איש לא ידע על הדפים
שכבר שנים הם אבודים
בכד החלב טמונים
במעבה האדמה קבורים
הדפים שכתב והחביא
העיתונות האסורה שהביא
החזית והמעש גיליון שביעי
יהיו קבורים עד שיבוא תשבי
איש לא ידע על אקדח ומדים,
של קצין בריטי שלקח בדמים
-הלוחם שהיה צעיר בימים
וכעת באדמה יוותרו ספונים
יומנו הראשון, וכל מחברותיו
כל הארכיון שלאיטו נרקב
לעד ישאר בין מלתעותיו
של אותו כד חלב.
אז החלטתי מדי פעם להביא כאן שירים יפהפיים, בתקווה שזה יביא השראה למישהו ולי.
הנה מנגב לך את הדמעות של שלמה ארצי:
לוקחת חצי כדור להרגיע את עצמה,
וזורקת משפט של הימור: "זה אתה ,או אני, או אתה?"
ואני בתוכי סגור, מילותי כבר אינן יוצאות,
וחוץ מללחוש את שמה,
מנגב לה את הדמעות.
תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.
"תראה" היא אומרת לי, "ערפל מכסה את הכביש,
הבעיות מתחילות בראש, החיים מפחידים מספיק".
ואני בתוכי סגור, לא יכול שום דבר לראות,
וחוץ מללחוש את שמה, מנגב לה את הדמעות.
תבכי לי עכשיו,
תבכי אני אומר,
זה כואב, זה יכאב,
אבל בסוף זה ישתחרר,
תבכי במקומי,
אני כבר לא יכול לבכות,
אני, תפקידי-
לנגב לך את הדמעות.
אף פעם לא ממש התבוננתי על המילים של השיר הזה
אבל הוא באמת עמוק ונוגע
תודה
הלכתי לחפש את שעזבני
לא מאהבתי הלכתי אליו
הלכתי אל שאמר לי בני
לזעוק אליו איפה היית עד עכשיו
מצאתי אותו בשוק
וראיתי דמעה בודדת
הרחוב היה עמוס ופקוק
אבל ראיתי אותה זולגת.
ראיתי את עינו מתנוצצת
מדמעות ועצב על בניו
ראיתי אותה על לחיו גולשת
לפני ששוב הסתיר פניו.
השתוקקות..
ימח שם עראפתאחרונהאת כֻּלְּךָ רציתי, מכף רגל עד צוואר
עם חיבוק שובב וחיוך מפוזר
איך נכנסת עייף ושותק וקצת זר
בוא אליי כבר, כפי שאתה, אין דבר
ודודי חמק עבר
דווקא יפה בעיני שזה רק בית אחד. חרוזים טובים. קריאה אמיתית.
עץ שיזף לבדו על ההר
עושה מעט צל, אך מרגיש מיותר.
הלא אחרי הכל הוא במדבר,
וכל היום כולו אינו עושה דבר.
ציפורים נחתו בין ענפיו
אולי יקימו קן על גביו
שיזף נושא תפילה לאלוקיו
שרק לא ישאר בודד כאבותיו.
הציפורים התעופפו להן
לא מקום מוצלח הוא לקן
צילו מועט וגזעו זקן
מוטב לנו לחפש אצל השכן
בצלע ההר ממול תחת המעיין,
יושב עץ התאנה צעיר ורענן
צילו רחב, גזעו איתן
הלכו הציפורים לבנות בו ביתן.
שיזף מרכין ענפיו בעצבות
מתכנס בתוכו בארשת קדרות
מולו עץ תאנה מחייך ביהירות,
אך שיזף יודע שתבוא הבהירות.
והנה הגיע היום, ובא הגוזל.
גוזל צעיר, זרד מפיו משולשל,
בונה אט אט קן מרושל,
עוד טיפת בוץ והקן עומד מחושל.
עתה כבר גדול הגוזל הקטן,
את סנטרו ולחייו מעטר הזקן,
מצטנף בקן שעמל עליו זמן,
ולמחרת בבוקר ליבו נדם.
