פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 166)

(בית 1)
הקורונה התפרצה
ובעקבותה מערכת הלימודים הושבתה
התלמידים חגגו
את הלימודים זנחו
כראוי ומצופה מתלמיד ממוצע
אך מערכת הלימודים ידיים לא הרימה!
והזום פרץ לתודעתנו
ומאז משגע את שכלנו
(פזמון)
הזום המעיק
מקוטע ומציק
בא בכל שעה
ומעכשיו גם ללא הגבלה!!!
בבוקר בצהריים
וגם בין ארבע לשתיים!
מהבית אנשים צועקים
ולסגור מיקרופונים!
(בית 2)
מתוערר ב6:20
אתה מאחר לזומים!!
בכל שעות היממה
עולם זועק בקינה
רוצה קצת חופש מהעבודה
אחרי כל המר קצת הקלה!
אך זו הקריאה
אינה נענתה!!
(פזמון)
הזום המעיק
מקוטע ומציק
בא בכל שעה
ומעכשיו גם ללא הגבלה!!!
בבוקר בצהריים
וגם בין ארבע לשתיים!
מהבית אנשים צועקים
ולסגור מיקרופונים!
(בית 3)
ועכשיו אליכם המורים
אנה תפחיתו בכמות השיעורים!
אחרי הכל זה פשוט בעיה
לגרום לנו להיות על מחשב כל שנייה
לפי כל הערכים החינוכיים
עדיף להיות כמה שפחות על מסכים
ועכשיו אנו התלמידים
עם משפט זה מסכימים
אבל רק בנוגע לזומים!!!
(פזמון)
הזום המעיק
מקוטע ומציק
בא בכל שעה
ומעכשיו גם ללא הגבלה!!!
בבוקר בצהריים
וגם בין ארבע לשתיים!
מהבית אנשים צועקים
ולסגור מיקרופונים!
........................

מוקדש באהדה לכל תלמידי ישראל הנאלצים ללמוד דרך הזומים

בכל פעם כשאני מתבונן במראה העלובה הזאת אני כמה לרוץ אחרי הבלון הצהוב.
חייב לרוץ כמו מטורף שרודף אחרי הבלתי מושג עד שאני אפול.
ואז, בנחישות מפתיעה אני אקום מהאדמה, אנער מעליי את החול ואמשיך לרוץ אחריו-
אחרי הבלון הצהוב.
אבל אז, בנאיביות, כשהבלון הצהוב רחוק מדי אני עוצר ועוטה את המסכה על פניי, אחת מהן, כי זוהי המסכה שכל האנשים סביבי נוהגים לחבוש.
אני מחפש משהו אחר לרדוף אחריו.. אולי בלון אדום? 
הבלבול המייאש שאופף אותי והעלטה המתסכלת דוחקים בי למעוד, הברכיים שלי שרוטות,הפה שלי מלא בנוזל מלוח והריאות שלי מתכווצות, אני עייף מליפול.
ומותש.. 
אוי אלוהים, כמה שאני מותש.
אני מביט שוב בעצמי במראה, במסכה שבעל כורחי נדבקה לפניי. שוב, כי אלו הפנים שכל האנשים סביבי חייבים לחבוש.
ואני מנסה להיזכר איך ניראות הפנים שלי.. 
ואני מבין, באיחור, שאני לא זוכר.
אני לא זוכר.
הבועה כובלת אותי והמסכות חונקות אותי ,אני מנסה לנשום אבל אני רק גווע.
ואז.. בנפילה האחרונה ההיא שבין שני ההרים הזרים שהיו מוכרים לי להחריד, אני שוכב על האדמה ומביט לרגע בשמיים האפלים. 
וברגע הנצח הזה אני מבין שאני כבר לא יודע.
אני כבר לא יודע לאן עף הבלון הצהוב.
אז אני מוריד את המסכה.
ושותק

על השמחה שלה.

אני לא רוצה לאבד אותה

שמור על השמחה האמיתית שלה.

