פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 205)

יש בי חלום

תקווה כמוסה בלב

משהו שנותן תקווה

שמצננן את הכאב

 

יש בי חלום,

אותו אני טומנת

מתחת שכבות של חששות

רגשות ומחשבות

 

מתי אלמד

להשתחרר

לברוח מהכבלים

שאותי חוסמים

להתעלם מהקולות

מהחששות והפחדים

 

היה בי חלום,

היה ואיננו

נשאר עמוק בתוכי

עד שדהה, התיישן ונגמר

 

רוצה - פרוזה וכתיבה חופשית  סוף שמח

 

האולפנה נראית טובה,
הבנות נראות מקסימות,
הצוות נראה חייכני,
המקום נראה נפלא,

 

אני הולכת לשם,
אני עוברת לשם
אני יהיה שם,
אני אלמד שם,

 

יש לי תחושה,
תחושה מאד טובה,
תחושה טובה בשבילי
תחושה שהיה לי כיף שם,

 

מתרגשת לפגוש חברות,
מתרגשת עם האחיות,
מתרגשת עם ההורים,
מתרגשת עם עצמי,

 

מרגישה הצלחה,
מרגישה שימחה,
מרגישה התרגשות,
מרגישה התלהבות,

 

בשביל זה הלכתי,
בשביל זה נסעתי
בשביל זה בררתי,
בשביל זה נדנדתי,

 

הבנתי שזה לא סתם
הבנתי שהיה איתם
הבנתי שהצלחתי
הבנתי שהתקבלתי

היא קטנה ושברירית,

חומקת מהידיים

לקול צחוקה המתגלגל

ורצה בשדות,

עם סומק בלחיים

 

היא שקופה במקצת

על פניה העדינות תוכל,

אם תסתכל טוב

למצוא את עצמך

 

היא הולכת לפי החלומות

לא מקשיבה אל הקולות

לאנשים שאותה משתיקים

ולפחדים שאותה מציפים

 

היא נמצאת בתוכך פנימה

מנסה למצוא בך

את מי שהיית פעם

כשהלכתן יד ביד

וצחקתן לעולם

אני תלויה באוויר. לא למעלה לא למטה.

לא כועסת לא אוהבת.

לא בוכה לא צוחקת.

לא מחייכת לא עצובה.

לא רוצה לא צריכה.

לא חייבת לא מוותרת. 

רק כאב עצום שחולף ולא נוגע. לא מזיז לא פוגע.

אבל עמוק. עמוק בלב.יש שריטה. שמחכה שמישהו יבוא ויטפל בה.

ישמור עליה. וידאג לה.

לפעמים מגיעה צעקה מבפנים. אבל אחרי שניה היא משתתקת. 

סוגרת את הלב. שלא ירגיש. שלא ישמע. שלא יתעורר. 

