אני אי בודד,
מוקף סביבי רק בכחול ותכלת,
במים שאין להם סוף ,
שמתנפצים להם על סלעי החוף.
עוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה
עוד גל ועוד גל ועוד גל ועוד גל.
מאיימים בלי מילים
והסלעים כבר לא שותקים.
רק שלא יהפכו לחול,
שלא ירקדו כמו במחול,
שלא יעלמו בין גווני הכחול.
אם אבנים שחקו מים,
מה הסיכוי שלי?
אולי הגיע תורי?
רק שלא יחליטו במקומי.
רק שהמים לא יטביעו אותי,
שמישהו יציל אותי!
אשמח לתגובות.
רק לא הבנתי על מה השיר מדבר
אהבתי את השימוש במקורות כאלה ואחרים (שכחתי איך קוראים לזה בשפה המקצועית)
אבל זה נעשה בצורה קצת מאולצת.
אהבתי את הניק שלך! 
וואו!
משל מהמם
אהבתי!
היא כובשת את הרצון לקלל את העולם עד אובדן חושים ובמקום זאת, מסננת בינה לבין עצמה כמה ביטויים מזעזעים בשפה זרה.
ההליכה המהירה שלה מושכת את תשומת ליבם של כמה מהממתינים לרכבת, אבל היא שקועה בכעס מכדי לייחס להם חשיבות.
Merde!!
היא מעיפה אבן בעצבים ופוגעת באישה בהריון.
בהפתעה היא מתעשתת ומתנצלת במבוכה, וזה השלב בו הכעס שבה מתנקז לתסכול עמוק וכאב מפעפע.
היא כושלת ברפיון לעצם הכי קרוב אליה, מבחינה מאוחר יותר שזה פסנתר.
הנפש שלה מן הסתם לחשה מזמור באותו רגע אבל תמר לוחצת על תו סתמי ונסחפת ליצירה האהובה עליה.
אנשים מגניבים מבט, נפעמים כנראה מהכישרון, אבל היא בוכה.
וכבר לא אכפת לה
אישה ניגשת לשאול בשלומה אבל תמר כבר בעולם אחר, בועה של כאב שהחומר הקשה בעולם לא ינפץ אותה, היא הודפת את המבטים התוהים ומתקדמת לאן שישאו אותה רגליה.
פה חתום ודמעות שאין לה אנרגיה לייחס להם חשיבות.
אוטובס, אולי שניים, קפה, עוגיות, אבל הטעם אבד מזמן.
אולי גם הטעם לחייה, היא פועלת על אוטומוט והלילה מחשיך.
הרחוב מתרוקן והלב שלה ככ ריק שאפילו פחד לא מופיע.
היא מתיישבת על ספסל מזדמן, מנערת את הראש עוצמת עיניים ומנסה לחשוב בהיגיון.
היא מפזרת את תכולת התרמיל וסופרת את הכסף.
צפירות רכב נשמעות מרחוק, חתולים בוכים וצחוק חסר כל חן.
במבט נחוש היא מחליטה שזו הפעם האחרונה שהכאב משתלט עליה, היא עושה את הצעד הראשון של שארית חייה ובאותו רגע שועט לכיוונה רכב שחור ומקרטע.
ההגיון שבה אומר לה לברוח, הסקרנות מנסה לקרוא את המילים שרוססו בספרי אדום.
אבל רק שניות ספורות קצובות לה וכל מה שקורה בזמן הזה הוא נער גבוה עם יציבה מלאת ביטחון שיוצא לעברה ומחווה לה להיכנס.
"אתה דפוק או מה?
גם אם הייתי מכירה אותך לא הייתי נכנסת לגרוטאה הזו"
היא בוחנת אותו בשעה שהמילים גולשות מפיה
הוא טרם פתח את פיו אבל הכריזמה שנשפכה ממנו כאילו מנעה ממנה לא לבהות בו בחוסר טקט
"הי, הכל בסדר, תרגעי
אני נועם, אני כאן לעזור.
תמר נכון?"
מצד אחד הקלה שטפה אותה כאשר יצא מהרכב נער ולא מחבל,
אבל הרגע בו אדם זר הוגה את שמה בכזו טבעיות ככ מוזר לה כך שהתגובה היחידה שלה הוא מבט המום.
צפירות קלות נשמעות מהרכב וקולות של חוסר סבלנות.
"תקשיבי תמר, אני יודע מי את ומה עברת
אין לך ממה לחשוש
בואי, אתן לך מקום להיות בו הלילה ומחר תחליטי אם את ממשיכה או נשארת"
משהו בתמר עקשן, מנסה להתמודד מול חוסר ההיגיון שקיים בללכת עם מישהו שהיא הרגע פגשה,
יש בה חלק הגיוני שטוען בעקשנות מגיל ארבע שלא עולים לרכב זר,
אבל חלק מרכזי יותר שמפחד לישון ברחוב וזוכר את סיפורי הילדות של אבא על בנות שנאנסו באכזריות.
