פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 206)

יום אחד
היא חזרה מהאולפנה
זאת הייתה תקופה שקטה
בלי פיגועים
היא ירדה בצומת הקבועה
עם כל הערבים
חייל הציע לה ליווי ליד כל הערבים
היא לא התנגדה
אחרי שעברה אותם
הייתה בטוחה שזהו
היא כבר בדרך בטוחה
אבל מסתבר שלא

היא עברה במעבר חצייה
עברה לבד
ברמזור ירוק
עברה בשקט
פתאום היא ראתה אותה מתקרבת
את המונית הערבית
אחרי שפנתה ברמזור אדום
היא ראתה את המונית
וברגע האחרון רצה למדרכה הקרובה
ב"ה המונית לא דרסה אותה
אבל עד היום
יש לה טראומה
מהצומת הקרובה
ומניסיון פיגוע הדריסה

מתחבא מאחוריו,
אוחז בכוח בגופו החסון
ועיניך, כמו טחו מלראות
שאתה נמלט אל רוצח,
רוצח ההמונים
זה שהורג את החלום שלך
ומשכנע אותך
שאתה אדם בלי עתיד
זה שקובר באדמה בלי להניד עפעף
תקוות וורודות ויפות כל כך
זה שמטביע שנים רבות של יופי וקסם
ברגע אחד,
בים , הכאב
תפסיק ילד, תפסיק לברוח אליו
ברח ממנו,
מהר.

(מתחבא הוא מאחוריו,
מאחורי, הפחד.🥀)

הוא גבוה ,
חסון, עם עיניים קהות,
לעצמם
מהלך אימים הוא
מכשף
את כולם
בקסם האפל,
(והפצוע)
שלו
והיא בורחת
נמלטת מהאש האנושית הזו
ששורפת כל כך
עד כלות
ולפתע ,
היא נחה מלרוץ
ומישירה
את פני הפרח העדין
שלה

"אני לא מפחדת ממך יותר"
היא אומרת
לו

(לדמות,
שבמראה.)