על התמימות

על האהבה 

על החיות

על הנשמה הטובה שיש בה 

על הכל הטוב שיש בה

ויש המון

בבקשה שמור עליה

לא רוצה שהיא תלך לי לאיבוד

 

יוֹם אֶחָד
עוֹד תְּגַלֶּה
בּוֹ,

בַּכְּאֵב

יָם שֶׁל
אַהֲבָה
שֶׁכְּלוּאָה לָהּ,

בֵּין מַנְגִּינוֹת
הַמָּוֶת.

(וְאָז ,
תִּרְאֶה
שֶׁאֵין אַהֲבָה
לְלֹא
כְּאֵב

שֶׁלֹּא בֶּאֱמֶת
קַיָּם
הוּא,

הַמָּוֶת.)

✨

אבאא .

היא טובה .

כ"כ רוצה

להתקרב אליך.

רק רוצה להרגיש אותך.

אבל לא מצליח לה.

היא עצובה.

מפוחדת.

מפחדת.

כ"כ קשה לה.

מפחדת למות.

לפני שתספיק לדבר איתך.

איי.

כ"כ כאב לי לשמוע.

את זה.

בבקשה.אבא.

שלא תפחד.

שתיהיה אמיצה.

אוי טאטע כמה שאתה מתוק.

וטוב.

שתמצא את הכוחות לדבר איתך.

שכל החששות יפוגו.

שהיא תהיה שמחה. עם עצמה .

ובזה שבחרה. בך. 

אבא רק בקשה אחת.

אחרונה.

תשמור עליה.

"נעמי", הוא אוסף אותה אל חיקו.
"שבי, שבי פה בסלע, תרגישי את השיבולים הלחות".
היא לא שמה ליבה להפצרותיו, מתהלכת הלוך ושוב,חופשיה על גבול הסהרורית,                                       

בקו הדק הזה שמפריד בין חופש אינסופי לשיגעון.

 טוב לה בשקט שלה. עם הרוח, הטל הרטוב, אדמה קשה כזאת, שמייבשת לה תרגליים.

בסוף החיוך העדין שלה מרצה אותו, והוא ממשיך בבניית האוהל.

 "רונן, אני אקפוץ למעיין לשעה קלה, אל תחכו לי". "אבל למה נעמי? שוב התקפת צמחונות?

הוא מתקדם לעברה ומנסה לגעת בה והפעם מהצד האירוני.

"לא, רוני.." היא סוקרת אותו בחיוך מלא אהבה,

"זה רק הירח, הוא מזכיר לי משהו חשוב ששכחתי, זה יעשה לי טוב, אל תדאג, ותהנו!"
"ירח? יש לך שפה סודית עם הבריאה את...תהני מותק. אה, וקחי איתך את המים, ואת העוגה                 

של מאמוש, בלי גלוטן כמובן, היא לא שוכחת" הוא קורץ ומושיט לה את שקית הנייר הארוזה.
בתוכה הוא מצרף לה מכתב.
מילים שמקפלות בתוכם כל כך הרבה.
דבש, עוקץ. מסע שלם.
תלתלי השטני שלה מתבדרים ברוח.
העדינות שלה מטריפה אותו, עוד מבט אחד לעברה ודי, הוא חייב לתקתק, החבר'ה כבר חוזרים מהכינרת.

אבל המחשבות סוחפות. איך היה יכול לחיות בלעדיה, בלי התפקיד האצילי שתפרה לו.

בלי ההבנה הדקה הזו בשתיקות. הכל הבל ורעות הרוח. נשיפה. מליון זכרונות.

"שששש, לישון מוח, לישון. טוב?" היידים עובדות בקצב, ידיים עבות כאלה, עם מליון ניסיון.

נעמי והשמיים משתחנשים. "כמה כוכבים. וואו. הם תמיד היו פה?" מה היה חסר בעיניים שלה שלא אפשר לה לזהור ככה.

אם רק שמיים היו מסכימים להלוות שתי כוכבים.

"זה מוזר להתאהב בעצמך, אבל זה בדיוק מה שקורה לי, אני כזו נוצצת, פתאום, שנים שהייתי חושך, ומלא שקיעות שרצים אחריהם קילומטרים אבל בסוף מגיעים בדקה האחרונה, הקריטית הזו, בסיבוב האחרון, ומולי היה מלא שחור, נוטף נחיתות".

