לקחו לי את הגיטרה
לקחו את החליל
לקחו את האורגן
והכל הולך ומאפיל
מעכשיו תשמע קולות
עדיף בקונטקסט של חורבן
עדיף גם לא במקהלות
עצב מותר, וגם אובדן
וכאן באמת הבן שואל
מתעורר באף, וקצת נרגן
איך מחודש של הלל
נותר רק אפר מאורגן
בגלל כבוד, זו התשובה
צריך לנהוג, איש באחיו
מביט סביב, קצת מחשבה
זה לא... לא נקלט המסר.
(לא זוכר אם פרסמתי)
יש אגדה שאומרת
שאם להתפלל ממש מהר
לא בדקה או שתיים, אלא במהירות האור
יש רגע קטן לפני שהאותיות נמעכות לשלל צבעי הקשת
תחת תקוות ומשאלות ועצב
שבו הן קלות ממש כמו נוצה
וצחורות כמו פתיתי שלג
ויפיפיות כמו הדממה
ואם לצבור די תאוצה
תפילה מספיק קטנה תוכל לטוס אל מעבר לקצה השמיים
ולהפוך לכנפיים לבנות של מלאכי יי צ־באות.
לימוד זכות? מעניין. התיאורים מדהימים.
והתלוצצנו על זה שזה נשמע כמו אחלה תירוץ...
אבל האמת, במקור התכוונתי לקונספט בפני עצמו: סוג של תפילה, שמכניסים בה כמה שפחות "אני". מאחורי כל תפילה יש רצון פנימי של הנשמה להתפלל, והרצון הזה מתלבש במילים, בקשות, בעיות שיש לנו, חלומות שהיינו רוצים שיתגשמו. אבל מנקודת מבט מסוימת, אלה לבושים. ולכן רציתי "לחקור" מה קורה בדיוק אם להפשיט את התפילה לגמרי. מצד אחד, אכן, התפילה אמורה להתלבש בלבושים כאלה ואחרים, כדי שהכוח המופשט יוכל לפעול בעולם. ומצד שני, לפעמים הם יכולים "להכביד" עליה, ואולי באמת מספיקה הפשיטות?
כמה זמן אחרי שכתבתי, ראיתי פסקה מעניינת במכתב מאליהו, שממש ביטאה את הקונספט.
מכתב מאליהו ח"ג מאמר פנימיות וחיצוניות – גדרי הפנימיות והחיצוניות
אך ישנה מדרגה של פנימיות עוד למעלה מזו. והיא בחינת הדביקות, שכמעט ואינה נתפסת בשכל כלל. בחינה עילאית זו מבאר הר"ר מנדל מוויטבסק זצ"ל בספרו פרי הארץ (פרשת ויקהל) וזה לשונו:
שלא לשמה... שהגוף הוא חומר עכור ואינו מסכים לעשות בהתחייבות השכל כי אם על ידי פיתויי משיגי הגוף, שהם יראת עונש, או שכר עוה"ב, או נחת רוח ותענוג שמרגיש בעבודתו, ובאמת, שאין שום השגה משגת ותופסת הדביקות האמיתית באין סוף בשום שכל, כל שכן בהרגשה ותענוג. ממילא מובן שכל הרגשת היראה או אהבה או תענוג הדביקות, והרגשת ענייני כל אדם – כוזב, כי לא ברעש ה'. אבל הדביקות האמיתית אחר המורגש הוא כשאינו מורגש בשום תפיסה. והא ראיה – כי לא יראני האדם וחי, כי אם על ידי האמונה בלי שום הרגשה, שהוא עניין ביטול המציאות שאי אפשר לעמוד עליו בעצמו, וכל שכן להבין ולהשכיל לאחרים, הוא הנקרא לשמה לפום דרגא דיליה. אבל אי אפשר להגיע אליה כי אם על ידי פיתויי הגוף, עם שלא לשמה תחלה, שהוא היראה והאהבה והתענוג וכו'. וזהו – יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. שכל חיי העולם הבא הם הכל השגות נוראות ועוצם התענוג מהם. והנה השעה אחת בעולם הזה בתשובה ובמעשים טובים הוא למעלה מכל אפשרות ההשגות, כי היא האמונה הנ"ל בביטול מציאות כל הרגשותיו וכו'.