🌱

אור לוקחת את התיק הקטן והשחור שלה ויוצאת. רק תיק קטן, היא לא צריכה הרבה. פלאפון, אוזניות, סיגריות, מצית, מסטיקים, וטישו. הרבה טישו. היא נועלת את הדירה הקטנה שלה, דירה ירושלמית קטנטנה של פעם, והופ לרחוב החשוך והשקט. בר אמרה לה פעם שהיא לא מבינה איך היא מסוגלת לגור במקום כזה שקט. "אין פה אף אות חיים, את לא משתגעת ככה להיות לבד?" אז לא. אור אוהבת את הלבד הזה. כלומר, בדרך כלל. יש גם את הרגעים האלו שהיא חייבת עוד מישהו, ואז היא לוקחת את התיק השחור הקטן ויוצאת. היא לא חושבת לאן היא הולכת, היא פשוט נותנת לרגליים להנחות אותה. לאן שיובילו אותה, היא תלך. בסוף תמיד יש איך לחזור. היא מתלבטת אם להתקשר למישהו, להיות ככה ביחד ולא לבד ברחוב החשוך והקפוא הזה. אור שונאת קור. והחורף בירושלים, אוהו איזה קור. היא מתכווצת לה בתוך המעיל הגדול שהמוכר הבטיח לה שהוא מחמם כמו תנור ספירלה. לכי תאמיני למוכרים זקנים שעושים עלייך קופה. בפעם הבאה היא תברר טוב איפה יש מעילים מחממים באמת. טוב, מה עכשיו. היא מחליטה ללכת עוד קצת ואם היא לא תפגוש מישהו מעניין היא תתקשר. היא מדחיקה עכשיו את השאלה למי היא תתקשר. בינתיים היא הולכת. היא מגיעה לאזור של השוק. מחניודה הוא אזור שבו תמיד יש אנשים, אזור שבו קורים תמיד דברים מעניינים יותר או פחות, אזור שבו נמצאים גם אנשים מהשכבה התחתונה של המציאות. לא חסר פה שיכורים ונרקומנים. היא עוברת על פני קבצנים שמתחננים לתרומה של מטבע או שניים, ואיכשהו היא מוצאת את עצמה מתלבטת. מתלבטת אם לתת משהו. ממתי היא מתלבטת על דבר כזה בכלל?! ממתי היא מאמינה בצדקה? למה הראש המפגר שלה חושב על זה בכלל? הוא לא מבין שהיא עזבה את המקום הזה? ברחה הכי רחוק שיש רק כדי לא לחזור בטעות? תתפקס, היא פוקדת על המוח. תפנים שאני כבר לא ילדה טובה מאה שערים ששמחה על מצווה קטנה שמזדמנת לה. תקלוט, היא מסננת בתוך הראש, אני בחרתי להשאיר הכל מאחוריי. הכל. כולל הכל. היא מתרחקת קצת. איך תמיד בלילות היא מגיעה לנקודת השבירה שלה. הנקודה הזו שאחריה בא גל של בכי. בכי עצור וספוג בדם. בכי על מה שהיה ועל מה שעכשיו. לפעמים אפילו גם על מה שיקרה. אם קיים כזה דבר בכלל. היא חושבת. תמיד היא חושבת. אין גבול למחשבות שלה, את זה כולם אומרים לה. תעצרי שניה, תנוחי. לפעמים מותר גם לא לחשוב. רק להיות. פשוט להיות וזהו. אבל אור לא מסוגלת. המוח שלה רץ במהירות של רכבת על פסים. אפילו עם אותו סאונד. עכשיו היא חושבת על הבריחה. הבריחה מהחיים הקודמים. הבריחה מכל המוכר לעולם אחר. נכון, היא נולדה למשפחה שומרת מצוות. זה לא מונע ממנה לבחור בעצמה את דרכה שלה. אז היא ברחה. אחרי המוני שיחות, אינספור עונשים, ואפילו תחנונים, היא פשוט עזבה. שינתה את השם מאוריה לאור ופתחה בחיים חדשים. מי