שולי נזרק לכותל.
כאילו נגמר כל המקום בכל מקום והוא פשוט נפלט למקום היחיד שעוד יכול להכיל אותו. אולי.
נתן מתחתן מחר.
הוא לא עצוב הוא רק לא יודע, לא יודע למה יש אנשים שמוקפים באור ואחרים כאילו הפסידו את התור לאהבה, מכל סוג.
הדרך פתאום מתארכת והוא מייחל שהיא לא תסתיים לעולם, שלא יצטרך לעמוד מול הכותל, מול ה' יתברך. מול הלבד שלו. לבד. לבד.
ילד קטן עומד בצד המדרכה. אנשים עוברים לידו, כמו שהם תמיד עוברים. מסתכלים, מסדרים את העניבה וממשיכים ממשיכים. ממשיכים כל אחד במסלול שלו. בקוצים שלו.
הילד בוכה, העיניים שלו גדולות ויבשות אבל שולי משוכנע שהילד בוכה והוא תוהה לעצמו אם הם באמת באמת לא רואים. האנשים. לא רואים את הבריכות הענקיות התכולות של הילד הזה שמאיימות להתפרץ.
שולי ניגש אליו. ''היי חתיך קטן, איפה אבא ואמא?''
העיניים של הילד נהיות גדולות יותר ובוכות יותר. עדיין בלי דמעות. הוא מושך בכתפיים.
שולי מביא לו יד. ''בוא, בוא נחפש אותם, אנחנו כבר נמצא''.
שולי לא יודע מה עושים עם ילדים שמוצאים ברחוב ואיך מוצאים את אבא ואמא שלהם אז הם פשוט מסתובבים חצי שעה ברחבת הכותל ובחוץ ואז הילד פותח את הפה בפעם הראשונה. ''כואב לי הרגליים''.
שולי מהנהן. ''אוקיי, בוא נשב''. והם פשוט מתיישבים על הרצפה במקום הראשון שהם רואים.
שולי שואל את הילד אם הוא רוצה סוכריה ואז הוא נזכר שאין לו בכלל סוכריה. פשוט בדכ כשמוצאים ילד ברחוב אז שואלים אותו אם הוא רוצה סוכריה, ככה נראה לו. הוא נושך את השפתיים באיחור, הילד כבר מהנהן נמרצות ושולי אומר בקול אדיוטי להחריד. ''אין לי.''
הוא פוחד שהילד יפגע אבל הקטן רק שואל בשקט ''אז למה אמרת לי?''
שולי רוצה להגיד שזה בגלל שהוא מטומטם ו---
ואז הוא נזכר שהעיניים של הילד הזה מדי טהורות ותמימות אז הוא חושב קצת באופן לא אופייני לפני שהוא עונה ''לפעמים רוצים גם דברים שאין, אז שאלתי אותך אם.. אם גם אתה רוצה משהו שאין''.
הילד מבין באופן מפתיע. ''כן. אני רוצה סוכריה וגם את אמא. ואין.''
שולי נבוך מעט. ''רוצה שנמשיך לחפש?''
''כואב לי הרגליים'' הילד אומר שוב באותו טון.
''אה. אז איך. איך נמצא?'' שולי כבר מתחיל להתחרט על הרגע שהוא הבטיח לילד שהם ימצאו את אבא ואמא.
הילד חושב. ''לפעמים כשנאבדים לנו משחקים אנחנו הופכים את כל הבית כדי למצוא ואז אמא אומרת שאנחנו רק מבלגנים יותר והבית נראה כמו ג'ונגל''
שולי מהנהן בעניין. ''אז מה אמא מציעה במקום?'' הוא שואל.
''לחכות, להסתכל. להתפלל. לא הכל תלוי בנו.'' הילד מחקה את אמא שלו באופן בולט.
המילים הבוגרות שנאמרות בקול של ילד בן שש מצליחות להצחיק את שולי. ''אמא שלך צודקת'' הוא אומר לילד.
והם ממשיכים לשבת בשקט. הרוח נהיית קרירה יותר ויותר והם קופאים בשקט. מחכים, מסתכלים. מתפללים.
כל אחד עם התפילות שלו, עם הציפייה שלו.
עם הגלות שלו.
''אריה..!'' אישה גבוהה עם מטפחת ענקית רצה אליהם פתאום, היא מחבקת את הילד חזק חזק ללב. ''איפה היית??''
''את חונקת אותי'' הילד מציין בשקט ואז עונה. ''את התפללת אז יצאתי החוצה קצת, היה לי חם בכל האנשים ואז לא ידעתי איפה היינו כבר''.
האישה נאנחת בחצי צחוק חצי בכי. ''נעלמת למלא זמן'' היא ממלמלת. ''מלא זמן''.
''אבל בסוף מצאת אותי. אמא. למה את בוכה?''
האישה מנגבת דמעות.''כן בסוף מוצאים''.
היא מודה לשולי שהשגיח על הקטן, שולי מבטיח שאריה ילד מקסים וגיבור והם נפרדים.
שולי יוצא מהכותל ומחפש פיסת דשא. כשהוא מוצא אותה הוא נשכב על הדשא, כמו שפעם.
פעם הם היו נשכבים על הדשא בגינה. אבא, אמא. ושולי אחד. שולי שאוהב את שניהם ושניהם שאוהבים את שולי ושום דבר נוסף.
זה היה קצת לפני ששולי הבין שאפשר לא לאהוב.
ואפשר לשנוא חזק ולא לראות שום כוכבים יותר.
עכשיו שולי מסתכל על השמיים. הם ריקים.
איזה קול בתוכו מתעקש שבשמיים אמור להיות כוכבים, ככה היה פעם.
הלוואי, ככה יהיה עכשיו.
בסוף מוצאים. הוא לוחש לעצמו.
ומחכה, ומסתכל. ומתפלל חזק.
ופתאום הוא רואה אחד, ועוד שניים.
ופתאום השמיים מלאים. וגם הלב שלו, מלא.
בסוף מוצאים. הוא מבטיח לעצמו.
בסוף מוצאים, דרך וחיים. ושלום.
ואהבה.
חול/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
