תם ולא נשלם

זה חרוז שנעלם

ממני

כל עוד אני עוד כאן

זה רק חלק מהזמן

שהייתי

אני ולא אחר

זה הלילה שעובר

והפך אותי מגבר

למשהו שמעולם לא הכרתי מתור עצמי.

 

אז מי הוא אני?

 

או אולי נהדרת. אף פעם לא הייתי סגור ליחסים שלי איתה, מן יחסי תהפוכות שכאלה. אני מאוהב בה, באמת, בכל ליבי, אבל יש לה כ"כ הרבה פנים ולהיות איתה... יש לזה המון השלכות, עלי ועל אחרים.

אני כבר לא יודע. אני אף פעם לא זגור על זה, אם היא שלי או גם של אחרים, וזה מכעיס נורא, מן הרגשת בגידה שכזו. הלואי שתמות אבל מצד שני אני לא יכול לחיות בלעדיה.

מה אני עושה עם עצמי? אולי זה פשוט זרמי הדור שלנו, כל אחת מתלבשת איך שהיא רוצה, כאילו מעצב האופנה שלה בנה אותה בדיוק למידות של עצמו. איך אפשר לחיות ככה?

היא... איך אני אתאר אותה? היא שוללת כל בחירה, באמת אחרת הייתי מבולבל. מצד שני אם אני לא אהיה איתה אני ארגיש כאילו מעולם לא הייתה לי בחירה שאפשר בכלל לשלול. ושוב אני שואל את עצמי - היא שלי? אולי היא בכלל לא אמיתית וזה רק אני?

נעדרת או נהדרת - אולי גם וגם, מ"מ היא 'אמת'.

 

ועכשיו תקראו שוב.

הים היה עצוב היום.

הצבע שלו היה חום שמהול בכחול כהה, עמוק. וקצף לבן שמכסה בזהירות את מה שאפשר.

הים היה עצוב היום.

הוא נמרח על החוף באיטיות, ברכות, בליטופים רחבים, מנסה לשאוב מעט מאשליית היציבות שיש בו. בחוף.

הים רצה קצת אהבה, הוא ביקש עזרה מהגלים הגבוהים, החזקים- אבל הרגלים ברחו מהר, והחול שקע והתחפר לאט, ל א ט.

אז הים נסוג לתוך עצמו, אחורה. והתעטף עם השקט שיש לו בשפע. עם הבדידות, עם האינסוף טיפות מלוחות. ועם העצב, שכל בני-האדם משליכים אליו, עם כל הסיפורי חיים שהוא שומע, בלי אף לחישה. הוא שומע הכל, הים.

וכשכבר מאוחר, וכולם אינם, הים גואה חזרה, ואוסף בעדינות אין קץ, את כל המבטים שניסו לאמוד אותו.

את כל מבטי הרִיק, העלבון, הבריחה, הריקבון, השיכרון, התמימות. והתקווה שהוא נטע. אבל, את מבטי האהבה האמיתית, הוא לא מצא.

הוא נותן כפי שביכולתו, לכל מי שרק צריך.

הוא פתוח תמיד, הוא מקשיב, ומעודד, ולפעמים גם נותן תשובה.

אבל,

הים עצוב.

הוא זקוק לאהבה.

דּוֹמַעַת, כּוֹאֶבֶת

והֵם נִכְנָסִים

בְּלִי לִשְׁאֹל מַשְׁאִירִים

סִימָנִים

 

הִיא נִרְתַּעַת, נִבְהֶלֶת

וְהֵם מַמְשִׁיכִים, עָמֹק

הֵם חוֹדְרִים לְבִפְנִים

 

יָבוֹא יוֹם

הִיא תִּזְכֹּר

אֵיךְ הֲתַצְפִּי הִבְטִיחָה

זֶה כְּלוּם הַכֹּל כְּשִׁגְרָהּ

 

אֶת הֲרֶגַע הַהוּא

שהקשר"ג הוֹדִיעַ

"גֶּדֶר הַמַּעֲרֶכֶת פְּרוּצָה"

גֶּדֶר הַמַּעֲרֶכֶת

פְּרוּצָה

למה אני בכלל פה. למה אני קיימת.