ביאר לנו בעל פרי הארץ זצ"ל שמדרגת ה"לשמה", אשר היא הפנימיות הטהורה, היא הדביקות שאיננה זהה עם שום הרגשה שבעולם, בין של תענוג בין של יראה. [...]
יפה מאוד, הזכיר לי את זה
זאת מחשבה שעלתה לי לראש סתם ככה, בלי שקראתי על זה איפשהו, אבל נראה שבאמת יש אגדה כזאת!
שקט, הס
בלי מילים
לא לומר את הדברים
שיושבים על הלב
אולי כך הם
מאיימים פחות
אולי בלי קול
אולי לא יהרגו
אולי שם יאבדו
שקט, הס
לא לדבר
בִּדממה להתרחק
מהפחדים הכי כמוסים
אולי כך הם
משתקים פחות
אולי בחדרי שתיקה
אולי לא ילבשו צורה
אולי כך לתמיד
הס, הס
לא להעיר
שיר ערש חרישי
למחשבת יגון
אולי כך היא
לא תקום יותר
אולי סודות
אולי זדון
אולי שם יאבדו
אולי לבי
אולי הכל
אולי כך לתמיד.
בעיני אתה כותב בחסד. היה לי קצת מורכב עם המבנה וחוסר החריזה המוחלט, אבל אהבתי את הכתיבה.
היעדר החרוזים, והמבנה "דל המילים" (אפרופו לא לומר מילים) אמורים (כנראה!) להשרות אווירה אפלה, קצת מפחידה אבל בעיקר עגמומית, כמו ים קודר, או תהום חשוכה שמשליכים לתוכה סודות וחטאים.
נחתה עליי השראה בעקבות הקטע הזה שכתבת...
תוהה אם לשתף פה בהקשר או לפתוח שרשור חדש.
או בכלל להשאיר לעצמי כרגע. נראה לי אשאיר לעצמי.
תודה על ההשראה!
ברכה וקללה
חד הן
מעורבות זאת בזאת
בהרמוניה
קצת כאובה
קצת מפעימה
לא צפויה
משאירות אותי בוכיה
לגאולה צופיה
אך בתוכי חצויה
האמנם?
סיפורי יושלם ויחתם?
סיומו ינחם?
ולא בדם יוכתם??
חוששני שלא
אך מדוע לא????
אין תשובה להלה...
הפכפכות שתי אלה!
לא צפויות הנה
זהו זממן?
להשלותני חפצן?
תמימותי בשוביין!
וכי זהו סוף סיפורי?
כה עגום וערירי?
וכי מה זאת לכן?
מה הועלתן?
רק הזקתן!
אולי עדיף ולא הייתן!
משלב גבוה, אבל המבנה משדר קלילות שכזו, על אף שהתוכן עמוק. נהנתי לקרוא.
אהבתי את החריזה המקורית.
ההיסטוריה כה יפה
מלאכת מחשבת
בכל לשון בכל שפה
צנזורה מתוקנת
רב הנסתר על הגלוי
מה שקרה אינו חשוב
כי מן העין הוא סמוי
ואיש לא ידע זאת שוב
התנקשות וטבח לא טוב
רצח פוליטי סכסוך כספים
בואו את זה לא נכתוב
השמיים כחולים ויפים
ואם פתאום יבוא חוצפן
ומהצנזורה הוא ישכח
הוא יתחרט בכל אולפן
ויתאבד ביריית אקדח
לא ידעו, אף אחד
ההיסטוריה משוכתבת
לא ידעו, זאת לעד
הצנזורה עוד עובדת.
על אלה אני בוכיה
על אם וילדיה
שיהיו לאדוניה
על הבעל שיוצא בגפו
לבדו, בלי אישתו
על אחים שהיו ואינם
על חבר שנפל בשביל עם
על אחים שבשבי נמצאים
על לוחמים שאותם מחלצים
על אלה אני בוכיה
מהמם. אמן שננצח כבר...
ושפשוט יהיה טוב ותבוא הגאולה.