שיראה אותה לא ינחש מאיפה היא באה. עם הגופיות, הג'ינס הקרוע ואלף עגילים בכל מקום אפשרי. היא אהבה את זה. היא אהבה הופעה טיפה מוגזמת. למרות שבפנים בפנים, תמיד נמצאת האור הקטנטונת שרק מצפה לחיבוק ואהבה. אהבה. משהו שהיא תמיד רצתה לקבל, אפילו בלי להבין את המשמעות של זה. אף פעם היא לא קיבלה את זה. בבית היו רק הוראות, חוקים, ועונשים. הרבה עונשים. במיוחד לה, עם האופי המרדן שלה. אז נכון, הם אמרו שהם אוהבים אותה, מכל הלב, ושהם עושים את כל זה רק בשבילה ומתוך רצון להיטיב איתה. אז הם אמרו. היא מעולם לא האמינה להם, פשוט כי מתחת למילים הריקות הסתתרו רגשות אחרים. היא פשוט הרגישה שהם משקרים לה. אין כל כך איך להסביר את זה, היא פשוט הרגישה. עכשיו, בחיים החדשים שלה, היא כמהה לאהבה. אהבה אמיתית. כזו שלא צריך מילים בשביל להבין אותה, צריך רק להביט. להביט בעיניים, ולדעת. וזהו. פעם, באחד השיטוטים ברחובות ירושלים היא פגשה את בר. בר הייתה כמוה, גם היא "לשעבר", פעם ברכה, היום בר. גם היא לא נראית כזו שבאה מהמקומות היותר סגורים וחשוכים. מהרגע הראשון הן התחברו. הן הבינו אחת את השנייה כל כך טוב. במיוחד ששתיהן הגיעו מאותו רקע, הן הבינו. הן ידעו להקשיב. והן ידעו עד כמה כל אחת מהן צמאה לאהבה. והן נתנו אותה. בכמויות. את כל האהבה שהן לא קיבלו, הן הוציאו החוצה. אפשר לקרוא להן החברות הכי טובות. אפשר גם לא. כל אחד רואה זאת אחרת. טוב, אור החליטה שהגיע הזמן. היא מוציאה את הפלאפון הדפוק שלה (היא באמת כבר חייבת לקנות אחד חדש) ומתקשרת לבר. "אה אורוש, מה קורה? תגידי מה עושה? אה, את בעיר? סגור, חמש דקות אצלך. ניפגש אהובתי". איזו נשמה. תמיד אפשר לסמוך עליה. ושוב הראש מריץ מחשבות. איך זה קרה, שהיא נשארה ככה לבד. לכולם יש משפחה רק לה אין. רק המשפחה שלה רחוקה. כלומר קרובה פיזית, אבל רחוקה כל כך. במחשבות, באמונות, בהכל. יש לה שבעה אחים. שלושה בנים וארבע בנות. היא אהבה אותם. באמת. בעיקר את אחותה הקטנה. שירה. כשהיא עזבה את הבית שירה הייתה בת שלוש. עכשיו שירה בת שמונה. אור לא ראתה אותה חמש שנים. זה כל כך כואב לה, והנה הדמעות באות. הן מתחילות לנזול לה לאט לאט על הפנים, ותוך רגע הקצב מתגבר והופך לשיטפון. לעזאזל, היא צורחת בפנים, למה עכשיו. מי רצה שתגיעו בכלל. מי הזמין אתכן. השמיים קודרים ומתחיל לטפטף. את רואה, היא אומרת לעצמה, אפילו השמיים בוכים איתך. פתאום בר מופיעה משומקום. היא רואה את הדמעות ומתיישבת ליד אור. היא שולחת ידיים חמות ומחבקת. "מה קרה, נשמה יפה שלי? בואי ספרי, אני פה. מקשיבה". אור יודעת שבר מקשיבה. בר יודעת להקשיב טוב יותר מכל היועצות המתחנפות והשקרניות בסמינר. אבל עכשיו היא שותקת. היא עושה "לא" עם הראש. "מה לא? חמודה שלי, אני פה בשבילך ואת יודעת