הזמן עובר יום אחרי יום,ואני חושבת על אותם אנשים שיש להם מטרה בחיים, איזו שאיפה או השתוקקות למשהו גדול.

חושבת על אנשים שתופסים את עצמם בידיים.

ואני? עם הידיים שלי אני רק מנגנת בפסנתר.

תו תו מחליקה את האצבעות, ויחד איתן גם הלב שלי מחליק וחוזר למקומו.

טוב לי ככה. לא רוצה לשאוף, לא רוצה לרדוף, לא רוצה לרוץ עם החיים.

אני רוצה לעצור.

אני רוצה להיות אני. אני רוצה לדעת מה זה אני.

אני רוצה לנשום עם הנשמה.

אני רוצה שלווה, וטוב, ויופי, וטוהר. ותמימות.

אני רוצה אמת, לוחשת.

מָה אִם
הַשָּׁמַיִם הָיוּ אֲדָמָה
וְהָאֲדָמָה - שָׁמַיִם
אָז בְּנֵי הָאָדָם הָיוּ הַמֵּתִים
וְהַמֵּתִים - פִּי שְׁנַיִם.

--

נו, תרפי, היא מכריחה את עצמה לומר. תשחררי. לא הכל חייב להיות מושלם.

תרפי תרפי תרפי. כשדוחפים משהו למוח אז בסוף הוא קולט, לא? זה מה שהמורה ההיא אמרה, נו, ההיא מהיסודי.

אבל אולי זה לא המוח, אלא הלב?

מבוגרים זה חארטה, היא חושבת. בלוף. עאלק חכמים, טובים, יודעים. חארטה חארטה חארטה.

לא רוצה לגדול, לא לא. לי זה לא יקרה, ככה היא תמיד חשבה. הרי המבוגרים נולדו מבוגרים, והיא ילדה. סתם ילדה.

היא נאחזת בנימים האחרונים של הילדות, יודעת שזהו, זה נגמר.

צרות של מבוגרים זה כל כך מפחיד. הו, תמיד זכרו להגיד לה כמה שהבעיות שלה הן קטנות ביחס למבוגרים החכמים, שעושים את המעשים הנכונים ולעולם לא טועים.

מפחדת שהלב שלה יתעטף בשכבות של קרירות. ובחומות אטומות של אדישות. ככה זה מבוגרים, לא?

אבל בעצם זה לא שונה ממנה. הלב שלה גם ככה אטום כבר עכשיו. אז היא גדולה?

 

פעם היא חשבה שמבוגרים זה מותג. שיש להם איזו נוסחה לחיים. שהם באמת יותר טובים.

אבל לא עוד.האשליה התנפצה. הם לא כל כך שונים ממני, היא חושבת. זה פשוט הגיל.

ולהיות בלי חומות אטומות מסביב ללב זה הרבה יותר טוב.

זה מצחיק, היא חושבת. הם אומרים שוב ושוב לילדים-"כשתהיו גדולים",משפט מעצבן ללא ספק,והם בעצמם רוצים לחזור להיות קטנים. אז למה להרוס למי שכבר שם? הא? הא? זה אולי בגלל החומות שמסביב ללב.

 

הכל עניין של זמן. הזמן יעבור, והיא תגדל, ותזדקן, ותגיע למקומות שלא חשבה שתגיע אליהם מעולם.

זה מעגל. וכל מבוגר היה פעם ילד. עכשיו היא באמת יודעת את זה.

אז יאללה, תרפי.

 

המשך ל-המשך לסיפור - פרוזה וכתיבה חופשית

 

