פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 20)

שרלוק הולמס נדרש כאן

תעלומה רצינית יש לפתור

מקטרת בפיו מעלה עשן

כיצד את הקונספציה ישבור

שרלוק פתור לנו תעלומה,

מדוע השמאל מנסה להפקיר?

מדוע אינם לומדים מאומה

מדוע הם הולכים ראש בקיר?

לדוקטור ווטסון יש תאוריה,

לפיה עלינו לשמר את האחדות,

ומאליו תיפתר כל בעיה

אך שרלוק טוען: איזו שטות!

שרלוק טוען שזוהי לא האחדות,

הבעיה היא האויב ולא האוהב,

לכן כעת יש למצוא קצה חוט,

מיהו חבר ומי לי בשקט אורב.

חקירה בעיצומה ושרלוק עסוק

על כן אינו יכול לעסוק בתיק זה

לכן נאלץ בלעדיו לפתור בדיוק,

מי אוהבי ומי את מותי חוזה?

זהו הפיתרון לכל הבעיות

איזה רעיון פשוט גאוני

התשובה לכל השאלות

מצטער אך אפיקורס אני

זהו זה וסוף כל סוף

התשובה הניצחת לכל דוס

שלי יגיד "הרב אמר" בשלוף

לא אכפת לי כי אני אפיקורס.

לכן אני מטיל תכלת בציצית

כי אני אוהב לקיים מצוות,

ואני עולה להר הבית,

הרב יכול לומר שזה כרתות

הרב ההוא יכול לקפוץ בזיגזגים,

כי אני סתם אפיקורס בסך הכל.

לא אכפת לי מרבנים דמגוגים,

כי אני הוא אפיקורס כל יכול.

כמה טוב להיות אפיקורס,

להחליט האם נכונים הדברים

תדעו שאפיקורס זה הכי שוס

ככה לא מתחשבים בשקרים

למה תשאל לשמי
האם לחקוק את שמי בזכרונך?
אל תדעהו
לא תדע
ותהא פעולתי
אך למענך

למה תשאל לשמי
האם לכתוב את שמי בספר?
אל תכתבהו
לא ייכתב
ותהא פעולתי
אך למענך

אם תתן לי שם, תנהו
קרא לי ככל שרק תרצה
רק אל אהיה כתובה בספר
רק אל תשאל לשמי
רק אל תזכור אותי
למה תשאל לשמי?
אם כך או כך אהבתי
אך למענך.

(קיבלתי השראה מהשיר התעמולה הצפון-קוריאני "Don't ask my name". מה שנקרא... "אל תשאלו")

אחרי שקוראים ביגורפיה

של אותו אחד שכבר מת

קוראים יומן זכרונות והיסטוריה

של לוחם שעלה ממחתרת

כשקוראים את זכרונותיו

של האיש היקר שלחם בזוועות

שחשב שאלו האחרונות בנשימותיו

בהרי ירושלים בין הגופות

כשחשים אך מעט מן הכאב הנכתב

בין הדפים והדיו שכדם הוא נשפך

הצחוק המריר ותיאור המצב

על ילדים עם רובים כברווזים במטווח

אחרי שגומרים להצטמרר

מסיפור על מעפיל שחטף פגז

על כדור שבתוך המשוריין הסתחרר

אי שם כשקוראים על תש"ח ותש"ז

פתאום עולה התחושה,

לעומתם איני ראוי לחיות

אלה שנלחמו אז בתקופה הקשה,

ואפילו לא ידעו למה ומה לעשות

הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מְנוּחָה אֵין לָהּ.

הִיא סוֹעֶרֶת וְהוֹמָה

כְּרוּחַ פְּרָצִים לְלֹא פֶּתַח מִלּוּט,

לְכוּדָה בֵּין קוֹרוֹת צַלְעוֹתַי.

וְהִיא אֲסוּרָה וְהִיא הָאוֹסֶרֶת

וּתְפִלַּת נְשָׁמָה תְּדִירִית-

לְקוֹל יְלָלָה וְקִינָה נֶהְפֶּכֶת.

