מי קורא את כתביי, הכתובים מילים בוכיות
הבוכות כתב סתרים בשפת הלבבות הגשומים,
ובנהרות דומעים של דיו
ומי אוצֵר את דמעותיי וסופג את כל הדיו?
ומי מביט אל חללי לבי בתוכי, הרטוב מגשם כוכבים נופלים
בחלל האינסופי הנבוך מבכי
ומכל־כך הרבה דמעות ודיו
ועוצֵר את בכיי בדיו המילים הנכונות?
ומי חובש את כוויותיי ואת דם שמשותיי הכבויות
ומאיר בתקוות הכוכב את דרכי בתוככי המבוך
ומלטף את דמעות כאבַיי השחורים משטף דיו הלילות?
כאב העולם
של השמיים והארץ
של המוות והחיים
של אדם וחווה
הרצון להתפרד והרצון להתאחד.
אם חיינו הינם שקר
האם עדיף מוות של אמת?
אולי זה הכול חלום רע
ואהובי מחכה לי בבוקר.
הנשמה מזכירה לנו כל יום
שמשהוא לא בסדר.
ולנו, נותר רק לקוות שהיא לא הוזה תקוות שווא.
הניסוחים כל כך ענוגים... עוד לפני הטקסט. איזה נשמה מיוחדת אתה.
סקרן לדעת האם בשאלה "מי" אתה מקווה שהתשובה תהיה "אלוהים" או אדם כלשהו סביבך. לא שואל מעשית אלא מהותית, איפה אתה מחפש את הSalvation לבדידות הקיומית.
מעניין שכמו ביתר השירים (הנפלאים, סליחה שלא הגבתי לכולם. לפעמים אני מרגיש שעדיף לשתוק אבל יודע על עצמי שיותר שמח כשמגיבים) - הכתיבה ענוגה והסגנון כמעט מאופק (בשונה מאוד ממני), אבל בשיר הזה יש אוסף ניסוחים קשים וכואבים במיוחד. מעניין איך יחד עם כל הכאב השיר הזה לא חד או פוצע.
משפטים שאהבתי במיוחד:
- בחלל האינסופי *הנבוך* מבכי
- הבוכות כתב סתרים
- ומאיר *בתקוות* הכוכב
מעניין שחצי מהדימויים בשיר עוסקים בישויות קוסמיות, וגם בנוזלים שהם דם ודיו.
תבורך ותרגיש טוב 
שולח לך קטע שלי בפרטי שאשמח שתקרא
הדרך הטובה ביותר להבין את השיר (גם בשביל עצמי – לרוב אני כותב, ורק בדיעבד מבין מה כתבתי), היא כתמונת מראה של "ים התכלת ונחל הארגמן" (למטה). ב"ים התכלת" הסבל הוא מלכותי (ארגמן), על רקע לבן (שלג), הגשם מטהר, והמוות הוא כמעט חיובי, כהתחברות עם האינסוף. גם שם יש בדידות קוסמית, אבל אין שם לא מאבק, לא חיפוש, ולמעשה נעדר כל יחס סובייקטיבי לכאב.
כאן הסבל הוא שחור ומלכלך (דיו), ויש ניסיון להיאבק בו (בעצם השאלה "מי"). למעשה השיר הזה מציע דרך מוצא מהכאב, על־ידי נחמה, ליטוף, וכן הלאה. פחות התמקדתי בדמות המנחמת (ברוב חיבוריי הדמות הזאת היא משהו בין הקב"ה לבין אהוּבה היפותטית), אלא בעצם השאלה "מי", שהיא חידוש גדול, עבור אדם מאוד מתבודד שכמוני.
למעשה אני לא מרגיש בודד, וזה לא שיר שנכתב מתוך סבל גועש ובדידות. המשל הכי דומה לזה הוא כאילו הייתי משוטט בעיר שרופה־חרבה (לבי ורגשותיי), שכבר מזמן השלמתי עם חורבנה, אבל כעת אני פותח את האפשרות לכך שמישהו יביא לשם איזשהו אור או משב של תחייה או משהו בסגנון. זה מתחבר גם לחיבור על החתולים שבו אני "מרשה" ל"חתולה הסופרת" להיכנס. בעצם זה סוג־של ניסיון לצאת מתוך הנטיות הסכיזואידיות שלי: בשיר הזה אני נפגש באופן בלתי־אמצעי עם הכאב כסבל שבי, ופותח את האפשרות לכך שמישהו ינחם אותי.