הרוח אוספת אותה, הצעיף הדק הזה נותן לה תחושה של בית, היא נורא מתגעגעת.

"אני כל כך אוהבת את הבית. כל כך טוב לי שם. מדהים שלמדתי להתאים תעצמי לשם. היו רגעים זוועתיים,

ואולי זה הגיל שעזר, מעניין אם התבגרתי, מעניין מאוד, חבל שאין מד כזה,

שאומר לך בדיוק עוד כמה ימים נשאר לך בסערות האלה"

סערות. אבל לא קרה שום דבר מיוחד.

"אולי אני מהאנשים האלו שמחפשים תיסבוכים,מחפשים משברים כדי לגדול מהם"

היא הולכת, הולכת הולכת, חוצה כביש ישן, שביל עפר, שועטת מהפרדס לפינה השמאלית,

שתי צעדים והנה הרעש הממכר הזה. המים לא מפסיקים לזרום בלילה אם  תהיתם לעצמכם.

הם תמיד שם. והם כ"כ טובים לה.

"חודש לא הייתי פה, חודש! זה פסיכי. מה נסגר עם היקום הזה, איך אפשר לא להיות פה חודש.

אני בכלל חושבת שגנעדן נמצא פה, בעולם המסובב הזה. בים, במעיינות. אנשים לא יודעים איך לחיות.

 ואולי כי אף אחד לא לימד אותם?

אף אחד לא לימד אותם איך לעצור, איך לנשום. איך לדבר. איך להתבונן בטבע, איך לצייר, לכתוב, לחבק.

מישהו לימד אותם? אה שכחתי..אנגלית ומטמתיקה הרבה יותר בסיסי...

למה בעצם? מה זתומרת, כדי שנלמד לחשב נוסחאות ואז נצליח בחיים, יהיה לנו כסף, עבודה..

פחחח כאילו שלהבין את התאוריה שמאחוריי הכל יעשה אתכם מאושרים.

טיפשים שכמותכם.

לא יודעים לחיות.

בואו תלמדו איך אומרים רגשות, איך קונים חברים אמיתיים.

 איך מתחתנים, טוב זה גם אני לא יודעת, איך מתחתנים, לאן זה מתקדם. זה מתישהוא יבוא? מתישהוא פשוט נרצה לחיות לנצח, ביחד? רוננוש, אני כ"כ רוצה. אבל איך בטוחים בזה, איך רואים מה הולך בבפנים באמת, רואים שזה לגמריי הדדי, שאנחנו אחד? למה אין לי רנטגן ללב שלך, אהובון? , אם היה כזה היית בשמחה נותן לי להציץ בו...אני בטוחה"

היא חולצת את סנדלי השוק שלה, עור אמיתי, ישנות כמו תחב, כמה נחלים ושמיים הם עברו, וריצות, וטרוף, ושגעת.

המים קפואים.

היא יודעת שזה הזוי. אבל רגל אחת. לאט לאט. פחדנית שכמותה,והנה עוד אחת. והחוסר תחושה הזה ממכר. אוי אלוקים כמה שהוא ממכר. בערך כמו רונן.

"אלוקים, אם כבר תפשתי אותך, פליז, תיגע לו בלב. אני לא יודעת מה קורה, שלוש שנים זה יותר מידי, אני רוצה בית, אני כל כך אוהבת בית, אני רוצה ילד, גוזל, עובר, אני אימהית בנשמתי, אני רואה את הקסם הזה קורה, זה מדליק. הוא יקום בלילה, ויראה אותי מקדימה אותו, וניגש אל העיניים הגדולות האלו בלול, ונעשה איתו צחוקים, ונשתגע, נשתגע מרוב אהבה, ואז אני אומר לו שטוב לי. והוא לא יצטרך לומר כלום, כי השקט שלנו פשוט יאמר הכל, ואז נדבר שעות, ולא נמשיך לישון, נפטפט, נצחק, נבכה, נכאב, נאהב מידי, הרבה יותר מידי. והכל בשקט שותק. ואחרי שיחת הדממה הזו נאמר תודה לאלוקים, ונסתכל על הלב שלנו, כי הוא שם.