נהנתי לקרוא! לעיני, אחד המוצלחים שלך. התחברתי.
בורחת ממנה בעיניים עצומות
היישר אליה
להתנחם בה,
לשנוא,
לדעת אותה ולהחביא.
אלו שאגות שאין להן מילים,
זו אמת שורפת ומכלה,
מותירה אחריה שממה.
עוד יבוא,
יבוא הגשם
ועוד תצמח ארץ
ועוד אהיה,
עוד אהיה.
ועד שאהיה,
עד שאהיה
מי יעיד ועל מי חובת ההוכחה
עוד אכתוב בדמי, עוד אתהלך בחיים
ועלי הצלקת
ואני ההוכחה
והאמת הזאת רודפת
ואין רגע מנוח
ואיפה נחמה
מה שמעניין בשירה שהיא חלון לנשמה.
אבל אף פעם לא נוכל להבין באמת את אותה הנשמה.
יפה מאוד
אהבתי את ההרמזים מהמקרא וחז"ל. אהבתי את החזרות וכמובן את העומק והרגש (שניכר במבנה).
לסבתא שלי בבית יש ריח של כביסה, לא ריח תקין כזה כשנכנסים למיטה ומתכסים, אלא ממש איך שהיא פותחת את הדלת זה מכה בך, הדלת נפתחת וכל מה שאתה רוצה זה להתכרבל להתכרבל. הריח השני זה ריח כלשהו של חומר ניקוי, בשבת גיליתי שזה האמה של הכלים. אף פעם לא ידעתי שאמה של כלים יכולה לעשות כזה ריח לבית.
בבית שלי כשנכנסים יש ריח שלנו. פשוט כזה, נגיעות של צמחים ולוונדר ופליטות. הכי הוא אוהב לחזור הביתה כשאני מעמידה סירים, אח, הוא אומר, יש פה ריח של גןרדון.
בגורדון היה ריח של מפיץ ריח איכותי שקיבלנו לחתונה, מרק ירקות וחיבוקים. היינו מתחבקים הרבה. מאז למדתי להכין אוכל אדום ועסיסי ומתובל ולחיבוקים כבר יש טעם רגיל של חיבוקים (קצת פחות ריגוש, קצת יותר נחמה)
ולמה כל הדיבורי ריחות האלה?! כי זאת תקופה שאני מריחה בה פתאום מלא ומה זה אומר?! ככל הנראה נפתח לי הלב.
בפעם הראשונה שהרחתי הייתי בת 20 ובתחילת אמצע סוף תחילת תהליך גילוי מטורף
התאבדתי על החיים בקטע הכי חי שיש. אמרתי, מה יש להפסיד?! בואי ננסה לחיות. פתאום הרחתי. הלכתי ברחוב וזה הכה בי, הריח של הצמחים בשול הדרך. נעצרתי במקום מתדהמה.
התקופה האחרונה מאתגרת אותי, מנסה להפיל אותי בפח. תראי- איזה מחורבן! תראי, איזה באסה. ובאלי לחזור להתאבד על החיים בקטע הכי חי שלהם ולהגיד וואי איזה מחורבן ואיזה באסה אבל חחחחח איזה פלא איזה פלא, כמה שפע וטוב וברכה יש לי בחיים. בום חזרתי להריח.
הלוואי שאחזור לכתוב
הלוואי שאהיה מכוונת לטוב, צריכה לכוון מחדש את קצוות ליבי- שילכו קדימה ויאירו ויפיצו ויתמקדו במה שחשוב. שאוהב שאוהב שאוהב שאפיץ אנרגיות של אהבה זה בחינם זה מחייה ומרפא
לפני שהוא הלך לישון, לחשתי לגוזל הקטן שלי אמא אוהבת אותך אמא אוהבת אותך אמא אוהבת אותך איזה מאתיים פעם. והוא שכב והסתכל עלי בעיניים הענקיות שלו וקיוויתי שהוא מבין. אתה תמיד אהוב ושמור ומוגן. אני ואתה והוא. תמיד שמורים ואהובים ומוגנים.
