פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 20)

אָכֵן אַתָּה אֵל נֶאֱנָח,

מוּל שָׁמָיִם, אֲדָמָה וְאָדָם,

אוּלַי אַתָּה נָסֹגְתָּ,

אוּלַי זֶה הוּא

נִרְדַּם?

בְּדוֹק שֶׁל עֶצֶב תַּבִּיט,

בְּצִפִּיָּה אֲחֻזָּה בַּסְּבַךְ,

מְעַט עֵינָיו שָׁטוֹת לְמַעְלָה

וְאַתָּה...

אַתָּה אֵל נֶאֱנָח.

מְצִיאוּת מְסֻיֶּגֶת, אָחוֹר נְסוּגָה,

כָּל "מִי" שֶׁבָּהּ הָפַךְ ל"מָה".

כְּטִפָּה הַנּוֹפֶלֶת בְּסֵדֶר הָפוּךְ,

סִיּוּמָהּ הוּא קוֹל דְּמָמָה,

נְקִישָׁה לָהּ קָדְמָה, וּפִכְפּוּךְ.

היינו כחולמים.

ועדיין אותו חלום ישן נושן,

על יום שבו ימחה האפר והעשן.

וברחובות הבירה יכנרו כינורות, 

ולויים בחצרות יחצרצו בחצוצרות.

ואיך ביקשנו אז בפעם האחרונה,

על מחילה ועל העיר הבנויה. 

וכבר גירשו הזקנים והזקנות,

את כל השועלים והחורבות.

והזאב והכבש שותפים לדירה,

כותבים הם יחדיו ספרי שירה.

וכתתו חרבותם לאתים,

ונשקי הסער נהפכו לבזנטים.

וישבו אנשי הַסֵּפֶר עם אנשי הסְפָר,

ואף איש מחוץ למחנה לא נשאר.

והעם שאף פעם את ימינו לא שכח,

לא הפסיק להאמין שסיפורו יגמר כך.

בשירי ארץ אהבתי

העיר הומה והשדות שקטים

בחורף גשם ירוה לאדמה

ולילות הקיץ סתם פשוטים

(ואז רועמת לה המרגמה

בין יריות לניווטים

מדשדשים בקול דממה

בבוץ שבין המקלטים)

בשירי ארץ אהבתי

שׂיבה ללא בושה ברחובות

קוביית האבן לצד דברי חכמה

התחזית מרכז הכתבות

(ועכשיו חוששים מהסלמה

ועוד כמה מילים כוזבות

אנשים משחזרים רגעי אימה

הלואי עוד נשוב אל החורבות)

בשירי ארץ אהבתי

רק בהם נזכרת התקווה

זקני הכפר מספרים בנחמה

איך לפתע באה השלווה

(ואין שלום, רק רעש מלחמה

מבפנים נפרצת האחווה

מצד לצד נזרקת האשמה

כוס התרעלה עמי שתה רווה)

בשירי ארץ אהבתי

בליל שבת כולם מחויטים

בקיץ פני חיטה אל החמה

ובלילות החורף פיוטים

(עד שנפרצת החומה

ומרצחים משוטטים

העם זועק לנקמה

בימי תמוז-אב לוהטים)

יורים עלינו!!! תפוס מחסה!!!

-אחי הכל טוב? למה אתה מתחת לכיסא??

ת'ה לא שומע שיורים??

-אלא מה יעשו? הם ערבים.

תתקשר למשטרה תגיד שירו!

-אחי זה בכפר, והיריות כבר נגמרו.

אתה לא נורמלי, אחי!

-מודע לזה, מדחי אל דחי.

היי אחי הגעת לשומרון,

יריות זה כמו רעש של טרקטורון,

בכל כפר ובכל פזמון,

כי למה לא לירות קצת, המון?

אחי זו לא איזו סטיגמה,

פה אני חי, במציאות חיים עגומה

מוזמן תמיד, האנשים על רמה,

אבל לא מומלץ להסתובב לבד בשממה.