 ותינוקוש יספוג את שארית הנשיקות שנאספו בחלל, הופרחו לכל העולם, ולא יהיה חסר אהבה לאיש, לא יהיה חסר כלום. כלום. כלום."

 

והיא ממשיכה לחלום, בידיה עלים, עיניים עצומות, והמים חזקים והרעש שלהם זה הדבר הכי טהור ומרגיע שקיים בעולם. זו מכבסת לבבות רצינית. האווירה הזאת ממכרת. והיא בקשת שימשיך. שלא תחנק לעולם. שאף אחד לא יעיז להכניס לה מחשבות כאלו מקטינות. לא חולמות, לא ממוצות, שתמשיך.

להיות.

תמיד, בכל מצב.

פשוט להיות. ושהלב שלה יקבל שרות אדיב, ושתמיד יקשיבו לו.

תמיד תמיד.

לא כמו פעם.

והיא מעדיפה לא להיזכר.

כפות הרגליים היחפות שלה הופכות לגוש בוץ עליז, שנהנה להתלכלך, כמו אותה ילדת גואש שהייתה.

והיא מתקרבת לשם, והריח של האש שורף לה עבר מלוכלך. והעתיד עולה בתחינה לשמיים ביחד עם עשן סמיך.

 

והיא מגיעה.

 

והוא מתקרב אליה.

 

שיבולים ועלים ומליון צמרות עצים משתחווים לרגע הזה.

 

היא רק מביטה לו חזק בעיניים.

והלב דופק בפראות. היא חיה עכשיו בפול ווליום.

אש בוערת לה בפנים, והיא הכי רצינית בעולם.

הכי מפוכחת, הכי מפוקסת. מביטה לו במבט חודר לעיניים.

והעיניים נפגשות. נוזלים לה  מים על הלחיים, ולא מהעשן.

 

והוא רק אומר:

אנחנו ביחד.

 

והיא לוחשת: לנצח.

 

ויש שם טבעת. וכוס מורמת.

ורק שתיהם שם. יושבים על סלע באמצע הכינרת.

ועוזרים לירח לחלום ולרקום סיפורים. עוזרים לשמש לעלות.

ולפרוש על העולם את אחת הזריחות הכי יפות שהיו אי פעם.

וזה הכי מציאותי בעולם.

בית. ביחד. לנצח.

 

רונן&נעמי.

 

שמיים זרועי כוכבים לוחשים:

"אתם אין סוף".

חכם

שכל חייו למד,

למד להתפלסף

למד לחשוב

יותר מדי

אולי די

כי כשיצתרך לחשוב

אם יש מלך בעולם

הוא יבין שהוא חושב יותר מדי

לא צריך לראות אותו כדי לדעת 

המלך קורא לו לשוב,

לגעת

 

תם

שכל ימיו ישב

חייך בכל מצב

סנידרל לו סנדליו

לא חושב יותר מדי

לא צריך יותר דבר

שמח עד בלי די

כי שכשיצתרך לבוא אליו

לא יהסס ישר ירוץ 

לא יחשוב לדעת

ישמע את קול המלך שקורא לו לשוב

לגעת





הסבר לשיר:

האמתי שבשבת קראת עם אחים שלי את "מעשה מחכם ותם" והגעתי למסקנה שאין על הסיפור הזה שיר אז הנה לפניכם שיר חמודי:

 

 

תיפוושש נשמה טובה שאת

רק ראיתי אותך

וכבר עלה לי חיוך על הפנים

וואי את כזאת מתוקהה

שאין דברים כאלהה 

רוצה כ"כ לטובתי\

רק שאני יחייך ישמח יצחק

שכואב לי כואב גם לה

אויי מתיקות בלי גבול

תפארת נשמה שלי אני אוהבת ברמותת

מתי יגיע היום

בו אהיה שלימה

בלי זיוף

בלי מבוכה

אהיה שלימה

עם העיניים המוצפות

הפה הרוטט

המחשבות

הדמעות

 