וּבֶכִי וְנֶהִי וּשְׁבִי,

וּמִפִּי אַף תְּפִלָּה לֹא מוּשֶׁרֶת.

סוֹעֶרֶת נַפְשִׁי כֶּהָמוֹן הַגַּלִּים

מוּל לבוּשׁ חֲלִיפָה וּמִגְבַּעַת.

אַיֵּה מְקוֹמִי, וְאָנָה הִנְנִי נוֹסַעַת.

פססס! עברה חצי דקה.

חיילים רצים, טפיחת כתף,

מתחלפים מתחת לאלונקה.

בשקט הולכים, הגשם שוטף.

איזו אחדות, אחוות לוחמים,

אמנם איתן נפצע קשה,

אך באחדות מתנחמים,

למען ציון לא אחשה!

המפקד נעצר בראש,

חיילים כורעים בדממה,

כולם אגרוף בקסדה לנקוש,

כינוס קודקודים מקדימה.

ארבעה מפקדים על מפה,

ימין ושמאל, ניגוד אינטרסים,

שמאלה לעמק! ימינה לכיפה!

לאט מתערערים היחסים.

ימין מרים ידיים נכנע,

שמאל יקבע נתיב חדש,

שרק באחדות לא נפגע,

הרי שמאל גם הוא גשש.

עננים קודרים בשמים בוכים,

באלונקה חובש יושב על פצוע,

שמאל וימין, שני אחים,

ימין מטפל בשמאל הפגוע.

בהר ממול שוכב הצלף,

מעביר מכלול אחור וקדימה,

לבית הבליעה הכדור נגרף,

אצבע סוחטת הדק פנימה.

חובש נופל מהאלונקה,

חיילים תופסים מחסה,

פצוע ראשון פולט זעקה,

אך אין דבר, אלונקה שנייה נעשה.

מה שהיה, הוא שיהיה

אין כל חדש, תחת השמש

מה שקרה, הוא שיקרה

היום יהיה בדיוק כמו אמש

שנית כפר דרום לא יפול,

היה כתוב בשלט

שנית עמונה לא תיפול

הכריזו שוב בשקט

הכל חוזר, הכל סובב

אל תאמר לעולם לא עוד,

היה מוכן לבוא הכאב

דע לך, תד"מ הוא הקוד.

משתף משו שכתבתי לפני כמה דקות בהשראת משו שראיתי בשמים

ראיתי אור הוא שם זורח.

באוויר פורח, ללא משים.

ראיתי אור פתאום קולח.

בליל ירח, ללא ניסים.

ראיתי אור, ובוודאי

-יבוא אליי. יאיר עליי

מבין עבים.

ואם רק תרצה

תאמר את זה

תיתן לזה

להתפשט להסתעף

רק תרצה

ותן לזה

את כל הלב

חסרים פה עוד כמה בתים או שפצורים ומחיקות

זה מאד לא מלוטש אשמח אם תנסו להשלים

לילה וכולם כבר ישנים.

השעה כבר שתיים ועשרים.

ובספה שעברה הרבה שנים

נער עם סכין על הורידים

הסכין מוצמדת חזק

נער מביט בידו משותק

עבורו זה כלל לא משחק

הוא רואה את עולמו נמחק.

ילד מזיל דמעה על לחיו

עוד רגע יגמר בכיו

אבא מתעורר בחדרו

אמא מתעלפת על ידו

סירנה מיללת בקול עצוב

חובשים ממלמלים לא שוב

למה?! צועק הורה כאוב.

"התאבד" בעיתון יהיה כתוב.

יום הזיכרון.

בשנים האחרונות למדתי לבכות ביום הזיכרון.

זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע. 

עד כיתה י' לא בכיתי. 

בכיתי, בטח שבכיתי. בכיתי כשהעליבו אותי, 

בכיתי מתסכול ומחוסר אונים, אבל לא בכיתי!

לא בכיתי על הרב נחמיה שנרצח בדמי ימיו.

 לא בכיתי על כל קורבנות הטרור שנפלו סביבי.

לא בכיתי כי ראיתי את אמא בוכה. 