לוקח לה רגע בו היא תוקעת מבט חסר פשר בנועם ונדחפת לרכב הממוזג.
במושב הקדמי נערה בערך בגילה ובחור מבוגר יותר מאחורי ההגה, שירים שקטים ברקע ושתיקה, נעימה.
חולשה מתפשטת בה, וכעבור 4 דקות, היא שקועה בשינה,
נוסעת ברכב שחור מתפרק, עם שלושה אנשים זרים, לעבר מקום לא ידוע.
הממ. הסוף מסתורי..
ואולי צופן סוף לא טוב?..
קצת היה קשה לעקוב אחרי סדר האירועים אבל... רוצים המשך!
וואו ווואו ווואו!!!
זה מדהים!
כתוב כל כך יפה ונוגע
ממש רוצה שיהיה לזה המשך...
אבל כנראה שלא אמשיך
אולי את הקודם שהתחלתי אמשיך
שמה כאן קישור
אז התחלתי לכתוב משהו - פרוזה וכתיבה חופשית
אבא
הנחני באורח מישור \ תן לנפשי לא לשבור
להגיע רחוק, לאהוב \ לבכות לא לחשוב
רפא לבבות נשברים \ רכך את לבי הדואב
השב אהבה אל תוכי \ האר את ליבי
אבא,
מתי ארגיש שאני לא לבד?!
מתי?!
האזכה למחות דמעותי מעיניי?!
האוכל שוב לכתוב לך שטוב לי?!
בלי לשקר, בלי לרמות.
אני רוצה לחיות בטוב לחייך בבוקר לזריחה
לחייך בערב לשקיעה
ללמוד על יופיו של העולם המופלא
אבא דיי אני לא יכולה יותר
עד מתי אמשיך להסתיר את פני בכפות ידי?!
עד מתי אמשיך למנוע מליבי את מגע ידי?!
אבא אני צריכה אותך כאן איתי לידי
מרגיש את כל מה שאני צריכה
מחבק כל שניה באהבה
אבא אהוב שלי!!
התחברתי נורא
את לא רק כותבת מדהים הכתיבה שלך חודרת עמוק ללב
תודה שפרסמת את זה
ריגש
הלוואי ואני גם אצליח לכתוב ככה
מאמינה שאת יכולה!!😘
כתוב מהמם
כמעיין עתיק יומין
שנבע ללא הפסק
ועתה קולו גווע,
נחל איתנים שבק.
הו כמה צמא הוא למים
להשיב את חיותו.
מרצדת הגחלת,
אדמדם מבליח באופק.
זיק תקווה הרחק בלב נטוע,
נאבק ומתמודד מצפה ליד גואלת,
שתשיב את משאלתו לליטופה, למגעה החם,
אך הלב, הלב נדם.
מי יודע, מי יבין צפונות האל,
אולי אדע בבוא גואל...
והמים,המים של הים מלטפים את הרגלים שלהם.הם יושבים על החוף,זרוקים כאלה..הפוכים ושיכורים משמחה מזוייפת.
סיני משהק כל שניה כמו איזה סוס.מעין חושבת לעצמה כשהיא שוכבת על הרגלים שלו ומנסה להירגע מהבלגן שבמוח..אח.המוח הזה.לא מפסיק לחשוב,
תנוח,היא אומרת לו.אין לאן לרוץ.אתה סתם בלחץ תירגע כבר תירגע,נו.הוא,לא ממש אכפת לו מה מעין חושבת על קצב ההליכה שלו,או אולי יותר קצב הטיסה.
מה מעין,סיני לוחש לה,מה הפרצוף הזה?ומתפוצץ מצחוק.את נראית כמו זקנה בת מאתים יאלה תכבי אותו קצת ותני לעצמך מנוחה,תשכחי קצת מה יקרה נו?!
מעין לא אוהבת את הקטע הזה,שאנשים שותים בשביל לשכוח,לשכוח שכואב להם.גם כי זה לשקר על עצמך ואני לא אוהבת את זה למרות שכל החיים שלי זה שקר אחד גדול אבל..צריך נקודת אמת להאחז בה ושם זה הנקודה שלי,לפחות לא לשכוח שזה שקר..לפחות לא להאבד לגמרי,לא לטבוע סופית.
וגם כי אני לא כמו סיני..הוא,לא אכפת לו לשכוח את עצמו לגמרי ולחשוב שהוא בעצם ציפור שקוראים לה שון וכל מטרת חייו עכשיו זה לקפוץ על רגל אחת.