היום יבוא

ובו אהיה שלווה

ואדע

שהשלמתי

שהצלחתי

לחייך באמת

אל עצמי

 

במראה

כמה שאני אהבתי אותך

כמה אהבתי

לא ידעתי שאפשר כך לאהוב

מה עשית לי

 

לנכה הפכת אותי

אני נכה

בגללך

ילד קטן,
שמחפש,
מחפש ושואל,
אין לו תשובות
ילד קטן
שחושב על ניצחון,
מגיע להפסד הכי גדול
ילד קטן
משאיר חולצה מוכתמת בדמעות
זורק ת'מסכות
צועק

שהוא צריך אותך איתו
מחבק ומלטף
הוא צועק אלייך
מבקש ממך
בלי קול.

ילד קטן
שמבקש להאשים
בסוף מאשים רק את עצמו
ילד קטן
שבוכה בלי דמעות
מבקש ממך חיבוק
ולא מרגיש
ילד קטן
שמפחד לצאת לעולם הזה לבד
רוצה אותך איתו,
נותן לו יד
אז הוא צועק

שהוא צריך אותך איתו
מחבק ומלטף
הוא צועק אלייך
מבקש ממך
בלי קול.

ילד קטן שמוחה את הדמעות היבשות
לא רוצה להכאיב
אבל קשה לו לרצות
ילד קטן
שמתרחק מה'
מבקש אהבה
לא מוצא שום תשובה
ילד קטן
שנושך בכול כוחו
סובל בשקט מעצמו
נותן לעצמו ליפול
חושב שלאף אחד לא אכפת

הוא צריך אותך איתו
מחבק ומלטף
הוא צועק אלייך
מבקש ממך
בלי קול.

ילד קטן,
חזור הביתה
מחכים לך פה
אכפת לנו ממך
ילד קטן ואהוב
בא תמצא פה תשובות לכל השאלות
ילד קטן ומתוק
ה' פה איתך ליידך
לא עוזב לרגע
רק תבוא.

וְשׁוּב אַתָּה נֶעֱלַם לִי
בֵּין כּוֹסוֹת קָפֶה וַהֲלִיכָה נִסְעֶרֶת
שׁוּב מִסְתַּתֵּר בֵּין אוֹתִיּוֹת
בֵּין דַּפִּים סְפוֹגֵי דְּמָעוֹת

וּלְעוֹד כַּמָּה רְגָעִים צָרִיךְ לִנְשֹׁם
אֲוִיר אַחֵר, קְצָת לֹא שֶׁלָּנוּ
צָרִיךְ לִישֹׁן עַל זֶה לַיְלָה
וּלְבַקֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה טוֹב

לִשְׁלֹחַ תְּפִלּוֹת
לִפְרֹט בְּךָ בַּעֲדִינוּת
לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמְךָ לִבְדֹּק שֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר
עֲדַיִן שָׁלֵם, עֲדַיִן מְחַבֵּק אֶת כָּל הַשְּׁבָרִים
עֲדַיִן מְחַיֵּךְ מִבִּפְנִים
מוֹצֵא אֶת עַצְמְךָ בְּתוֹךְ שִׁירִים
עֲדַיִן פּוֹעֵם בִּי

-ברורה לנו השאיפה
ולכן גם התפקיד.
ברור הוא החלום
ולכן גם היאך נצעד.

בריאת העולם בעשרה מאמרות,
בדקדוק מדוקדק נברא כל דק,
כל אטום זעיר וכל זרע אילן
כל גרם שמיים ורגב אדמה.

צועד הוא העולם אל חלומו,
חלומו הוא חלומי, הוא חלומנו.
בשירה אדירה סוחפת כל
הוא פוסע אט אט אל האופק הכחול.

אם תטה אוזנך ותאזין ברוב קשב,
אזי לחשו של עולם יתהפך למקהלה.
תכלית כיסופו ניצבת בראש צוק התקווה,
וכל תנודה קלה היא גלגל שדוחף את העגלה.