אנחנו משוגעים.
כן זו המסקנה,
אנחנו לא נורמלים.
ככה היא המדינה.
מכרתי דגלים,
רחוב השלשלת,
דגלי מקדש כחולים,
יונים הומות ולשלשת.
עובר ערבי קצת מוזר,
שואל על מקדש,
פתאום נעצר,
ומה שאמר מפליא ממש:
אתם משוגעים!!!
זה היה אצלכם בשישים ושבע!!!
אתם פשוט מטומטמים!!!
אין לכם סיכוי עכשיו לבית קבע!!!
פצצה שכזו, בגדר פיגוע,
אתה צודק, קראתי,
דיברו איתו עוד ולא ידוע
מה אמר לבסוף לא שמעתי.
אהבתי.
יש בדיחה ממש טובה וקצת עצובה על הכטב"מים של האירנים.
זה הולך ככה: "אתם חושבים שאנחנו מפחדים מכלי טייס בלי מאויישים?
יש לנו מדינה שלמה בלי שאף אחד יכווין אותה."
השקט
הולך לבד
אל מול שקיעה
במורד הרחוב
עזבה
אותו תקווה
ואל אכזבה
הוא ממש קרוב
הלילה נתפרק
ואני עוד טווה קווים לדמיון
משוטט, משוטט, לא מוצא פתרון
ואם הסיכוי יורד לאחד למיליון
לא אנ'לא מתייאש גם אם אין הגיון
יראי א-לוקים
כבר לא נכלל ברשימה
אלא אנשים ריקים
המעוררים זעם וחימה
קשה למצוא את כל המעלות
משום שאנו בני אדם
ואמנם ההחלטות אינן קלות
שעלולות לעלות לנו בדם
אך צריך אנשי חיל
אנשי מעשה שיודעים לפעול
אנשים שמצד אחד חותכים תיל
ומצד שני נושאים בעול
אנו צריכים את דוד המלך
שמשלב את כל הדברים
מצד אחד עם ה' מהלך
את רוח העם מרים
ומצד שני נלחם בגבורה
מנצח מלחמות ה' בקדושה
וגם בשעת משבר או צרה
ממשיך בדעת נחושה
להרים קרנו של ה'
לקדש שם שמיים ברבים
וכך בהיסתוריה להירשם
כאיש אשכולות שלו אנו חבים
כי כוחותיו נבעו מהתורה
הייתה לו תורת חיים
הלך בדרכיה ללא מורא
הרוותה צמאונו כמים
ה' ימלוך עליכם
כך גדעון אמר
כי לא על הלחם
כך בתורה נאמר
אך אחרי מותו השחיתו
כי גדעון סירב לקחת אחריות
את האשרה לא הכריתו
בגלל חוסר נאמנות וציות
אז כל עוד לא ברמה
אנחנו צריכים מנהיגים
שיעמדו במרכז הבימה
לבושים וענודים תגים
המלוכה והממשלה לחי עולמים
הוא מלך כל העולם
מקדושה וטהרה טועמים
כולם צדיקים, כולם...!
נ.ב. אין לי כוח לשפצר ולסיים את השיר, מצטער אם לא יצא כ"כ טוב...
!!תות"ח!איזה כיף לשמוע...🤗
דרישה לגבורה של קודש מלא חיים שתקום. מי ייתן!
!תות"ח!אמן...!
חשבתי על זה שהיום יותר מכל מרגישים את החוסר באנשים כאלו, כמו דוד המלך....
אהבתי.
רועה נאמן שלחני לתור אחר הקדושה, להכיר מחוזות הטהרה.
בבוקר בבוקר השכמתי, כזריז אחר המצוה.
טרם יצא איש לפעלו הקדמתי אל ארץ טובה, מבורכה בעינות ותהומות.
השתאיתי מיפי ענביה, התפעלתי ממיטב מחמדיה.
בעוד אני שומע את הרריה מצפים לבניה, את עיר הקודש קוראת לבוניה,
נתנפצו גלי ים הטהרה מימיני, וקול רעם צעדי ענק, החלו באים באזני.
נפילים הנוהגים בארץ כבשלהם, משל היה זה ביתם.