אכן אני משתדל לכתוב כמה שיותר מאופק ועדין, זה האופי שלי, אני די ייקי ולא סובל גסויות או כל מה שיכול בטעות להתפרש כמוחצנות או היסְטְריוניוּת, והאמת גם חיבורים "גועשים" גם אינם משקפים את מה שמתחולל בתוכי.
אגב, רציתי לתקן את השורה "ומאיר בתקוות הכוכב את דרכי הסבוכה במבוך", אבל מאוחר מדי, בכללי ניסיתי להשתמש בכמה שיותר מילים שקשורות לשורש בכ"ה או נשמעות דומה.
///
נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מטיפות נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות ניגרות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
כמו נחל דמעות ארגמן.
שני החיבורים האלה קשורים מאוד לחיבור אחר שכתבתי לפני כמה שנים:
לידך עומד
מלאך שבור כנף
בידיו ערכת עזרה ראשונה
כדי לחבוש את הפצעים
כדי לרפא את המנגינה
שעומדת מול הדום
לתקן את המכונה
לנגב את האדום
לתפור שמיכה רכה
להגן מפני הקור
ללטף את הדמעה
לתת לך קצת לנשום
לא, הוא לא יסיר
את להב החרב המתהפכת
לשמור את דרך עץ החיים
שלך.
אני חתול שמפחד מאנשים
איני מבין את שפתם
אני כותב מילותיי בעברית
כמו זאת שבשידת הספרים ובבית־הכנסת
ולדבר איני יודע
יללות העולם אינן נשמעות עבורי
כשיחה בניב חתולים
ואני מעדיף עולם חתולי
על־פני עולם כזה או אחר.
ואני גם חתול של חיבוקים ארוכים
ובשעות כמו אלה בלילה
כשאין יותר אנשים
אני משאיר את הדלתות פתוחות
לכשתבוא החתולה הסופרת
ונשוחח בחתוליוּת שכזאת.
למרות שרוב התוכן שם שייך בכלל ל־r/Depression ולא כזה קשור להפרעת האישיות כשלעצמה
עוד לא נשמע מאחרינו הקול שקיווינו אליו קול יוצא מן המחנה, מן הדור וסופריו, דור ודורשיו, לאמר: "לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו" ומבלעדי התשובה הכל משענת קנה רצוץ. כו'.
איה איפה המה הסופרים והמשוררים בעם, מדוע לא ילמדו קשתם סופר לשוב ולהשיב, לידע ולהודיע, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, ועד אנה יוליכו את העם שולל אחריהם, בהתברכות הלב לאמר: "שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" (דברים כט, יח), ועד מתי לא יפחדו מיום הדין הגדול והנורא, עת יביא במשפט את כל המאשרים התועים והמתעים. כו'.
בשעת הרת עולם זו, עינה ולבה של כנסת ישראל למוריה ולמדריכיה, לבל יוליכו אתה שולל, יקומו גאוני רוח אבירי אמונה אישי קודש, ויכרו לה אזנים לשמוע וייצרו לה חוש הקשבה, להקשיב על דבר אמת לשמוע קול שופר, לשוב אל ד' ולשמוע בקולו, לשמור כל מצותיו לאהבה אותו ולדבקה בו.
(מי מרום, חלק ו' שער ב' פרק ו' - מאמר קול השופר)
מורי העם ומדריכיו, השופטים והשוטרים - הלא המה הסופרים והמשוררים בעם, לפחות בתקופתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל. ובקשתו להרים קול בשירת התשובה.
נסו להתחבר לעצמכם בעומק, מה המושג "תשובה" מעורר אצלכם? - רתיעה? התחברות? שמחה? כיתבו על כך בית אחד ונסו לשלב בו אלמנטים שקשורים, לדעתכם, לנושא.
ערב חורפי שקט. הגשם טפטף על חלון המשרד שלי, בעוד אני ישבתי עם כוס קפה חמימה וניסיתי להבין איך מצאתי את עצמי כאן, במרוץ שלא נגמר מול המערכת. העסק שלי, שהיה חלום שהתגשם, פתאום הפך לזירה משפטית מורכבת. החשדות נגעו בנושאים כמו עבירות מיסים ועבירות מע"מ, מושגים שמעולם לא דמיינתי שאצטרך להבין לעומק.
הכול התחיל בבדיקה "שגרתית" של הרשויות. המסמכים שלי נראו לי תמיד מסודרים, הדיווחים שלי תמיד מדויקים. אבל אז, יום אחד, הגיע מכתב. מכתב שהאשים אותי בעבירות הונאה ומרמה ובמושג מפחיד נוסף – עבירות הונאה.