לא בכיתי כי זה היה יותר מדי בשבילי.

קפאתי.

לא בכיתי כי זו הפכה להיות שגרת חיים.

לא בכיתי כי לא מצאתי בעצמי את הכוחות לבכות. 

כאבתי בטח שכאבתי. התהלכתי עם הכאב ימים. 

שבועות. 

לא מוצאת דרך לפרוק אותו עד לכאב הבא שמגיע. 

ושוב. 

ושוב. 

ושוב. 

כמה אפשר.

בכיתה י' התכנסנו בליל יום הזיכרון כל האולפנא וצפינו בסרטונים על הנופלים.

ידעתי שאני לא אבכה. 

הכנתי את עצמי מראש להשלים עם המצב. 

להישרף מבפנים. 

כמה חיכיתי תמיד לדמעות שיפרקו את כל המלח שצורב אותי מבפנים. 

וכלום.

צפינו בסרטון ועוד סרטון. 

לוויות. טליתות. משפחות מפורקות.

 ופתאום זה פרץ ממני.

בכי עצום של חמש שנים וחצי. 

בכי שאי אפשר לעצור. 

בכי שסודק את הקרח על הלב.

בכי על הרב נחמיה. 

בכי על הילדות התמימות שהיינו ואיננו עוד. 

בכי על כל האנשים שנרצחו באותה שנה. 

בכי על המצב ההזוי הזה שכל כך הרבה קורבנות ואנחנו ממשיכים הלאה. 

בכי שניקז ממני את כל מה שלא הצלחתי לשחרר חמש וחצי שנים.

בכי ששטף ממני קילוגרמים של מלח מְאכֶּל.

בכי שאפשר לי להרגיש את הכאב. 

להיות בו. 

לכאוב אותו.

ומאז כל שנה מחדש יום הזיכרון מנקה בי את הכאב של השנה כולה. 

מאפשר לי להיות חלק, להרגיש.

והשנה. 

כל כך הרבה אנשים, כמות בלתי נתפסת. 

ושום דמעה. 

כמה אני צריכה את יום הזיכרון הזה שישטוף ממני הכל. שאצליח לכאוב את כולם. שארגיש.

ואני לא מסוגלת.

לא השנה.

כשאבא נלחם בעזה.

כמעט שבוע לא שמעתי ממנו כלום.

לטוב ולרע.

ואני דואגת לו!

כן .

דואגת לו כמו שלא דאגתי לו כל המלחמה.

ואני לא מסוגלת עכשיו להיכנס לכאב.

ולא מסוגלת לצפות בסרטונים עצובים כשאני לבד. בבית.

שאין מישהו שינגב לי את הדמעות.

ויחבק אותי.

אני לא מסוגלת כי אני מפחדת.

אני מפחדת עליו ומפחדת על כולנו.

אני מרגישה שאני צריכה להחזיק את עצמי חזקה בכוח.

בשביל אמא.

בשביל האחים שלי.

בשביל עצמי.

אז אני עומדת בצפירה.

חושבת.

קולטת כמה אנשים יפים איבדנו השנה.

ולא מאמינה.

אני שוב קופאת.

ואין יום זיכרון שישטוף ממני את המלח.

משחק וזמן

מבזבז כשצריך

לימודי חול

לא אאריך

רק אומר

שלמבחן נדרשתי

וכל כך רציתי

להספיק בזריזות, לא מאוחר

ומילא אילו

רק לעצמי אני אחראי

כי אז אני אשא

בתסכול ידידי

אך יש לי אחריות

לעוד אנשים

ואילו לא אצליח במבחן

יהיו הם מתוסכלים ונבוכים

וכל כך רוצה

לנצל את הזמן

ללמוד עם חברים

לקבל מאה במבחן

והזמן מתעתע

חומק בין האצבעות

והלוואי שלתורה

הייתי מקדיש את אלו השעות

אך בה' אבטח

וממנו לא סר ליבי

כי מקטנות יעלני

ועם אנשי חיל יושיבי

יראני ישועתו

בתוך ישועת עמו

ואויבינו יתן לנו עורף

ותמלא הארץ כבודו

ביום שאחרי

הרוח תחזור

ביום שאחרי

תבוא כמו קרן אור 

והשלווה תלטף שדות זהובים

וים כחול.