לילה טוב אהבות שלי יפות וטהורות ונדירות
כתוב מהמם. ממש השתפכות נפש שכזו. ומוטיב הריח - מאוד עמוק. התחברתי. מדהים.
בהמשך לסדרת שירי הערש,
הפעם תמונת מראה "נפילית" ל"שיר ערש־ענן"
בהשראת עוג מלך הבשן
דָּם, עוֹפֶרֶת, עָשָׁן
הִגִּיעָה עֵת עֶרֶב, שְׁחֹרַת הֶעָנָן
גַּם אִם אָבַד הַיּוֹם
וְחָשְׁכוּ הַכּוֹכָבִים הַיָּפִים
אַל תִּתַּךְ דִּמְעָתְךָ
הֲלֹא עֶרֶשׂ־בַּרְזֶל לְךָ, שָׁן
לַחַשׁ עוֹפֶרֶת יָשָׁן
הַכֹּל שוֹקֵעַ בְּתוֹךְ יָם אַרְגָּמָן
סִלְעֵי־לֵב־אֹפֶל כְּבֵדִים
גַּם שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים
וְאִם כָּבָה הָעוֹלָם
לְקוֹל שִׁירַת הָרְפָאִים
אַל תִּתַּךְ דִּמְעָתְךָ
הֲלֹא עֶרֶשׂ־בַּרְזֶל לְךָ, שָׁן.
(סתם, הבנתי). מעניין. סקרנת בכתיבה הזו, בנקודת מבט..
אַתָּה קַיָּם? אַתָּה עוֹד שָׁם?
מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה עָבַרְתָּ כַּמָּה בָּלַעְתָּ כַּמָּה הֵכָלתָ.
נֶחְבֶּלֶת, וְנִפְצַעַת וְשׁוּב וָשׁוּב נִקֵמַלתָ
וְהַלֵּב הַזֶּה שֶׁהָיָה שָׁם, רַךְ וּפוֹעֵם חַם וּפָתוּחַ
לֵב בָּשָׂר חָקַקְתָּ בִּי עִם הֲמוֹן צְלִילִים וְרוּחַ.
מַכְנִיס אוֹרְחִים לַלֵּב. לְלֹא בִּדּוּק, לְלֹא שִׁפּוּט
לְלֹא בֵּרוּר וּבְלִי הִסּוּס. וְהַלֵּב דּוֹפֵק הוֹלֵם
כְּמוֹ בְּמֵרוֹץ, חֵרֵף אוֹתוֹת הָאַזְהָרָה מַמְשִׁיךְ רַק לָרוּץ.
מְפַנֶּה עוֹד חֶדֶר, עוֹד נְשָׁמָה צְרִיכָה מָקוֹם כָּאן
נוּ תָּזִיז תַּ'זֶּה טִפָּה יִשָּׁאֵר לְךָ מָקוֹם.
פָּשׁוּט נָתַתָּ. וְשׁוּב נָטַעְתָּ.
אַהֲבָה וְעוֹד אַחַת
וְהַנְּשָׁמָה שֶׁמִּתְיַפַּחַת מְבַקֶּשֶׁת
רַק טִפָּה עוֹד מַיִם לָעֵינַיִם
אֲבָל הַכֹּל יָבֵשׁ צָחִיחַ
נָתַתָּ מַיִם לְכֻלָּם רַק עַל עַצְמְךָ פָּסַחְתָּ
וּבְלִי מֵשִׂים תִּרְאֶה כְּבָר הִתְיַבַּשְׁתָּ.
תודה על זה
אמיתי ומתח כואב
זה ממש עמוק
מבולבלת מאדדדדאחרונהשכולנו פשוט רובוטים.
אנחנו לא שונים מבינה מלאכותית.
כל ההחלטות שלנו ידועות מראש.
היחיד שיש לו חופש הוא אלוהים.
וכולנו אך ורק שקרים.
שקרים המעניקים לעצמם זהות.