לא ידעתי מאיפה להתחיל. הייתי המום, מבולבל ובעיקר לבד. ואז, מישהו המליץ לי לחפש עורך דין שמתמחה בעבירות הצווארון הלבן. בהתחלה צחקתי. "צווארון לבן" נשמע לי כמו שם של סדרת טלוויזיה, לא משהו שקשור אליי.
אבל המציאות הייתה אחרת. ככל שהתעמקתי, הבנתי שהחשדות נגעו גם לעבירות כלכליות ואפילו לאפשרות של עבירות שוחד ועבירות הלבנת הון. לא האמנתי שזה קורה לי.
זה הרגע שבו פגשתי עורך דין מס הכנסה מומחה בתחום. מהרגע הראשון, הוא הסביר לי את המצב בלי לייפות את הדברים. "זה מורכב," הוא אמר, "אבל אני כאן כדי לעזור לך."
לאט לאט, למדתי על התהליך. על המורכבות של חקירות מס, על איך מילות מפתח כמו "הלבנת הון" ו"מסים" יכולות להפוך עולמות שלמים. זכיתי לראות מקרוב איך צוות מקצועי יודע לנתח כל פרט קטן ולנווט בים של מסמכים, חשבונות וטענות.
בסופו של דבר, התהליך הזה לימד אותי המון – לא רק על חוק ומערכת משפט, אלא גם על עצמי. גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי, ולמדתי שהכי חשוב זה לבחור נכון את האנשים שילכו איתך בדרך.
כשהכול הסתיים, חזרתי לחלון, לאותו גשם, אבל הפעם עם תחושה אחרת. העולם אולי מורכב, אבל עם הליווי הנכון, גם מהמקומות הכי סבוכים אפשר לצאת לחופשי.
החיים מורכבים, טיפה כמו תשבץ הגיון,
התשובות מורכבות ומתחברות יחדיו לפתרון.
הנה לדוגמא "מענה תנאי שירות ובתוכה",
בחידה זו התשובה המפתיעה היא: תשובה.
בחיים לא לכל שאלה יש תשובה הנכונה,
אבל כלפיי שמיא "התשובה" היא גם הפעולה.
ולמרות שלעיתים זה נראה חסר הגיון,
נאמר כבר בתורה שלהשם הפתרון.
שבור
אבל איך נבנה משהו אם הוא לא נשבר קודם?
שרוף
רק תזכור שכשיער נשרף דברים יפים צומחים מתוך האפר
והאור שלך
האור שלך מאיר עד אינסוף כל הדורות
עד הנצח ואחריו
ואתה בסדר
וכל 'הטעויות' לא באשמתך
מה שקרה, קרה
מה שהיה, היה
לא תמיד הכל בשליטה שלך
לא הכל קורה כמו שחשבת שצריך לקרות
אבל אתה מספיק.
אתה מספיק טוב.
תזכור
תזכור ותאמין שאתה משהו מיוחד.
גלות וגאולה
כאב וצמיחה
חידלון ועשייה
אור וחושך
ותמיד אחרי החושך, בא האור.
לפעמים הוא קטן, כמו ניצוץ ברקיע שמתפשט בגוונים עוצרי נשימה,
אבל אז הוא זורח כמו השמש בשיאה
וזה לוקח זמן
אז בינתיים, רק תזכור
תזכור ותאמין בטוב
בטוב האלוקי
בטוב שלך
במהות הפנימית שלך
בדברים הנצחיים שלעולם לא נגמרים
מה קרה ליד שלי?
לעזאזל כמה זמן לא השתמשתי בה
היא שכחה כבר איך כותבים
איך היא מונחת על הדף
ומביאה הכל
לכתב
אח לעזאזל
כמה זמן לא השתמשתי בה
למה שבאמת
באמת
צירפנו נקודה לנקודה,
והוכחנו את המפה האישית,
שהפכה לשם,
שהפך למספר,
שהוא עכשיו אחרון ברשימה.
ובלילה, בחדשות,
הושמעו הספדים, וטפח נחשף,
מטח כבוד נורה, ולב אם נשרף,
ובכי חם פתאום שטף בִּלְחָיַי,
והחלל שלי נעמד מולי חַי.
עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י' בכסלו תשפ"ה 2:23
איני אוהב את כביש הלילה
איני אוהב את הכביש
המזכיר לי שכל מה שמעבר לשוליים עוין וקר
טבע חסר־רחמים המאכל את הכל לאבק מדבריות
דרך תעייה ביער והתנפצות על־גב הסלע
או חם מכדי לנשום, אבנים חדות תחת רגליי
או בתים של אנשים שאיני מכיר
בוודאי גם הם חסרי־סבלנות וזועפים
קצת כמוני, המביט בעצב מבעד לחלון
גדרות תיל ושלטים המאיימים לא לעצור, לא להתקרב
מפאת סודות נוראיים
קצת כמו חומותיי שלי העוצרות בעד ידיים מושטות בסקרנות
אל שדה הנפלים הפרטי שלי
בו צומחים פרחים מתפוצצים של פחד מפני לילות־ירח ואין־ירח
המלאים בפחד מפני כל מה שנמצא מאחורי שְחוֹר מחלתי הזאבית.
בלה בלה בלה
שיגידו שאני עמוקה מידי
שיגידו
שיגידו שאני רגישה מידי
שיגידו
שיגידו שאני כבדה מידי
שיגידו
ואני גם יכולה להגיד.
אבל אם כבר שיגידו
שלא יגידו לי
שיגידו לאלוקים.
ואם כבר להגיד
שהוא יגיד לי
למה דווקא ככה
הוא יצר אותי.
מזדהים?
נגיד עם הגובה שלי אין לי מה לעשות אבל יש דברים שכן שייכים שאעבוד עליהם.
מידות למשל
סדנת כתיבה יוצרת/ ספרותית,
הכי טוב פרונטלי אבל אני אשמח לשמוע אם יש גם בזום או אפילו ערכה מוכנה?..
לדתיות/ חרדיות, באיזור ירושלים או השומרון או בנימין..
תודה
היי!
מה הולך?
ברוך ה', מה איתך?
אני אחלה, ישתבח שמו.
פה זה דוקטור בן דוד?
כן, אבל יש תור כמו שאתה רואה.
כן, אה? אני אלי, דרך אגב.
אהלן, אני אבי.
אבי מה?
שטרן.
אהה! אתה אח של צבי?
כן! איך אתה מכיר אותו?
היינו יחד בצבא, יאללה איזה צבי זה, היה משגע תמפקד, כל פעם אומר לו חג אחר שהוא חירטט במקום, כמו חג התפירות, זכר לכך שתפרו את הפרוכת כשהיא נקרעה או משו כזה.
וואלה? הוא לא סיפר לי את זה.
לא? וואלה זה היה גדול.
האמת לא מתאים לו, אבל אם אתה אומר...
מה לא מתאים לו?! היה משגע את כל גבעתי עם התעלולים שלו!
מה גבעתי?! צבי היה שריונר!
רגע איזה שטרן אתה? לא ממכמש?
לא, אחי, איזה.. אנחנו ותיקים בכפר עציון.
אההה!!! אז אתה אח של צבי?
כן, אמרתי לך כבר.
תשמע, אח שלך הזה, משהו מיוחד, היה איתי במרכז לפני שהתגייסתי, תקשיב, הוא עילוי נדיר! נדיר!!!
וואו, אחי, איזה כיף לשמוע, זה מוזר למה הוא אמר לי שהוא מתגייס כי קשה לו ללמוד.
עזוב אחי, ענוותן.
וואלה.
תשמע, הוא היה נוסע כל יום לבית חולים לבקר את אבא שלכם, והוא סיפר לי שקשה לכם להגיע, לכן הוא היה נוסע בלי שתדעו שלא יהיה לכם צער שאתם לא מבקרים את אבא כמותו, אחח, איזה יהודי זה, תאמין לי-
-אחי, אבא שלי בחיים לא אושפז.
אה? רגע מי זה אבא שלך?
בניה שטרן.
אה לא מרדכי?
לא.
מאה אחוז?
כן.
תתקשר רגע תבדוק.
שולח ווצאפ.
סבבה.
אוקיי, הוא שלח שקוראים לו בניה ומרשם לתרופה נגד אלצהיימר.
אממ, טוב.
כן.
רגע, אז אתה אח של צבי!!!
כן!!!
רגע, רגע.
מה?
יש עוד שטרן בכפר עציון עם אח צבי שקוראים לאבא בניה?
לא.
בטוח?
בטוח.
יופי.
כן.
אז אתה אח של צבי!!!
הוא היה איתי ב.. אה... רגע, בניה שטרן? לא מכיר.