ליום שאחרי

קניתי בגדים לבנים

ליום שאחרי

אסיר מדי זית אדומים

והשקט הזה יהפך לשמחה

ברחובות.

כי ביום שאחרי

אהיה שוב איתך

ונחזור אל הבית

ביחד עם כל המשפחה

ולא נהיה שוב אבודים

והעולם יאיר פנים 

ואז נדע שלום,

מחר, 

אחרי המלחמה.

במבט לעכשיו

הלב עוד שבוי

במבט לעכשיו

זה סיכון מול סיכוי 

ועִם הנצח הזה, לא אבדה התקווה

אל האושר הבא.

כי ביום שאחרי

אהיה שוב איתך

ונחזור אל הבית

ביחד עם כל המשפחה

ולא נהיה שוב אבודים

והעולם יאיר פנים

ואז נדע שלום,

מחר, 

אחרי המלחמה.

שלום, חיים?

כן, מי זה?

אהלן, מדבר אלוקים.

אוקיי, תשמע אני פשוט נורא עסוק, זה דחוף?

אה, אממ... לא, נראה לי זה יכול לחכות אם אתה עסוק.

יופי תודה.

הלו?

כן, אלוקים?

כן?

התקשרת אליי לפני שעה, אז אני חוזר אליך, מה רצית?

אה, רציתי לבשר לך שאותך בחרתי להושיע את ישראל.

סליחה שנייה, לא שמעתי, פשוט אני פה בעבודה קצת עסוק... יש מצב תתקשר אלי מחר?

אממ... בסדר, נראה לי..

יופי תודה.

בוקר טוב!

בוקר... פשוט הערת אותי, זה דחוף?

כן, למעשה, אתה שומע, חיים?

אממ... תקשיב אלוקים, אני לא ממש יכול לדבר עכשיו, עוד רגע מתחילה התפילה, תודה שהערת אותי, אבל אני פשוט חייב לעוף, ביי!

רגע! חיים! חיים..!

הלו?

שלום, דוד? אהלן, מדבר אלוקים.

אה, מה קורה אלוקים, טוב שהתקשרת, בדיוק אני צריך פה איזה חוות דעת מקצועית על איזו דת, יש מצב ת'מעיף מבט?

מה?

קיצור, נצרות, שנות הג' אלפים, אולי תחילת הד' אלפים, מה אומר?

אממ... זה כל הפרטים שיש'ך?

טוב אתה אלוקים, בטח יש'ך עוד פרטים, לא?

טוב עזוב, אל תקנה את הטרנטה הזאת.

סבבה תודה אלוקים.

בכיף. להתראות.

שלום.

היי, רוצה להיות משיח?

מה?

סליחה, שכחתי, מדבר אלוקים ו-

אה סליחה אחי, אני אתאיסט.

אממ... מה זאת אומרת?

לא מאמין שאתה קיים כאילו.

מה? אבל.. אני מדבר איתך בפלאפון, לא?

אממ... וואלה לא חשבתי על זה.

הגעתם לתא הקולי של: יורם מנעולים, אני לא יכול לדבר עכשיו תשאירו הודעה אחרי הנקישה. קלאק!

היי יורם, מדבר אלוקים, תחזור אליי כשתוכל.

פיצה שמש שלום!

שלום וברכה, מדבר אלוקים, אתה רוצה להיות משיח?

וואו, ברור שאני רוצה כאילו, אבל המשיח לא אמור להיות בן?

רגע, את לא בן?

אממ... לא..?

יש לך אולי מספר של בן?

אלוקים?

כן, שלום יורם, מה שלומך? רוצה להיות משיח?

לא מצטער, משיח לא איתי, דבר עם מרים נראה לי הוא בפלאפל.

יש לך מספר?

פלאפל שרעבי שלום.

אהלן, אתה בן?

כן למה?