אני מפחדת מאוד להאבד,לצאת משליטה,היא חושבת לעצמה..אבל רק לעצמה.לבחוץ היא צריכה להראות אמיצה.לשמור על חומה חזקה בנויה היטב,שלא יחדרו לתוכה ויראו את החתול המיילל שמתחבא לה בתוך הלב.ההוא שמפחד נורא נורא.שקר לו בלב והוא בודד בודד וחסר ורחוק כל כך.
ולא משנה כמה חברים יהיו לה,וכמה אנשים היא תכיר פה.זה לא יזיז במילימטר את התחושת בדידות הנוראה הזאת,
שאתה מרגיש שאין אף אחד שיכול לתת לך עכשיו חיבוק מספיק מספק.חיבוק שימלא את החוסר הזה,את הבור הכל כך עמוק.
רחוק רחוק מאהבה.והאהבה רחוקה ממנה.
אבל הלב שלה,הוא לא מפסיק להתגעגע.בחיים הוא לא מפסיק.תמיד הוא צועק שבאלו מעיין,ככ באלו מעיין כזה לשאוב טיפה חיות.
פחח מעין,היא מגחחת. את באמת מאמינה לחרטה הזאת שיגיע יום שאת תמצאי מעין? אז את באמת שקרנית.שקרנית גרועה.
סיני מקיא פתאום לידה והיא מרגישה רע.מנותק ורחוק מכל מקום.מישו שומע שם אביתר,אני מוזר לכולם וזר לעצמי,בלי מקום בעולם.
בלי מקום בעולם.
יורדת לה דמעה פתאום והיא מעלימה אותה מהר לפני שמישו ישים לב שהחומה שלה נסדקת לאט לאט,ביחד עם הלב.
היא מרגישה פתאום שהיא חייבת לקום עכשיו ולברוח,במילא סיני נרדם על החול..טוב.היא קמה,מתחילה לרוץ.
סיני מסתובב צועק לה פתאום,לאןןן? היא צועקת לו שימשיך לישון ושהיא תחזור עוד מעט..הוא כבר נרדם לפני שהיא הספיקה להגיד את זה.
פותחת באטרף של ריצה,תוך כדי דמעות עפות לה מהעיניים לרוח.שיעופו.מי צריך אותם בכלל.
כבד לה בלב.מגעיל לה כל כך.אבנים אבנים יושבות בתוכה וחוסמות לה את הנשימה ויוצאות לה נשימות מקוטעות כאלה..
היא מתיישבת על החוף במקום שהיא מצאה פעם,שהוא רק שלה ושאפשר לבוא לשם שממש ממש רוצים לבד.אף אחד לא יודע על הקטע הזה,בנתיים.
היא מזיעה כולה.ודופק לה המוח פטישים.תק תק תק בום.אח.ויורדות לה עוד מלא דמעות. אבל מהאלה המגעילות,שרק עושות הפוך ממה שדמעות אמורות לעשות,שרק עושות יותר כבד ומגעיל.טיפשות.אתם לא מקיימות את היעוד שלכם.אפילו אתם שונאות אותי.האמת,אתם צודקות.לא מגיע לי אפילו שיבואו לי דמעות טהורות.
היא מרגישה שהיא על סף איבוד חושים.השקר עולה על גדותיו ומציף אותה,השקר הזה.
שמישו יציל אותי מעצמי,בחייאת.למה הים הזה די קורץ לי להיעלם בתוכו לתמיד. הי,ילדההה, למה את בוכה? היא שומעת קול עמום כזה ומציצה לשניה מהחור שבין האצבעות של הידיים,והיא רואה שם ילד מתוק מתוק מתוק,משו שרואים פעם ב,כזה,טהור טהור,עם פאות ועיניים דבש,קטן כזה בן חמש גג,נראלה.מתוק ככ. שעדין לא הספיק להתבלבל כאן בעוילם,אבל מהאלה הדבש. היא בוהה בו בהלם לשניה,איזה יפה הוא.מלאך. והוא שוב שואל,ילדה,למה את בוכה? את לא יודעת שזה לא טוב לבכות? הוא אומר לה בקול ממיס כזה..כל הגוף שלה נהיה צמרמורות. מה? אמ,למה? למה זה לא טוב?היא שואלת אותו,כולה מבולבלת מעצם הסיטואציה שילד קטן אומר לה שזה לא טוב לעשות מה שהיא עושה והיא מקשיבה לו,והיא אשכרה מקשיבה לו! אבא שלי סיפר לי,את רוצה לשמוע מה הוא סיפר לי? אממ,כן,למה לא בעצם..לא יזיק לי היא חושבת. טוב,אז תקשיבי. פעם היה צדיק אחד,הוא היה צדיק ממש.הכי צדיק. והוא היה מאוד עצוב,והיה לו קשה.מאוד מאוד.ואז הוא גילה סוד,סוד שעזר לו להמשיך לחיות.ולחיות בשמחה.את רוצה לשמוע מה הסוד? היא כבר היתה מרותקת. כן. היא רוצה לשמוע את הסוד.מאוד מאוד רוצה. טוב אז,הסוד הוא,ואז הוא פתח את הפה המתוק שלו גדול גדול וצעק: הסוד הוא שאין שום יאוש בעולם כללללל.את יודעת מה זה אומר? אהמ..לא.לא ממש. טוב.אז אני יגלה לך גם את זה.למרות שזה הרבה סודות ביום אחד..(אמאלה מאיפה הילד הזה למד להגיד את כל המילים האלה,מעין חושבת,הוא יודע יותר ממני לדבר.)