מבעד לאישון עיני
המשתקף באישון עיני במראה
ובאישון עינך
נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ
כל האמת
האמת כולה
על בושה בלתי־מוסברת
שמלווה את נשימותיי
מוסיפה להן נופך צילי
כמו הפחד מרעשי לילה
וכלילות רווי סיוטים
הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף
הנשטפים בגאות ושפל
ובגלים מתנפצים של אמת
האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,
טינה שאני שומר כלפי העולם
לְעולם, ולעצמי
כמו קור בלתי־נסבל
מתלכדים גבישים של אמת ופחד
במערות הלב השחורות כחושך האישון
נשקפת מבעד לְחלון הנשמה
סכנת התמוטטות
תחת כובד כל האמת כולה.
במעגל ששירטטתי
צומחות אבנים:
הן צולחות את המים
וצונחות אל האַין.
אני מתמוסס לתוכן.
בידי קמע
השומר עליי בשינה הסלעית
מפני חלומות שאינם קיימים.
הוא קשור במחרוזת אל לב מסתורי.
האבנים נופלות אל מותן מהצוק.
אני אוסף את נשמות העופרת,
השבורות, הפגיעות.
הן דומות לפרחים.
אני מושיט את ידי אל האַין ולוגם מן המים
הקמע נשמט
אני שומע חלום על שקרים סלעיים וסודות.
המעגל מתמוסס בלבי, הנֵעור מקול גשם,
לאינספור טיפות רטובות.
הגיע הזמן לדבר על זה ש-
וואלה, זה לא נורמלי.
הגיע הזמן להבין, גם אם קשה,
זה ממש לא מצב אידיאלי.
כן, אני גר בשומרון, אזרח,
ביישוב חוקי עם תשתיות,
אז למה מסביב הכל מטווח?!
למה כל היום אני שומע יריות?!
לא, זה בכלל לא מצב תקין,
שכשבטרמפים אני נוסע,
בצמתים היד תמיד על הסכין,
והעיניים מחפשות מפגע.
אולי תאמרו שזה נכון, אבל,
גם בתל אביב הרי יש פשע!
אה כן? אם יירו שם, בכלל,
תוך כמה זמן המשטרה תופיע?
אבל אצלנו בשומרון חוק שונה,
יריות בכפר? למי אכפת?
רק חתונה או סכסוך בקטע בונה,
להתערב?! המשטרה לא משוגעת.
הגיע הזמן לעצור את הטירוף,
להפסיק את מדיניות השקר,
לנער את המשטרה והצבא מהכישוף,
למען ה', דמנו לא הפקר!!!
ימח שם עראפתאחרונהיופי אינו דבר שניתן להתעלם ממנו. העיניים מיד מתבייטות. כן, אפשר להסיט מבט ולדמות כאילו זה לא מזיז, כאילו זה לא שם..
אך הסטת המבט לא הייתה חלה מלכתחילה אילולי שימת הלב.
אנו נמשכים ליופי משום שזה מעין ביטוי לשלימות, סימטריה, חלקים שמראים אחדות.
אנו שואפים לשלימות תדיר, לכן עינינו תרות..זונות בחוץ מתוך תקווה שנגע אפילו לרגע, אפילו אם זה נקרה אלינו דרך מקום שלילי.
ישנם כמה סוגים של אנשים יפים. אלו שמודעים ליופים ממקום רדוד וחיצוני, לכן לא מתבוששים בו אלא מפגינים אותו לעין כל.
ואלו ישנם כאלו שלא מודעים ליופים ובכל פעם שמטיחים בהם את האמת הם מתכחשים לה, מרגישים מרומים ומעין סלידה עצמית חושדים את הסביבה בשקר או סמיות עיניים. אך זו גם כמו הקודמת מעין גאווה מוזרה.
לא כל האנשים שמודעים ליופים מתפארים בו בצורה ראוותנית ורדודה.
ישנם מיישרי מבט חצופים. שלא יתבוששו כשתנעוץ בהם מבט. וגם לא יפגינו את יופיים מתוך מקום של גאווה, הם לא ייחסו כלום לעצמם מצד שני יפגינו הם את פארם ממקום טהור ואמיתי. יושבים הם בחוצות הרחוב. פשוטים. מודעים הם לסיבת המבטים אך לא רמו עינהם ולא גבה ליבם. לא מנכסים ליופים חשיבות עצמית כי אם אלוקית. ישראלית. גאולית.
חזו-נא. יש שלם. והוא מקומו של עולם.
הראיני את מראיך
(הראי אותי מתוך המראה שלך)
כי מראיך נוה
מציון מכלל יופי א־להים הופיע.