אחי די, תעזבו כבר את החור!

-אם לא אנחנו, מי אותו יסגור??

שישאר פתוח, למה מה יקרה?

-היריות לא ישארו רק ליד אלון מורה.

שיבואו! יש לנו את צה"ל, נראה אותם!!!

-וואלה בעוטף, לא ממש הוכיחו ת'צמם.

אז מה נראה לך, שאתה כל כל מועיל?!

-כן אחי, אני את המדינה כולה מציל.

התיישבות מביאה ביטחון.

בזכותינו אין טילים מחברון,

כן אחי, זה לא כזה דמיון,

מעזה ירו עוד לפני השטיון.

אנחנו נמצאים וצריך עלינו להשגיח,

אי אפשר תא טרור להזניח,

אבל המצב שונה, אם יהיה ברפיח,

הרי אין שם תושב שלפעול מכריח.

אבסורדיזם.

כבר לא יודע מה לרצות.

לא יודע מה לחשוב.

וזה אותו כאב שכולם חווים.

אני לא מיוחד על פני אף אחד.

בורג במערכת חסרת תפקיד.

וכשאתחתן נהיה רק פשוט שתי אנשים בודדים.

שיושנים ביחד במקום בבתים נפרדים.

ואולי נגדל כמה ילדים שמחים.

שיצמחו להיות מבוגרים עייפים ביום מן הימים.

למחרת -->

יואו העולם כזה מדהים!

הצבעים העננים יש כל כך הרבה אנשים!

תמיד יש עוד מה לגלות

מקומות מאכלים וספרים לקרוא

לרקוד את היום

ופשוט לחיות את הרגע הזה..

איך לא הבנתי את זה עד עכשיו?

שעתיים אחרי -->

אוף.. למה אני חי?

בשכל אני יודע הכל

יודע מה האמת

אבל הלב יבש כחול

שאגת הנשמה הולכת ונודמת

הפכתי למכונה, לחיה

חי מכוח העבר המפואר

שיושיט לו (=לי) המלך שרביט הזהב וחיה

שיהיה מכוח אור הטוב העצמי מואר

פעם חיפשתי משמעות

היה לי דחף פנימי

מן דיוקן, שאיפה, דמות

שרחש בעורקיי ודמי

אך השתקתי זה ההד

כיסיתי בקליפות ובכיסויים

הייתי שקרן ובוגד

בעצמי, בא-לוהים ובחיים

מתגעגע

להרגיש עריבות התורה

להרגיש נעם החיים

להשתחרר מעול הצרה

מהתמכרות החטאים

אשנה מעל ומעבר

אמית עצמי באוהל

כדי לחוש בלב, להתחבר

להרגיש את הלב פועל

להפוך להיות ילד תמים

בעל אמת וטהור

לא מתעסק בכתמים

בללבן את השחור

זה רצוני ושאיפתי

תמונתי בחלום

לנוח על אדמתי

להיות בתוכי בשלום

לפעמים היא מתבאסת על זה שהיא לא מעשנת. בדרך כל זה קורה אחרי שקורה לה משו מה זה מעצבן, מביך, או שניהם ביחד . כמו שאחרי שהיא ניסתה לעזור לזקן ששאל אם האוטובוס מגיע לתורה לעבודה והעלתה אותו לאוטובוס ואז מסתבר שהוא לא מגיע. אז היא צעקה "נהג" ולמזלה הוא פתח את הדלת והזקן ירד אחרי שהוא אמר לה ברטינה למה הטעת אותי והיא הרגישה חרא. לא רק בגלל הזקן . גם בגלל היום המעצבן שהיה שהיא היתה צריכה לחתוך מוקדם מהמדרשה כדי להגיע לישיבת דירה שלא מעניינת אותה עם בנות שלא בא לה לפגוש והיא רעבה. קיצור קצת מזל שהיא לא מעשנת כי היא היתה צריכה לעשן הרבה וזה לא בריא ולא מקובל ובעיקר יקר