רוצה להיות משיח?

אני כבר משיח כפרה, יום טוב.

הלו?

היי, עידו?

כן?

הבת שלך נתנה לי את המספר שלך, יש מצב אתה רוצה להיות משיח?

מי זה?

אלוקים.

אממ.. תשמע זה נורא מחמיא לי אבל אני לא מרגיש ראוי.

סבבה תודה.

מין הדא?

היי, סמיר?

כן, מי זה?

זה אלוקים, כלומר אללה, יש מצב אתה מתגייר ונהיה משיח?

שו?

עזוב לא משנה.

בשבע שלום.

היי, אני רוצה בבקשה לפרסם מודעה.

כן, בבקשה.

טוב אז תכתבי: דרוש משיח. לפרטים דברו עם אלוקים, והמספר הזה שממנו התקשרתי, בסדר?

בסדר גמור, כל טוב.

יופי להתראות.

בקצה עולם אחד

אני מנסה לכתוב לא־מילים

שתתארנה חרוז נסתר של לא־אור של לא־ימים קדמונים

הוא יצרום ויחריד את העולם שמסביבי וכך יישא אותי אל הריסות מגדל בבל

על־מנת שאבין את הפשר שבמשאלות רעות ובחלומות הנפילים

בין ההריסות אמצא מפתח שבור של תיבת נגינה

שהצילה חיים ואמונה בימי הגשם הנורא

כשארפא אותו, לא־אשמע לא־מנגינה של רסיסי שירה

בצבעי ספיר וקשת הגנוזים בקודש הקודשים

די יהיה בצליל אחד

להשקיט את החרב ואת החשמל ואת האש

ולפתוח מחדש את שביל עצי העדן

ולהחזיר אותי אלפי שנים אחורה למקום מואר יותר

בקצה עולם אחר

בקצה עולם אחר

היא מכינה לוכדי חלומות

כדי להגן על עצמה בזמן שהיא ישנה

הם מרחיקים ממנה זכרונות רעים ואת העתיד

והיא יכולה לישון ולנשום ולחיות ולא לשנוא

בתוך התרדמה היא מוצאת אורות קטנים של חסד

וכשהיא מתעוררת בבוקר הם מזכירים לה רגשות אנושיים

לכן היא משתדלת לקום עם חיוך ולכתוב סיפור שמח

שאומר את כל הדברים הנכונים

אם היא תתאמץ להיות הכי פשוטה

היא תמצא אמת דומה במילים רגילות של תפילה ואהבה

ובין שיבולי חיטה ורגעים קטנים אחרים

ותוכל להתרוצץ יחפה במקומות מוארים יותר

בקצה עולם אחד

כשניפגש

היא תיקח ממני את מחשבותיי ותכין מהן שרשרת

היא תסביר אותן, מילה אחר מילה, ותענוד אותן סביב צווארה

ואני אשקע בשינה עמוקה ואתקשה להיזכר בדברים הקשים

ואמצא חרוז חדש והרבה יותר נעים כתוב בבירור על לוחות אבן

המאבק יהפוך לשירה והשיר לשינה ארוכה

אותו סיפור שמח ולא־מילים על פשר נסתר

יובילו את שנינו למקום מואר.

@אני הנני כאינני אפרופו חיבורים רומנטיים

ילד, בן ארבע עשרה וקצת,

וסכין מרצחים משיגה, קורעת

וילד, בדם, עוד נלחם לשרוד מעט

והוא לא יצליח, הרוח צורחת.

ואיך אעלה אל אבי והוא נעלם,

והנער איננו איתי, וגופו הקטן קר

הרי הוא אחי, ושומר אחי אני מעולם,

וחלק קטן מליבי שלי איתו נשאר.

ואולי תגיד מה איתנו אבא, עם ילד,

שלו אולי יותר טוב אבל עכשיו,

איש לא מבין ובלב יש רק גלד -

מלרעות את הצאן עוד לא שב.

ושקט, אבא, ואין נביא בישראל

ואין אף אחד שמבין איך, ושממה

האם תרשה לי בים של רצח להתפלל

לשקט, להבנה אבל הכי לנקמה?