וכשתקשיב לשירת החיים הזאת,
שמקורה ברצון הרצונות,
איך לא תצטרף למסע?
ובאיזו עילה תישאר במחנה?

ואם תעלם אוזנך לקולו,
ותפנה עורף לאמת הניבטת,
אז תטעה בתוהו לא דרך
וספקות השטן יבלעוך חיים.

-נתמלא מאוויר החיים החזוניים
וכשלכל רגע יש משמעות
פנינו אל הדרך יהיו פונים,

התחלנו לצעוד במשעול החלום-
המהות.

צמרות גבוהות
ילד

אל תסתכל

זה רק
רק יביא לך יותר

אם תשאל עכשיו
אולי תדע
בחלוף הזמן

אולי
תשמע
...

קול משמיים
אל תשבר

ואל תחביא אותו
יותר

...
אם רק
תקשיב
לליבך

אולי
אולי

תפותע?
..

חלף הזמן
עכשיו
דממה

ואתה עדיין מחכה
לקול שלך ..

אף מילה
אבל רק רחש

דממה

בלכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

 

הייתכן?

שהתכלית היא ה'לך לך'?

מארצנו, ממולדתנו, מבית אבינו.

 

בלי לדעת לאן? בלי תכלית?

 

 

הייתכן?

שהתכלית היא 

שלא נדע מה נעשה 

כי עליך עיננו?

 

הייתכן?

שתכלית הידיעה שלא נדע.

 

הייתכן? 

שכשיוצאים העבדים לחרותן

עבודתם היא עצם הליכתם/מסעם?

מסירותם היא חוסר ידיעתם/חוסר הבנתם?

גאולתן היא ביטחונם ב'אין'

באין עוד מלבדו?

באהבתו ובטובו.

 

 

 

 

נשען על גדר אבנים,
על אם הדרך אפרתה,
אורב לו אחד,
מלאך המוות.

עומד שם ממתין,
נעצב על התפקיד שניתן לו בבריאת העולם.
לקחת חיים? מי רוצה תפקיד שכזה..
נאנח, נושף נשיפה ארוכה, ויוצא אל הדרך.
ובבואו אל בית לחם, רואה כי שתי נשמות בגוף אחד הם, נעצב אל ליבו אף יותר, טרוניה עלתה בליבו על שרימוהו -
הזכיר לעצמו שאין הוא בוחר את תפקידו בעולם.
בלב כבד ניגש להכרית, הניף את כלי המוות שלו אל על, ו---
'אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה'
המתין שיצא הולד בריא ושלם, ורק משכך, ניתנה הרשות בידו לעשות מלאכתו.
***
ובפעם אחרת,
אלפי שנים אחר כך,
בא אל הכיכר,
הניף כלי המשחית שלו ו--
קול דממה דקה.
התאמץ להקשיב, לשמוע הוראה,
אל תשלח, בבקשה אל תשלח,
אך אין קול ואין עונה.
בום.
בום.
בום.
3 יריות פילחו את הדממה הדקה.
הסתלק לו המלאך לדרכו כשדמעות עולות בעיניו.
משאיר אחריו עם תועה, טעון, מבולבל.
ובתוך כל ההמולה שנוצרה,
חיפשתי אני קולות בכי של רך,
תינוק שנולד מן המוות.
הישנו?

הפקת כאבים סביבי
מיכל אמונה שמם
עושים מהנפש שמיים עליונים
אין איך להגן
על אנשים בוערים

רציתי לספר איך שהיא [mefareket] הכל.
רציתי לכתוב בדמעות של קדוש מעונה איך נגזר עלי להשתוקק אל ארמונות ואיך תמיד כשאני מרפרף בידי על החומות היא פורצת-
לא פורצת- סתם מופיעה.
ואיך הכל מתפורר לי בידיים כמו דף יבש-
אבל זה טרגי, ואין מקום לטרגי באבק שהיא משאירה.

אז רציתי לכתוב שאין לה יד באהבה שלי, אבל היא לחשה לי ברחש שפתיים יבשות: לי אין יד,
ולך אין אהבה.

