שרשור חדש
גלים מתנפציםאנא עבדא דקב"ה

שיר שכתבתי.

אשמח אן תגידו לי מה הבנתם מהשיר? איזה סיפור, איזה מסר וכו'?

בנוסף, אשמח אם תוכלנו לענות איזה מנגינה התנגנה לכם כשקראתם את השיר (שמח, עצוב, מתעצם, עוצמתי, ראפ וכו')?

 

כתר מנצנץ לראשי

שרביט מחזיק בידי

גלימה על גבי

וחן נסוך מקודקודי

נתיניי ברחו, הלכו

שתו אכלו ולכלכו

ואותי השאירו, באחו

כעלה דשא, שכחו

 

גלים מתנפצים על ספינתי

מחשבים לשוברה

כבר כמעט שכחתי איך

התנפצה המנורה

ואני אין בי כוח עוד להמשיך

והמסע הוא עוד ארוך

והדבשת הריקה שעל גבי

 מוסיפה לכאב על פצעי לדרוך

 

עם ניגונים, בלי גינונים

מה לא עברתי, אפילו דרקונים

ששרפו, כילו, הרסו את הכל

איך אוכל להמשיך לצייר ללא מכחול

לבשל סעודה לא יכולתי

 מבלי אש לבישול

אני בן אצולה

לאחר נישול

לא אוכל להמשיך לנגן

ללא מפרט או מקל

לא אוכל להמשיך להגן

מבלי בחומה להיתקל

 

גלים מתנפצים על ספינתי

מחשבים לשוברה

כבר כמעט שכחתי איך

התנפצה המנורה

ואני אין בי כוח עוד להמשיך

והמסע הוא עוד ארוך

והדבשת הריקה שעל גבי

 מוסיפה לכאב על פצעי לדרוך

 

והחומה היא גבוהה

בדקתי מכל כיוון

היא ממש מיוחדת

ובפרט במיגון

כל הרואה אותה

נמס לבבו

כל הנלחם בה

שוב לא יבוא

ולגיוני עומד בפתחה

עם אש בעיניים

אני מתקדם, עם גב זקוף

ראש מורם נוקש שיניים

 

גלים מתנפצים על ספינתי

מחשבים לשוברה

כבר כמעט שכחתי איך

התנפצה המנורה

ואני אין בי כוח עוד להמשיך

והמסע הוא עוד ארוך

והדבשת הריקה שעל גבי

 מוסיפה לכאב על פצעי לדרוך

 

אהההה, אני צועק כאות פתיחה

איפה היית, כשהייתי בחשיכה

בפחדים, בכאבים, בדקירות, במכאובים

בממלכתי, בספינתי, בניגוני המהלכים

בספרי, בציורי, בכתיבתי, בבחירתי

ללכת בדרך, בה לא הלך איש איתי

אני מסתכל עליך

 שואל, בשביל מה

בשבילך הרי היו כל צעדי

לכבודך היו כל כשלנותי

הייתי ונותרתי כתרמיל ריק

אז למה ממני אתה מתרחק

בשעתי הקשה אתה מרחיק

אני רוצה למחול, להתקרב ולהדחיק

אבל

 

גלים מתנפצים על ספינתי

מחשבים לשוברה

כבר כמעט שכחתי איך

התנפצה המנורה

ואני אין בי כוח עוד להמשיך

והמסע הוא עוד ארוך

והדבשת הריקה שעל גבי

 מוסיפה לכאב על פצעי לדרוך

 

 

יבשה. קול יבש צועק, ולא מאמין

יחי המלך. עיניים משתפשפות

בשביל מה?

בשביל מי?

...רחל יהודייה בדם
זה מיוחד מאוד בעיניי..

צריכה לקרוא שוב
אחר כך,כשאהיה מרוכזת יותר

ואכתוב מה הבנתי
וואוועובדת ה בשמחה????

הבנתי מהשיר שהקול שם מחפש את עצמו, מנסה להגיע לטוב גם כשנכשל לא מוותר ובסוף מצליח
השיר נותן תקוות ואמונה כדי שבסוף הקול יגיע גם לניצחון
 יש לדעתי מסר סמוי גם אבל לא הצלחתי לעלות עליו.. תקן אותי אם אני טועה

כשקראתי הרגשתי משו חזק, עמוק ממש
שמנסה לעלות למעלה אבל משהוא חוסם אותו שמעתי מנגינה של תקווה מנגינה של רצון לטוב וחיפוש אחרי האמת

אתה כישרון! אשריך! חזק ואמץ!
 

מהמם!שוני

המנגינה שעלתתה לי היא איטית אבל לא ממש עצובה, יותר סוחפת כזאת, עם תקווה ואמת

האמת כל בית משו אחרשוניאחרונה

נגיד באיפה היית..אז קצב כזה ..זועק

פעם @טרוף זה הנורמה כתבה סיפור על מרים בת בלגהרוצים משיח!
וזה נמחק 😐

משהיא אולי שמרה את זה?
כן (בזמנו היא הסכימה לשמור אני כמעט בטוחה) אבל למה נמחק?פעם הייתי ניקית



[הופס. כולם למקומות, לזוז. לזוז דקה.
יופי, מרים נכנסת.
'מרים, סנטר קדימה. כאילו בהתרסה, טוב?'
טוב.]

 
הנה המשחק מתחיל. אני מביאה סנטר קדימה, כאילו בהתרסה. טוב?
בכלל לא טוב.
אבא נכנס. אבא הוא כהן חשוב אבל למי כל זה יהיה חשוב בעוד חודש או חודשיים או שנתיים כשיחברו את הטבעת של המשפחה שלי לרצפה, בגלל הבת הקלוקלת שלהם.
אני, נעים להכיר.
אבא מסתכל על השמלה שלי, קמט בצידה מעיד על המגילות שדחפתי לתוכה. חכמה יוונית.
אני מחייכת, חיוך עקום ושבור כזה, מקומט כמו הדפים בחצאית שלי.
הרגעים הבאים מתישים אפילו את הדמיון שלי, שניסה לצפות אותם עשרות פעמים במשך מספר שניות. כותב תסריטי אימה מלווים בדמעות. דמעות של אמא.


[מעולה, מעולה. קאט.
מרים, יוצאת החוצה בסערה כביכול.
צעקות של אבא מלוות אותך בדלת.
אקשן!]


מלוות, זה אמור להיות נעים שמישהו מלווה אותך לדלת, אבל החיצים שנתקעים לי בגב שורפים אותי, משהו רטוב זוחל לי על הלחי, בטח זה דם מהדוקרנים האלו שירתה בי הקשת של אבא.
אבא שהיד שלו אף פעם לא רעדה על הסכין, לשחוט? לשחוט. לחתוך? לחתוך. לבתר? כן מהר, בלי לוותר.
רצון ה' בראש ובראשונה. והלב? אפילו כבר לא כואב.
שיהיה לקרבן ועולה.
חץ ועוד חץ ועוד חץ.
החיצים של אבא מורעלים והארס שלהם מתפשט לי בגוף ואוכל אותו, לאט לאט. אבל בטוח.
השמש עוקצת אותי, אני ממשיכה לשחק.
(לשקר?)


