עבר עריכה על ידי שוני בתאריך י"ד בחשון תשפ"א 04:05
"אבא, אני לא רוצה"! הוא צורח. רפאל ממשיך לשלוח פקודות וחיצים לכל עבר.
"אני הרשיתי לך להיכנס לברכה עכשיו? לא! אז לך לבת-ציון, תעזור לה להתלבש!
מה קורה פה? עוד שעה שבת! אני אמרתי לך לא לגעת בסיר!!!
תרד מפה! עכשיו! אני אמרתי. מה לא ברור?!
אתה רוצה סטירה?"
היא רק מסתכלת עליהם מהצד, שומעת קולות, תלונות, בכיות.
ממיינת אותם למגירת ההדחקות, מביטה מהחלון על השכנים העלומים שלה.
"איפה אמא שלהם בכל הסיפור? למה הם כל היום צורחים שם? אוי..מסכנים..וואי כמה רעש...
אני בסך הכל רוצה להנות קצת מהחדר היפה שלי". הלל סוגרת את החלון ומנסה להתעלם,
שוקעת לתוך עוד אחד הספרים המבלבלים שהיא נתנה לה, האחות החילונית שלה.
"אמא, יוסקה הרביץ לי!" אסתר שותקת, היא רק שוכבת במיטה ואומרת תהילים, זה המקסימום שלה.
כשרפאל רואה אותה ממלמלת זה מרגיע אותו. "אסתר, אסנת דפקה עכשיו בדלת, היא הציעה להביא לנו ספינג' וחלות דבש"
אסתר מביטה בו במבט מזוגג, כאילו מקשיבה לבדיחה טובה, מחזירה עיניה לתהילים.
"ואת יודעת מה אמרתי לה אסתר?" הוא מתעלם מחוסר התגובתיות שהורגל בה בשנתיים האחרונות,
מנסה לפרוק קצת, אז מה שהיא לא בעניינים, וגם אחרי סערה קשה מאתמול בבוקר,
היא עדיין חיה, וזה מספיק לו כדי לפרוק את אוקיינוס הלחץ שבו.
"אמרתי לה, חד וחלק, שאנחנו לא מעוניינים בנדבות של שכנים,
וביקשתי ממנה גם שתפסיק עם משלוחי הרחמים האלו משאר החברים שלהם,
ושאני לא יודע איך הם מתאמים אתזה אבל זה כבר מתחיל להיות לא נעים,
יש לנו מספיק זוגות עיניים רכלניות סביבנו, אנחנו מסתדרים לבד.
אה, ובסוף אסתר אמרתי לה שבת שלום ושהספינג' מריחים מצויין.
רוצה ספינג' אסתר?"
הוא בוצע את הספינג', דוחף ביס לפיו ברעבתנות ומגיש בידו לאסתר.
"זה טעים" היא נזכרת להגיב, "תמסור להם תודה".
הוא מהנהן ומביט על הקיר, עיניו ננעצות בתמונה שלהם חתן וכלה. "מי זה הזוג הזה? כמה תמימים..."
הם מסיימים לבלוע ביסים מתוקים, כמו בולעים זכרונות ומכחידים עבר מתוק מעל פני אדמה שהייתה פעם, יציבה
. כמה רגעי נחת שהצליח לאסוף לעצמו בתוך ים המטלות שהוא לא עומד בהם ננעלים בחדר,
והנה שלום מנסה לפתוח את הדלת, משלא מקבל מענה,
הדפיקות שלו מאיימות להכריע את יציבות המסמרים של הציר הבלוי, בסוף רפאל פותח.
"לא להפריע לאמא", הוא מתרה בשלום הקטן, גופיה הפוכה שלו לא מדאיגה איש.
על השיחה עם רותי מהרווחה הוא מעדיף שלא לספר לה, גם לא לחשוב עכשיו.
"אנחנו לא צריכים שום עזרה נפשית, הכל בסדר.
אסתר מבשלת וזה מספיק. וחוץ מזה שאוריה כבר בת שבע עשרה, והיא גם עוזרת".
צפירה. שירי שבת מתנגנים מהרמקול השכונתי.
אסתר מדליקה נרות. היא מתאמצת לחייך, רפאל יודע כמה זה קשה לה.