למרות שכולנו חסרי פנים.
בואו נשלים עם החידלון.
בואו נשלים עם זה שכולנו סובלים לחינם.
בואו נשלים עם זה שיש יותר רע מטוב בפער.
עם זה שגם אם יש חיים אחרי המוות וגם אם לא.
כולנו נשלטים ע"י אלוהים.
הוא הרצון הטוב והעליון מכיוון שהוא בעל הכוח.
וזה מה שמשנה בסוף.
Cheers
אבל די רחוק מהגישה של היהדות לחיים האנושיים..
מה השיטה של היהדות בעניין?
אולי אתה מתכוון להתבטלות כלפי אלוהים?
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
מכיוון שאין ערך לרצון שלך כפרט.
יש לו ערך רק מתוך המערך של הרצון הקוסמי.
ואני לא מתעניין ברצון הכללי.
ואף לא ברצון שלי.
מבחינה רעיונית איני מתעניין בכלום כלל.
איזו סיבה יש לי כן להתעניין?
למה להתעניין?
זה בהחלט שאלה שהשכל שואל ולא אתה.
נדמה לי שזה לא ממש אתה מי שכותב.
למה את חי אחי?
יש בך רצון.
אחד כזה פראי.
אתה לא יכול להתכחש אליו עם כל מיני שאלות אקזסטנציאליות.
תן לו להוביל אותך.
אולי לא תקבל תשובות לשאלות שלך.
ואולי כן.
אבל אתה תהיה מאושר.
ואתה תראה שאתה מאוד מתעניין.
תפתח את התריסים.
ותן לאור להיכנס.
העצב בסוף חולף.
והחיים קצרים מידי מכדי להיות עצובים.
7:03. כמעט והתרגלה לצפצוף.
"אולי אם היה לי חלום, הייתי יכול לרוץ אחריו בסערה" הקול שלו היה כבד. לא היה אכפת לו. "אבל עכשיו זה רק סערה חסרת טעם. השמים לא שחורים" הוא פסק בלחש. "הם אפורים".
היא הביטה בו ברחמים הוא ידע. העיניים הכחולות שלה שוטפות אותו, מבינות - לא מבינות את הילד המשונה הזה. "אבל האם זה הסערה שמדברת מפיך" היא שאלה מהססת, תוהה אם היא נוגעת בנקודה "או החלום?"
תמיד מבינה ויודעת. חיוך מתח לאט את זויות פיו מבלי משים, יודע שזה עושה אותה מאושרת.
"השעה מאוחרת אמא" הוא הניח את הראש על הכר המרופד ונאנח. היא התייפחה קלות והוא בלע את רוקו.
"אני כאן מותק" היא הביטה היישר בעיניו, מחזיקה חזק את ידו הקטנה והרפויה.
הוא הסתכל עליה שוב. על השיער הזהוב והעיניים הגדולות שאומרות הכל. את האהבה שלה והחלום. העוצמה והסוף. הוא רצה להישאר כאן, איתה. לחבק את אמא ולשמור עליה.
במקום זאת הוא עצם עיניים. "שבע וחמישה" הוא אמר "צריך לקנות חלב" הוא לחש. והלך.
יד התהדקה ויד הרפתה. המוניטור המשיך לצפצף.
לא כותב הרבה. הערות מישו?
החיים הם באמת רעים.
ואין שום דבר ידוע לעשות בעניין.
כל הפעמים שישבתי לבד
רק כדי לראות אם מישהוא ישב לידי
כל הפעמים שהייתי אדיש לסביבה
רק כדי לראות אם מישהוא ישאל באמת לשלומי
הזמנים האלה שהתהלכתי לבד בחוצות העיר
כי מי בכלל צריך חברים
הרי בכל מקרה כולנו צבועים
וכשטיילתי ביער לבדי
וציפיתי לראות אותך מסתובבת תוהה
ולבסוף נשארתי פשוט לבד
מסתבר שפאסיבי אגרסיבי על הגורל לא ממש עובד..
חיכיתי וחיכיתי..