אז מה שזה אומר זה,שתדעי לך, יש לנו שמה גבוה גבוה בכחול הזה בשמיים מעל העננים,יש שם אבא אחד.שאוהב אותנו מאוד.והוא מתגעגע אלינו מאוד.נורא מתגעגע.כואב לו שאנחנו בוכים ושאנחנו מתייאשים ושוכחים אותו.כי הוא אוהב אותנו.תמיד הוא אוהב אותנו,ואנחנו עם העיניים הקטנות שלנו לא רואים את זה..אבל הוא אוהב.אני יודע.אני בעצמי מרגיש שהוא אוהב.וגם אותך הוא אוהב.את כולם הוא אוהב.כי אנחנו ילדים שלו,ואבא אוהב את הילדים שלו תמיד.הוא אף פעם לא שוכח אותם,אף פעם הוא לא מפסיק להתגעגע ולרצות שיהיה להם טוב.אז בגלל זה.את מבינה? בגלל זה אין שום יאוש בעולם הזה.בכלל בכלל אסור להתייאש.כי אנחנו,עם כל כמה שאנחנו מצערים את אבא שלנו עם השטויות שאנחנו עושים,הוא לא מתייאש ממנו אף פעם וממשיך לאהוב חזק חזק ולשלוח לנו חיבוקים בלי שאנחנו שמים לב אפילו,הוא מחזיק אותנו תמיד שלא ניפול לגמרי.הוא סוחב אותנו על הידים שלו הענקיות,(והילד הדבש פותח את הידיים הקטנות שלו גדול גדול ומדגים למעין כמה הידים של אבא שלנו ענקיות ענקיות..)אז אנחנו,שלא מגיע לנו כלום בכלל,איזה זכות יש לנו להתיאש מעצמנו?!איזה זכות?!
זה מרעיד למעין את הלב ואת הגוף,נוגע לה בנקודה הכי כואבת.הנקודה של היאוש.של השקר.שאתה משקר על עצמך.זה מדמם לה.כמו סכין שחותכת.
אוף,הוא כלכך צודק הדבש הזה.יורדות לה עוד כמה דמעות.
אז את,אל תשכחי אה?!אין יאוש.אין יאוש.גם בבור הכי עמוק,הוא נמצא איתך.ביי ילדה.והוא מחייך חיוך מתוק ומלאכי כזה,מלא בדבש.
ועוד משו קטן,הוא צועק תוך כדי שהוא פוסע על החול משאיר אחריו שביל של דבש,תזכרי תמיד,שאת פלא.פלא גדול.ואל תשכחי אף פעם.זה חשוב.אל תשכחי.
ונעלם.
ואו.מעין מתחילה לבכות בצעקות. הפעם זה קצת שונה.כנראה שהוא באמת שומע ורואה אותי בכל רגע,שזה,אי אפשר לומר שלא,זה מדהים.
איך ה' שולח לך ברגעים הכי קשים,מלאכים קטנים של אמת,שישימו לך פנס בתוך הבור החשוך שלך.אני כמעט טבעתי,נרעדה.אני כמעט כמעט טבעתי.
תודה,היא לחשה מילה אחת קטנה.מילה שאמרה הכל.היא ידעה שהוא יבין.הכי טוב הוא יבין.
ומאיפה בכלל הילד הזה הגיע,כזה קטן ודיבר לי פה נאומים של נשיא המדינה או אנערף מה.הזוי.אין זה קטע מה ה' יעשה בשביל להציל יצור קטן באיזה חור נידח בקצה.
טוב,היא קמה שוב.קל קצת יותר ממקודם.רצה לסיני,לספר לו את החדשות המסעירות.לגלות לו גם את הסוד.הסוד המופלא הזה.
היא מגיעה ורואה שהוא עדין ישן.האמת,הוא מתוק.עם כל הבלבולים שלו הוא מתוק ברמות.
מעין מתישבת לידו,רואה את השמש שוקעת לאט לאט בתוך הים.
ופתאום היא יודעת.אוי,ככ יודעת.שיש.יש עוד תקוה.אין יאוש.זה מה שהוא אמר,הדבש.והוא,ראו לו בעיניים את האמת.זה חודר,אמת.
