוד פעם. עד שהדוב הזה, השכול. המרוקן. נוהם את עצמו החוצה, שואג את כל אבדותיו.
וזה מבהיל, כל כך מבהיל ומחריד להתוודע לעוצמת הגעגוע הזה, להרגיש פתאום לשניה את האהבה האינסופית שנולדנו איתה ולהיזרק בחזרה למציאות המחוספסת. להבין שאיבדנו, בדרך המסוכנת הזאת כשאנחנו מנסים להיבלע כמה שאפשר בנוף - להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לחשוב כמו כולם - איבדנו את החירות.
ומרוב שזה מבהיל, האובדן הזה, אנחנו נרתעים אחורה ואנחנו אומרים 'אבאלה.' - ובשביל האבאלה הזה כדאי לברוא עולם.''
רחלי חושבת על הריצה המשוגעת שלה, על כל הרגעים שקירות סגרו עליה והיא רצתה לברוח מתוכם אז היא רצה רצה. בלי לעצור, בלי להקשיב.
היא נזכרת ביובש הזה ששרט לה בגרון מכל הריצות, שגמר לה את הנשימה. ואיך היא חיכתה, כמה שהיא חיכתה ללחלוחיות, לטיפת הרגשה. לאיזה גשם, או לפחות טל.
''חיכיתי להרגיש'' היא אומרת לעדן. ''ברחתי מהחומות האלה כי חשבתי שבחוץ מרגישים ו.. מרגישים אבל---'' היא נתקעת. ''לא לזה חיכיתי''.
עדן מניחה את המכחול ומסתכלת על רחלי, היא רואה את העיניים שלה שהיו סגורות, נפתחות לאט. וכשהיא מסתכלת לתוכן חזק, היא יכולה לראות את השברים שהן מורכבות מהם. רסיסים רסיסים של געגוע.
בעדינות היא מנסה לגעת בשברים האלה, בלי להכאיב.
''לכל אחד מאיתנו יש פינה כזאת שהיא כוספת לעבר, לחירות הזאת. והפינה הזאת דוחקת בנו לחפש, לא להישאר במקום. לא לשבת עם כולם וללמוד בעל פה כללים יבשים. הפינה הזאת דוחקת בנו להרגיש, שוב. להרגיש בעוצמה, כמו שפעם.''
רחלי קוטעת אותה. ''אבל לא נמצא. בחיים לא נמצא כי.. כי כל המקומות האלה רק מרוקנים אותנו יותר אנחנו מחפשים ומחפשים ורק טובעים יותר ומתלכלכים יותר.''
''כי אנחנו לא עוצרים'' עדן לוחשת. ''אנחנו לא עוצרים ושואלים את השאלה הזאת. אנחנו לא נוגעים לעצמנו דקה בלב ושואלים 'מה קורה' - אנחנו לא נותנים מקום לצעקה הזאת ול'אבאלה' שבא אחריה.
ברגע שנעצור ונרגיש אותו, את האבאלה הזה - הוא יפתח לנו פתח ויזריח עלינו אור מתוק כזה, טעימה מהגאולה הזאת. מעין עולם הבא.
ונבין פתאום איך הירידה היא תכלית העליה, כי כל סיבת הירידה הזאת וההתרחקות היא העליה שבאה מתוכה.''
עדן עוצרת לרגע, מסתכלת שוב על רסיסי העיניים של רחלי והיא רוצה להדביק אותם, להשלים אותם. אבל היא יודעת שאת השבר הזה - גדול כמו הים ועמוק יותר ממנו - אין מי שירפא.
רק ה' יתברך שיבוא יום אחד ויגיד לכל המתגעגעים, השבורים. ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך.