משנתחזקו הצעדים, באתי אל מערת צורים, נסתרתי במחילת עפר.
הוא התקרב ובא. הסיר את הלוט מעל נקיק הסלע בו נחבאתי.
הענק הביט בי במבט חודר, ולבבי נשפל מבושה.
את פניו לא ראיתי, אך עצם מבטו קרא בגערה:
"מרגל אתה! לראות ערות הארץ באתה!"
הוא עבר חלף לו, ורגליי נסו מאותה אדמה.
מאז, דמותו מהדהדת במעמקי ראשי, כתמונה חשוכה וקודרת,
רודפת כבחלום רע, בו אני נזכר ושוגה, לא יכול לשכוח.
רועה נאמן שלחני לתור אחר הקדושה, ולא טהרה מצאתני, כי אם טומאה.
האם בכל לבבי טהרה חיפשתי?
שמא, באיזו פינה, או אולי במעמקי הכוונה,
גם אני הייתי מן התרים את הארץ, מהתרים אחר עיניי ולבבי.
(מתואר אירוע אישי שהתרחש לפני שנים, שהיום כבר נראה לי שולי ומטופש. ובכל זאת, אני לא נושם טוב כשאני נזכר בו)
בהתחלה פחות התחברתי לסגנון, אבל כשנכנסתי לסיפור - מגניב. נהנתי. תודה!
אם אור כוכב
מורה לי את הדרך
לצעוד בין תלוליות עפר־עבר
בין נהרות הווה־הומה
מדוע בכל־זאת אינני
דומה לפרח אור כוכב
וכמעט הנני כאינני
ואולי אינני כלל
אם להט חרב
בסוד סך תמורות רבות
בתוכחת שלשלת־תכלת
שומר לי את הדרך
מדוע בכל־זאת דמעות
צובעות אותה באופל ערב
וכמעט שוטפות הכל
ואולי אותי בכלל
אם מלל לב
אם אותיות הן דרך
אם הן הדרך היחידה
לזכור לבחור לחיות
לנסות לחדול לבכות
מדוע בכל־זאת רק מילים נערמות
מדוע בכל־זאת אינני
כפי שאולי עליי להיות
מדוע בכל־זאת עודני
עם בדיוק אותן דמעות
ומהיכן בתוכי כוח
להמשיך לרצות לצעוד.
ואני אוהב שמזכירים את המילים של הניק שלי ;) תודה על התיוג! ראיתי שיש מושג שחוזר כאן משיר הערש, 'אור כוכב'.
לפני ארבע שנים עברתי תקופה מאוד קשה שבה כתבתי גם הרבה מאוד, והדימויים היו בעיקר על לילה, חשיכה אינסופית, שינה וגשם. וכשהתחלתי לראות קצת אור בקצה המנהרה, הוא התחיל להופיע בכתיבה בתור אורות קטנים (אור כוכב, סהר) ורוך (פרחים, מנגינות, מלאכים). לאט־לאט נכנסים עוד כל־מיני דימויים לתוך אותו עולם לילי. "הנני" קצת סקפטי ביחס לדימויי "אור כוכב", אבל הוא לא שולל אותם מכל וכל (לשון "אולי"). "שיר ערש־ענן" שנכתב ממש לא מזמן דווקא רץ איתם עד הסוף.
ואכן הניק שלך נתן וואחד השראה לחיבור הזה
אני הנני כאינניאחרונהאחרון לבינתיים כדי לא להספים => יהיו עוד בהמשך אי"ה
הַגְבֵּהַּ עוּף
הַגְבֵּהַּ עוּף
דְּאוֹת הרחק לְרוֹם בוהק
פְּרוֹש כנף
אור נשקף
בְּתוֹכְךָ יזרח לָעַד
הערב סר
הצללים התעייפו
פחדים ישנים נצבעו באור בוקר
ההבטחות השבורות
הטינה הכמוסה
הן היו
לא היו
הן נותרו מאחור
כל שעליךָ הוא רק לתת את ידךָ
אחוֹז בי בחוזקה, ביחד נעוף
אינספור רקיעים מחכים רק לךָ
הַרְשֶה לעצמךָ לזהור
אם רק תמשיך לעוף
הַגְבֵּהַּ עוּף
תנסוק עוד קצת עד קצה מרום
החלומות שנגנזו
שם יחכו לךָ תמיד
ואם תגביה עוף
תנסוק אל־על
אהבתך שוב את הדרך תאיר
היא תדאג שלא תֹאבֵד
ככוכבים לעולם וָעֶד
הס מדמעתך
ופול לאט
אל ערש־ענן רך
אל שמיכת ליל־מחשך
אל שיר נבל־מלאך
מנגינתו
תישאך
ופול לאט
אל חיבוק ערב רך
אל נשיקת אור־כוכב
אל חלום יוֹף זהב
אַהֲבָתִי
מגן לך.