וכשהייתי בגיל ההתבגרות וצעקתי סתם על כולם
רציתי רק לראות שעדיין אוהבים אותי
עכשיו אני יודע שאוהבים אותי
חוץ ממני.
את עצמי איני יכול כבר לאהוב
אבל אולי תבוא הנשמה שתלמד אותי כיצד?
אבל מה הסיכוי שמישהוא יצליח לשבור את הקונכייה שלי?
אני ממוגן כל כך עמוק
שאני בספק אם משהוא יוכל לחדור.
אולי.
מחר יום חדש.
ישן.
להישיר מבט אל מול המציאות שלי זאת גדוּלה
מאחלת לך עיניים טובות עליך
כתיבה יפה
תודה על השיתוף..
למה?
למה אני עוד מעט בשמינית?
זה כל כך מזעזע שאני עוד שנייה גומר את הישיבה
מה עושים אחרי?
אני אמור להחליט על החיים שלי
אני אדם בוגר עכשיו
וגם בעוד 5 שנים יש סיכוי סביר שלא תרגיש 100 אחוז אדם בוגר.
זה לא מצב בינארי של ילדות מוחלטת שהופכת לבגרות מלאה ברגע יום הולדת 18 או סיום השמינית.
גם בגיל 30 מבחינות מסוימות אתה עדיין תחשב צעיר חסר אחריות וניסיון.
לדעתי מרגיע להכיר את העובדה הזאת. זה מוריד הרבה מהלחץ אבל לא נותן לך לזלזל באחריות שכבר יש ועוד תהיה לך.
העולם הוא כמו נהר.
אנחנו יכולים לתת לזרם להנהיג אותנו
ואנחנו יכולים להתנגד ולבחור נתיב אחר
פשוט תבחר מתי לשחרר ומתי להתנגד
זה כל המשחק
וגם אני שמיניסט, וגם אני הייתי צריך להחליט לעצמי מה לעשות. אני פשוט משתדל שלא לחשוב יותר מדי מה אני צריך להחליט ופשוט מחליט. מקסימום טעיתי, זה לא שהשמדתי את העולם. וכמעט תמיד אפשר לתקן טעויות.
שם בנקודה הכי ממורמרת, במקום הכי מתוסכל,
היא הופיעה, השאלה:
מה את רוצה?
אני אגיד לך מה אני רוצה, שהאנשים מסביב לא יתנהגו כאילו הם לבד פה בעולם ויתחשבו קצת יותר..
ושוב היא חזרה, אבל מה את רוצה?
מה אני רוצה?? שיפתרו הבעיות שלי, שיהיה לי קצת שקט בחיים האלה..
נו, היא כבר ממש דרשה, מה את רוצה??
עצמתי עיניים. אני רוצה בית עם מלא ילדים שמחים שמסתובבים סביבי.
השאלה הרכינה ראש למשאלתי, אך עדיין לא ויתרה.
מה את רוצה? היא לחשה.
התכווצתי.
אני רוצה לחיות. רוצה לחיות את החיים אלה. לחיות את היום, את מחר.
רוצה להרגיש את החיות של הרגע פועמת בי.
רוצה לחוות את העולם הזה, מתוך כל מה שבי, במין הרמוניה קסומה.
השאלה נאנחה אנחת רווחה, כמו באה על סיפוקה.
וגם אני.
שוב
שוב נשבר
שוב שביר
(שום שמיר: )
שוב פונה למסך קר
זורק לחלל האויר
סימנים לא מחייבים של קריאה
!
הציניות המרירה. הקריאה.
משהו בזה מוכר לי. מעכשיו. אולי קצת מבפנים.
התגעגענו
רגעים קטנים כאלה/
שרק אני מרגישה
תמיד כשהייתי נפגשת עם חברות מהאולפנה הן היו אומרות שאני ״קצת ערסית, רק קצת.״
ככה הן היו אומרות לי, והערכתי, אפילו הסכמתי. ממש כמעט ולא, כי זאת אני. ״זאת את״
בואו, ללכת לייד בנות דוסות עם מכנס או לעשות סיגריה או נרגילה אפילו רק שאכטה קטנה אז ברור- ערסית זו המילה. ואני הייתי קוראת להן סאחיות. והן היו חברות שלי למרות. בגלל ולמרות.