~תלויה באוויר~

''הרגשתי שאני רוצה בית'' נתן לוחש את זה בקול שמנסה לבלוע מילים. הוא לא צריך לומר את זה בכלל ומה הקשר ו, אוף. מטומטם.
אמונה לא חושבת שזה מטומטם. ''מה זה בית, נתן?'' הקול שלה אותו דבר כזה, עדין.
נתן נרגע קצת. ''בית זה מקום'' הוא אומר מיד.
הוא שותק רגע וממשיך בקול מהורהר ''כמו שנגיד הולכים מלא זמן בחושך במדבר ולא יודעים אם אי פעם נצא ואז פתאום רואים אור וכפר קטן, אז בית זה הרוגע הזה שמתפשט לך בלב כשאתה יודע שהגעת למקום יישוב.''
אמונה מחייכת. ''אולי יישוב הדעת'' היא מציעה.
נתן מחייך גם. מהנהן.
''בית זה גם בית לה' יתברך'' נתן מסתכל על השמיים ואז על אמונה ''כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - לכאורה, היה אמור להיות כתוב בתוכו, בתוך המקדש.
אבל כתוב בתוכם, כי הכוונה לכל אחד ואחד מישראל.
הקב''ה אומר לכל יהודי, תעשה לי מקדש, בית כזה פרטי בלב שלך שאני אשכון בתוכו.''
''זה מדהים.'' אמונה אומרת. מחייכת.
וגם נתן מחייך שוב. וכל השיחה שלהם היא הנהונים קטנים, מבינים כאלה. וחיוכים.
ובית.
אחרי זה הם הולכים ליד הרכבת, קבצן מגודל שיער יושב שם, נשען על הקיר. לועס משהו ומרשרש בקופה.
נתן מתכופף אליו וזורק לו מטבע.
''שיהיה לך יום טוב אדוני'' את זה נתן לא זורק, הוא מסתכל עליו ישר ואומר את זה לאט. יודע כמה עיניים מייחלות לעיניים אחרות שיביטו בהן.
הקבצן כמעט נחנק. ''פחח. אני לא אדוני, אני שושו'' הוא צוחק פתאום, צחוק מוזר. בלי העיניים ובלי הלב, רק רעם כזה מתגלגל. ריק. ''אני שושו. יש אומרים קוקו, אבל אדון אני לא.''
נתן מסתכל על אמונה מתנצל, מתיישב ליד הקבצן.
לא יכול לסבול את העיניים הכבויות שלו.
''אתה אדון לעצמך, לנשמה שלך לבית שלך.'' הוא שולח מבט זהיר לאמונה. היא נראית לגמרי מרוצה. יופי. הוא פחד שאולי זה מגעיל אותה שהוא מתיישב ליד קבצנים שנודף מהם ריח של. איכס.
שושו צוחק שוב ויש בצחוק שלו צליל עדין של עצב שנתן בטוח שהוא לא מדמיין. ''אין לי בית אני. אני הומלס.'' הוא מסביר ''הומ-לס, זה כמו 'בית אין', מבין? אין לי בית.''
''אבל בלב'' נתן מתעקש ''בלב לכולם יש בית, משכן כזה עשוי כסף וזהב והרבה אהבה.''
''פחח. אהבה. אתה צעיר אתה, תאמין תאמין. עד שתתרסק תקבל שכל'' הוא אומר את זה בטון מורגל, כאילו גדל על המילים המייאשות האלה.
נתן עושה לא מהיר כזה עם הראש. ''יש אהבה. בטח שיש''. בטוח בטוח שיש. הוא מסתכל לשושו בעיניים. ''אני אוהב אותך'' הוא אומר בשקט.
שושו מפסיק פתאום לנער את הקופה והיא נשמטת לו מהיד, מפזרת מלא מטבעות קטנים על הרצפה.
נתן עוזר לו לאסוף.
''אבל אני דוחה.'' שושו אומר פתאום.
נתן מסכים עם זה בלב שלם ובכל זאת ''זה לא קשור'' הוא אומר. ''אהבה זה הרבה מעל זה.'' הוא לוחש ''מעל הגוף מעל השכל, אהבה זה מצד הנשמה והיא תמיד נקייה וטהורה'' העיניים היפות של נתן מנצנצות באור כזה, אור של אהבה. של נשמה.
שושו מחייך ונתן פוחד שהוא שוב יפצח בצחוק המשוגע שלו אבל הוא רק מהנהן ואומר. ''ילד טוב אתה, ילד טוב''
נתן קם מהריצפה, נעמד ליד אמונה. ''גם אתה ילד טוב, אמרו לך את זה פעם?''
שושו אומר 'לא' איטי כזה עם הראש ונתן לא מופתע. ''אז תדע, אוקיי?''
''אוקיי.''
''אז שיהיה לך יום טוב אדוני'' נתן צוחק ומתחיל ללכת.
שושו מסדר עניבה דמיונית וצועק אחריהם. ''היי!שתמיד תהיו מאושרים ומחייכים כאלה''
נתן ואמונה מסתובבים אליו. נתן נבוך קצת אבל אמונה פשוט אומרת בשקט. ''אמן.''
''ושיהיה לכם בית, אל תיהיו הומ-לס כמוני'' הצורה שבה הוא מפרק את המילה הזו מצחיקה את אמונה ואז גם את נתן ובסוף בסוף שושו מצטרף אליהם בצחוק המבהיל שלו. המבחיל.
כמה אנשים שעוברים ליד נרתעים הצידה.
נתן ואמונה נשארים שם עוד כמה דקות, לא נבהלים מהטירוף, מחבקים אותו.
עד שהרכבת נכנסת לתחנה ונתן ואמונה נבלעים בתוכה. יוצאים לדרך.
(נתן כבר לא ממש בטוח שהיא תהיה ארוכה כל כך.
הדרך,
הביתה.)