[נפולאוס? כנס. היידה.]


'היי, אפשר לשבת?'
סרדיוט יווני עטור דרגות מחייך אלי מתחת למעטה תלתלים שחורים. אני מעבירה יד על השערות הזהובות שלי וזזה טיפונת הצידה. ממש טיפונת.
הוא מתיישב בכל זאת.
אני זזה הרבה.
הוא צוחק.
אני רוצה שהוא ילך.
הוא מתרצן.
'מה, בת בילגה, נכון?'
איך הוא יודע.
המשמרת ה15, אני לא מתבלבל, נכון?
לא מתבלבל לרגע.
והוא מוסיף לא להתבלבל, כל אותו הערב. גם כשהוא שולח יד עטורת צלקות לעטוף את גופי. לקטוף את נשמתי.
הוא מוסיף לא להתבלבל עד שבערב אני מוצאת את עצמי באיזה בר על החומות, מוקפת באויבי עמי.
מוקפת באוהבים ושיכורת חופש.
אני כבר מבולבלת.


[סצנת חתונה.
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וכל כלה.]


אני, כנראה.
שיהיה במזל.
אה, איך שכחתי, רק עוד משהו קטן קודם. איך נפולאוס אומר, כמו שמחליפים בשוק. אגוזים בעד חיטים. תרנגולים בעד שוורים.
'את הולכת לעשות עסקה מוצלחת'
אם נפולאוס אומר, הוא לא מתבלבל.
אגוזים בעד חיטים. תרנגולים בעד שוורים. יהדות תמורת תרבות.
'עסקה מוצלחת, ברכותיי.'
כסף עובר לסוחר. (נפולאוס, החתן דנן.)


[ימים עוברים.
יאללה חברה, להתאסף. התפזרתם לי ממש.
נגמרו החזרות והפיספוסים.
קדימה, דרמת האמת מתחילה, כולם בפוקוס.
קטע השיא, בית המקדש. קודש הקודשים.
חומה מתמוטטת, דלת נפרצת.
צבא יוון, להסתער! היי מרים איפה את?
תפקיד ראשי! היידה, לטמא את המקדש!]


אני נכנסת, רועדת, ולא מצרחות הקרב שמקיפות אותי. לא מחיילים יוונים, אפופי תרבות ובעלי השכלה שמשתוללים מסביבי כמו חיות. לא.
אני לא רואה אותם ולא שומעת הראש שלי מריץ קדימה לסוף הסרט, מחייך בסיפוק.
את המעשה שאני עומדת לעשות ינתחו עוד הרבה במהלך ההיסטוריה, יגנו ויקנסו עליו קנסות.
כאב חד עובר לי בגוף, משמרת בילגה תיזכר לעד לדיראון בגלל הסקנדל הזה.
הסנדל הזה.
אני פותחת את קישוריו בנחישות, המצלמה מתקרבת אליו, מתעקשת להיתקע על ידיי הרוטטות עם השרוכים. על נשמתי הרוקדת מחול מנצחים.
ההיכל כמו נעצר למול רגליה המפזזות, של נשמתי.
למול רגלי היחפות.
המזבח נגלה מולי, המזבח שידע קרבנות, עולות ותמידים. המזבח שטרף בכל שנה עשרות ומאות כבשים.
'לוקוס, לוקוס!'
אני מטיחה את הסנדל במזבח הדומם, ששוקט למול צער העם שנטשתי מאחורי, שעומד וצופה בטומאה משתוללת בהיכל כאילו זה בסהכ סרט מסקרן.
'זאב, זאב! עד מתי, אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק??'
המזבח מוסיף לשתוק ואני עוד לא יודעת שלסרט הזה יהיה סוף אחר לגמרי. סוף של קומץ חשמונאים קדושים שניצחו מעל לטבע ומעל לשכל.
מעל לכל שכל או חכמה.
חכמה יוונית.
היד שלי עוד אוחזת בסנדל ואני מטיחה אותה שוב ושוב. בשם כל הפחדים ששתקתי, בשם התאוות, בשם האיסורים, בשם הייסורים.
אני מטיחה את הסנדל בשם עם ישראל שנזרקתי ממנו, שברחתי ממנו.
בשם כל הכאב שהוא עובר ויעבור.
בשם ה'.


[מרים, עשית את זה נהדר.
עכשיו, רדי מהבמה בבקשה, אנחנו ממהרים.
יש סלט יווני בחוץ, תאכלי משהו.]


אני אוכלת משהו.
איכשהו תוך שניות ספורות הושלכתי מהבמה העקומה הזאת, מהמגרש ההומה לספסלי הצופים.
על הבמה חכמים, ורבנים.
חז''ל יקראו להם אחר כך. או רז''ל.
הם דנים במקרה שלי. איכשהו, הקטע עם הסנדל תפס הכי הרבה מקום.
נו, מילא. המירה דתה, נישאת לסרדיוט.
אבל הסנדל.
לוקוס. היא קוראת לו, למזבח הקדושה.
גזר דיני נחתם.
אני כבר לא יושבת על הספסלים האפורים כאן, אני צופה ניידת. מסתובבת בעולם, בלי הגוף, כן?
רק נשמה.
מוכתמת המון, שרוטה בקצוות וחורים ענקיים מעטרים אותי מקדימה.
ואני ניידת.
משוטטת ברחובות העולם, נחבטת במילים קשות ומחפשת תיקון.
איזה ספריי פלא. רסס כבס. ונגר טוב שישפץ את העץ הרקוב שלי.

הופה, מה זה? אני מתקרבת קצת.
מישהו עומד שם. אני מכירה אותו קצת, רואים אותו הרבה בשלטי חוצות וכאלה. חיוך טוב יש לו, לאיש.
נראה לי שהוא אמר בילגה.
מתקרבת עוד הרבה.
המילים המתוקות שלו שוטפות אותי, לאט ובגלים. פתאום מישהו מספר את הסיפור האמיתי, כאילו היחיד שהבין מה הלך בהצגה המבולבלת הזאת.
אני שומעת אותו פורט על הנשמה שלי.
פורט את הלב שלי לפרוטות נחושת מבהיקות.
היה לי לב טוב, ונשמה טהורה.
רק מה. אי אי אי.
יש מצב שהרמבם מגדיר כ'יצרו אנסו'.
הוא מלביש את הרגשות שלי בתפאורה הלכתית ופתאום כשהוא אומר את זה, כל כך ברור לי שתורה שמקפידה להגיד, 'בהמה שאינה טהורה' ולא בהמה טמאה. בוודאי לא תספר בריש גלי בגנותה של נערה יהודייה. טהורה טהורה.
ואם ככה מובן וברור. שהסיפור הזה מובא לשבח.
היצר המדובר, לועג לתמימותי.
'מה יכול להיות שבח בזה, אה? לא יכולת לחכות בסבלנות ולראות איך אלוקים הופך את הקערה ונותן גיבורים ביד חלשים? אה?'
חכה בסבלנות. אני גוערת בו.
נתפסת למילים החמות, הטובות טובות האלה. שמפרקות אצלי בפנים הרים של כאב.
כמו תרופה הוא ממשיך להודיע לעולם איך בת ישראל גם כשהיא במצב של 'המירה דתה' ו'נישאת לסרדיוט' עדיין נוגע לה המצב של עם ישראל ובוער בה, עד שהיא חולצת סנדל וצועקת בהיכל.
איפה אתה, אבא??
איך אתה לא בא אלינו, איך.