הוא כבר ראה את החור השחור נפער לפניו

צעד לעברו ולא היה מי שיושיט יד, שיאחז בו

הוא כבר ראה את הדממה מקיפה אותו

צעק בעוצמה ולא היה מי שישמע, שיענה לו

אני מכירה, אני יודעת

הייתי שם איתך

את הריקנות המצמיתה

מילאנו יחד טיפה אחר טיפה

את הבדידות סדקנו לאיטה

כאבך הוא כאבי

נשאנו יחד בנטל

תהומך הוא תהומי

כל משבריך וגליך

עברו גם עלי

רצונו של קודשא בריך הוא

התפילה, שבוקעת ופותחת שערי שמיים, שלי, הילדה, סתם ילדה

אני צורחת בשקט שאני רוצה קדושה

ואז שותקת בקול

ולעזאזל איפה הגאולה

כל מעשה קטן של אור מקרב אותה

ואני מחכה כבר יותר מידי

רצונו של קודשא בריך הוא

זה לא רחוק מרצוני

כי אני רוצה את הגאולה והוא רק רוצה כבר להביא לי אותה

ומה אני בכלל

כמה התפילה שלי שווה אצלו

בין כל התפילות וההגיגים של כולנו

רצונו של קודשא בריך הוא

מקווה שהוא קרוב

ככה קרוב שאני יכולה כבר לראות פס של אור

שנזכה כבר

בקרוב

אמן

מזדחל טיפין טיפין

חודר לאט כמו סכין

בכל הגוף מכה השחין

שלא מדעת מתייאשין.

בבת אחת מכה בפטיש

יאוש בדלת-לב מקיש

פורץ גדר כמלך ביש

טווה יאוש בקורי עכביש.

מתי יצא, אין איש יודע,

וכשהוא בא, אין איש שומע,

בלב כולם, אף לליבי הגיע,

הכריז בקול, שכל גופי יגע.

עולם כמנהגו נוהג,

אדם כשגגתו שוגג,

רשע ברשעתו חוגג,

ואני בצרתי דואג.

קראת עליה בין דפי העיתון

קרבות בשטח בנוי פנים אל פנים

שמעת ברדיו על בלאגן בשילטון,

נאנחת ולגמת אספרסו חמים.

אך הנה, עוד מעט,

תסתיים המלחמה בוודאי.

הנה, עוד מעט,

ינצחו את כולם חיילי.

ראית חייל שחזר שבר כלי,

ציקצקת בלשון ואמרת אוי ווי.

ונשק אמרת "זה לא בשבילי"

בשביל זה יש אתכם חיילי.

וכמובן, שעוד מעט

צה"ל יביס את חמאס

וברור, שגם כמעט

על החיזבאללה ישים פס

אחי הגיע הזמן שתתחיל להתעורר

מלחמה עולמית בפתחנו מחכה

ואתה כמו טרום הטבח, עיוור,

אנא קום לפני שתבוא המכה

כי הנה, עוד מעט

פורצת מלחמה עולמית

הנה, כבר כמעט

שפרצה המלחמה השלישית.

"איש לא חשב"

יש משפט שאומר "הרוצה להחכים ידרים".

אני חושב שלא שמעתם אותו בדרגים הגבוהים.

אחרת איך נסביר את אמירת הדברים:

"מי חשב שארגון טרור יירה על נערים?"

באמת קושיה שצריכה עיון רב,

אגש ללמודה בעת מנוחה מהקרב.

אתה יודע הקרב ברצועה

זה שהתחיל בשבת השחורה

נו.. השבת שבה רצחו המחבלים

זקנים, נערים, נשים ועוללים?

לא ביו"ש, שם זה סיפור אחר,

נו.. על עוטף עזה אני מדבר.

אבל אתה צודק מיסטר דובר. 