ופתאום היא יודעת שלפחות את זה היא חייבת להבטיח לעיניים האלה, המחכות כל כך.
שזה עוד יבוא.
''ולכן המסע של כל יהודי הוא יקר להשם יתברך לפרטי פרטיו.'' עדן מושכת על הבד קווים ארוכים, לאט לאט. ''כי כל בור כזה שיהודי יורד אליו הוא הזדמנות לעוד טיפת גאולה. ואת האור הזה שזורח מהעבודה הקדושה הזאת, של ההקשבה, של הגעגוע - השם אוסף באהבה ובחמלה עד שכל חתיכות הגאולה האלה יצטרפו לגאולה שלמה, וכל האורות יתלכדו לאורו של משיח.
וכשהוא יבוא, הוא יעמוד על גג בית המקדש ויצעק 'ענווים, הגיע זמן גאולתכם!' אנחנו נסובב את הראש באי אמון ונגיד מה המשוגע הזה חושב לעצמו, איך משיח יכול לבוא לכאן? לכל הלכלוך הזה, לכל השקר הזה. איך משיח יכול להתגלות למישהו שהוא כמוני? פפף. זה לא הגיוני, עזבו בואו נמשיך לפצח גרעינים.
ומשיח ימשיך לעמוד שם, מחבק את הטירוף שעבר עלינו, מזדהה עם אי האמון והוא יגיד 'ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם' - תסתכלו עלי, תראו את האור שלי - הוא שלכם..! הוא נולד מתוך הבדידות, מתוך השקר והטירוף. הזוהר הזה שמסביבי, אתם מזהים אותו? זה אותו אור שהעליתם איתכם בדרך, מכל הבורות החשוכים שנפלתם בהם'.''
עדן כמעט מסיימת את הציור, היא מניחה לו לרגע ומלטפת את רחלי, את רחלי ואת הרסיסים.
''ואז נאמין, נאמין שמשיח בא אלינו.
אפילו שאנחנו כאלה פיכסה.
כי האור של משיח לא עשוי ממלאכים, הוא עשוי מגעגוע של יהודי שנמצא בתחתית של התחתית והוא נזכר בשמיים והוא בועט. והוא צועק 'אבאלה!' אני לא רוצה להיות כאן.''
העיניים השבורות מוסיפות להיות שבורות, אבל משהו נוצץ בהן, כמו טל. כמו טיפת הרגשה.
כמעט כמו הגשם שהן חיכו לו יותר מידי זמן.
רחלי מנגבת במבוכה את הדמעה החצופה הזאת שמטשטשת את הראיה שלה ומפריעה לה לראות את הציור של עדן.
זוג ידיים, מחזיקות בפיסת אדמה ששתיל ירקרק ועדין נובט ממנה. מחכות לגשם שיצמיח מהשתיל הזה, פרדס.
''הציור הזה לא מושלם'' עדן מגלה לה. ''והוא יחכה ככה, כמוני וכמוך וכמו כולנו''.
הן מניחות אותו להתייבש בפינה, מאחורי ווילון ורגע לפני שהן עוזבות את המחסן הזה, כשעדן כבר במדריגות למעלה ורחלי עוד מרותקת לקסם המקום הזה. היא נצמדת לקיר. והיא נותנת לכל המילים שבאוויר לחלחל אליה לאט.
את הדמעה הבאה היא כבר לא מנגבת, היא נותנת לה לרדת, להתגלש לאט על הפנים שלה עד לשפתיים שאומרות פתאום בלי קול.
'אבאלה'.
אבאלה כמה כאב יש פה. ואבאלה כמה נחמה.
ובשביל ה'אבאלה' הזה - היה כדאי לברוא עולם.