[טוב, טוב! טוב!
רק אולי קצת פחות דרמטי, שיהיה גם אותנטי.
לא צריך להיות שקוף שזה הצגה.]


אבל זה שקוף.
שקוף יותר מהדמעות שבעיניים שלי.
העיניים שראו יותר מדי ושמרו בפנים ועכשיו הן יודעות שהכל הצגה, עמוסת תלבושות ומסיכות.
אבל מתחת לכולן כולן.
נשמה.


[באלי להגיד גה גה גה. נגמרה ההצגה.
אח, הלוואי. רק שזה סדרה משוגעת בהמשכים.
(ספויילר: בסוף בסוף יבוא נבחר האל על חמור לבן ונוכל להחזיר את כל התחפושות לארון של פורים ולשתות תורה עד דלא ידע.)]

תודה רבה!!רוצים משיח!
היא הסכימה לשמור, אבל מחקה את הניק.
פעם הייתי ניקיתאחרונה

שבוע טוב

גם בלי מילים.שוני

היא מתבוננת בה.

ילדה קטנה בסך הכל.

מה זה שש עשרה שנים במושגי שנות אור.

וחושך,אדישות, ומה לא.

התבוננות שקטה ולא חודרנית, כזאת שרק בעלי חוש קשב מחודד ירגישו.

משהו בתנועות שלה היו כלכך נואשות מבקשות חזק משהו בלי לדעת בכלל, בלי לדעת מה, ערעור יסודי שמעורר רחמים.

ואולי הכל בעיני המתבונן? גם אם המתבונן בעצמו כבר לא שם.

בעולם הפרוע והחלומי שלה היא הייתה רצה ומחבקת אותה עכשיו,

אומרת לה שעוברים אתזה, ויש מתנה ענקית ושמה שיכחה.

שאפשר לצחוק ביחד בלי סוף כמו ילדה קטנה ומשוגעת, ובאמת להרגיש טוב. מהבפנים של הבפנים, אפשר.

ואפשר לשבת סביב מדורה כל המשפחה לעצום עיניים להחזיק ידיים ולהרשות לנפש להזיל טיפות מתרגשות.

אפשר ללמוד מאמר חסידות עם אור בפנים ופשוט להרגיש טוב. בטח שאפשר.

אבל היא רק שותקת ומחייכת אליה.

לפעמים צריך להתרסק כדי לדעת באמת מהזה לאהוב.

אבל לא. הכל תלוי בנו, מבטיחה לך!

יאלה גשי אליה, תאמרי משהו.

לא, אינמצב...

נו! את חברה שלה!

מי אמור לעזור לה ולהיות איתה עכשיו אם לא את?

אבל היא לא יודעת בכלל שהיא רוצה עזרה, שהיא צריכה.

זה לא עזרה, זה פשוט להיות שם, לתת לה קצת אור

כמו שלפעמים נתנו לך.

איך היא ניסתה אז לגעת בך, זוכרת? אמרה שבזמן האחרון נראה שנכנסת למין קונכיה.

הגדירה אותך טוב.

ואיך האח שלך הכי מכולם הצליח, גדול הוא.

מה מונע ממך?

אני לא יודעת, זה מוזר לי לעשות אתזה, אני לא מסוגלת, זה מוזר, זה הזוי, אני מפחדת.

טוב, בסדר, אבל שלחי לה הודעה או משו, שתרגיש שאת איתה.

****

זה נכון שיש רגעים שמעלים אותך מהמציאות שלך.

זמן, אופי, דפוסים כאלה.

וזה נכון שהרגעים האלו קורים עכשיו, ואני עכשיו מול הטבע.

זה אומר שאני אוהבת טבע? ברור. 

אז אם לא עכשיו אימתי.

שולחת הודעה לשושקה.

 

"שוש, מה איתך נשמה טובה?

האמת, התגעגעתי.

רוצה לשלוח לך פולתה אהבה ושמש ופרחים וסבא פופויים מהקסם הזה.

באה אלי שבת?"

תמונה שלי נושפת במאה סבא פופו ומעיפה נוצות טובות ומנחמותת לכל עבר, ואני שולחת.

 

דקה וחצי, הודעה משוש.

 

"טוב לייי!!!

ואני מרגישה אותך חזק, גם בלי מילים.

ואני מאחלת לך שיהיה לך טוב, באמת

אני יודעת מה זה טוב

אז הלוואי שתרגישי אתזה גם"

תמונה שלה מצורפת.רגליים מונפות מאחוריה שקיעה וים וחיוך משוגע כמו שרק שוש יכולה לו.

 

ואני מוקסמת מיוחכת אליה וחושבת על כמה הזוי זה שאנחנו בונים תסריטים לאנשים כשהאמת כל כך רחוקה משם.

ועל כמה טוב שיש לנו תרגישות הזאת גם אם מישהו לא אומר, גם בלי מילים, להיות, ולאהוב.

 

הרגליים שלי צועדות לאחור ואני כבר לא מרגישה צורך לדמיין או לשער, אני יודעת שטוב לי, וטוב לה. וזה מספיק.

מאחלת לעצמי שגם כשרע ארגיש בנוח, לדעת לבקש, ולתת.

 ואם ממש קשה אז גם בלי מילים.

 

..בברסלב בוער אש!

יואו שמעי את כותבת ככ טוב.

זה חי פשוט. וממלא באנסוף טוב וחיוך. והתאורים שלך חיים פשוט, וזה כיף לקרוא וזה יפיפה ומעניין.

ו,זה מתוק. נו זה מתוק.

זה מרגיע ועושה טוב בלב.

תודה על זה

הכתיבה שלך מיוחדת מאד

...רחל יהודייה בדם
כתיבה יפה ונוגעת..

זה באמת עושה משהו.
ואוו...מוקצנת
זה עשה טוב מבפנים לקרוא את זה.
וואו..ממש מענייןחלילוש
נשמע מלא בדברים..
ובלי קשר. הכתיבה יפה ודרשה ממני להעמיק בכוונת הכותבת .
ותודה על זהחלילוש
תודה רבה לכולכםשוני


וואו.עפהאחרונה

זה מהמם! מוכשרת אחת!!!

שיר שכתבתי לע"נ אהוביה ואסתראנא עבדא דקב"ה

הפזמון בראש שלי כבר כמה שנים, סוף סוף כתבתי את זה בצורה ברורה. זה מדבר על כלל הפיגועים והצרות שהיו לעם ישראל.