עד שנסענו לסבתא
והיה צריך להיות ממש כיףף
לפני חצי שנה סבא וסבתא התגרשו
אז שאנחנו מגיעים לשבת
סבא גם בא אוףף אבל זה גם לא אותו דבר
יש יותר ריבים
וואווי זה קשה גם ככה שהם התגרשו
וסבא בא רק בבוקר
וואי היה בא לי פשוט לצרוח לבכותת
אויי טאטעע תןשיע אותי מפה רציתי לברוח
אגל המקום היחידי זה היה החדר
ששם לא יותר נחמד להיות לבד
טוב הלכתי לחדר טיפלה לבכות לטאטע שתמיד שומע
הוצאתי מהמזווזץדה את תיקון הכללי שהבאתי איתי והתחלתי לקרואא ממש בכוונה השתדלתי להדגיש מילה במילה בלי לטעות
קיוותי שזה ירגיע אותי
הייתי כל כך בסערת רגשות
טוב סיימתי
יצאתי
חזרתי לסלון טיפה נרגעו העניינים ברוך ה'
אויי איץ שטאטע עזר לי
תודההה
טובב סבא הלך ב12 אמר שיחזור ב 3
טובב היה רגוע ב"ה אמן עליך אבאלהה שבשמיים
טובב בסביבות 2:50 חתכתי לחדר לקרוא קצת ואולי לישון
טובב קראתי
נרדמתי
שמעתי שמישהו דפק על הדלת של הבית.
פתחו
טצ שלי בא להגיד שסבא בא
העדפתי להישאר
אר בחדר.
נרדמתי
תודה לאל
התעוררתי רבע שעה לפני צאת שבת
יופי
ב"ה עבר בשלום
לפחות אני לא על סף התפרקות
ישש
תודההה
ר
סבא עדיין היה פה אבל היה רגוע
ב"ה
טובב אבא חזר ממנחה עשינו הבדולהה
התחלנו להתארגן ליציאה כי לאבא יש שיעור עןד מעט
אני החלטתי שאני נשארת אצל סבתא.
הרגשית שזה יעשה לי טוב
טוב אבא אמא ואחים שלי הלכו הביתה שבוע טוב ובי בי
אני נשארתי סבתא נשארה סבא עוד היה פה וסבתא רבתה גם עדיין הייתה פה
טובב עזרתי לארגן בכל זאת אחים שלי בלגניסטים לא קטנים ב"ה
ארגנתי
כולם שיבחו אותי
היה יחסית אחלה
סבאנשאר עוד קצת והלך לביתו
היה שקט בשעתיים האחרונות
תודה טאטע על כל העזרה
עכשיו רק אני וסבתא פה
אמור להיות ממש נחמד היא הסבתא הכי טובה בעולםם
טובב
היה קשה לי כל כך בשבת היו רגעים שפשוט הרגשתי שאני עוד שניה
פורצת בבכי שם מול כולם
אבל ריבונו של עולם שכל כך אוהב אותי עזר לי
וכשהרגשתי על סף הצלחתי להתגבר ב"ה
אבאא תודה על הכללל

מרגיש לי שצריך שיפור.. אשמח להערות...

 

רעות נהגה ברכב, רוני ישבה כל הנסיעה על קוצים, היא חיכתה כבר להגיע.
ברגע שראתה את הים מרחוק התפשט לה חיוך ענק על הפרצוף.
היא יצאה מהרכב והתחילה לרוץ אליו.
כשהרגליים שלה כבר היו בתוך הים היא פרשה ידיים למעלה והתחילה לצרוח
לצרוח ולבכות
לבכות ולצחוק
לצחוק ולרקוד
רעות התיישבה על החול וחיכתה שרוני תבוא לידה.
רוני התיישבה ליד רעות. התיישבה מתנשפת וצוחקת.
ובעיקר עם חיוך ענק על הפנים.
רעות שאלה אותה מה הריקוד הזה היה אמור להביע אז רוני ענתה
"בטבע אני מרגישה את אבא הכי חזק
וכשאני מרגישה אותו - שלא ארקוד??"