אנשים נופלים, בלי אדמה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...רחל יהודייה בדם
זה נוגע ויפה.

בכתיבה שלך יש קסם
תודהגעגוע~
ואו.(:

פשוט  ואו. 

אין לי מילים להעביר את התחושה הזו שזה נתן. 

פשוט מדהים, נוגע, מטלטל.

כ"כ תודה על זה.

תודה לךגעגוע~
...געגוע~
בשביל האבאלה הזה היה כדאי לכתוב את זה.

⁦❤️
..אהבה.
מה זה. ואוו, איזה כתיבה!! הצטמררתי על הבוקר, זה מדהים, התוכן ואוו. כמה תקווה ושבר ואהבה. מדהים ממש.
תודה⁦❤️⁩געגוע~אחרונה
בדרך אל האור.אהבתישראלתנצח(:

והינה אני כאן

בארץ שחמדוה אבות העולם

מחפש את מה שנעלם

מסתובב סביב עצמי

מאמין שזה אמיתי

ובסוף נשאר לבדי

 

והאמת שאני כבר לא יודע

מה כמעט ומה נוגע

האם זה נכון לחיות את הרגע

ומה החליט כשזה אגיע

 

איך לשמור על האמת

ולא רק להסתלבט

לחקות שיגיע

להיות מוכן לאותו הרגע

 

וכולנו מנסים להאיר את העולם

לחפש את הנעלם

רק צריך קצת שפיות בעולם

כי כולם רצים

לחפש את האמת

ולא יודעים שהיא נמצאת

 

ומתי היום הזה יגיע

כי אני כבר מחכה

כבר לא מבין מה רואה

לאותו היום מצפה

 

והנה אני כאן

בדרך אל האור

ומתפלל שאל החושך לא החזור

..רחל יהודייה בדם
כתבת נוגע, מרגישים את הרגש כאן מאוד..

יעלה אף יותר את העניין
לעבוד מעט על
צמצום הקושי בכתיב..
ממש יפה!החיים תותים????

אתה כותב ממש אמיתי ויפה...

יפה מאוד!אני הנני כאינניאחרונה

מזכיר לי את הכתיבה שלי בעבר...

אמא/להתפרע- לא סגור על שם...החיים תותים????

אמא, תני לי ללכת

ממה את מפחדת?

אני אמצא את האמת

סגרי לי את הדלת

שאמצא פינה חמה לשבת

ומחדש את עצמי אוכל ללדת

אני אלך עם ליבי

זה הכי טוב בשבילי

תני לי לפרוש כנפיים

אני אגיע עד השמיים

 

ילדי, אל תלך, אל תרחק

ארוכה היא הדרך תבטיח שתמיד תצחק

מפחיד שם בחוץ

אף פעם אל תהיה לחוץ

ובלילות חשוכים

תביט לאלוקים

כשפתאום נהיה לך קר

וכל העולם לך זר

תזכור את חום החיבוק הזה

כל הקשיים בסוף יהיו פסה

כך את אומרת

ומחבקת 

לא עוזבת

רק אומרת 

שאת אוהבת

בלי תנאי ובלי גבול

עכשיו כבר לעלום לא אהיה כבול

 

להתפרע

להשתגע

שהשיער ישתולל ברוח

לא לעצור לנוח

לחצות את האוקיינוס בשחיה

לרוץ ולרוץ בלי הפסקה

לרדוף אחרי צפורים על ההר

לדהור על סוסים במדבר

לילות וימים

לגמוע מרחקים

לרדוף אחרי השמש בשקיעה

שבים היא לא תטבע

 

תודה לך אמא

על חום ואהבה

שבזכותך עכשיו אדע

מי אני

ומה אני

 

יפה!אהבתישראלתנצח(:

אתה כותב ממש ממש יפה, באמת.

...רחל יהודייה בדםאחרונה
זה יפה מאוד...

נוגע מלטף וציורי..

אהבתי מאוד
אין לי שם...החיים תותים????

כל בוקר מול אותה תקרה

מתעורר אל שגרה ברוכה

מקום שאין בו אהבה,

שומעים רק את הדממה

חי את החיים

עבודה או למודים

זורק עצם לאלוקים

רגשות שמתחבאים

עוד יום שחלף

עוד זמן שעף

והמחוגים זזים קדימה

לא עוצרים להביט  אחורה

 

ואני רואה כאן אורות

דמיונות, חלומות

ואפילו הזיות

חי חיים שלמים

שמעיני כל נעלמים

ים געגועים שמוסתרים

כל העולם

פשוט ורוד ומושלם

 

ולפתע פוקח עיניים למציאות

ממשיך לחפש משמעות

ואת החלומות

משאיר רק ללילות

אין קסמים

יש עולם, כולם מתקדמים

אבא, תחזיק לי את היד

שלא אשאר לבד

אלוהי, פליז עזור

לי להיות גבור

להגיע אל האור

ניתן לחלום ולחיות?

אפשר להזות ולראות?

האם הסוף הוא טוב או רע

את זה תגיד לי אתה

 

 

 

...רחל יהודייה בדם
זה מעניין..

אהבתי את זה..
יפהאני הנני כאינני

יש בזה מין משהו רגוע.

חזק ביותרחלילוש
אהבתי את 'אלוהי פליז עזור'...⁦️⁩
אבל בנימה רצינית, הנקודה הזאת היא משהו מהותי בחיים ולא איזה דפקה. רק אל תקטין את החלומות בגלל שלא ברור מה הקשר למציאות..מאחל רק טוב. באמת.
...נבוכי הדור

אחד הקטעים שיותר התחברתי אליהם.
כתיבה שיוצאת מן הלב נכנסת ללב...
תודה רבה...