 

חלון סגור, טיפות יורדות

בחוץ חשוך, קצת מרצדות

המנורות

ברק ורעם, התנגשות עבים

גדולים אפורים, כה קרובים

ורק רבים

בצידי הרחוב, שלולית הולכת וגדלה

לפתע אור, רכב עובר באפלה

במהירות, בבהלה

בום חזק, ואור סגול גדול

טיפות יורדות, מתחילות לצלול

שוטפות הכל

 

פתאום יוצא כרוז

מכריז מעבר לפרגוד

בנים שובבים תקשיבו טוב

זה לא גשם

זה לא מים

זה דמעות

דמעות של אבא בשמיים

שיושב בוכה, מספיד על בניו העצובים

הנפגעים כל יום

 

כשירדו שבעים נפש, למ”ט שערים

ובעבודה ובסבלות כמעט נשברים

ברחמיו משם הרים

בצרתם לו צר, בכל דבר שעברו

בשמי מעונו, דמעתם נצברו

כשבניו נקברו

מכה נוספת על שבר, ואין יכול להספיד

על עמו, על סגולתו, על בנו היחיד

שנגזר להשמיד

וישארו מתי מעט, מבלי יכולת להרים ראש

צועקים בכל יום, בשלוש קדושות לקדוש

נחלתו לא יטוש

 

 

ואז יוצא כרוז

מכריז מעבר לפרגוד

בנים שובבים תקשיבו טוב

זה לא גשם

זה לא מים

זה דמעות

דמעות של אבא בשמיים

שיושב בוכה, מספיד על בניו העצובים

הנפגעים כל יום

 

נתן להם נחלה, בה הילכו אבות

עמלו בה קשה, ורבו האכזבות

ויתרחקו הלבבות

וירבו הפיגועים, בערייה הטריות

ובעירה הנושנה, נשמעו היריות

ונרצחו תרי עשר נשמות יהודיות

זאת לא בראשונה, ואף לא באחרונה

רבו הצרות, הפיגועים, בכל עת ועונה

ולא משה האמונה

ויצא קול ויפנו היישובים, עשרים וחמישה

וישמע ירי בבית תפילה ודרישה

וירצחו נערים שלושה

 

ואז יוצא כרוז

מכריז מעבר לפרגוד

בנים שובבים תקשיבו טוב

זה לא גשם

זה לא מים

זה דמעות

דמעות של אבא בשמיים

שיושב בוכה, מספיד על בניו העצובים

הנפגעים כל יום

 

המקרים רבו מספר, המספרים כלו מלהכיל

מתי כבר ישועות מלכו יגדיל

דם רב זרם לו כנחיל

ולאחרונה נשמע קול, רצח של אמא

נזדעזעו שמיים ויורידו דימעה

ארץ אל תכסי דמה

ונוסף שוד על שבר, אחד מצעירי הצאן

ביד בני עמנו, אנשי הביטחון

ירד לטימיון

עוד ישמע אדוננו, וישיב סגולתו

יבנה עירו וישוב לנחלתו

ונשמח איתו, בביתו

 

נכתב לע”נ אהוביה סנדק ואסתר הורגן

וואו. איזה מטורףף..שוני

זה חזק ויפה כ"כ

גורם להתחבר

ובכלל..

...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה..

כמה כואב.

כבר אין מילים.
...אני ועצמי:)אחרונה

זעקת אמת.זעקה

דְּמָעוֹת הַכְּאֵב יְטַפְטְפוּ כִּנְהַר הַדָּם
יַשְׁאִירוּ חוֹתָם טָבוּעַ שֶׁל יָד אָדָם
וּצְעָקוֹת שֶׁבֶר יִשָּׁמְעוּ,
וְחֻרְבָּן,
וְאוֹבְדָן,
וּשְׁכוֹל,
וְחוֹל, הַמְּסַמֵּא עֵינֵנוּ.

 

וְתֵהוֹם כֹּל הָאָרֶץ
וְתֵחָרֵד,
וְהַבֶּהָלָה תֵּאָחֵז
וּתְפוּצֶינָה בִּמְנוּסָה.

 

קֶבֶר טָרִי בְּסוֹף הַשּׁוּרָה יִתְוַסֵּף
וְדָמוֹ הַתּוֹסֵס, יִזְעַק בִּדְמָמָה,
מַדּוּעַ אֶת גְּרוֹנוֹ לְשַׁסֵּף?!

 

וְיֶלֶד טְהוֹר עֵינַיִם בִּתְמִימוּת יִשְׁאַל,
"אִמִּי, בַּמֶּה שׁוֹנֶה רֶצַח הַנַּעַר מֵרֶצַח הָאִשָּׁה?"
וְאִמּוֹ תְּשִׁיבֶנּוֹ בְּקוֹל עַנּוֹת חֲלוּשָׁה,
"זוֹ נֶהֶרְגָה עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם,
וְזֶה, נֶהֱרַג כְּאִלּוּ הוּא אָשֵׁם."

...רחל יהודייה בדם
כואב.

מאוד.
--ילדה של אבא

זה כל כך כואב

 

כתבת

את האמת בפנים.

 

אני

עוד לא עיכלתי

ופתאום אני רואה את זה

ובום

זה חזק.

 

 

פשוט מדהיםבין הבור למיםאחרונה
לא מצאתי מילים עד עכשיו, ועדיין
נותן לעייפות כח.להיות בשמחה!!!

הצבעים של השקיעה נעלמים לאט, כמו נמחצים תחת חושך הלילה.
הוא עומד בלמעלה של ההר. קצת למטה יושבים כמה חבר'ה, מדברים סוג של דיבורים, מספרים סוג של סיפורים.

הם עייפים. רואים להם בעיניים.
מדברים כי נמאס להם לדבר. מספרים כי נמאס להם לספר.
הם עייפים. הוא רואה להם את זה בעיניים.
הוא לא מסוגל לראות עוד עייפות אז הוא ממשיך בשביל, מתרחק קצת מרעש העייפים.
"מכיר את זה שמשהו שם בפנים כל כך חנוק עד שהדמעות יוצאות לבד, בלי שעשית בשבילם משו, בלי להרגיש שאתה קשור אליהם עכשיו?" הוא לוחש לעצמו שמקשיב "אז זה יוצא עכשיו" והוא נשטף, "כן, הם שוטפות את הכל, גם את הכוח שהיה" אז הוא מתיישב, נותן להם לשטוף.
לילה זה הזמן שהעייפים ערים, הכי ערים. ככה הוא חושב, ככה הוא רואה. זה מצחיק והוא צוחק.
"זה השגעון פשוט" הוא צוחק בקול, מתרץ לעצמו ששואל.
"ועכשיו בוא נהיה רציניים. אתה יודע למה אנחנו עייפים?" הוא שואל את עצמו שיודע, "כי כלום. כי כלום ונלחמים. נלחמים ונלחמים ו.. כלום. ומה לעשות, כלום זה מעייף"
"לא לא" אומר העצמו שמתדיין "זה המלחמה הזאת שמעייפת, שלוקחת לנו את השפיות בטיפות"
הוא חושב על מה שעצמו אמר.
"נונו זה היינו אך" הוא עייף מידי בשביל לחשוב מה קרה לו עכשיו. זה שיח של עייפים.
הוא נשכב על האדמה, מוקף בעשבים. ברוח העשבים זזים. זזים-רוקדים.
הוא מסתכל על אחד מהם, עצמו המתבונן מתבונן.
העשב זז עם הרוח כאילו לא היתה אלא מנגינה שקטה, הוא נע בצורה עדינה.
לכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת משלו. והוא מקשיב, מנסה להבין לפני מי מחולל העשב.
"אתה מתכופף" הוא לוחש ומבין.
הוא מבין ושומע. שומע שהרוח והשקט הם מנגינה, מנגינה לעייפים.
אז הוא מקשיב. מקשיב ונושם. נושם את הרוח לבפנים וחזרה החוצה. בהתחלה מהר וחזק וכבד ואחכ לאט, רגוע, חלק.
"מותר לי לנוח" הוא לוחש לעצמו שלא מבין, "מותר לתת לעייפות לרקד לקול צלילים של רוח ושקט.
מותר לי לשחרר. הוא מחזיק, אתה רואה?"
והעצמו שבפנים שלא האמין שההוא מחזיק, מבין. מבין שהוא מאמין. אז הוא משחרר.
מנגן לעצמו מנגינה.
והעייפות שם בפנים רוקדת בעדינות, מתכופפת.
הריקוד הזה נותן לעייפות כח. אז יש כח לעייפות.

