הגיטרה נטרקת על האדמה הרכה, אלומה מעבירה את ידיה על השיבולים שמתכופפות בעדינות. היא מכורה למגע הזה, מכורה לשדה הזה, לאוויר הצלול שלו, ובעיקר לשקט. אך איזה שקט.
מאז ומעולם היה זה המקום שלה, פה בפאתי השדה, בגב שעון על ערמות הבאלות, תמיד היה אפשר למצוא אותה. היא בכתה פה אחרי הריב הגדול עם דנה, היא בילתה פה כשנמאס לה מהלימודים ומגבולות, היא הייתה פה ביום הולדת שלה, והיא אפילו התאבלה פה אחרי הפטירה של סבתא, השדה הוא חלק כל כך משמעותי בחייה, ובעיקר, חלק בלתי נפרד מכאבה..
היא שוב כאן. הפעם מיואשת מתמיד. מרגישה שהיא לא מסוגלת עוד להכיל את הכאבים שלה. היא אבודה כל כך. מיום ליום, היא מאבדת יותר ויותר עניין בחייה. השאלות האמוניות שלה מרסקות אותה וכמה שהיא מנסה לברר, היא פשוט לא מוצאת תשובות. אתמול היא שוב נכשלה בטסט, רביעי במספר, וכבר למעלה מחודשיים שהציונים שלה לא משו. הכאסח עם אמא צבר שיאים חדשים, היא לא החליפה מילה איתה כבר שבועיים וחצי, והיום כשהיא שמעה שהניתוח של רועי כשל, הוא נשאר משותק ברגליו לנצח, היא כבר לא הרגישה מסוגלת, כאב לי מידי.
מהעיניים הכחולות שלה, שבדרך כלל רואים אור ושמחה, נשקף רק כאב. כאב עצום ואינסופי. היא מסתכלת לעבר השמיים, מפנה את עיניה כלפיי טעטא וכבר לא עומדת בזה יותר.
הדמעות מכסות את פניה, היא כאובה כל כך, והקדושבורכו מרגיש נורא רחוק. היא לבד. ואין אף אחד פה בעולם הזה שיהיה איתה ויתמוך בה, אפילו השיבולים האהובות כבר מביטות בה בתמיהה, אין ביכולתן למצוא נחמה לליבה השבור.
היא רוצה לצעוק, כמו החסיד ההוא שהיא פגשה פעם ביער, שפשוט עמד וקרא לטעטא, הוא פשוט זעק לישועה. היא רוצה לצרוח את הלב שלה, את הכאב האינסופי הזה שכבר כבד עליה מידי.
יש לה כל כך על מה לצעוק, לצעוק את הכישלונות שלה, את שברי החיים שלה, לצעוק את הריחוק שלה מטעטא, את הכאב מהמצב בבית, את צערה על הפגיעה של רועי, ופשוט את המצב העגום שמכונה המציאות חיים שלה.
אלומה מתנערת וקמה במהירות, היא רצה למרכז השדה, נעמדת בינות לשיבולים הזהובים, מרימה את ידיה לשמיים. ככה, בדיוק כמו החסיד המתוק ההוא מהיער. היא מנסה לצעוק. כמה שהיא מנסה. אך הצעקה נשארת בגרונה, מסרבת להיפגש עם אוויר העולם.
ברגליים כושלות היא חוזרת למקום שבתה הקבוע, אפילו לצעוק היא לא מצליחה, היאוש ממלא את ליבה סופית, היא מרגישה אבודה ובלי שום סיכוי.
בעיניים עצומות היא מנסה לשחזר את המפגש עם החסיד ההוא מהיער, כאילו מנסה להבין איפה הטעות שלה, ואיך אמורים לצעוק באמת.
זה היה ביום אחד בקיץ, אלומה לקחה את כרמל, אחותה הקטנה לטיול ביער הקרוב. כשהן הגיעו, הן ראו אותו. הוא היה קדוש ומתוק ממש, והוא צעק. צעק נורא חזק, בקול עוצמתי וחזק, כאילו הצעקה מגיעה מעמקי ליבו השבור.
כשהוא סיים, והתחיל לחזור לעבר מקום ידעו, כרמל עצרה אותו ובמתיקות ילדותית שאלה אותו לפשר צעקותיו, הוא הסביר בנעימות שהקדושבורכו מחכה לזעקה שלנו, ושהיא התפילה האהובה עליו מכל.
"אני גם יכולה לצעוק חזק, הכי הכי חזק" אמרה כרמל, נימה ילדותית בקולה. והיא צעקה, מתוק וטהור ממש, אלומה נזכרת איך היא הביטה בה מוקסמת, מוקסמת מהתמימות והטוהר.
עניו של החסיד אורו לרגע קט, את יודעת ילדונת, פנה אליה בחיוך מתוק, הרבה מקוצק אומר שכאשר יש ליהודי על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק, זוהי הצעקה הגדולה ביותר. כרמל הקטנה לא הבינה, אך הינהנה לעברו, והוא נטל את הגיטרה שלו והמשיך הלאה בדרכו..
היא פוקחת את עיניה, הזיכרון ההוא מהיער ממש מתוק, הרבה זמן היא ניסתה להבין את פשר דברי הרבה, ופתאום עכשיו, היא הצליחה להרגיש אתזה. הזעקה הדוממת שלה, היא בהחלט הצעקה הגדולה ביותר.