את זה". נכון. אור יודעת. טוב, נשימה עמוקה והמילים מתחילות לזרום לה מתוך הפה. "זה... זה... אני, אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לשירה, ומתגעגעת למציאות של משפחה נורמלית, ומתגעגעת לחיים. חיים אמיתיים". "מה חיים אמיתיים? מותק, אנחנו עכשיו בחיים האמיתיים. בואי תראי, הבאתי בקבוק, בואי תשתי קצת יעבור לך הגעגוע ותביני שאין למה להתגעגע". בר יודעת טוב מאוד שאור לא שותה. אף פעם. אולי אולי, מידי פעם, שלוק או שניים ולא יותר. מה היא חושבת לעצמה שהיא מציעה את זה בכלל? אור מתעצבנת טיפה. "תגידי בר, ככה חשבת לנחם אותי? עם בקבוק שיגרום לי לשכרון חושים? טוב שלא הבאת לי גראס. מה את חושבת לעצמך בכלל?" היא נעמדת. "אם אין לך יותר מה להגיד לי, אני הולכת". "בואי שבי רגע, יא חמומה. לא רוצה לשתות, אל תשתי. אני יודעת שאת לא שותה. שבי נו, יש לי מה להגיד לך. נו שבי." אור מתיישבת בחזרה. "את יודעת למה עזבנו?" בר פותחת. בטח שהיא יודעת. "את יודעת, נו. את יודעת טוב מאוד שבעולם של חוקים ועונשים אי אפשר לחיות. ואת יודעת טוב מאוד שבשביל דברים טובים צריכים גם להקריב. אז נכון, את מתגעגעת לשירה, ולמשפחה, אבל אל תשכחי שהם אלו שאמרו שאת השפעה רעה ושאת הורסת את המשפחה. אבל כמו כל דבר, גם לזה יש השלכות. את צריכה להיות גאה בעצמך, תרימי לעצמך על זה שהחלטת ובחרת את חייך בעצמך. נו מה את מדוכאת ככה, את תמצאי לך בן זוג, אתם תחיו ביחד ותהיו מאושרים ותשכחי כמה את מתגעגעת לעבר". אור מהנהנת בשקט. נכון, היא יודעת את זה. אבל... משהו פה לא מסתדר לה. למה, למה היא חייבת לשכוח את העבר? אי אפשר לשלב בין העבר להווה ולעתיד? אין שום אפשרות כזו, שהיא תקבל אותם, ובעיקר שהם יקבלו אותה? אחרי הכל, הם ההורים שלה, והם המשפחה שלה, ואין תחליף למשפחה. היא מעזה להגיד את המחשבות האלו בקול. בר שותקת. היא שותקת דקה. ועוד דקה. ואור רואה שגם לבר מתחילות לזלוג דמעות. קטנות, עגולות, מרטיבות. "את יודעת מה, אור? את צודקת. הלוואי שזה היה אפשרי. אני גם רוצה. אני גם מתגעגעת. ואני, במקום לעשות עם זה משהו מועיל, כל פעם שאני מתגעגעת - אני שותה. דפוקה. ככה אני. לשכוח, להיכנס לאופוריה וכאילו לחשוב שהכל בסדר. זה מטומטם, אני יודעת. זה לאבד את הכמות המועטה של השליטה שעוד יש לי. זה דפוק. אני דפוקה. העולם הזה דפוק. הלוואי שהורים היו מבינים שהילדים שלהם לא חייבים להיות בדיוק כמוהם. שמותר לאהוב גם מישהו שונה ממך. גם אם הוא עושה דברים הפוכים מכל האמונות שלך, גם אם אתה שונא את זה. אתה יכול לאהוב מישהו שונה. זה אפשרי. הלוואי, הלוואי שהם היו מבינים." אור ובר יושבות ככה, על ספסל ירושלמי באמצע שוק מחניודה, בחושך, רטובות מהגשם. הן מחבקות אחת את השנייה, ולוחשות אל האוויר הקר. "הלוואי".