יד ביד,
יחד אנכי עובר את הנהר, הזורם באיטיות מניחה את הדעת, לבד.
העולם כעת רטוב וקר.
איכשהו אני טהור,
גם אם הכל נראה אותו דבר.
אני פוסע פסיעה אחת.
מסביבי, הים עולה על גדותיו.
גלים עולים מעומק העומקים, אינם מגיעים אליי,
אך העולם כעת מוצף.
בתמונה אחרת הים דומם מול חוף מושלג,
בשחור מוחלט.
על החוף ארמְנות חול רבים.
מי בנה את אלה?
רוח קפואה חותכת בבשרי.
היא קדוֹשה מאוד.
במקום בו נפגשים מים וחול, מוטלת כעת גופתי.
אני נעמד לצדה ומושיט את ידי אל שפת הים.
בידי אבן טובה שקיבלתי מהים במתנה.
רק אם אשיב אותה, היא תשוב אליי.
אני משיב אותה לים.
העולם כעת קפוא פחות.
אני נופל אל הנהר, ומגיח מעברו האחר של העולם.
בידי אוחזת יד.
כלום לא השתנה כמעט, אך העולם פחות מוצף.
הפעם איני יחד, אבל גם פחות לבד.
///
זה מבוסס על סדרת חלומות שחלמתי לאחרונה, שבהם הים מציף את הכל.
...
איך מתחילים להגיב לכזה עושר?
היו לי כמה מילים שרציתי להגיד
לשזור מהם סיפור, על פצע שהגליד
אז אזרתי את האומץ, העברתי עוד עמוד
במיתולוגיה של חיי הם כתובים ממש צמוד
אולי היה זה שיר? אולי קצת כמו פואמה?
איך שסיימתי - נעלם, הדיו נבלע בדמע
וכמה שניסיתי הוא לא הסכים לחזור
כך שנשארתי עלומה, עם נקודות על המחזור
אבל פחות מתאר את המקרה, כי יש שיר שלם שכתבתי וזוהי כותרתו "ולתכלת", אבל אחרי שפרסמתי כאן הרגשתי פתאום שאולי הוא לא טוב מספיק כדי לפרסם...
האמת שהכותרת יפה ממש בעיניי, אז אולי גם כך זה טוב וממחיש
תודה על התובנה!
בלילות לפני השינה כמו יוצאת אני מעצמי, משקיפה עלי מהצד, ומתבוננת במתרחש בי.
פעמים דומה אני לנחל, הזורם מעדנות אל הים. יעדו ברור, התוואי מסומן, ואין לו אלא לזרום.
לעיתים אני כמו אדמת מדבר. יבשה, דוממת, חסרת חיים. אפילו ציפיה לחיים אין בה.
ויש שאני יום גשום. עננים מתנגשים בי בקול רעש גדול, ומטר עז ניתך על אדמת ליבי. אז מחשבותי מתרוצצות בי, והרגשות מכים בעצמה.
אני מתבוננת בכל זה מבוהלת, מחפשת מחסה מהגשם, שמיכה חמה להתעטף בה.
אבל להגן על עצמי מעצמי, איני יכולה.
יפהייפה ונוגע, התחברתי
את כותבת מדהים!
בלת"מ.
פזמון של שיכור מבושם.
בלתי מתוכנן,
משפט כה מסוגנן.
דרסתי את הכלב לשכן.
בלת"מ ללא ספק אכן אכן.
שכחתי לשלם מס,
בלת"מ וגם קנס.
הפלאפון נשבר,
בלת"מ, זה שום דבר.
קיבלתי הזמנה,
בלת"מ לחתונה.
בלת"מ.
בלתי מתוכנן.
לשוט על הענן.
לקטוף קצת כוכבים.
לא, לא בתכנונים.
ימח שם עראפתאחרונהבימים נוחים של סתו
כשטללים זורחים בעשב
חורז לי תו לתו
להפיג כל רחש עצב
האופק מטשטש את ההרים
כאילו שם הכל כחול-רחוק
והעננים שגוהרים
כמו ממלכה של המתוק
והשתיקות, הן מעלות בי מנגינה
כמו נרקיס או כלנית שבגינה
קולות העיר שמבחוץ
דוהרים כשלא נחוץ
כך שנותר אני ורק שירים מפעם.
לשבת בנחת שלך ולתת לרוח לנשוב.
קצת מזכיר לי את התוכן של השיר של אביתר בנאי - שקט.
התחברתי
שמח לשמוע..