 

 

 
מהמםאתחלתא
ממש מכניס לתוך הסיפור והתחושות
...רחל יהודייה בדם
זה נוגע ויפה..

כתיבה מאוד יפה
..רק הפעם.
קראתי שוב.

הכתיבה שלך מכניסה כל כך לסיפור.
מעבר לזה שעצם הכתיבה שלך ככ מעניינת וסוחפת ומקורית,תמיד בקטעים שאת כותבת יש עומק מטורף ואת מצליחה להביא אותו בצורה הכי מובנת שיש.זה מדהים.
עושה טוב בלב לקרוא אותך,זה מזיז משהו בפנים.
אל תפסיקי לכתוב.
❤
יפה ככ...בין הבור למים

תחושה מדהימה שזה מעביר 

תודה (:

...נשמה שלי
הגיע בול בזמן.
איזה כתיבה יש לך. מיוחדת כל כך.
את נשמה מיוחדת
תודה על זה❤
זה יפיפה,מוקצנת
תודה!!

אפשר לשמור את זה?
תודה ממשלהיות בשמחה!!!
בשמחה
תודה לכם מאדלהיות בשמחה!!!
וואומשרת
מדהים!אהבה.
זה כל כך עדיןאילת השחר
ורגיש. ומלא חיים.
שומרת לי.

אתם פשוט כותבים את הלב וזה כל כל נוגע ואמיתי ואההה...לפעמים מתסכל שאי אפשר להגיב לכולם, כי כל אחד זה לב ענק ואתם חולקים אותו איתנו.
נזכרת למה פעם זה היה הבית שלי הפורום הזה...
וזה הלב שתמיד חוזרים אליו.

תודה לך.
ותודה לכל מי שבוחר/ת לשתף את עולמו כאן.
שימחת.. תודה לךלהיות בשמחה!!!

וגם @אהבה. תודה

..בברסלב בוער אש!

קשה למצוא מילים.. הדברים שאת כותבת, אז הם ככ מיוחדים.

 זה ים של עומק. מרגישים. פשוט מרגישים, שמתחבא פה ככ הרבה.

והכאב הנעים הזה. והמתיקות. אךך כמה. זה שיודעים לחבר כאב לקדושה ולקרבת אלוקים ולהסיט אותו למקום הנכון זה.. גבוה.

אי ועומק הזה שיש פה זה פחד. והאמת. וכמה שזה אמת. כמה שזה מתאר אותנו. את כולנו. וכמה יופי יש פה ואציליות כזאת ו, אוף זה מצחיק שאני מנסה לתאר לך את ההרגשה זה פשוט, כילו אי אפשר.

הסוף זה, אוף זה חכם ועמוק ונעים ככ.

זה מרגיע ומלטף. וטוב. ככ טוב לדעת שגם לעייפות יש כח. אנחנו ככ צריכים שמישו יגלה לנו את זה ויחדיר לנו עמוק עמוק.

זה מדהים איך שאת כותבת, איך את חושבת על הדברים האלה

וכמה יופי כמה

..להיות בשמחה!!!אחרונה
תודה לך ילדת לב
❤
חצי פריקה, מוזמנים להציע שםבין הבור למים
ככה אנחנו מתהלכים
סמוקי לחיים נגד רוח חורפית
שמש שמשקרת לנו חמימות
מפיצה אור
מדגישה את הקור

ככה אנחנו
פעורי עיניים מול מציאות מדממת
רצים במרדף אחר אמת נעלמת
וכולם מפסידים
כולם אבודים

ככה אנחנו
עייפים ממלחמות אך מתעקשים לנצח
בונים באוויר עוד מגדל שפורח
נעלמים במציאות אבודה
בסוף חוזרים אל אותה נקודה

ככה אנחנו?
אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב?
או שבורים, רצוצים, רק רוצים את הטוב
והוא קרוב,
הוא במעשה הקטן

שתדעו
הוא כמעט כאן
והוא מבטיח עולם מתוקן
...אני ועצמי:)

 

רק לכתוב שזה נגע בי, ממש.

דומעת..

 

כ''כ כואב!!

 

והמשפט הזה: ''עייפים ממלחמות אך מתעקשים לנצח''

איי

 

 

תודה. 

 

...רחל יהודייה בדם
איך הולכת בשבילים של כאב עד הטוב..
כתבת יפה ונוגע

חושבת עלייך.
תודה אהובותבין הבור למים
❤
תודה יקרהבין הבור למים

❤

..בברסלב בוער אש!

ואו לא יודעת להסביר למה, זה ככ נגע בי בפנים פנים.

מדהים. איזה מילים טובות. איזה מילים של אמת.

את כותבת ככ יפה.

זה.. אוף אני לא מצליחה להגיד. זה מרגיע.

כמה שאנחנו מבולבלים. ומרגיע שכתבת את זה. שזה על כולנו.

לא יודעת להסביר.. זה מילים מרגיעות.

תודה על זה.

אפשר לשמור לי?

כן בטחבין הבור למים
ותודה לך
את מדהימה ❤
..בברסלב בוער אש!אחרונה

תודה יפונת❤

..רק הפעם.
וואו זה פשוט הרגיע בי משהו.
תודה על זה ממש.

והכתיבה שלך מעלפת כמו תמיד.
החושךילדה של אבא

הַחֹשֶׁךְ
מַכְבִּיד עַל הַכֹּל
מַשְׁמִיעַ רְחָשִׁים 
דִּמְיוֹנִיִּים.
וְלֹא בָּרוּר
מִי מַפְחִיד אֶת מִי
הַחֹשֶׁךְ
אוֹ אֲנִי.

 

 

אשמח לביקורות

ושתגידו מה הבנתם.. בעיקר מהסוף.

תודה,

(בכללי הבמה כאן מאוד מעודדת

ותמיד עושה הרגשה טובה..)

 

הו וואו זה חזק.רק הפעם.
מאוד.
קראתי כמה פעמים.
אני אוהבת תמציתיות.

רק הייתי מוותרת על הנקודה ששמת אחרי הדמיוניים..
או להוריד את ו' ב,"ולא",כי הנקודה מסיימת משפט והו',כביכול יוצרת המשך.