איש לא חשב שאם נאפשר,

ירי של אלפי רקטות ורחפנים,

מישהו יפגע ביום מן הימים.

אני לא כאן

כבר כל כל הרבה שנים שאני לא איתך

כתבתי לך מכתב ארוך מהלב אבל הוא נשרף

אז החלטתי לכתוב לך מחדש

את הסיבה שבגללה אני כל כך קודר

זה בגלל שאני לא כאן

עם הזמן והקשיים

מי שהיה אני נעלם

ונולד אחד חדש

ועוד כמה שנים זה יקרה עוד פעם

אני עצוב וכואס ופאתטי הכול באותו הזמן

ואני מנסה לחזור כל הזמן למי שאני

אבל זה לא עובד

אני מתכלה מבפנים

כמו נורה מהבהבת שעוד מעט נשרפת

אני גם לא יודע איך לכתוב

שום דבר לא יהיה מספיק טוב

אבל חשבתי שעדיף לכתוב מאשר להשאיר ריק

אני מרגיש שאין בבני אדם משהוא מיוחד

חוץ מהעצב שלהם

ובגלל זה אני כל כך אוהב אותו

בגלל זה אני כל כך קודר

יכול להיות שעדיף לי להיות שמח

אבל התמכרתי.

ואני לא יודע איך לצאת מאיפה שנכנסתי

אני מקווה שיקרה משהוא

או תבוא מישהיא

או שיצא מישהוא ממני

ואז אוכל לחיות מחדש

כי לבנתיים אני כמו פרודו

רק הולך ונעלם.

והלוואי.

חני הולכת לאט.

שני כוכבים מסתכלים עליה מהשמיים.

אישה במעיל ארוך. ובטן גדולה. הולכת לאט ברחוב צר.

כוכב אחד מהבהב אליה, מכיר אותה כבר מכל הסיבובים שלה ברחובות, פעם לבד, פעם ביחד. פעם שוב לבד.

הכוכב השני מהבהב אליו בחזרה, כאילו קורץ לו.

פתאום נראה לה ששניהם צוחקים עליה, מכירים טוב מדי את החלומות הישנים, את כל מה שלא נשאר מהם.

״רציתי חיים אחרים כל כך.״ היא אומרת בשקט לכוכבים האלה, שלא יצחקו. ״אני מרגישה שנרדמתי באוטובוס ופתאום התעוררתי ומצאתי את עצמי בעיר אחרת. רחוק מהבית.״

כוכב מהבהב שוב. בז לניסיון שלה להצדיק את האיבוד הזה.

היא משפילה עיניים למדרכה, שיצחקו הכוכבים הטיפשים האלה, כאילו שהם ניסו פעם לעזוב את השמיים שלהם וללכת על ארץ מקורקעת כל כך בלי להאבד.

נעם מתקשר.

״מתי את חוזרת?״ הוא שואל.

היא נאנחת. רצתה שישאל, מה את מרגישה.

״תכף.״ היא אומרת.

״רות אומרת שהבטחת לה שתכינו עוגיות.״

חני נאנחת שוב. ״איך שכחתי.״

כוכב מהבהב שוב. אפילו אמא את לא מצליחה להיות.

״וגם המטבח מבולגן. נורא.״ נעם מגבה את הכוכבים בלי להכיר אותם בכלל. נותן להם עוד ועוד חומר מפליל עליה.

״גם אני מבולגנת.״ היא אומרת. מקווה שיבין פעם אחת שגם נפש צריך לסדר.

״נכון.״ הוא מבין את דבריה כפשוטם, בוהה באקריליק שהיא השאירה מפוזרים על הרצפה, אחד מהם קצת פתוח ונוזל. ״את באה?״

״כן.״ היא מנתקת. רצתה שישאל אם היא רוצה לבוא.

כשהיא מגיעה, רות כבר לבושה בפיג׳מה.