הכאב כל כך חזק.
שמעדיפים לברוח, לשכוח, להדחיק.
פתאום זה מציף.
בגלים שמתנפצים אל הלב.
והמחשבות פתאום הופכות למילים
בשחור על דף לבן.
והלב נרגע. מתבהר. ויורדת שלווה מבפנים.

אבל למה
להתעלם
ולהיעלם
וללכת-רחוק
לבעוט ולהכאיב
לגרום לי לבכות
מתי
נהפך לך הלב
לאבן
מתי החלטת
לאטום אותו
לשנות
את המקום שלך
ממספר אחת
בלב שלי
למספר אחת
בלשבור אותו
בלשבור
אותי
למה שברת אותי?

ואני נמאס לי
לבכות
אני אוטמת
אותי
והופכת את ליבי
מלב שבור
ללב ---
מאבן.

ומחכה ליום
שיבוא אחד
ויקח אותו
יקלף את השכבות
הגסות
ויעטוף אותו
בחיבוק שיזכיר לי
אותך
וישכיח אותך
ממני
באותם רגעים
כי אני לא אסלח
על שהפכת,
גם את הלב שלי
ללב מאבן.

הַבָּבוּאָה
שֶׁמִּשְׁתַּקֶּפֶת בְּמֵי הַנָּהָר
נִרְאֵיתָ בְּעֵינֶיהָ
יָפָה כָּל כָּךְ
בְּגָוֶן עֵינֶיהָ הַיְּרֻקּוֹת
וּבַשַּׂעֲרָה הַבָּהִיר וְהַמְּתֻלָתָּל
עָצְמָתִית הִיא כְּאֵשׁ
אֲשֶׁר אֹמֶץ לִבָּהּ
נִכַּר בְּעֵינֶיהָ
הַמְּרַצְּדוֹת כְּלֶהָבָה
הַנִדְמֵיתּ כָּזוֹ
אֲשֶׁר
גַּם הַמַּיִם לֹא יְכוֹלִים לָהּ
הִיא בּוֹחֶנֶת אוֹתָהּ
בּהִתְפַּעַמוּת בִּלְתִּי נִגְמַרְתָּ
וְאוֹמֶרֶת בְּעֶצֶב
"בָּבוּאָה יָפָה,
הַלְוַאי
וְהָיִיתִי אַתְּ"


(כָּךְ אוֹמֶרֶת הִיא לַבָּבוּאָה
הַזָּרָה,
שֶׁבָּעֶצֶם
לֹא, בֶּאֱמֶת, זָרָה.)

💔

אני צריכה להקיא
את כל הדברים
שהייתי רוצה להכניס
כל החשקים,
דברים שיש--
לאנשים אחרים
דברים שעושים צביטה
כי אין אותם בנמצא
אני רוצה,
כל כך רוצה
ומרוב שגדול כל כך
אני פשוט..
מקיאה.

אתם יפים

יפים באמת

אנשים עם כישלונות,

חורים בלבבות,

אכזבות,

כעסים,

מחשבות רעות,

תסכולים,

הפרעות אחרות

אנשים אתם יפים!

אז עברה עוד שנה?
עוד שנה של לימודים. חברים. משפחה. חיים.
עוד שנה של שמחה. כעס. צחוק. עצב.
אני שונה. גדלתי. התבגרתי. השתנתי.
ובעיקר למדתי את החיים.
זה זמן לחשוב על מה שהיה. מה שיהיה.
זמן לעצור מהמירוץ המטורף.
מה השתנה בי? בעולם?מה אני רוצה להיות? מה השאיפות שלי? מה החלמות שלי?
איפה אני?

.יום הולדת.

אני שחקנית של החיים,

שמה על עצמי

תלבושת נוצצת

מסנוורת,

מסתירה את מה שבפנים.

מורחת אודם זועק

על חיוך שנמחק

ואת הפנים העייפות

מחביאה מתחת

מסכה זוהרת

 

אני שחקנית של החיים,

מחייכת כשצריך

גם אם בפנים

הכל שחור ומעיק

מסתירה את הדמעות

במסווה של איפור

ואת הרגשות

מחביאה בתוך שק אפל

 

אני שחקנית של החיים,

האנשים מסביבי

יוצרים את התסריט

ואני משחקת בו,

בלי דעה

בלי מחשבה

כי אני שחקנית,

של החיים

 

הפינגאן מתחמם. קפה שחור אל תוך השמים המתבהרים אט אט. זו השעה שבה חיי הלילה הרועשים נודמים, וחיי הנורמלים מתחילים.
מהגג בעיר לא קשה להבחין בשמש העולה, מבהיקה את עיני הדבש של יהודה.
הוא עוזב את כוס הזכוכית. כל בוקר כשחמה יוצאת מנרתיקה הוא יודע- זה זמנו לפתוח את נרתיקו.
הקשת יוצאת ושרף נמרח על שיערות הסוס.
הכינור מתכוונן, מכין עצמו לבכי, וכעבור רגע קצר הקשת כבר מחליקה על המיתרים.
מנגינה שקטה מפלחת את האויר, צלילים ענוגים נשפכים במגע קל של מיתר על עץ חלול, מטיילים בין קולות ציוץ הציפורים לבכי התינוק מהבניין ממול, בין קול האמבולנס המיילל מרחוק לפעימות ליבו.
ובואותו רגע יהודה מדמה שכל קולות העולם מתנהלים בדיוק מושלם לקצב הנגינה, שאם יקשיב טוב יוכל לשמוע את גלי הים בעכו משתלבים גם הם.