היא רוצה, אבל בסוף הדמעות לא יוצאות, לא מנקות זכרונות יפים,
חושך שבא פתאום באמצע החיים, ואין אחד גדול. אין. יש רק חיוך גדול מרוח על הפרצוף,
ושלום אחד קטן מלוטף על ברכיה, במין חום מלאכותי כזה.
כאילו חום, כאילו בית, כאילו אמא.
משפחת נקי מתיישבת לסעודה, הלל שומעת את שירי השבת שלהם מסתלסלים ברקע.
זה נוגע בה. משהו בפשטות הזה, ב "ח' וה ע' " ואולי זה היחד שהמשפחה המסכנה הזו משדרים פתאום מתוך החלון שלה.
"הלל, אבא עושה קידוש!" הצעקה של אמא נותרת להדהד לה בפינת האוזן. קידוש. קידוש. קידוש.
"למה בכלל?" היא מתאמצת לדחוק את הספקות אבל היא כבר עייפה מידי,
הם זוחלים במיומנות ומכרסמים לה אווירת שבת ילדותית. "אולי זה הכל פסיכולוגי.
כי פתאום כשלא טרחתי להתלבש אני לא מרגישה שום דבר מיוחד".
הגיגים וטענות שלופות נזרקות ופוגעות בכל חלקה טובה שהיא עוד הצליחה לשמור,
כאילו יוצאים מהספר אותם פילוסופים כופרים ותולים בבוז אמיתות ישנות כאלו, תנכי"יות.
במקומם מושיבים יפה יפה את מר שכל ואדון חופש. ואיש לא יכול נגדם.
ובלב שלה מתחוללת מלחמת חורמה, מלחמת פילוסופיות, מלחמת אחים.
ונמאס לה כבר. ואולי היא תשקיט הכל, ותעזוב את השכל המרושע הזה שמאיים לטעון שהיא צבועה.
ואולי עדיף להיות צבועה ונהנית, מאשר לוחמת נצחית?
וזה לא רק השכל, זה בעיקר הלב. כן, הלב. שכבר לא יכול עם אינסוף התנודות שהוא חווה.
אותו לב שמסרב לעכל שיהודית, האחות הגדולה והנערצת,
כבר לא שומרת שבת, והיא בטח עכשיו בעוד מסיבת טבע "מטורפתתת".
****
"יום השישי...סברי מרנן..."
"אמן" אוסנת אוריה והלל עונות. ועכשיו תורן של חלות הדבש המסורתיות,
הסלטים שהלל טרחה עליהם נגמרים במהירות, אבא ואמא מדברים בינהם,
אוריה והלל הצמד הבלתי ניתן להפרדה מתדיינות על נושאים ברומו של עולם.
"אנחנו מקבלים עולם, יפה, עם תופעות טבע ואוצרות נדירים,
עולם עם שמיים וים ואנשים ומוח ולב ורגשות וגוף ונשמה ומצבי רוח.."
"ודכאונות ומחדלים וכאבים ותסכולים.." אוריה מוסיפה בכנות.
"והמטרה שלנו היא למצוא מי עומד מאחוריי התפאורה היפה הזו, מה מניע הכל, מה המטרה שלנו, למה אנחנו פה, איך הגענו, ובמה יש לנו להאחז" "בדיוק, וואי אם העולם היה חדר בריחה הוא היה המטורף מבינהם"
,"מצא את הבורא" הלל מצחקקת.
והם ממשיכות לדון שם על השגחה פרטית, ומידות, ונפשות.
על התהוות של עולמות בכל רגע, על קמילה של עולמות ברגע,
על שכנות, על חברות, על עבר, על הורות, בלבולים תהיות, ותשובות.
העומק שם מציף את הלל. זה בדיוק מה שהיא חיפשה.
יהודית נשארה יהודית, עם המסיבות והחופש. אבל בה משהו צמח,
העמוד שידרה שלה לא ינוע עם כל רוח, הוא מחובר למשהו כל כך עמוק בה,
ולא רק שכלית. מחובר לאישיות, לחלומות, לכאבים.
מחובר לנשמה.
הלל מלווה את אוריה לביתה,
בידה חלות דבש
ואור בעיניים.