שוב,כתיבה מדהימה.
את משתפרת מפעם לפעם!
זה כזה יפה.
תודה רבה!ילדה של אבא

על הערה

ועל העידוד

 

עכשיו אני שמה לב שזה מוזר

שיש גם נקודה וגם ו..

 

בשמחה נשמה❤רק הפעם.
הבנתי בכמה דרכים:שמינייייייסט

או שמדובר באמת על חושך- ואז כאילו מדובר על ילדה קטנה שמדמיינת רחשים והאמירה של השיר היא שבעצם הילדה הקטנה היא זאת ש"מפחידה" את החושך כלומר הופכת אותו למפחיד..

או שהחשך שיש בחיים, אם מתרכזים בו הוא מכביד על הכל והכל הופך להיות רוחש רע ומפחיד ולא ברור עד כמה החשך הזה באמת נמצא בפרופורציות או שאני מגדילה אותו...

או שהחשך הוא גם יצור ויש בינכם יחסים כאלה. את לא כל כך אוהבת אותו, ולכן הוא נשמע לך לא טוב אבל את מודעת לזה שיכול להיות שזה דמיוני ושבכלל את היא זאת שמפחידה אותו.

ונראה לי שתי הפירושים הראשונים משתלבים. כאילו יכול להיות גם וגם. 

אבל הכי אהבתי את הפירוש השלישי.

וואו ממש תודה! מלא זמן לא ניתחתי שיר לעומק.. תודה על ההזדמנות.

אחלה שיר באמת.

 

תודה ממשילדה של אבא

נתת לי כיוונים שלא חשבתי עליהם

זה מעניין איך אחרים רואים את זה..

 

עזרת לי מאוד

 

 

 

 

 

 

...רחל יהודייה בדם
אהבתי את המבנה
ואת המסר

זה חזק.

מאוד טוב.
תודה לך..ילדה של אבא


....אילת השחר
נתת לחושך מימד עומק ומשקל, תרתי משמע. ומשהו מתרחש בו, הוא לא סטטי וריק, הוא מלא במשהו שלא רואים, אבל כן שומעים, וזה מעורר את הרגש ואת הפחד. לקחת את החושך והפכת אותו כל כך סמיך, ומרגישים אותו כמו שמיכה עבה שמסתירה תחתיה משהו/מישהו שמפחד.
ולא ברור, כמו שכתבו לך, מי המפחד, החושך או את.
החושך הזה, הוא בשני הצדדים גם יחד - המפחיד והמפחד.
הוצאת את עצמך מחוץ לסרט הזה והסתכלת עליו מבחוץ, בהתבוננות שמשאירה שאלות עמוקות.

תודה על השיתוף הזה.
תודה רבה!ילדה של אבא


מגניב ממששוני

וממש מכניס בכמה מילים לתחושה  הזאת

תודהילדה של אבאאחרונה


לקראת עשרה בטבתאנא עבדא דקב"ה

שיר שכתבתי לפני כמה שבועות (חבר שלי ביקש שאני אכתוב בשבילו שיר שמח, זה מה שיצא).

 

 

תיקון חצות, רצפה, בכיות.

שכינתא בגלות, פורחות האותיות.

פתאום אני חושב, מה זה בעצם התכלית.

ראש רכון בוכה, מייבב מתחת לטלית.

 

פזמון

מלאכי מרום מר לא יבכון.

יהודי על ידו כבר לא יהיה רכון.

ה’ בביתו נאווה קודש,

 יהיה לשיכון.

 

לשום אבלי ציון פאר תחת אפר.

מקום תפילין ריק, מילים ברחו מספר.

ווידוי, לחישה, בושה והרגשה.

את פניך לחלות, לגאולה בבקשה.

 

פזמון

מלאכי מרום מר לא יבכון.

יהודי על ידו כבר לא יהיה רכון.

ה’ בביתו נאווה קודש,

 יהיה לשיכון.

 

שפתיים דובבות אלפיים בשנים.

דמעות נאספות ללוג, ולוג לימים.

אנו ליה, ועינינו ליה.

מתי ירחם אב על בנים.

 

פזמון

מלאכי מרום מר לא יבכון.

יהודי על ידו כבר לא יהיה רכון.

ה’ בביתו נאווה קודש,

 יהיה לשיכון.

...רחל יהודייה בדםאחרונה
כתיבה יפה טהורה ונוגעת .

תודה לך
תל-פיותפעם הייתי ניקית

אפשר להרוס עוד

קיר חרב

ולבנות בית שכבר בנוי

על התל

כשכל פה, מאמין

שאפשר לתקן

...רחל יהודייה בדם
תמציתי ויפה..

אהבתי מאוד.
תודה לךפעם הייתי ניקית

 

(מקווה שהבינו מה התכוונתי)

וואו הוחמאתי שתייגת אותי.רק הפעם.
אוי וזה פשוט טוב.
קראתי כמה פעמים



תודה על התיוג נשמה
כפרעלייךפעם הייתי ניקית

 

 

תודה לך

זה ממש יפה...מוקצנת


תודהפעם הייתי ניקיתאחרונה


חלום של ילדיהודיהנצחית
אי שם.
במקום רחוק.
מעבר לים וליבשה
מעבר לשמש ולירח
מעבר לכוכבים
לשמים ולעננים
מעבר לאינסוף
שכן מלך אחד
אחד ויחיד
מלך עצום
מלך עניו
שמלכותו בכל משלה

לאותו המלך
היה בן יחיד ואהוב
הוא אהב אותו יותר מכל
קראו לו אהוביה

אהוביה,עשה הכל
כדי לשמח את המלך
הוא היה לוחם בצבא של המלך
הוא למד את דבריו של המלך
השקיע בזה בכל מאדו
ועשה הכל כדיי לקיים את דבריו
הוא לקח אותה אליו, אליו לחיים
וקיים את מצוותיו של המלך
לפרטיה.

אהוביה, מאהבתו למלך
לא הסתפק בלעשות חלק מהמצוות
הוא רצה למסור את הנפש על המלך
הוא רצה שכל כולו יהיה דבוק במלך

הוא רצה עבודת המקדש. הוא רצה קורבנות.
הוא רצה כיבוש וחלוקה.
הוא רצה "שם תשים עליך מלך"
הוא רצה שמיטה ויובל והקהל
הוא רצה מעשרות.
הוא רצה אהבת חינם
ועוד ועוד מצוות שכל כך כאבו לו חסרונם

לאהוביה בערה בלב
אש אהבתו למלך
והרצון לקיים
את כל ציוייו של המלך
ולכן אהוביה
בחר בחיים שמוקדשים
כול כלום על מנת
שיוכל לקיים את ציוייו של המלך

יום אחד. אהוביה קם בבוקר
ושמע שאחותו
אהובת המלך
נרצחה בדם קר
על ידי אויב אכזרי של המלך
שנלחם באחיו וכל משפחתו
שנלחם במלך-כי הם בעצם בניו של המלך

אהוביה שמע אתזה ודמו תסס
כל כך כואב לו שפוגעים באחותו-
בבת המלך
ובצורה כזאת אכזרית

אהוביה גם ידע שהסיבה שאותו
אויב של המלך ועמו נמצאים כאן זה
נוגד את דבריו ורצונו של המלך