והיא מבטיחה לעצמה לזכור את זה לתמיד,לחרוט את זה עמוק עמוק על הלב.
היא מבטיחה לא לשכוח שאין יאוש,גם כשהיא תחזור לבורות השחורים והעמוקים שיש בתוכה,
עדין היא תמשיך לחפש את החיים,את האמת.בכל הכוח.
כי פשוט..פשוט.
פשוט אין יאוש.
בעולם.
כלל.
כתיבה יפה, עשירה ועל התוכן אין מה לומר. ייש"כ, חזקת.
)
זה פשוט עשה לי טוב בלב התגובות האלה..כלכך טוב!
משמח מאוד לשמוע שזה מחזק,באמת תודה עצומה..
(ואם אפשר בקשה קטנה,
באמת אל תשכחו שאתם פלא.כולכם פה.אל תשכחו.זהו.)
תודה רבה רבה.
אוהבת.❤️
הלב שלי גועש והראש לא מבין מה קורה איתו המצב רוח שלי מרגע לרגע נוחת
אני ניצבת חסרת אונים מולו.
הלב מעביר גלים של שחור ועצב בכל הגוף שלי עכשיו ואני אני עצובה בודדה מאי פעם
ולמה למה כל זאת אז אני פותחת את חלון החדר לרווחה מביטה לשחור בעיניים
ולמה עצוב לי , למה הכל דינמי לי שם בפנים למה כלום לא חלק שם בחדרי חדרים
אין צורך להתבונן הסובך מתפתל כעץ טיפוס מושך אותי אליו כלפיתת דוב
שמחה לאין הלכת מעימי? קלילות הלא תבואי שוב לבקרני? פשטות טהורה מדוע תסורי מעליי?
אז זועקת אני בדממה מיוסרת מחכה שיחד עם הזעקה אולי ירווח לי קמעא
אך הכאב חי נושם ובועט אוי כמה בועט .קשה לו להניח לטרפו לחמוק ואני אני כבר עייפה וחלשה
מדדה לי למיטה נשמטת עליה בתסכול נועצת מבט בתקרה לא מבחינה הדמעות זולגות להם במתינות בעקביות לא שואלות הן רשות.
ואין לי סיבה ואין לי הסבר ויש רק כאב עוצמתי
ואין לי שמחה ואין לי רוגע ויש רק תסכול ששובר
ועוד מעט זה יעבור אבל בינתיים כל כך קשה לי .
פשוט אנמיך ראשי בכניעה או אז אמתין לגל שיעבור
שייגמר הכל אשא מבטי בתודה, בלעדייך מזמן נמוגתי , קלי .
יש לי שיר שאני לא מצליח לסיים, ואני מבקש את הכוונתכם והצעתכם (קיצר- תכתבו שורות, אני לא לוקח את הקרדיט, מבטיח. אם זה יהיה מספיק ארוך אני אלחין את זה.)
כתר מלכות על ראשך, ועטרת כהנים תפארך.
דבש וחלב תחת לשונך, וסוכת שלום תמגנך.
בצאתך לקראת דודך, עת נאספת תחת כנפו;
בזוכרו נאמנותך, לך יתנה אהבתו.
נרד וכרכום, עם ריח קטורת,
זכורך אז יראה, ידבק במסורת[1];
יחזה מקדשך, ולוחות במשמורת,
תשוקת עלמותך, -- כאן אתם/ן נכנסים/ות.
[1] תורה שבע"פ שנמסרה.
א. השיר ממש יפה ובשפה גבוהה.
ב. תשוקת עלמותך, אליך חותרת
ג. אפשר להוסיף בית על זמנים יותר קשים שבהם יש געגוע וכמיהה לגאולה העתידית.
ב. לא כ"כ הבנתי את ההקשר, אם אפשר להסביר?
ג. תודה על הרעיון!
השיר הוא על הקשר של עם ישראל והקב"ה.
(*אהבתי שלא כתוב בבירור וצריך לפענח..)
כתבת- "תשוקת עלמותך"
תשוקת- השתוקקות, רצון
עלמותך- העלמה, עם ישראל
תשוקת עלמותך- הרצון של עם ישראל
הוספתי- אליך חותרת- רוצה להתקרב לה'.
תשוקת עלמותך אליך חותרת- עם ישראל משתוקק לקרבת ה'.
אם הבנתי שגויה אודה אם תסביר..
אוקי, עכשיו אני יכול להודות הודאה גמורה - תודה! אבל- שני חסרונות: א) החריזה לא מסתדרת. ב) הבית מדבר על השכינה (כנסת ישראל) כלפי עצמה (תוכה וקשר השכינה עם עמ"י) ולא על הקב"ה והפנייה אליו מאיתה.