בנימין אחימאיר הי"ד. היה חבר של אח שלי, וילד מתוק בכלל.

הרוח מכה בפניו

ריח הים בנחיריו

על הסיפון הוא ניצב

סורק את הים בעיניו

מפרש באופק!

אדרנלין ודופק

מחשבותיו דוחק

רגשותיו מוחק

ירי תותח מרעים

קפטן קולו מרים

מוסקט כולם להרים

חת ושתיים יורים

ספינת סוחר מותקפת

סחורה טובה נהרסת

ספינה לאט נשברת

עוד קורת עץ מתרסקת

ומנגד הוא עומד

על הסיפון הוא מתבודד

שולף חרבו לעת מועד

הן הוא הרי שודד

צווחות אימת המלחים

הוי, כמה הרבה פרחים

100 הרדופים אחים

וכמה גפרורים נלחמים

על הסיפון פתאום נזכר

הן היינו פעם אותו דבר

מלח שאת חרבו חגר

חולם לחיות את המחר

ספינת סוחר מצד ימין

מולה עומד שודד מלבין

לשמאלה פתאום מבין

ומזנב באויב טיפין טיפין

ספינת פיראט במתקפה

שודד זקן וחרבו שלופה

קפטן צונח ובטנו שפוכה

מאחורי ההגה דמות כפופה

יֵשׁ צַד אֶחָד לוֹפֵת חָזָק

כשֶׁהַצַּד הַשֵּׁנִי מְבֹעָת

אֵין לְאָן לָלֶכֶת, אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה

רַק מִתּוֹךְ הַטַּלְטֵלָה

עִם אֹמֶץ, נְחִישׁוּת , וְדָבָר אֶחָד:

רַק אַל תִּשָּׁבֵר,

יְדִידִי. יָמִים יָפִים יַגִּיעוּ. רְאֶהָ הִגִּיעוּ גַּם אֵלַי. בַּסּוֹף  זֶה יִתְבַּהֵר

אָמְנָם. הַטַּלְטֵלָה תִּמָּשֵׁךְ,

אֲבָל בְּךָ - תַּרְפֶּה.

וְהַיּוֹם , הוּא רַק מָה שֶׁמְּשַׁנֶּה.

ח"י דקות ארוכות וקצרות

להספיק בן חיים להרוס וליצור

קמח ומים לערבב מהר

להרוג אנשים מעם אחר

ללוש לרדד ולחורר חורים

לדחוף אנשים אל התאים

לאפות מהר לקיים מצוות

להכניס לתנור לשרוף גופות

אנו רצים והם רצים

הם למוות ואנחנו לחיים

אולי יום אחד אני אספיק לשבת לכתוב את זה מחדש.

ביום אני על הכתפיים

הן עוד קצת גרומות, ממחלה

שני מספרים, חמש ושתיים

השאר כוסו בשרוולה

ובלילות קריאות ומילמולים

על אנשים ורכבות

אל חלומי אט מחלחלים

תימרות עשן וארובות

ביום שירים על ארץ צבי

כמעט חיוך, קצת הקלה

לפנות הערב אז שב אבי

נוטל ומסב לקול תפילה

ובלילות, מיטה רכה

טמונה היטב אז, בשמיכה

ובחצות, פתאום מכה

והצעקה שממשיכה

כששואלים על אבא אני לא עונה

הם חושבים שזה ממבוכה

ובקרבי צחוק מריר, מונה

לילות שבהם אבא לא בכה.

לקחו לי את הגיטרה

לקחו את החליל

לקחו את האורגן

והכל הולך ומאפיל

מעכשיו תשמע קולות

עדיף בקונטקסט של חורבן

עדיף גם לא במקהלות

עצב מותר, וגם אובדן

וכאן באמת הבן שואל

מתעורר באף, וקצת נרגן

איך מחודש של הלל

נותר רק אפר מאורגן

בגלל כבוד, זו התשובה

צריך לנהוג, איש באחיו

מביט סביב, קצת מחשבה

זה לא... לא נקלט המסר.