~~מוצאת חן

יפיפה.

פשוט נוגע וחודר.

יפהאהבתישראלתנצח(:אחרונה

ממש יפה! אשריך צדיק!

ייאושנבוכי הדור
עבר עריכה על ידי נבוכי הדור בתאריך כ"ט בטבת תשפ"א 21:57

כְּשֶׁאָדָם מְאַבֵּד אֶת הָרָצוֹן
הוּא טוֹבֵעַ בְּתוֹךְ יָם שֶׁל שֶׁקֶט
מִתְפַּלֵּשׁ בְּלִבּוֹ מַבָּט שֶׁל לָצוֹן
הוּא בּוֹרֵחַ הַיְשֵׁר לְתוֹךְ מְצִיאוּת חוֹנֶקֶת

 

כְּשֶׁהָרָצוֹן הוֹלֵךְ הוֹלֶכֶת אִתּוֹ הַשִּׂמְחָה
הוּא כְּבָר לֹא מְקַבֵּל אֶת מָה שֶׁהָיָה
וְהוּא נוֹפֵל לְתֵהֹם חַסְרַת הִגָּיוֹן
מְלֵאַת שִׁכְחָה אֲכוּלַת זִכָּרוֹן

 

וְאִם אֵין רָצוֹן אֵין רֶגֶשׁ
הַדְּמָמָה מַרְעִישָׁה אֲבָל הוּא סוֹתֵם אוֹזְנִים
וְהוּא שָׁב וּמוֹעֵד, הוּא כְּבָר מִזְּמַן הִתְיָאֵשׁ
גַּם מוּל הָאוֹר הַגָּדוֹל הוּא עוֹצֵם עֵינַיִם

 

וּכְשֶׁכְּבָר נִשְׁכַּח הָרָצוֹן נִשְׁכַּח גַּם הַטַּעַם

הוּא לֹא חַי עַכְשָׁו הוּא לֹא הָיָה פַּעַם
אָז הוּא מִתְמַלֵּא בְּפַחַד וְחָשַׁשׁ מֵעַצְמוֹ
וְאִם זֶה קוֹרֶה אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יַשְׁתִּיק זַעְמוֹ

 

מִסְּבִיבוֹ יִוָּצֵר רַק חָלָל רֵיק
לֹא יִהְיֶה אֹפֶק זוֹרֵחַ לֹא תִּהְיֶה שְׁקִיעָה
רַק הוּא לְבַדּוֹ אֶל לִבּוֹ יִזָּרֵק
וּפִתְאוֹם מֵהַלֵּב תֵּצֵא זְעָקָה
פַּחַד.
דְּמָמָה.
אֲפֵלָה.
חֲשֵׁכָה.

תַּצִּיל אֶת עַצְמְךָ.


  

...רחל יהודייה בדם
כתבת נוגע ועשיר...


תכתוב עוד.
תודה רבה...נבוכי הדור


כואבבין הבור למים
כתיבה גבוהה. אחרי הזעקה הזו תמיד עולים בחזרה.)
הזכיר לי את השיר כל השערים של שולי רנד וארכדי דוכין

תודה רבה!נבוכי הדור

אחרי שקראתי שוב, גם לי הזכיר...

תודה לךנבוכי הדור


~~מוצאת חן

אהבתי כל מילה.

מדויק ומנער.

תודה רבהנבוכי הדור


יפהחלילוש
היה כיף לקרוא סוף סוף משהו שהמשמעות שלו מפורשת. משמח שבסוף הקטע משהו זז, התנער.
תודה רבה...נבוכי הדור

משהו שהמשמעות שלו מפורשת - לא הבנתי אם זה טוב או לא אבל תודה רבה!

!

מבחינתי זה חיוביחלילוש
אצלי הרבה כתוב ערפילי כזה..וזה לא כזה נחמד לקרוא קטע ולא להבין מילה..
הבנתי... למרות שזה שתי סגנונות שונים לא להשוואה... תודה רבהנבוכי הדוראחרונה


מעט אומץ / קצת גבורהחלילוש

גמרא בצד. תפילין על יד.