נעם מתעקש שהיא אחרי מקלחת וציחצוח שיניים ומה קשור עוגיות.

חני מתעקשת גם. ״הבטחתי.״

הן מכינות ביחד בצק לעוגיות חיוכים.

וחני מראה לרות בסבלנות איך הקיסם יכול לסמן זוג עיניים בתוך הבצק, ואיך הקצה הקעור של הכפית נהיה חיוך.

רות מוקסמת, מנסה לחקות אותה ונועצת את הכפית בטעות על צידה הקמור.

גם הפה שלה מתקמר. ״זה בסדר שהוא יהיה עצוב..?״

חני רוצה להציע לה לטשטש, לתקן, לעשות פה חדש. בסוף היא רק אומרת בפשטות ״זה בסדר.״

ופתאום משהו מתרחב, כאילו נהיה יותר מקום במטבח המבולגן,

זה בסדר. הכל ממש בסדר.

חני מטיילת עם העיניים במטבח הזה, נעצרת על הארון הגבוה. ״רוצה שנביא עדשים ונעשה לחייכנים האלה עיניים כחולות ומתוקות כמו שלך?״ היא מבריקה פתאום.

רות מהנהנת במרץ. ״כן כן. ולהכי גדולה נעשה עיניים חומות כמו שלך..!״ היא מצביעה על עוגייה אחת ענקית ולא סימטרית.

חני מתלהבת איתה, מורידה קופסת עדשים מלאה מהארון הגבוה, מושיטה אותה לרות.

הקופסא כבדה וגדולה והיא מחליקה מבין האצבעות הקטנות של רות, מפזרת עיני עדשים צבעוניות בכל המטבח.

רות נבהלת, חני לא.

היא מושיטה יד לרות עוזרת לה לרדת מהשרפרף.

״בואי, נאסוף ביחד.״ ביחד זה תמיד טוב.

הן מתכופפות לרצפה הצבעונית, מנסות לקלוע את העדשים שהן מרימות לתוך הקופסא. צוחקות כשהן מצליחות.

צוחקות עוד יותר כשהן לא.

נעם נכנס למטבח.

״מה את עושה? תביאו מטאטא.״

הוא ניגש לרווח שבין המקרר לקיר, שולף ממנו מטאטא ומגיש לה.

היא לא תופסת, נותנת לו ליפול ברעש.

״מה את עושה?״ הוא שואל שוב. מתוסכל מלהיות לא מבין.

״מלמדת אותה.״ חני עונה בשקט. ״מלמדת אותה לאסוף.״

יום אחד, כשיתפזרו לה החיים ושום מטאטא לא יעזור -

היא תדע להעריך אותה,

את היכולת להתכופף, להוריד את הראש ולשלוח ידיים פתוחות קדימה, שוב, ועוד פעם.

עד שהכל יהיה במקום.

נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מִטִיפּוֹת נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות נשטפות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
בשטף נחל דמעות ארגמן.

אייי פתאום זה כואב לי. צורם לי באוזניים.

הזמן שאחרי סעודת שבת, שכל המבוגרים המגניבים של המשפחה יוצאים לשבת במרפסת עם שמיכות, ולדבר, והקטנים נרדמים על הספה.

אז יצאנו אבא, אמא, אני, בעלי, ואח שלי. ישבנו. הסתכלתי על הכוכבים, וחשבתי שהשמיים יכולים כל שניה להשתנות. ופתאום מישהו זרק מילה על פוליטיקה. אז עניתי. ורציתי לצרוח, למה נכנסתי לזה. אבל כבר לא יכולתי לסתום.