ואז כשהייתי אומרת להן ביי בשעה 9 בלילה, אולי 10, והולכת לשבת עם חברים- פתאום הם היו הערסים, ובשניה נהייתי הסאחית בלטה של האחוקים. זאת שלא נוגעת בירוק, שלא מדברת מסריח ומלאת קללות. שאולי לובשת גופיה, אבל לא איזה נערת ליווי או ז*נה, והם היו אומרים לי ״כפרה שלי, את סאחית, אבל את בלב תמיד נשמה״ וידעתי, ידעתי שהם אוהבים אותי, ואני גם אהבתי אותם, בגלל ולמרות, ״את הלב! חייאתי״
ועברו מאז כמה שנים, בערך 4 שלא נדע איך הזמן טס ויא אללה, אני עדיין הקצה השני בכל קבוצת חברים שאני מגיעה- עם השמאלנים אני כהניסטית פאנטית, עם הימנים- קפלניסטית אנרכיסטית, עם הדוסים- הדתלשית, ןעם הדתלשים איך לא- דוסית טרור הולי שיט, בעיר הגדולה אני איזה קיבוצניקית תמהונית, וכשאני מגיעה הביתה ליישוב- אז ׳מה קשור עירוניסטית?!״
וככה זה בכל מקום, ובאלי לצרוח
דייי די להכללות לתיוגים לפאקינג פילוגים האלה, אבל אז יגידו לי ״הגעת בשם התורה הקדושה להביא אהבת חינם?״ או שיסתמו לי את הפה ויגידו ״מי לימדו אותך לדבר ככה? החברים שלך מהכיכר של קפלן?״
ואפילו בבית אבא קורא לי השמאלנית של המשפחה ואח שלי מתקשר להתרים אותי לישיבה ואני תורמת.
אבל עדיין נשארת חצי דוסית- חצי כופרת
תודה על השיתוף.
וואלה
וואלה
וואלה
יותר מידי מגניבה מכדי להיכלל בהגדרות.
כי את אדם מיוחד?
אף אחד לא מיוחד אחותי.
או שאולי בעצם כן?
מה זה משנה בכלל?
בסופו של דבר כל אחד אכפת לו רק מעצמו (אולי גם מהמשפחה שלו)
אף אחד לא אכפת לו מי את.
אלא אם כן הוא פשוט מקנא.
אולי זה נשמע רע
אבל אני מניח שאת מבינה על מה אני מדבר.
איני רוצה להרגיש כלום
לא שמחה ולא עצב
לא רוצה לחוש בכלום
גם לא בצבע או במגע של העשב
פשוט להישאר קיים ולא קיים באותה השרשרת
שהכול יישאר אותו הדבר
אך לא יהיה אף אחד הצופה במערכת.
ולא יישאר מה לבחור.
~~~~
מה אם הייתי במקום שונה?
אולי הייתי חילוני בתל אביב שמטייל עם אהובתו בטיילת בולנטייס?
אולי הייתי חייל שאיבד רגל ושני חברים בעזה?
אולי הייתי לסבית במערכת יחסים שמתלבטת אם היא סטרייטית?
אולי הייתי עשיר בהרצליה?
אולי הייתי ערס מחדרה?
אולי אני בכלל בן 80 בבית אבות?
אולי אני הייתי כמו הרב עובדיה רק יושב והוגה בתורה?
אולי הייתי איזה גוי בתהליך גיור של הצבא?
אולי הייתי אישה מרובת ילדים שעייפה כל הזמן?
אולי הייתי ילד שמן סטלן וחר*ן שיושב כל היום מול המחשב?
אולי הייתי נהג שדרס בשגגה חבורה של ילדים למוות?
אולי הייתי מחבל מחורבן?