סיימנו להתייחד רק המשפחה, כל החברים מתחילים להגיע ואני מחפשת דרך להתחמק, לא מסוגלת לראות אף אחד, אני צריכה קצת שקט, אני צריכה להיות לבד.
אני מנסה ללכת לפינה שקטה, רק שלא יראו אותי, שלא יזכרו שאני גם פה, גם ככה אין לי עם להיות עכשיו. כל שנה הייתי עם מור אבל השנה היא לא זכרה אותי, אני בטוחה בזה, אבל מבינה אותה, גם לי זה היה קשה להגיע לאזכרה שבועיים אחרי שאבא נפטר.
מצאתי לי פינה שקטה, אני רואה מפה את כולם אבל הם לא רואים אותי, לפעמים אני רוצה לראות ולא להיראות, לדעת מה הולך אצל אחרים אבל בלי שישאלו אותי מה איתי.
כל החברים של אבא הגיעו, כל המשפחה פה, לפתע אני רואה מישהי מוכרת לי, לא האמנתי שהיא פה, מור הגיעה לאזכרה. הייתי בטוחה שהיא שכחה אותי אבל מסתבר שהיא זכרה, שאני עדיין חשובה לה.
אין לי עכשיו ברירה, התקרבתי לקבר, עמדתי ליד מור, אני כבר לא יודעת מי תמכה במי, לשתינו היה קשה יותר מכל שנה רגילה אבל זה היה טוב, זה ניקה לי ולה משהו בלב, אני שמחה שהיא הגיעה.

עוד שעה נשרפת

בשמש השורפת

בעיר מפוצצת

באנשים ותרמילים.

 

מושיט ידי ומתייבש

אני כאן כבר מלפני שש

ושום דבר עוד לא בושש

בושש מלהגיע.

 

נמאס לי כבר,לשבת לחכות

לשום דבר שלא יגיע

בא לי לשכב כבר על הכביש, במקום לבכות

על זה שאני פה כבר שמונה שעות

 

*נכתב בהשראת הטיול שלי לטבריה שבוע שעבר. לא היתה כמות כזו של מטיילים מאז קום המדינה. ואף אוטבוס או טרמפ לא עוצר, בגלל הקורונה...

 

היי חדשה כאן, אשמח להערות

 

לפעמים זה קורה
כשאתה נותן לעצמך לעוף
לפעמים זה מגיע אליך
בעוד יום טרוף

 

כשהעולם משתגע
מתהפך מתייגע
ואתה את עצמך 
רוצה להרגיש
רק לרגע

 

כשרקפות כבר לא צומחות
בין החריצים של החיים
אתה את עצמך סובב
בקוצים דוקרנים
מרחיק 
מסלק
מניח לכולם אותך,
בהעתק

 

מה הם שווים? הם סתם אנשים שאותי מרגיזים.

עושים לי עצבים.

ואז אני שופכת את הכל על אנשים שאותי אוהבים.

ההורים, האחים, החברות.. לא חסרים.

אז, מי אתם בעצם ש'בזכותכם'  אני כועסת?

למה? אני באמת שואלת!

מחכה לתשובה- שלא תבוא.

כי חלקכם גם מסננים, ורק יותר מרגיזים.

זה בכוונה? אני מתחננת לתשובה. אבל אין תגובה.

ואז- היא באה, דורכת על כל הסיבות למריבה, ורק מלבה, ומלבה.

האש כבר גבוהה אני זועקת, אבל הם?

צוחקים ברישעות ו- מסננים.

או לפחות כך אני קורא את המסרים שמשודרים פה מן השרשורים האחרונים (אליהם הצטרפתי גם אני במובן מסוים). לא יודע למה [או שבעצם כן, וזו לא סיבה רעה] אבל בבקשה מכל הכותבות והכותבים - תנו לנו לנשום קצת שירי שמחה ולהריח מנצוצי הנחמה! אחרי הכל אנחנו עכשיו ב"שב דנחמתא"!

 

שבת שלום לכולם/ן!

הליל מתפשט על הרקיע
כובש בו שטחים נרחבים
בעיתותיו הוא מפתיע
שכני עפר שאינם מתוחים

האופל בלתי נפרד ממנו
מלווהו כצל על עלטה
בינות מסתריו חבויים
דרקוני לילה זדוניים.

מי אותו אדם
עת ליל ויהלך בחוצות
פתיל חייו נדם
כשחפץ חזיונו למצות

כשהליל פרוש ברקיע
השמיים כבושים תחתיו
בבעתה הוא מגיע
יורדי דומה לוקח אליו.