על הבוקר הכחול, מישהו דיבר אתמול.

שליחות. אידיאל. מטרה. דרך. מגמה. ייעוד.

 

פגיון חד, רסיסי חיים בצד.

שוכב על חול, בוהה ברקיע כחול.

דיכוי. כלא. שבי. תלות. עול. עבדות.

 

עיתון ביד, קפה בצד

בוקר כחול, אבל על רגל שמאל

חופש. נחת. דרור. חירות. פורקן. מנוחה.

 

הנייד ביד, שוכב על הצד

בוקר כחול, בסדרה מאתמול..

 

* * *

חשב שזהו. גילה שגם בחופש אין,

את מה שחיפש, כבר לא יימצא.

 

* * *

גיטרה בצד, אחיו כאן, ליד.

בוקר כחול, יפצח במחול.

 

יצטרפו ויבואו, ישזרו במהות חייו,

מופיעים את חינו המיוחד סוף סוף.

 

-גמרא ביד, קפה בצד.

בוקר כחול, ובלב - מחול.

 

עשה היכרות, מודה על הזכות.

חיים, כולכם, היום.

...רחל יהודייה בדם
המבנה ממש מעניין...

יש בזה משהו מיוחד.

רוצה לקרוא את זה אחר כך שוב.
מרגש.פסטל

מזדהה.

 

הטלטולים האלו שבתוכנו♥

תודהחלילוש

לגמרי...

אם כי בקטע הזה חשבתי דווקא על הסדר של זה, על התהליך שנבנה.

עוד יותר מרגש.פסטלאחרונה


~~מוצאת חן

פשוט מיוחד!

המילים, המבנה, והתוכן.

שיר שצריך לקרוא כמה פעמים.

וואו...אני הנני כאינני

אין מילים ואין עליך...

חיים, כולכם, היום. באמת צריך לקרוא את זה ככה.

תודה חברים על התגובותחלילוש


זה מיוחד.הטוב שבי ינצח!
עמוק ואמיתי.
מרגישים את הנפש, את הספקות שלה..
אלי אור אלי לילהאני הנני כאינני

שתיקה- מעוסה ממילים

אנחה- מעירה תהילים

דממה- מהוסה כי צלילים

נאקה- מהירה של נופלים

שקיטה- מאוסה מִפלילים

צעקה- מאירה מאפלים

 

אלי אור

אלי לילה

חבק, עטוף

נפשי לא די לה

אני מאמין, היא שומעת

קול צהלה, זו גאולת דומעת

ואתה איתי, ועם כולם

ועוד ישמע, העולם

שופרך, ויעור

אלי לילה,

אלי לילה

אלי אור.

 

...רחל יהודייה בדם
זה יפה..

מרגיש לי כמו פיוט.
עמוקHodaya11
מדהים. כתיבה איכותית.חלילוש
גם המון תקווה, ועומק כמובן.
'שקיטה - מאוסה מפלילים' לא כ''כ הבנתי.
...נבוכי הדור

כתיבה טהורה ואותנטית ולכן היא כלכך נוגעת...

אהבתי מאוד

תודה לכולם.אני הנני כאינני

חיזקתם.

יש לך סגנון כתיבה ייחודיבין הבור למים
ויפיפה כמובן

כתיבה מיוחדתהטוב שבי ינצח!אחרונה
צריך להתעמק בזה.
זה מיוחד
היצהר/זירה/מאבקHodaya11
הוא שופט את שניהם,
טרם שהם סיימו להילחם
בתוך הזירה שלי ,
צרחות,
דמים,
מכות,
בכיות
ורעמים.
קרב שנמשך שעות על גבי שעות,
יש סבב נוסף אחריי כל ניצחון
אך אין סוף למשחק.
משחק מעייף.
הלוחמים עייפים ועדיין נלחמים,
השופט עדיין שופט את שניהם במלוא המרץ,
וכל הקהל מחכה שהמשחק כבר יגמר.

...רחל יהודייה בדם
זה טוב .. מקורי מעניין ומעביר תחושות ומסר טוב
מילות המשורר מן האהובים עליאני הנני כאינניאחרונה

"אבל יום יבוא ובן המלך יחליף את בן השפחה
ואז יקרינו בניו יורק את הקרב על הקדושה"