קישטה חתולי רחוב/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

הוא בוכה, צורח
את הרעב של הלב
את החלל שנפער בנפש
הקרועה שלו
את הכנפיים שלו,
שנראה ששוב לא איתו
הוא צורח,
זועק ,למוצץ.


(מוצץ של הלב,
האהבה.💔)

יום אחד היא תעוף
מהכלא
שהופך אותה לקהת חושים
ורוצח אותה יום יום
מחדש
מצפין את הקסם שלה,
רחוק,
ממנה
יום אחד הטוב ייתן לה ילד
ויתחברו הם יחד למקשה אחת,
קסומה

(יום אחד היא תעוף מהקבר,
היא,
לא, אני.💔)

באלי לברוח.
למקום רחוק. בקצה העולם. שאני יעלם. ולא יחפשו אותי. ולא ידאגו לי.
לברוח מהמחשבות. ולרוץ בלי לעצור.
ולהגיע לקצה.
להיות לבד.
עם עצמי. עם העולם. עם השמים. עם האדמה.
ועם ה'.
לברוח מהטירוף של העולם. מהשיגעון.
לברוח מהייאוש שמטביע.
לברוח מהכאב.
לברוח מלהתמודד.
לברוח ממלחמות.
לברוח מהריקנות.
לברוח מהשקר.
לברוח.

כי למרות כל השנים
כלעם שהם נפגשים
היא בורחת רחוק
שוב רק לא להזכר

הוא היה חזק
הוא היה יפה
היא רצתה הגנה
הוא רצה את זה

לא אותה

והיא שיתפה פעולה
כי היא הייתה חייבת לשרוד
והייתה מן הסכמה שבשתיקה
לשדר שהכל ורוד

היא שתקה
הוא הגן
היא בישלה
הוא נגן

הם חיו בשלום
כך כמה חודשים
עד אותו היום
שהיא רצתה חיים יפים

כמה טיפשה
כמה פתיה
נתנה אמון היא בעולם
האמינה בכך ליבה שתיה היא בידם

אבל היא נפלה למטה
היא אף פעם לא לגמרי קמה
ולכן כל פעם שהיא רואה אותו איתה
היא רצה שוב לסמטה למעלה

מור ורעיה היו החברות הכי טובות
הן דיברו כל היום
שיתפו אחת את השנייה
הן גרו רחוק
אבל למדו ביחד
הן היו אחת אצל השנייה כל שבוע
הן השאירו אחת לשנייה פתקים משמחים
הן אירגנו ימי הולדת

כשמור עברה תקופה קשה
רעיה הייתה שם בשבילה
דיברה איתה בשעות לא שעות
עשתה לה דברים
עודדה אותה
או סתם העבירה לה את הזמן

כשמור סיפרה שהא עוברת ליד רעיה
כולן אמרו שזה היה ברור
כי הן כמו אחיות
אז למה שלא יגורו באותו מקום

רעיה חיכתה שמור תעבור
שתהייה קרובה אליה
שתהייה שותפה איתה בהכל

אבל כשמור עברה
הן התחילו להתרחק
מור פחות דיברה איתה
נפגשה עם בנות אחרות
דיברה עם שאר הבנות בשבט
התחברה מהר לכולם
אבל השאירה את רעיה מאחור
שכחה את החברות
שכחה את העבר
שכחה את התמיכה
היא רק זוכרת
את ההווה
את מה שעכשיו
זוכרת אותה ואת הבית
בלי רעיה

למכוער נהפך

היפה שחזתה בו עיני

שיערו הנשפך

יבש, הֶעני

מראך האומלל

וחן הפנים הנטוש

מדקר, זקנך מדובלל

ודוחה וגדוש

 

לפחת מפח,

הסכיתה נא בני

למכוער נהפך

היפה שחזתה בו עיני

 

 

 

 

 

 

 

לוויתן כחול,

יושב לו לאיטו,

ומתמטיקה לומד.

 

למה לך בני,

מצאת זה את עיסוקך.

במקצוע כה נבזה,

שירומם את נשמתך.

 

הלא כן יקירי,

משועמם הינך

ותוהה.

והנה הגעת

למקום

אשר ממנו לא חוזרים.

 

הגעת ללימודים.

 

ולמה זה תשב תלמד,

חנון תהפוך.

ונהית ללעג.

 

ואיפה אמצא עצמי,

וכיצד אתנחם.