לעניין אי הברירות - הניסיון הבראשיתי היה להנגיש את השיר לכל המגזרים, בסוף הביינשיות התגברה וזה "הפך להיות דתי".
נרד וכרכום, עם ריח קטורת,
זכורך אז יראה, ידבק במסורת;
יחזה מקדשך, ולוחות במשמורת,
תשוקת עלמותך, השואג באשמורת.
מהרה יגאלך, - ושוב אתם/ן....
ואיך כשאני שוב כאן,
חולמת ממרחק רק עליך.
ואיך כשאין כלום מסביבי,
רק אני וכאבי,
אתה עוטף את נשמתי בצמר פלדה.
ואיך כשאתה נסתר מעיניי
טובך עוד יאיר עליי.
ואני עוד אקלף מעליי עשרות מסיכות.
שסוככו על רוחי ולא משחררות.
ואיך בעתיד הסמוי מכולם,
אני ארגיש אותך באמת,
ואין צורך לראותך
כדי להרגיש עוצמתך.
ואני עדיין שקופה.
ואתה ממני מופלא.
פשוט עושה נחת כזה בלב לקרא את זה..
שיש אותו והוא האחד ששמור עלינו..
פשוט להתרפק עליו
תודה על האהרה..
️סוד.סוד.וואי ממש ממש יפיפהה
רק... צמר פלדה?
נקרא בספרות אוקסימורון..
נראה לי הכוונה שהיא מרגישה עטופה בצמר שהוא רך ונעים,
ומצד שני "פלדה" מגן ושומר עליה מדברים לא רצויים..
יכול להיות... אני פחות הבנתי ככה, אבל זה יותר הגיוני. הייתי בטוח שהכוונה לצמר פלדה כמושג (שמנקים איתו כלים, נו) ולא כאוקסימורון. אבל זה מיישב את העניין בכל מקרה.
אכן התכוונתי לאוקסימורון, אך הכוונה היא שגם הדברים הטובים והמלטפים- הצמר, חונקים אותי..
שהחיבוק האלוקי חונק אותך? (בכיוון השלילי של המושג)?
יפה מאוד. זכיתי להבין.
אהבתי ממש
אני אוהבת
אכן עונה על המושג כתיבה חופשית.
מאוד מחמם את הלב לחשוב ולהרגיש ככה
זה משו מאוד מיוחד!!
נתת לי להרהר הרבה בנושא..
היא רק משקפת את המעגל שיחזור ויכאיב מחדש.
כל אחד והראש שלו הא? מ"מ שיר יפה, ואם הוא שמח על אחת כמה וכמה!
שיקוף אמיתי של כל מיני סיטואציות...
התחברתי
זה מושלם
אמאלה אמלה.ילדונת זה נורא נורא נורא כואב לקרוא את זה אוף.
עומדים לי דמעות בעיניים..אחח זה כואב.
אני..רק אם אפשר לשלוח ❤️.
הלואי שהכל יסתדר לך,באמת כאב לי בטירוף לקרוא אתזה.
וישלך כתיבה חזקה.מאוד סורטת.הצלחת להכניס אותי לשם.
אוף ואי.
אוֹתוֹ לַיִל
נִנְצַר בִּי מַרְאֵךְ הַנָּבוֹךְ
סֹמֶק עָדִין מְלַטֵּף אֶת עוֹרֵךְ
בַּעֲדִינוּת
בְּיֹפִי וְרֹךְ
אוֹתָן הַמִּלִּים
נִשְׁכְּחוּ,
הִתְנַדְּפוּ מִלִּבִּי
וְאֵין מַשְׁמָעוּת לְאוֹתָן הֲבָרוֹת
כִּי רַק הָרֶגֶשׁ דִּבֵּר
מִקִּרְבִּי
אוֹתָהּ דֶּרֶךְ
תּוֹתִיר סִימָנִים בְּגוּפִי
פְּסִיעוֹת שֶׁל הַלֵּב
(מִתְרַחֵק וְאוֹהֵב)
כִּי הַחֹסֶר הַזֶּה אֵינְסוֹפִי
רמה גבוהה
מעורר תשוקה לאהבה
כל אחד והראש שלו... מ"מ כתיבה יפה מאוד!
לא יודעת מה הבנת, זה תמיד נתון לפרשנות אישית
תודה בכל אופן
אמאלה הכתיבה שלך.זה פשוט מטורף.
ככ יפה, ככ עמוק.
מילים כזה יפות..קסומות משו.
הבית האחרון מדהים ו,דוקר קצת..
פְּסִיעוֹת שֶׁל הַלֵּב
(מִתְרַחֵק וְאוֹהֵב)
כִּי הַחֹסֶר הַזֶּה אֵינְסוֹפִי
וואו.