גלגל החיים, כך הוא קורא לה - מנגינה שתחילתה בלילה חשוך, מלווה את השחר בברכה, עד שנוגעת בשמיים בהירים.

כך נראים הם

האופים כולם

גרומים הריהם

וזו נחלתם

ידיהם לבן מלאו

וניחוח עוצר נשימה

הלזקנם תשאלו?

 

שחור וארוך

אלא מה?

 

מה קרה לעולם הישן
הוא בער כשנולדתי, היום עולה בעשן
לאן נעלם כל הטוב המתוק
התמימות הפשוטה, השמחה והצחוק

 

לאן נעלמו האנשים הטובים
היום הם רק בתמונות, ובכמה מכתבים
בשירים שקטים ובאנדרטות גבורה
גיבורים שלחמו בהיסטוריה שחורה

 

 

היכן אמצא אמונה טהורה
אנשי אמת וחסד, אנשי עטרה
איך אוכל לחיות ללא דרך ברורה
בתוך שאון אדם מתהלך

חסר מטרה

 

 

 

 

**המיזם ששואף למגר את בעיית הרווקות, בלי לחץ**

בעולם השפע החיצוני נדמה שלהצעות השידוכין אין סוף. על הנייר הכול פתוח ואפשרויות ההיכרות בלתי נגמרות, אך משום מה רוב ההצעות נשמעות לא רלוונטיות.

לכתבה המלאה בקבוצה החיובית רק 'דברים טובים לדתיים'- הצטרפו:
Log in to Facebook | Facebook

תופעת הרווקות הולכת מתעצמת לנגד עינינו ואינה מותירה לנו ברירה אלא למצוא דרכי גישה חלופיות אל החופה. ואולי הבעיה לא נמצאת בהצעות המונחות על השולחן אלא טמונה בכלל בשולחן עצמו. ולא, הטענה אינה שרווקים ורווקות אינם בסדר וטעונים תיקון פנימי. הכול בחיים עניין של הרגלים וכלים. להתחתן – זאת משימה שלמרבה האבסורד אף אחד כמעט לא מגיע אליה מוכן, וכל זוג שונה מרעהו גם ככה.

אף אחד לא מלמד אותנו איך עושים את זה. איך מקבלים את ההחלטה הנכונה, מה אמורים להרגיש, איך מתמודדים עם ספקות ואיך לחיות חיי זוגיות טובים.

עברתי תקופה לא פשוטה בכל השידוכים. בכל הזמן שלא הלך לי חשבתי שהבעיה בשדכניות ובכל העולם חוץ מבעצמי. אחרי שהתבגרתי, בגיל 25–26, אחרי חמש-שש שנות רווקות כשכל מי שסביבי התחתן כבר, גם מי שחשבתי שלא יתחתנו, הבנתי שכנראה הבעיה אצלי
שאלות כמו 'האם אני פנוי רגשית לזוגיות?' לא יכולות לקבל מענה מכיוון שהן אינדיבידואליות וקשות להגדרה. למשוואה נכנסים גם עניינים אישיים כמו דימוי עצמי וביטחון עצמי. ביומיום מסתדרים עם זה, אבל חתונה, הלו? לכו תמצאו ככה גאולה. כאן נכנס לתמונה המיזם החברתי 'פרויקט 252' של צוריאל גביזון וערוץ 7. המיזם מבקש לתת כלים שיסייעו לכל רווקה ורווק באשר הם להגיע ליעד החתונה בשלווה ובלי לחץ. אבל להגיע.

המיזם מספק ידע – שיעורים מקצועיים בשידור חי מטובי המרצים בתחום הזוגיות והנישואין. במרצים: שירת מלאך, גבי דניאל, ד"ר ציפי ריין, עידית שלו, מיכל וולשטיין, יצחק מנדלבאום ועוד. נוסף על כך כולל המיזם מערך היכרויות ומענה אישי בוואטסאפ מטעם מאמני חתונה. כן, יש דבר כזה.