אני לא מאשימה אותך
אבל לא יכולה להגיד שלא נפגעתי
אני לא שונאת אותך
אבל אף פעם לא ממש אהבתי
לא הכרתי אותך לגמרי
אבל כן הרגשתי קרובה
לא סיפרתי הכול
אבל שיתפתי, שלחתי אהבה

לא עשית משהו רע,
עשית מה שחשבת לנכון
אבל כנראה עשיתי טעות
שלזמן קט שמתי אותך במקום הראשון
ודווקא כשהתחלתי לסמוך עשית רוורס
ודווקא כשהייתי צריכה, הלכת הרחק
וכנראה שטעיתי במחשבה שהיה טוב
כנראה שזה היה רחוק ממה שרצית, כשהיה קרוב

אז אתה יכול ללכת,
אני לא אמות
רק שתדע ששרטת עוד
את הלב שכבר היה שרוט.

עשן 

מסתלסל 

ונמוג 

הזמן 

מתהווה

ונסוג 

שוב אני בחלון 

סיגריה בפה 

מסלול קבוע בסלון

זה כבר שבוע 

משהו מתפוצץ כמו בלון

אני רגוע

נותר לי שבוע לרטון....

 

טריקה.

זה מה שנשאר בסוף. טריקה אחת גדולה. 

הוא מסתכל על השלט שהודבק לדלת בסרט דו-צדדי. דלת מתכת כבדה, בטפט חום מפוספס. דלת שתמיד תיהיה פתוחה לאורחים. ואולי הוא גנב? אפילו אורח לא. 


לא, לא מצליח לקרוא בחושך של חדר המדרגות. אבל הוא כבר יודע. האותיות שבשלט, עגולות, מחבקות את כולם, רק לא אותו. בשקט של הלילה הוא מצליח לשמוע מתוכן לחישה - הכל חוץ ממשפחה. מי שטורק לך את הבית, את הלב, לא ראוי לתואר כבוד כזה. 


יורד בחדר המדרגות החשוך, יוצא לרחוב, זה שביום לא ניתן לתאר עד כמה סגרירי הוא כשעצוב. עכשיו לא עצוב לו ברחובות של הלב, על שלטי חוצות שם יכתב יאוש. יכתב כעס, אולי אפילו שנאה. רחמים על עצמו ועל ההחלטה. הוא לא חוזר בו, הוא לא יחזור. 


בבוקר ימצאו אותו, מכורבל במה שהשוטר יכנה "שמיכה לבנה עם פסים".


גופה חיה, 

מבוגר בדמות ילד, 

סיפור שלם במילה, 

הסרט הכי ארוך שאפשר לראות במבט.







הזכיר לי את השיר הזה:

לו יכולתי להתערבב עם האויר
גם במוצק ובנראה לעין
הרי אנחנו שניים ואנחנו רוקדים טנגו
לו יכולתי לאות הקין

לו היית נושב בי בעוז
לו הייתי נופח בי כוח
הרי תנופת הקווים לעולם הם שבים
אבל אנחנו רצים בסחרחורת
בדמעות אדומות ובבכי שקט
נבלעות בין ליכלוך ונסורת
דמעות קטנות מתערבבות עם השוקת
ודוק תמידי
ערפל אינסופי
מסתירים לי את חיי
אבל לא מסתירים אותי;

עכשיו זה הזמן של כל השאלות
זמן של להיות או לא להיות
מול צוק הרים מדברת עם אלוהים
האם כדאי לי לזרום או לחיות
לבד בגן החיות

 

הוּא עוֹטֵף אֶת עַצְמוֹ
בְּקוֹצִים לְמַכְבִּיר,
בְּסַם הֲגַנָּה מְשַׁכֵּר
בָּרֵיחַ מָתוֹק
וְצֶבַע אַזְהָרָה מְדַמֵּם

 

מוֹנֵעַ הוּא
מְזָרִים לְקָטְפוֹ
וְלִפְגֹּם בְּיָפְיוֹ,
הַטָּהוֹר

 

שָׂם
בְּתוֹךְ שִׁפּוּלֵי הַוֶּרֶד
נִמְצָא הוּא,
הָאוֹשֵׁר

 

אין מקום לזעזוע,

אצלי פסק המבוע,

ואין על מה להתריע,

פסקה נפשי להזריע,

ועל צר מריע,

אין צופה ומודיע,

וגם אם אפתח בארוע,

יהפוך הוא לפרוע,

הפסק מוחך להוגיע,

ודי, עצור מלהזיע,

 