את באמת משו מיוחד
❤
הרים כניצבים ראיתי
ולמול שערך עמדתי
נרגש ונבוך הייתי
העוד ידעת אשר אהבתי
ירושלים האזכור מנגינותייך
האשק לאבק אבנייך
גם כי אלון בארובותייך
אדרוש תמיד פתחייך
הלוא תדעי מה יפית
פרקד שלך כמפית
ולולא זרועותייך שלחת
לא ידעתי מקום אשר הלכת
בסמטאות רגליי דידו
מצאו מקום ויעמדו
התרפקתי על אבנייך
ואלחש לך על אוזנייך
התיתניני לבוא אל חדרייך
ולא אגל מרגלותייך
וחרצובות שירי לך אביא
בלהבה אעלה ככהן ונביא
במבואותייך דרור נתתי לפי
וזאת היה לי אף על פי
כי כאב נצרב בשרי
ממראה קרע אכזרי
בליבך לב הטוהר
ישמעלים תקעו יתד זוהר
חירבו בליבך העדין
כל שריד מישיבה על מדין
בכחש סובבוך ובמרמה
ויקדשו עליך מלחמת חרמה
פדיון אקרא בקול
אשמע כאוב משאול
התדעי ירושלים את מאמצי
התרגישי רגשות כיסופי
אוהב מחזר על אהובתו
ועדיין ירושלים על ראש שמחתו
תקוותך ירושלים לא אבדה
ביד נביאים ניתנה הידיעה
יום יבוא וירפא ליבך
עת ישאוך זרועות אהובך
אפיריון חלומות אז אבנך
דעת אלוהים יהיה במשכנך
טוב עד אין קץ ללא גבול
עת ישכן שמו בזבול
............................
ואי איזה טהור!
ואחלה של חרוזים..
אייי ירושלים.
תודה על זה,ממש יפה.
משהו שכתבתי אבל מרגיש לי שעוד צריך שיפוץ... אשמח להערות/להארות...
המים במהלך היום
כחולים ויפים
לפעמים רואים בהם את השתקפות
ולפעמים מסתכלים על האופק
על השמיים הכחולים
על הציפורים שעפות
אבל בלילה
הים נהייה שחור
והשמיים גם כן
הים נראה מפחיד
תופסים ממנו מרחק
אבל אני יודעת
שבסוף הלילה החשוך
מגיע יום
וביום מואר
והים יפה
אז בלילה
כשהפחד מגיע
אני חושבת לעצמי
איך הים נראה ביום
ונרגעת
כי לא משנה כמה יהיה חשוך
האור מחכה בסוף
אין מה לשפץ. (אולי רק להוריד את השורה "הים נראה מפחיד" כיוון ששורה לפני פתחת באותה מילה, נסי לקרוא את זה כך) מאוד אהבתי את השורות:
"אבל בלילה
הים נהייה שחור
והשמיים גם כן"
כיף לקרוא שיר כזה!
נותן תקווה..
הדרך ארוכה
היא מפותלת
יש הרבה סיבובים
ופניות
יש הרים
ובקעות
יש עליות
וירידות
הסוף רחוק
אני לא תמיד רואה אותו
לפעמים זה נראה שהגענו לסוף
אבל אז מגלים
שזאת רק עצירה קטנה
ולפעמים זה קושי
שמתחפש לסוף
הדרך קשה
לפעמים היא מתישה
אבל אני יודעת
שלמסע הזה
יהיה סוף טוב
יפה מאוד
תודה על שיר יפה שכזה!
הולך לו הנער
בין סבכי היער
שם סולל הוא את דרכו
מוצא את מקום מדרכו
אגם ישנו בקצה היער
שם גם כסיל גם בער
לא יוכלו לרוות צימאונם
גם אם ישקיעו כל מרצם ואונם
לא טועה הוא בדרך
חוש יש לו וכיוון בערך
עוד מקצת מהמורות
וזקנים כסילים מעכבי תמורות
ויאזור חלציו
וישנס מתניו
בקע עצי ארזים
ויפשח ליבות מצוקים
וימצאו השבילים
אל המלך מובילים
וטירות מוכספות
יער וחורשות
ואל מעיין החכמה
יביאו מלך לבוש גלימה
הן צרור לו המפתח
בצרור אשר נועד לפתח
ילמדו נתיבי ימים
ואל מים אדירים
ינהגו עלי בטחה
לראות פרצי רווחה
יביאהו חדריו
ילבישהו מחלצותיו
ואל גנים פורחים
ואילנות מלבלבים
ובמרכז הגן ישנה מגודרת
חלקה אשר מאז נשמרת
מיוחדת נהדרת
בה יטע הנער עצי אדרת
צל יתנו לעייפים
אורחי דרך מעולפים
וכמוהו נערים
אשר יבואו ברבות הימים
עוז ותעצומות
ריבוי נוסחאות
קום ותן האות
היטב עיניך לראות
נסללה לו דרך
קרוב הוא אל המלך
ומאנשי חצירו היה
ויגדל וישת לרוויה
......