אהבתי את האחידות של המשלב הגבוה. "יוף" זה כמו 'יופי'?
באמת יש כאן עדינות רבה. אבל בספק אם אצליח להרדם לצלילי מילים כאלה.
תמשיך..
גמרא גמרא שבמדף,
ספרי לי בין מילות הדף
מי הוא זה אשר נדף
שבוטל כעפרא ונשרף?
רש"י תוספות ראשונים,
ספרו לי מי הכי שווים
ומדוע במגזרים השונים,
חב"ד בפסח רעבים?
תפו"א תפו"א שבצלחת,
אמור נא לי מה בקלחת
איה הקיטנית המובטחת,
היכן הצ'ונט שאמא משבחת?
קרקר קרקר לחם עוני,
אל תחשוב אוהבך אינני
רק בדיחה היא כמדומני,
לא מצחיק אז תחנקני.
קצף לבן מתנוסס בעוז,
גל מתנפץ לאור מרוז.
ורוח ים קודרת חרישית,
לוחשת שיר לאוזן פנימית.
אור ירח מעל הסער,
'בשל מי כל זה?' נואם הסהר.
'מה זה ועל מה זה, ואיה הוא הנער?'
'ובשל מה כה רוגז הוא התער?'
כתיבה יפה..
אהבתי.
רק לא הבנתי את שני המשפטים האחרונים. אשמח להסבר של כותב השיר (לפחות כיוון, הרבה פעמים הסבר מפורט הורס את הקסם של השיר, שהוא נותן לקורא להבין את המילים לפי מוחו ומחשבתו).
יפה....
משלב לשון מאוד גבוה. מרגישים שטמנת פה כמה עניינים.
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ
שבוע וחצי זה היה נשמע סתם משהו
אחרי שמיני עצרת-זה כבר משהו אחר
זה לא בדיוק יצירה שלך, יותר מתאים לפורום כמו צמ"ע או נוג"ה (תלוי בגילך). בכל מקרה - תודה על השיתוף. הדברים נכונים.
ישנו סוג אחר של פרידה
שמעלה דמעות,
אני נזכרת ובוכה. בוכה. בוכה.
כזאת פרידה
כי לעולם לא ניפגש שוב
לא אם נחצה יבשות
אולי רק אם אחזור אחורה כמה שעות.
אכן, זה היה סוג אחר של פרידה
כי הלב שלנו כבר ידע..
אומרים מצווה על המת שיישכח מהלב. הייתכן?
רק טוב
הכאב נשמע בין החרכים, למרות שזה נכתב מאוד בעדינות. בצורה מיוחדת. אהבתי את ההסתכלות הזו, שזה לא עניין של מרחק, רק עניין של זמן. לקחת אותו לכיוון של אחורה, וזה הזכיר לי גם את האפשרות של קדימה - עולם הבא.
מעניין אותי לשאול אם יש רקע אישי..
גיבורה. שולח כוחות להמשיך הלאה.