אהוביה כל כך רצה לנקום את נקמת
דם בת המלך.
אהוביה כל כך רצה להילחם בעם אלו- אויבי המלך

אומנם מה שאהוביה יכל לעשות
היה קטן
אבל באהבתו למלך ולאחותו
ששמע את דמיה צועקים אליו מן האדמה
הוא לא היה מסוגל לשתוק

הוא נסע עם חבריו אהובי המלך
לעשות את אשר ביכולתם

אך בצער רב ובכאב גדול
ישנם אנשים מעטים
שהתערבבו עם בניו של המלך
שמנסים בכל כוחם
למנוע מהם לעשות את רצון המלך

אותם אנשים שמרחמנותם
לאותו עם אכזר
אויב המלך
מתאכזרים לאוהביו הרחמנים של המלך
בכל יכולתם
מבלי לשים את ליבם ואת אוזנם
לרצון המלך ולבניו אהוביו

אותם אנשים שכל כך הציק להם לראות
את אש האהבה שבערה באהוביה
החליטו לפגוע בו וגרמו להריגתו
ולדמו להישפך

ועכשיו. קול דמו צועק אלינו מן האדמה
הדם ששמע את קול אחותו.
הדם שבער להדבק במלך
הדם שבר לגאולה שלימה.
לאחדות בניו של המלך

הלוואי. הלוואי ונזכה
להבעיר את דם אהוביה בדמנו.





...רחל יהודייה בדם
כתבת כואב.


כבר אין מילים,
זה כל כך עצוב.
..בברסלב בוער אש!אחרונה

איי. איי. אבא. די. זה מידי מידי כואב.

ולא רוצים לשנוא לא רוצים. אבל זה כואב ככ. נורא.

ועצוב ואךך. תודה שכתבת את זה.

קצת הפסקתי להרגיש את זה חזק כמו לפני יומיים וניערת לנו את הלב.

אבא מה יהיה

זה שורף

היה שיר אבל בסוף אני לא שלם איתו אז מחקתי🤗ילד טבע
לא יודעת מה זה. אבל כאב לי.אפילו
לא שמעתי כלום.
רק שקט של רעש, כמו זמזום טלפון.
ורצתי, רצתי מהר, הכי מהר שיכולתי. הרוח העיפה ממני את אגלי הזיעה שהתחילו לבצבץ.
באותו הרגע לא עניין אותי איך אני נראית, רק רציתי לרוץ. בעצם, לא רציתי לרוץ, רציתי לברוח משם.
רחוק רחוק רחוק.
להיעלם.
הרגשתי שכל החיים רודפים אחרי, כל העולם, ואז, טוב, ואז התחלתי לבכות תוך כדי ריצה. ממש מררתי בבכי, הוצאתי את הכל החוצה, ולא יכולתי יותר.
נפלתי על האספלט הלוהט, השלור, הלא מחבק שתחתי, ובכיתי.
חזק כ''כ.
וכבר לא היה לי אכפת שרואים אותי בוכה.
גם ככה העולם חרב עליי.
אמן!אפילו
וואו אמאלה את טובה בזה, ראו פה דמותהיי לכולםם

כתבת טוב!

 

תודה יקרה!אפילו
...רחל יהודייה בדם
נוגע..

הלוואי שיהיה לך תמיד רק טוב

וזה אפשרי שיהיה טוב יותר,
תאמיני בזה תמיד
וזה יוכיח את עצמו
בעז''ה!!אפילו
...אני ועצמי:)

טווב

כואב.. נוגע..

 

וואושוני

כמה כואב.....

אף אחד לא מכין אותנו לכאבים איומים שכאלו...

נכוןאפילואחרונה
החיים עצמם הם אלה שמכינים אותנו לחיים...
עולם קטן עם הרבה עולמות גדוליםשושיאדית

יש את הרגעים האלה שאתה פשוט רוצה לכתוב את כל אלפי פיסות המידע שנאגרות אל המוח של מדי שניה בשניה, המון קשרים, מילים מללים, חלקי הברות ועוד כל מיני מרעין בישין....

המשותף לכולם הוא, הם – אי-ודאות, בלבול, כאוס, חוסר מיקוד, דיעות שונות-משונות, אנשים מכל הסוגים והמינים.

ואני תוהה.

האם זוהי תופעה של המערכת הביולוגית ה-כל כך מורכבת, המופלאה – המכונה בפי כל – "בן אדם". או אם נלך לפי הכינוי המקורי, או לפי מה שהמערכת הפרטית שלי גדלה על כך שהוא מקורי– "יציר כפיו של הקב"ה". האם זוהי תופעה של היחשפות ל... למה בעצם? חלל? יקום? עולם?

הלזה ייקרא עולם?

רשת גרמים שמימיים, המונעים בכוחות פיזיים גדולים, על אחד מהם, קטן, כוכב שעבר תלאות, חבטות וחיבוטים בחלוף ימי האנושות הפעילה... עליו חלים ומתחוללים מחולות חולניים... לא יאמן, אבל עליו שוכנים "בני אדם" לאין מספר...

וכל אחד ואחד מהם, נושא איתו את המערכת הביולוגית המופלאה, שבממוצע אומדני ביותר - תופסת מטר רבוע מכל השטח העצום המשתרע במעטפת העצם הכדורי.

כל אדם כזה הוא עולם בפני עצמו.

יש לו אמונות, דיעות, התניות, חברה וכו'... – ולמרבה הפלא המושגים הנחותים, החולפים הללו - הם אלו שמנתבים לו את חוקי חייו והתנהלותו!
וכל זאת, למרות שבמרכז עצביו, שוכן יצור מופלא, חי, נושם, ספוגי וצמיגי – ממש יצור ביולוגי. תפקידו לנהל את חייו של אותו אדם, הוא מרכיב מאות מליוני חלקיקים שבכל אחד מהם טמון כח אדיר להנהיג באופן פנומנלי תחום כלשהו.

איך נסביר את העובדה השטחית, ה-כל כך מוזרה הזו.

עולם עם חוקים, מפורטים, מסודרים בסדר בלתי ניתן לאמידה... שמוצא בתוכו יצורים נחותים, זמניים ומתכלים, שמשיגים השגות קטנות בזמן מועט (אותן הם מחשיבים לפריצות דרך פנומנליות) וממהרים לקבוע קיצים ולחשב מהלכים... בעוד תוחלת חייהם קצרה במאות (ויש הסוברים – קצרה במיליונים) מאותו ייקום, גיאוגרפי, פיזי.

ישנם עולמות שבכוחם להרעיד את אמות הסיפים בהגיית הברה או חתימת משפט, בכך יגזרו על האנושות כולה את דינם... מי יודע מהו הצד בו הכף השוקעת...

ישנם עולמות גדולים, שרק מפאת תנאים סביבתיים, חברתיים, ועוד המון סטטיסטיקות מבהילות – לא ניתנה להם האפשרות להיות עולם מוחץ בעצמם. והם, מפאת הנסיבות, נכללים בתוך אותה הכף השוקעת ל... למוטב.

לו היינו מאפסים את העולם.