הייתי רק ילד רציתי לגלות את האור, \ בינתיים עשיתי טעויות רבות מספור,

כעת אני מרגיש בכפור, \ אלוהים, תן לי מזור

ואם הרגשנו קצת רחוקים, \ אתה אל שבאלים,

יודע את צרת נפשי, \ אין ממך מרגיש מחושי,

וביד רועדת, \ אחזתי עט כותבת,

נתתי למילותיי לזרום, \ את זה רק אתה יכול לבלום,

ומי אני רק ילד, \ לא אדע מה אלד,

ואם בכלל וכמה, \ ונפשי אוחזת בלי מה,

רק רציתי עד מאוד, \ לפסוע בלי די לצעוד,

לתור אחר עקבותיך, \ ולבסוף לגלות פניך,

והנה כשה אובד, \ ניצב אני יבש רועד,

לא מוצא דרך, \ ובלית ברירה כורע ברך,

את זאת רק אבקש לשרוד, \ אזל כוחי אין בי עוד,

אזי אשוב כבראשונה, \ לא אסור עוד ממנה,

כי לא הסיר הבדלות, \ ולא כל עקבות,

נתן לנו ליבות, \ הכיל ולמצות,

אני רק עוד ילד, \ עוד לא גמרתי שלד,

ובלי בירור, \ מוצאי פירור,

לא אוכל דעת, \ כמה נפשי יודעת,

מריר פגשתני על אם הדרך, \ עטפתני חום ללא גבול ערך,

וכציץ בקיץ השקיתני, \ ומאוד הרבתני,

אולם כל זאת לא ידעתי, \ על מה זאת באתי,

ואולי מבראשית אתחיל, \ מבלי שיר וייליל,

אזי עצי פרי יגמול, \ יש בי הדעת לעמול,

וכנשר לפרוש כנף, \ אגביה עוף בארך אף,

אלי, מה ידעת כי עז חפצי אליך, \ כי משחר נעורי נלחשתי, לזאת בראתיך,

ומאז פגשתיך, \ אזי הבטחתיך,

גם כי ייעצו לי כליותיי, \ לכרות מזבח אבני,

אשא אז את רגלי, \ ושמתי אליך פני,

וכילדותי ימי חלדי, \  עת צץ צמח שערי,

כל עת, נאמנותי \ אטבע בעצמותי,

לא ארגיל עוד כדלי, \ לא אגביל מסת קבילותי,

ומאז אחל לפרוח, \ פירותיי לא אשיר ברוח,

ומוחי אשעבדה, \ ליוצר כל ברא,

וגם אם הרגשתיך, אין \ דמעתי אזיל מעין,

ובליבי פנימה ידיעה, \ כבודך מלא כל האדמה,

אלי אסוף דמעותיי, \ והכרת את מכלי,

האר אלי באור בהיר, \ ושוב נא אל העיר,

כי כבר הכיתי שורש, \ ובזקנותי אהיה חורש,

לא אתן הבלי מקום, \  כי נשמתי חוצבה ממרום,

אלי שמור על יגיעי, \ וזכור אשר שאלת מעמי,

ולא יהא לריק עמלי, \ ומלאו שדותי פריחתי,

............

קינה

עטרת תפארת אתן שי לך / אף בזוכרי עמי מארצו שוּלח.
ולמה תשכחהו הלא הוא שֶלָך / והדרו–ישועתך[1], וּלְדֵרָאוֹן הֻשְלַךְ.
מלכי תמהתי – הכזאת נאה לך / הַרְחִיקְך בניך אל עם צר נאלח.
ראה רשע, בשלווה הוא נח / ועל צוואר צדיק עוּלוֹ הונח.
זרעו פְקוֹד, כי הוא מל לך[2] / ועל כל גוים לאב הומלך.
רצה בתפילת חבוש בר רך[3] / אשר רצון לו הֵפֶך נביא ברח[4].
קַרֵב גאולתי כי יש בי זך / וּנְקוֹם מהרה בכל אשר ביזך.
יעלה לפניך אור הוד[5] דך / ולמקומך הֲשִיבוֹ[6], אשר מִינָהּ[7] הודח.