אולי הייתי נערה שעובדת בתעשיית הפורנוגרפיה?
אולי הייתי נהג אוטובוס מזרחי שמן עייף שחושב רק על איך לסיים את היום?
אולי הייתי נער שמנסה לצאת מסמים ולא מצליח ומקושש כסף באמתלות מאנשים ברכבת?
אולי הייתי ילדה לא יפה בעיני אחרים ואף ילד לא היה רוצה לצאת איתי?
אולי הייתי טרנסגנדר?
אולי הייתי זמר שהתאבד באמבטיה בשיא ההצלחה?
אולי הייתי אסטרונאוט שמביט על הכדור השטוח מלמעלה?
אולי לא הייתי כלום. ומעולם לא הייתי נולד.
מה הזהות הנוכחית שלי משנה כבר?
זהו רק משב רוח חולף.
אין בי כלום. אין זהות. אין אברהם.
כמה משחרר זה. להשתחרר מהצורך של ההגדרה.
אני מודה בטעויות שלי.
אני בוחר בחיים.
~~~~
כי זה אני.
בן אדם שמטייל בחיים
ורוצה למצוא משמעות פנימית להכל.
אחד שמרחף בעננים
ומנסה לגעת בתקוות רחוקות.
תקוות שכל תכליתם להישאר תקוות.
כי בלעדיהם אני שק חבטות.
של חיי היום יום.
כי כל יום אני
נאבק להרים את הראש מעל המים.
רוצה לחיות ולאהוב.
אבל הקרב הלא נגמר של הקולות בתוך הראש
גורם לי לרצות לאבד את העשתונות.
הקרב שלא ייגמר עד המוות.
הקרב שתמיד אצטרך לבחור בו צד.
יום יום.
שעה שעה.
האם אתה מוכן להילחם על מחר?
האם אתה מוכן להמשיך לשחק?
האם אתה עדיין יכול להתרגש?
אלו רק מחשבות.
של אדם שצריך ללכת לישון.
לילה טוב
~~~~
שינוי.
איזו ערך יש לחיינו?
באנו לשנות משהוא - לא?
אבל מה באנו לשנות?
אם באנו לשנות דבר זמני - מה הערך של השינוי שלנו?
אם באנו לשנות דבר ניצחי - לעולם לא נוכל לשנות אותו.
ומה עם ההווה?
לא אכפת לי מההווה.
לפעמים נדמה לי שלא אכפת לי משום דבר.
גם לא ממך.
כן כן. מי שקורא את זה עכשיו.
והנה המספר של הכרטיס אשראי שלי 5673-3648 סתם.
קיצר.
תהנו בחיים שלכם אנשים חכמים.
לכו תראו לכולם מה זה אהה?
כמה קטעים מעוררי השראה ושאלות בקטע אחד ממש ממש התחברתח
תראי זה לא שאת רעה
פשוט הזמן עשה אותך שונה
תראי אני לא מאשים
זה כי פגעו בך אנשם
אני יודע את שבורה
את מרוסקת מבפנים
אבל אם תקבלי עזרה
תהפכי למשהו מדהים
אם רק תתחילי להפנים
שאני העזרה שלך
אני המגן המושיע
אני עןד אציל אותך
תראי אני כבר מגיע
כי את קצת דפוקה
האמת זה מזוויע
אבל אני אבוא , אני המגן המושיע
עוד שקרים נכנסים כמו קליע
עוד מילים שאמרת תמיד
עכשיו ממבט לאחור
אני רואה שהיה לי עתיד
אני רואה שאני לא דפוקה
זה אתה שדפוק ורשע
אתה לא מגן ולא מושיע
אתה הפכת אותי למפלצת
הבמה שלך מתפרקת
החיים ששיקרת לי כבר לא קיימים
נמאס לי מלשחק משחקים
אני טובה
יותר מהשקרים
אני טובה מבפנים
אני אור
זה למה עזבתי תחושך
אתה החושך
חזק ביותר. כואב מאוד. מסקרן אותי אם זה אמיתי, אבל זה לא מקומי לברר. מ"מ מאמין שיהיה טוב יותר ותמצאי את מי שירפא אותך, שכולנו נמצא אותו.