כלומר, מאיידים את כל הדיעות הקדומות, מוחקים את כל החוקים שנכתבו... ונותנים לתודעה של הייקום, להיות נקייה, חדשה והיא זו שתורה את דרכם של בני האדם.

מה היה אז?

היה עולם טוב יותר???

הלוואי, אבל זה לא הולך להיות...Love the world


השאלה היא - לו היינו...שושיאדית
אז..
היה טוב יותר?
...רחל יהודייה בדם
כתבת מעניין...
הלכת פה גבוה, הרגשתי שלקחת
אותי לעולמות חלליים
חחחשושיאדית
כן. זו היתה המטרה.
להנגיש את המציאות ברבדים יותר מדי עמוקים...
תודה תודה! |מסמיק|שושיאדית


וואו את גאון!שוני

על ההתחלה רואים..  יש דברים שאני אומרת לעצמי שמתישהו אנסח, מן דקויות כאלה,

שאת הגדרת אחת כזאת וזה עשה לי הקלה ממש.

ותודה שנתת לי להרגיש חכמה כשקראתי אתזה;)

זה פותח תראש

ממ..מן הסתם היה בדיוק אותו עולם..

היינו צריכים ללמוד מאיפשהו כדי לא לחזור על אותם טעויות

..שושיאדיתאחרונה
אני שמחה שהצלחתי להסביר
חששתי מהשפה...
מילים שנהרסו.עומק השטחיות
גלה לי,
ענה לי,
תאמר לי,
תסביר לי,
בין הכאב לשמחה,
בין העצבות לבדיחה,
יש משהו מוזר,
מפוזר,
מנוכר,
מלא באיך נאמר.....
כאב שלא נגמר,
סבל מיוסר,
אֵבֶל בלי מילים,
צליל בלי תווים,
פרוע ראש וגלוי כפתיים,
עם אצבע רוטטת על מיתר או שניים,
מנגן כאן שיר שאין לו משמעות,
על מילים שברחו,
הלכו בטעות.
על גדילה שהפסיקה את יומה האחרון,
על חשבון שניסה לקבל ביטחון,
על חץ שנתקע מאחורי העיניים,
על מלך ואסיר שיושבים לצהריים.
אם היה לי בדיחה או עצב לספר,
כלום,
לא,
ישאר.

מוות?
...רחל יהודייה בדם
כתיבה מאוד יפה

ונוגעת.


אהבתי גם את המבנה...
אוי זה מושלםםהיי לכולםם

כתבת יפה בטירוף!!

 

זורם וכואב..שוניאחרונה

זה צועק למשמעות...

תתחבר למשו גדול יותר, תעשה את כל מה שאתה יכול כדי שיהיה לך טוב..

היה ואיננו.מוצאת חן

תמיד אני אוהבת לכתוב עם שירים עם מבנה קבוע וחרוזים אבל הפעם הייתי עצובה מידי, פשוט שפכתי את מה שהיה לי בלב בלי לסגנן יותר מידי:

 

בסוף זה יקרה.

 

זה ייקח זמן, שנה אולי שנתיים.

זה יעלה במאמצים מרובים. השערות יעלו, ראיות יופרכו, עדים מוטים ישמיעו גרסא מפוקפקת. הכל בעיני המתבונן.

אבל בסוף, הצדק יצא לאור.

 

סתם לא. לא בטוח שכל הצדק יצא לאור, אבל מן הסתם חלקו, כי בכל זאת כמה עיוור מרצון צריך להיות כדאי לומר שהמשטרה פעלה כראוי...

בסוף כולם יבינו שהייתה פה רשלנות. לא באמת כולם, תמיד ישארו אלה שיתעקשו להכחיש מציאות, אבל לפחות כך השופט יכריז.

 

רשלנות.

מילה עם צליל לא נחמד, אבל די קליל.

טעות כזאת קטנה, שלא 'באשמת'.

 

ואז השופט יכריז על עונש.

אולי זה יהיה רק פיטורין, אולי חמור מזה. כשמדובר בבג"ץ אין למה לצפות. הלוואי שמסקנות כלשהן ילמדו לעתיד.

 

ואז,

ואז תגיע המילה פיצויים.

ותגידו לי אתם,

פיצויים?!?!

יש בעולם מחיר כלשהו לחיים של אדם??

יש משהו שאפשר להעניק בתמורה לדבר שהיה ואיננו, ולעולם לא ישוב לקדמותו???

...רחל יהודייה בדם
כואב מאוד מאוד
...אני ועצמי:)אחרונה

איי

כואב!! 

 

(אני לא רוצה להכנס לדיון, רק מוסיפה שאני לא ממש מסכימה איתך.. אצלי זה לא חדמ''ש ''רשלנות''..

אבל.. אהבתי ממש כי יש בזה הרבה מהמציאות.. הכואבת.. )

 

תודה על זה, מעורר..

עוד לילהחיימשליי

שקט
דממת מוות
הכל עלו על יצועם
היא מתהלכת
מסתובבת סביב עצמה
נדמת לעצמה כשיכורה
לא יודעת
מה לעשות
איך להפסיק
את ממלכת
המחשבות

...רחל יהודייה בדם
זה יפה ויש בזה קסם..


תמשיכי לכתוב 🙏
..סיכוי אחרון
נוגע וכואב עד מוות.
כ''כ מזדהה
...אני ועצמי:)אחרונה

אהבתי..

נגע בי.. 

תודה.

אש זרהמשרת
זר בשהיה לי לבית
נכרי בשהיה מגורי
כלא שייך במקום בו ישבתי
לא שייך לשורות הספרים

בליבי משלהבת הרוח
את שלהבת אש בית המדרש
וקטורת מנחת געגוע
מעלה אך אינה מרצה
תודהמשרת
...רחל יהודייה בדם
איזו כתיבה..

וזה נוגע ועמוק.

נגע
תודהמשרתאחרונה
פעימת הלבסיכוי אחרון
הנפש. מרכז ההתרחשות. פעימת הלב.
הכלי המקבל את החיים הניצוקים ממחייה הכל. כל כך עדינה.
כל כך עוצמתית
עד שאם אגש אליה בתוקפנות ואדרוש שינויים ואדרוש פתיחות - תתכנס פנימה, כמו אומרת ''אינני מוכן ליחס שכזה''.
ועכשיו אני - קיים.
עם כל מחשבותיי. המתוקנת והמעוותות.
עם כל רגשותיי- אלה שמחיים ואלה שכובלים אותך בהם.
עם כל כשרונותיי ועם כל סיפור חיי והתדמית שלי.
עם הפנימיות שלי והחיצוניות.
עם הפחד מלהיות לגמרי והחולשה בראותי את אויב נפשי - העמל למען מטרות שלא אני בחרתי.
כואב לי הראש מרוב פירוד וסיבוך, רוצה להירדם ולקום כשהכל רגוע והרבה יותר מואר..

מי יתן לי חופש? - אני. ורק אני.
ואו.יש סיכוי לאהבה?
איזה שפה גבוהה. אהבתי ממש!
מדהיםנבוכי הדור

ממש ממש נגע בי
תיארת מה שאני מרגיש

תודה רבה

...רחל יהודייה בדם
כתבת נוגע ומעניין ...
תודה!סיכוי אחרוןאחרונה