אז אבא אמר לי ״למה את חושבת שביבי אשם? את רוצה שהחיילים שלנו יצאו מעזה! את שמאלנית. פרוגרסיבית. איך נכשלתי ככה בחינוך שלך?״

ואמרתי ׳לא׳ אמרתי אני עייפה מהמלחמה, הלוואי שהיא תיגמר רצתי 40 שנה במדבר, אני רוצה לעצור לנוח, גם אם עדיין לא הגעתי לארץ. רק לשבת בצד, להניח ראש, להסדיר נשימה. לא מסכימה להיכנס למלחמה עם לבנון עכשיו, כן אני מפחדת. אני חרדתית, ואני לוקחת כדורים, ואני מאמינה ובשלום, שתמצית העולם היא טוב.

ואח שלי אמר ׳אז את שמאלנית’

ומאמי אמר ׳אני שונא את כולם פה. כולם סתומים׳ זה הבדיחות שלו, של אשכנזים שאף אחד לא מבין חוץ מאחים שלי, אז לא צחקתי. ונכנסתי הביתה. ורק רציתי שהכל יגמר.

די. אני רוצה לחיות על מי מנוחות, בלי לפחד לצאת לסופר, ובלי להשתגע ולקבל התקף באמצע היום ויגידו שאני משוגעת. אני רוצה שהחטופים יחזרו.

ואני רוצה לדעת שאם חס וחלילה הייתי נחטפת אבא ואמא היו נלחמים עלי בכל הכוח להוציא אותי, כי עכשיו אבא רק אומר שמבחינתו העם זה מקום ראשון, וטובת העם היא לפני טובתנו האישית, והוא לא היה משחרר אותי בשום עסקה בעולם. אז די, אני לא רוצה כלום, רק לפרוק, ורק להגיד שהחטופים שלנו שכלואים שם, והחיילים שלנו שנלחמים בשבילנו- זה לא פוליטיקה, זה די. זה בלב שלי שם.

שבוע מבורך

אני צורחת בפנים

(תודו שהתגעגתם.. נו, לפחות קצת.. קצת!)

אנחנו מתקדמים לעבר מחציתו של חודש מיוחד, חודש תמוז. באמצע החודש יחלו ימי בין המצרים, ימים קשוחים (אולי כמין פראפרזה ל'ימים נוראים'). 

למה חודש תמוז הוא מיוחד אתם בטח שואלים (כאילו, בתכל'ס, כל שמות החודשים מוזרים קצת, אחרי הכל עלו מבבל וזה)... ה'תמוז' היה עבודה זרה בתקופת המקרא. הנצחת עבודה זרה זו ע"י קריאת חודש בשמה (ולאו דווקא על שמה) קצת תמוה, ומזכירה את הפרשות שאנו עוברים ביניהן - קרח (חקת) בלק, דמויות שמשחקות על רובדי ההווה-עתיד (הסבר למטה בלנ"ד

בנוסף, חודש תמוז הוא החודש העשירי של הספירה מתשרי. המספר 'עשר' מבטא שלימות מסוימת; בחודש זה נגמרת מערכת מסוימת - אבל איזו?

אז מה האתגר? ככה:

   א) חקרו קצת על שם החודש.

   ב) ממה שעלה לכם - למה התחברתם? אחרי הלימוד, מה החודש הזה אומר לכם?

   ג) כתבו את הדברים כקטע פרוזה או שיר. מתקדמים: פרוזה בצורת משל ושיר בלי להזכיר את שם החודש, אבל שיהיה ברור שהוא עוסק בו.

בהצלחה! ולא לשכוח, זמני תשובה משמשים ובאים...

דין לתל אביב לא כדין לשאר

קח מקל קח תרמיל,

בא איתי על הגליל...

מה? לא לעלות לצפון ?

הכל נראה שם כלאחר אסון?

אז קח את הרכב והמשפחה

רד דרומה ו... אה, שם אחותך נרצחה?

אזזז בוא לחופשה ביהודה ושומרון,

מה אתה אומר גם שם אין פתרון?

ומה עם עיר הבירה ירושלים המוזהבת?

היא מששת הימים כבר משוחררת.

אה לא להגיע למזרח העיר?

לצאת משם חי זה לא סביר?