כי לחמי אזל

וחסר מזל,

בגללך הנני.

 

(מוקדש באהבה למקור הגאווה @אחד ששורד אחי המוכשר מזל"ט ליום הולדת.

ופליז,

דיי ללמוד מתמטיקה. זה מקצוע נואל.)

משוררים לכאן פליז!!!

@אחד ששורד

@נפשי ערגה

מָתַי הַיְּלָדִים
נִהְיוּ
כּוֹאֲבִים אֶת מוֹתָם הָאֵינְסוֹפִי
הָאֵינְ-
סוֹפִי
הַמֻּתָּשׁ
כְּבוּלִים אֶל עַצְמָם בִּתְהוֹמוֹת
יֵאוּשׁ

 

תַּגִּידִי-
יִהְיוּ לָךְ חַיִּים
אֲחֵרִים
עַל פָּנַי?

אולי תפסיקו
תפסיקו להתערב לי בחיים
תפסיקו להתעסק בעניינים שלא קשורים אליכן
תפסיקו להוציא אותי המגעילה
תפסיקו לפתוח דיון אם אתן יודעות מה הדעות
תפסיקו להפיץ שטויות
תפסיקו לדון אם אתן לא מוכנות לשמוע את הצד השני
תפסיקו לצעוק עלי בלי לשמוע אותי
פשוט תפסיקו

תיתנו לי ללכת בדרך שלי
לפי הערכים שלי
כי בסופו של דבר
אתן חברות שלי
ולא שום דבר מעבר
מוזמנות לייעץ
אבל תפסיקו להתערב

שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה, מִיָּם הַכְּאֵב
מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ
כְּמַלְאָכִים לְבָנִים,
נֶאֱמָנִים,
לַהֲגַנָּתוֹ

שַׁרְשֶׁרָאוֹת,
משׁוֹבֵבְוֹת כָּל נֶפֶשׁ,
מֵחֲרוּזִים שֶׁל יָגוֹן קָסוּם
שֶׁלָּעַד יִשָּׁאֵר זַךְ וְנָקִי
כְּלוּבָן הַיָּרֵחַ
נִכְרַכֹות אַחֲרָיו, לְשָׁמְרוֹ

(אַדִירֵי תֵּבֵל נִצָּבִים,
לְצַד הַפֶּלֶא הַגָּדוֹל
לְצַד, הַלֵּב.)

🌱

שוברת חומות. שוברת אחת אחת. שלא ישאר כלום מפעם. משתנה. פורצת גבולות. אומרים לה, לא. היא חושבת, כן.
יש לה כעס בלב. שמחכה שייתנו לה אהבה. אבל בנתיים. היא עושה הכל. מה שפעם לא העיזה אפילו לחשוב. שברה את כל האמונות שלה.
הולכת עם ג'ינס. ומלא עגילים בכל הגוף. מחוררת. הנשמה. צועקת לעזרה אבל.. לא מסכימה לאף אחד להתקרב. שלא ינסו לטפל בנשמה הפצועה. שיתנו לה לשבור חומות.


לא אמיתי.

תשתיקו את המחשבות
לכמה דקות
שאוכל לישון
ולקום כמו חדשה
לא אכפת לי שמחר יחזרו
אבל העיקר שעכשיו
ישתקו קצת
כדי שאוכל לישון

מחשבות - אשמח לשקט

שלום. הצצתי פה בכמה יצירות ובאמת התרשמתי מאיכות הכתיבה שיש כאן, לכן חשבתי שכדאי שאשאל כאן את האנשים את השאלות שלי...
אני ממש אוהב כתיבה, אבל אני לא כ"כ יודע איך להוריד רעיונות שיש לי אל הדף... איך עושים את זה? מאיפה מתחילים? מבחינת משקל איך שיר אמור להיות בנוי? חרוזים, עד כמה זה קריטי? מה חשוב שיהיה בשיר מבחינה מקצועית?
אני אשמח אם תוכלו לעזור לי ולהוסיף אפילו אולי כמה טיפים משלכם שנראים לכם חשובים לכתיבה...
תודה רבה!!

אדם בלי אהבה
הוא כמו
פרח
בלי שורשים
הנע ונד בארץ,
(הכאב)
ולא מוצא
נחמה

(אנא,
תגידו ליקרים לכם שאתם אוהבים אותם
עכשיו,
לפני שיהיה מאוחר מדי.)

💔