אהבתי מאוד את המשפט הזה - "עוד שקרים נכנסים כמו קליע".
כן זה אמיתי ...אני גם מאמינה שיהיה טוב, החיים משתפרים
וגם אני אהבצתי אותו
אני הנני כאינניאחרונהבהצלחה בהמשך המסע!
היו לי קשרים
עם מאות אנשים
אלפי חברים
כולנו שמחים
בניתי תדמית
כזאת אמיתית
שאם לא עלית
תדעי זה לא כי טעית
אני פשוט שקרנית
טובה מידי
אבל זה לא היה כדאי
לא זה לא היה לי טוב
האמת שהשקרים שלי
גרמו לי רק לכאוב
שיחקתי תמשחק
ופישלתי בענק
כי בסוף אתה נחנק
בסוף אין מעבר
בסוף זה לא בסדר
לשקר לכולם
שאתה מושלם
כשאתה פגום
ונמאס לך לקום
והכל כל כך עקום
צעקתי ישרף כל היקום
אני לא רוצה כלום
רק את עצמי
והיקום נשרף
ואנשים הלכו
כשהם גילו אותי אז הם השתגעו
ואבל היום אני אם תשאלו
היום אני מאושרת
נולדתי אחרת
מימי שנולדתי להיות
ואני צוחקת ואני צועקת
את כל מה שחלמתי לעשות
ואם את שואלת
אין לי כבר בעיות
כי כל הבעיות שלי
היו של חברות
שלא אהבו אותי
הם פשוט לא פגשו אותי
אף פעם
נכון היו ימים של זעם
אבל הכל שווה את הכאב
כאלו תפרו לי את הלב
אהבתי במיוחד את הסיום.
החוכמה היא לתת להכל ללכת לעזאזל.
כולם פגומים.
כולם שרוטים.
אבל מה זה משנה בכל מקרה?
חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה
רק מעדכן שכתבתי.
אבל אז מחקתי.
אהבתי הכל
ואז התנתקתי.
חלמתי עולם
אבל אז התעוררתי
והמציאות מגרדת בצד.
זה בדיוק נקרא להתעורר.
בהתחלה כולנו נאיבים כלפי המציאות.
בהמשך, בתקווה, אנחנו מבינים שהמציאות היא בעיקר מבאסת
ולבסוף, לפחות ככה אומרים , חוזרים להאמין בערכים הישנים.
וגם אם הם רק חלום - אולי כדאי לשגות באשליות כדי להיות שמחים..
פעם היתה ילדה והיא חיה עד היום בגוף של הבחורה שהפכה להיות.
הילדה הזו אף פעם לא הרשתה לעצמה לכעוס או להתפרק. היו לה הרבה אנשים להציל.
אז במקום על המבוגרים הילדה הזו כועסת היום על הבחורה שהיא הפכה להיות. והבחורה מנסה לרצות אותה. אבל היא נואשת. היא מנסה לתת לה חום ואהבה ואכפתיות והגנה אבל הגברים שהיא רוצה לא נותנים לה סתם חיבוק. הם רוצים לעשות עם הגוף שלה דברים של מבוגרים. והגברים שכן רוצים, היא לא רוצה אותם. הילדה הזו שננטשה, רק רצתה מישהו שיאהב ויגן עליה. והבחורה הזו מביאה בחורים שרוצים רק את הגוף וכשהם מסיימים הם הולכים. ועכשיו היא לא רק נטושה. היא גם מתגעגעת לכל הרגעים שהם בנתה לעצמה ארמונות בחול, שבהן חשבה שמצאה מקום. אבל אז הגיע גל גדול והארמון התפרק. והגברים עלו על ספינה לחפש להם מישהי אחרת.
(בהשראת השיר סופי של מרסדס בנד. מי שהתחבר/ה כנראה יאהב את השיר)
כואב. מסתיר ועם זאת חשוף.