צוריאל גביזון (33), העומד מאחורי המיזם, הוא כיום נשוי ואב לשניים המתגורר ב

לכתבה המלאה בקבוצה החיובית רק 'דברים טובים לדתיים'- הצטרפו:
Log in to Facebook | Facebook

צֵא מִן הַתֵּבָה, יֶלֶד
עוּף אֶל הַחַיִּים
אֲנִי מַבְטִיחָה לְךָ
שֶׁהַשְּׁתִיל שֶׁלָּךְ,
יַתְחִיל לִצְמֹחַ
לְפֶרַח יְפֵהפֶה
וּמְשְׁוֹבֵב עֵינַיִם
רַק, צֵא.

(צֵא, מִן, הַכְּאֵב, יֶלֶד.)

🌱

אני רוצה לספר לכם
מה עבר עלי מאז תחילת הקורונה
כידוע, סגרו את הבתי כנסת
ועברו למנייני רחוב
מכיוון שיש לנו חצר גדולה
הוחלט שיהיה אצלנו מניין
מה שאומר שמביאים אלינו ספר תורה

זה מדהים להיכנס לבית
ולראות מול העיניים ארון מכוסה בטלית
כשבפנים נמצא ספר תורה

בזכות המניין
נער בר מצווה עלה לתורה
אנשים בקבוצת סיכון הצטרפו למניין מהבתים
חגגו לחתן
הייתה תפילת יום העצמאות חגיגית
בשבועות הייתה תפילת ותיקין בנחת ועם ריקודים
כל יום היו 2 תפילות שחרית, למקדימים ולנוער
בפסח היה הלל חגיגי

לאחר שחזרו לבתי הכנסת
וחשבנו לסגור את המניין
אנשים ביקשו שנמשיך
מכיוון שיש מספר מסויים של אנשים שיכולים להיכנס לבית הכנסת

והמשכנו
ולא רק שהמשכנו
המניין גם שודרג מיום ליום
בהתחלה רק שמו בחוץ מגבוני חיטוי ואלכוג'ל
אח"כ שמו שם פח קטן
ביום שישי אחד מישהו הביא עיתונים
ועכשיו גם הוסיפו צילייה

השבת הייתה עוד בר מצווה
בחוץ מניין גדול עם כמעט 50 איש
ובפנים כמה נשים בודדות מהמשפחה
החתן בר מצווה היה מאושר
וכך גם המשפחה
אחר כך גם היה קידוש
והרב הגיע לברך
היה מדהים
המשפחה התרגשה
וכולם היו מאושרים

אבל כן,
גם היו פה קשיים
בשעות של התפילות לא יכולתי לצאת מהבית
היו פעמים שבאמצע הזום הייתי צריכה לעצור כי יש קדושה
היה אסור לישון בסלון
היה אסור להרים את הקול בסלון
אי אפשר ליסוע לשבת
אין אפשרות לאחר לתפילה אפילו בדקה

בקיצור, היו כמה וכמה קשיים
אבל עדיין - זה היה שווה את זה
שווה את המניינים הקרובים
שווה את המצוות
ושווה את הגמילות חסדים

לְהַרְפּוֹת
מֵהָאֲבָנִים הַלָּלוּ שֶׁדּוֹקְרוֹת
בַּלֵּב
וּמוֹשְׁכוֹת אוֹתָנוּ במנגינת עֶרֶשׂ
מְכַשֶּׁפֶת,
אֶל הַקֶּבֶר, הַקֶּבֶר הַטָּרִי
וְהָעַתִּיק כָּל כָּךְ
אֲשֶׁר עַתִּיקוֹת שֶׁל רוּחַ וְלֵב חָבוּיִים בּוֹ,
וְרוֹצִים לָצֵאת לֶחָפְשִׁי
בְּמָעוֹף עַלִּיז וְוָרֹד
לְהַפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָם,
ממערומיו
וּלְהַשְׁרוֹת מֵהַקֶּסֶם הַיְּפֵהפֶה הַזֶּה,
הבוסרי
כַּפְּרִי זהוב קָטָן
עַל אֵלֶּה
שֶׁשָּׁכְחוּ
שֶׁפַּעַם,
גַּם לָהֶם
הָיוּ, כְּנָפַיִם.

(לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵהַכֹּל, מִמְּךָ,
הַבֶּגֶד.)

🌱

בּוֹא וּנְדַבֵּר קָרוֹב
שֶׁאַבִּיט בְּעֵינַיִם
שֶׁאֶשְׁמַע אֶת הַנֶּפֶשׁ
צוֹחֶקֶת
שֶׁנְּשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת
יְסַפְּרוּ בְּקַלִּילוּת
עַל הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה
שֶׁבְּשֶׁקֶט
בּוֹא נְדַבֵּר קָרוֹב
נִתְכַּחֵשׁ לְאַדְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת
עַל נוֹסְטַלְגִּיּוֹת עָבַר
הָרוֹצוֹת לְהָכִיל
מְחַכּוֹת לָחוּשׁ אוֹתִי
מִתְרַפֶּקֶת

בּוֹא נְדַבֵּר קָרוֹב
בּוֹא נִשְׁתֹּק קְצָת פָּחוֹת
כִּי הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת 
הַדִּבּוּר הֶעָדִין
מַאֲחֶה הוּא
יוֹתֵר מַשְׁתִּיקוֹת

ואת הכוכבים האלה אני ראיתי.
שיננתי טוב טוב
שגם בלילה הקפוא הזה
שגם בשמיים האפלים
שמתוך החשיכה המסתורית הזאת
גם את האור הכי קטן אפשר למצוא
גם את הכוכב הפצפון הזה אפשר לזהות
אם רק מתעמקים חזק
ומאמינים שאפשר לתפוס זאת בעיננו

אז רק אגיד לכם דבר אחד,
זה בהחלט עובד,
בוודאות,
מנסיון.

 

פרח קטן באמצע המדבר

גדל לו שם בן הקוץ לדרדר

מסביבו הכל חול ושממה

אך בליבו רק רינה ושמחה

 

יום אחד רוחות סערו

גרגירים מסביבו רקדו

הקור איים אותו למוטט

והצמא אותו ביקש לייאש

הפרח חיפש לו מקום מפלט

וכך ביעף אל הים הרחוק נמלט

 

גם פה יש חול

ואף ים תכול

חשב לעצמו ברון

אקבע פה מקומי

בין הדקלים הנישאים

ואמשיך מכאן בחיי המאושרים

 

אך לעת ערב

עת הפרח עלליו סגר

הרגיש הוא הרגשה משונה

כזו שלא הרגיש כל השנה

 

מה יש לי פה לעשות

חשב לעצמו בלאות

מסביבי הכל פורח

ואילו אני כה קטן וזנוח

אין לי פה יופי מיוחד

כמו שהיה לי באמצע המדבר

 

איני נותן פה תקווה לאיש

פה אני סתם פרח רגיל

רק במקום של הקושי

יש בי כזה יופי

כדאי לי איתו להתמודד

עם החול בעניים

ואבק בידיים

כי רק שם מקומי

ושם תורם אני לעולמי

 

או אז חזר שוב למדבר

וחזר להיות שמח ומאושר

ואם תראו הפרח בשממה

תנו לו ליטוף קטן ותמיכה

כי הוא נשאר שם,

מאז ועד היום

מראה לעצמו ולעולם

שהנה הוא יכול הוא מסוגל

לעמוד בגאון מול השמש היוקדת

ולהתעורר כל בוקר לצמיחה מחודשת