אז בגבולות נוראי ביו"ש בעייתי 

ואפילו בבירה המצב מלחמתי

אבל לפחות בתל אביב הכל רגוע

אז לא צריך להתחיל במערכה השבוע.

"כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם השם כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה"

ירמיה ל' יז'

(השיר נכתב לפני שהכטב"ם פגע בתל אביב ובזמן העלת הקובץ יש ירי לקריית שמונה, אי אפשר להמציא את זה🤦‍♂️)

ימים של לבנה גדולה שלמה ומנחמת, אני מוצאת את עצמי מגלגלת את התריס עד סופו ונותנת לעיניי לבהות

הלילות יפים, חמימים עד כדי נמנום

בשבת אני קוראת תהילים, לעתים. זה הזמן איכות שלי עם קודשא. אני מנסה לקרוא לאט לאט, לטעום את המילים וההבהרות ודוד המלך, דוד המלך אומר היה ליבי כדונג נמס, ועוד אומר, ליבי חלל בקרבי, תמיד חשבתי יפה לך דוד, להביא מטאפורות שכאלה, פתאום השבת הבנתי, אלה לא מטאפורות. ללב יש צורה ותבנית ומוחשיוּת והוא נמס ומתהפך ונעלם, ואני יודעת זאת בזכות האוצר הקטן שלי שפתע פתאום הבזיק חיוך, אמיתי כזה עם עיניים מכל הלב ואז צחוק קטן והלב שלי, פיזית, נמס בקרבי. פיזית לגמרי.

מאז שיצא ממני רמת החרדה שלי הוכפלה והוחמרה עד כדי כך שלא הצלחתי לנשום אוויר על גבי אוויר הצטבר בתוכי והעלה עובש מרוב חוסר איוורור וחימצון.

יום אחד עצרתי אותי ואמרתי פוס שקט שניה, נגמר.

די

איפה האמונה שלך. ובנימה זאת התחלתי עבודה תודעתית מפרכת ומאומצת

עבודה אמונית טהורה

החלטתי עם עצמי שאני לא מפחדת יותר וכל פחד שמגיע אני שואלת אותו- האם משהו שאני יעשה יפתור את הבעיה, בדרכ התשובה שלילית ואז כל מה שאני צריכה לעשות זה לשלוח את החרדה לדרכה, שלום שלום וביי

זה קשה, אלוהים. קשה מאד.

אי שם כשהתחילה הקורונה עשיתי טבלה עם שני עמודות בצד אחד כתבתי התפקיד שלי ובצד השני כתבתי תפקיד ההשגחה

וזה סידר לי את החיים

באה חרדה ואני שואלת אותה זה בתחום התפקיד שלי או של ההשגחה בום הקלה

א י ן ל י מ ה ל ע ש ו ת

משחררת שליטה ואחיזה ונשימה, מרשה לעצמי ומחייבת את עצמי פעם אחת ביום לפחות לנשום את כל כולי עמוק וחזק ויציב ויסודי ואז לנשוף הכל החוצה בבת אחת, לאוורר את חדרי הלב. לאוורר את המוח העייף מהספמה

כבר שנים שאני כותבת אותו דבר, אותם דיבורים על נשימה והשגחה ואמונה ועדיין מתמודדת עם אותם שיעורים.

יום אחד אצליח.

יום אחד אהיה אי של רוגע ושלווה.

אין מה לומר השנים שבאו הביאו איתם שינויים מרגשים, מעולם לא הייתי חולמת שאגיע לחצי ממה שאני היום. ולכן אני שמחה לבשר לי יום אחד אהיה כפול ומכופל. יום אחד אאמין שכל השפע בדרך אלי, ואחכה לו בשלווה גמורה ובידיים פתוחות

אני מאמינה באמונה שלמה שהנה הגיעו ימים של מוצצים, וסחלבים ובית עם גג רעפים. הכל יכול להיות הכל קורה הכל קורה הכל קורה מדויק