אבות אבותיי היו תרח
מאיזו עיר בעיראק או באנטוליה
בית כשדי פשוט, מקושט בפסלונים של אלי מלחמה ופוריות
כמו אלה שבמוזיאון ישראל
ילדוּת דפוקה כמו שאומרים
אבל אני לא מאשימה
את מה שנשאר מעבר לנהר
מדי־פעם אני אוהבת להיזכר
החלטתי לגור לבד רחוק מההורים, לא בהימלאיה של הודו, כן על אחד ההרים
שוב אני אורזת, חופשה ארוכה בסיני ומשם לקהיר
רק חזרתי לארץ ושוב אני אצל הפלישתים
כל הבית בארגזים, אני נוסעת שוב
אני מקווה שלא שברתי שום־דבר
כי מדי־פעם אני אוהבת להיזכר
סיפרתי על הפעם ההיא שנכנסתי לכלא?
אל תשאלו, המצרים האלה, אנטישמים שונאי ישראל
ואני נשבעת שאני לא חוזרת לשם יותר
גם לא לשראם א־שייח'
ואיך אבא הגיע והוציא אותי משם
אני רוצה לחזור הביתה ולספר לכולם מה קרה
קשה לשכוח הרפתקה כזאת
או מוטב: אני מעדיפה לזכור
מדי־פעם לזכור ולבכות ולשמוח
אני בוכה ביום הזיכרון
אני בוכה גם על תתנ"ו ופפד"מ ומגנצא
אני שמחה ביום ירושלם
אני מתגעגעת לאביי ורבא
אני מתחפשת בפורים (למרות שאני כבר גדולה)
הכל חקוק בלבי (רצוץ, אוהב, פועם)
מה שהיה, עכשיו גם
מי שאני.
אהבתי את "גם לא לשארם א-שייח"....
שארם א-שייח'... חזרנו אלייך שנית... (ומסרנוך בהסכמי קמפ דיויד.) את בליבנו... ליבנו תמיד...
(כדוס טרור מחויב למחות על היציאה מהארץ, "אסור לצאת מארץ ישראל לעולם, אלא לישא אישה, ללמוד תורה, להציל מן הגויים, וכן יוצא הוא לסחורה."
😈😈😈😈 
יצירת מופת של פרוזה.
סירת משוט קטנה
הפליגה בחצות הליל
וכבר עברה שנה
ולא שבה אל החיל
ספינת האם מחכה
מחכה הספינה בנמל
הרוח במפרש מכה
אך ממתינה היא לגואל
גואל יצא לבדו בסירה
ולא ישוב עוד לגולה
שט הוא אל המכורה
לנשק בחוף את חולה
ספינה ממתינה
אנשיה כולם מחכים
צווחה משונה
וכל מלחיה מתים
גואל טרם שב
וספינה שטה לאט
אל ארץ זבת חלב
גואל בסירה שט
ספינה בכוחות אחרונים
שטה בלב אוקיינוס
שניים שלושה מלחים
תורן שבור והרוס
גואל מחכה על החוף
מלחים שטים הרחק
אוקיינוס רחוק אין לו סוף
רב חובל שותק
שטים הם לעולם חדש
מחכים לגואל שיבוא
מצפים הם לבואו ממש
והוא על החוף לבדו
גואל ממתין על החוף
ספינה מתרחקת באופק
אוקיינוס גדול ללא סוף
בולע ספינה ללא דופק.
ביום אחד בהיר
נשמע טרטור זהיר
בין השדה לעיר
דוהר בכביש מהיר
טרקטור נוסע
טרטור הוא משמיע
תילאנדי ייגע
ואותי משעשע
חקלאי אדמון
בין רחובות לעקרון
נוהג לו בעלבון
בטרקטור ירוק קטון
חמור אחד, ופרות שישים,
רובה אחד ושבעה מחסניות
כלב תרנגול, ברווז ושני פנסים
שדות חשוכים וביניהם כלניות
סיור מפה לשם, הכלב נבח.
הנה התה מוכן, שרק הקומקום.
גיטרה ניגנה וגרון שיר צווח
ורק אני לבד באמצע היקום.
פתאום אורות, ורכב בשביל
הרובה ביד, הפנס נדלק,
תופס מחסה וצועק בגיל:
"מי זה! עצור שם במרחק!"
זה אנחנו הם צועקים,
אז סבבה לא לירות,
חבל אבל, הם לא מחבלים.
אך יבוא היום, קרב ויריות.
התרשמתי שיש לך מסרים נורא חזקים.
והכתיבה שלך גם כן יפה מאד