המדובר הוא על שיטת לימוד מסויימת.......
מה לעשות אני כותב בעיקר על רעיונות והאורך הוא נגזר כמעט בלתי נמנע כשבאים להסביר ..
את צודקת ..
קיצור - אהבתי.
הזמן הוא גיליון
עליו נכתב כל רעיון
ופעמים בשיגיון
ימצא ההיגיון
ואם הרוח תישא דמיון
תיפול הקסת וילך הכל לטמיון
יש שליבם אביון
נצרכים הם לשריון
אין בדעתם ניקיון
נתונים לכיליון
וכמו יונה והקיקיון
זקוקים לשמירה מאל עליון
וכשפרק זמן נגמר
ולא הכל נאמר
התחושה היא חדלון
אני מרגיש כמו עגלון
וכעת אני נסדק
מה עוד לא נבדק
ומול זמנים שעברו על סרק
משהו בתוכי נזרק
....................................
עבודה יפה של חריזה. בכללי לסיים ב'און' זו סיומת כבדה, כדאי לתת מקס' שני בתים רצופים (של ד' שורות) לעבור לסיומת 'חרוזית' אחרת ולחזור לזה.
אבל לא עבדתי על זה כשיר כתבתי את התחושות בצורה יפה
אבל אתה בהחלט צודק
גיחוך
ערכתי
מקום הבינה איננו נבדל
ישנו בנמצא לכל מך ודל
חפוש אחריו ואל תחדל
פן בך יתלה סיבת המחדל
אחר הבינה רדוף בלא לפוש
הפרישה הימנה סיבת עיפוש
בלעדיה חכמה במה תתפוש
הבן זאת, המשך אל תפרוש
דעת חסרת מה קנית. בשלוש שורות האחרונות הייתי משכלל קצת...
אבל אני לא מחפש את זה אף על פי שאתה צודק ואפשר לשכלל
אבל אני אוהב את זה כמו שאני כותב
(אני בכללי לא משכלל שירים שכתבתי מה שבא ברוך הבא. זה לא אומר שאני יכול לפרסם כל דבר בגלל הטיעון הזה... חחח)
אני כותב כבר המון שנים [וזכיתי בכמה תחרויות - אני אומר את זה כדי להעלות את הבטחון העצמי שלי ;)]. אבל אחלה, בפשטות אתה אומר - מספיק עם העצות, אני צודק? אם כן, אני מקבל ע"ע.
אני אוהב את כל דיון סביב שירה..
ביקורות זה תמיד טוב זה מכוון אותנו ..
סתם שאלה איזה תחרויות יש אני ממש לא מכיר
אשמח לשמוע
לא משו ענק (לכן אני לא מקצועי מידי). אבל יש גם דברים גדולים יותר, חפש באינטרנט.
אשתדל ;)
הכי כאב לי, היה התיאור שיש נערה אחרת, בת אותו גיל, שהאם מעדיפה אותה ומעריכה אותה על פני הכותבת, ביתה.
זה ממש חתך.
מדמיע וחודר עמוק
התחברתי למילים הכאובות האלה..
תודה!!
אופ כתבת מהמם ושורף ככ.
את פלא.
נמשכתי לקרוא את זה עד הסוף. יפה מאוד.
לזרוק ולהמטיר פה מחמאות...
אבל אחרי שאני קוראת אתזה שוב ושוב חייבת להגיד- זה באמת באמת, נוגע. ויפיפה כלכך.
(עלה לי לראש בשבת, אז התמקדתי יותר בלחן ופחות בניסוח)
יום אחד הכל יגמר
הכאב ילך למישהו אחר
יום אחד רק צחוקך ישמע באוויר
דמעות של שמחה לא צריך להסתיר
אהובה
עוד תשני בשלווה
תפזרי אהבה
ותקווה
יום אחד יְקָרָה, תפסעי בלבן
יום יבוא תַּחְבְּקִי בך ילד קטן
ימים של שמחה מחכים כאן קרוב
אולי נשנא קצת פחות ונתחיל לאהוב
סיוטים יהפכו חלומות מתוקים
וּמִלִּבֵּךְ יתנדפו רִגְשׁוֹת כאב עמוקים
עונות יתחלפו ויגיע רק טוב
לִבֵּךְ הטהור לא יחוש עוד מכאוב
אהובה
עוד תשני בשלווה
תפזרי אהבה
ותקווה
המילים דיברו לי אל הלב
חמות ומרגיעות
כמו גלים שקטים שמלטפים את כפות רגלי..
כמה זה עושה טוב
אשרייך ברמות!!!
חידושבהחלט שיר של תקווה
