פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 207)

אני בוהה מבפנים
ואני רואה חורף
ערפל
גשם
סופות רעמים
וכולי סחוטה
מתחננת למטריה
אבל העוברים ושבים
מתעלמים
הם שווים יותר ממני
לפחות כך הם חושבים
במחשבה שעוברת בראשי
ראשי סחרחר
וכולי סחוטה
מבפנים
והעוברים ושווים
לא יכולים לספק
מטריה לבפנים
כי אני עצמי כמעט טובעת
בשלולית שכבר מזמן ביצה
נאבקת למרות שאני יודעת
שזה רק מזרז את הטביעה
והשופט כה אכזר
כולם זרים פתאום
פרצוף פוקר מקצועי
אבל לא חילקו לי קלפים
כי אני ממילא טובעת
למה להשקיע...

פשטות,

הלוואי שהייתי פשוט דוגריסט ישר

דברים ששכחנו מרוב פשיטותם

יש לי געגוע עמוק לאותה פשטות

 אמיתית וכנה

לא מתפלספת אלא טהורה 

לא מזוייפת אלא אלא אמיתית

לא עקומה אלא ישרה ונכונה

כמה לא פשוט להיות פשוט

אם נקלף קליפה לקליפה

ונצלול לתוך מעבי הנפש

נגיע אל גרעין הנשמה

בה שוכן הדופק

נתחבר אל האור הפנימי

שם נגלה עמוקות

את אור ה'

השוכן בתוכנו

ומפכה ודורש ומבקש

"דרשתי קרבתך"!

המח הזה

המלא במחשבה

מחיה את השבה

שרוצה לשוב אל בוראה

מתוך מחיה שווה

שמחתה את הרע

ניקתה את השבילים

המסתעפים לנחלים

המתנקזים

מתוך השחור

בין בור לבור

מתוך מעבה הכאב והשכול

אל עולם

של נקיות

וקדושה...

 

השמש הזאת ששוקעת

מאחורי ההרים הרחוקים

וצובעת הכל באור אדמדם

מזכירה לעולם שעוד יום חלף

 

והאור שמתמוגג לאיטו

מסמל את כל מה שרצית לעשות,

את כל התקוות הגנוזות

והחלומות הנשכחים

 

אך הכוכבים שמנצנצים לאיטם,

מזכירם את כל ההצלחות הקטנות

את הליטוף הקטן על השכם,

את העידוד שלחשת בשקט

ואת החיוך שהגנבת למי שאף אחד לא ראה

 

כולם ביחד מצטרפים

לפסיפס מדהים של החיים

כי  לפעמים לא צריך לעשות דברים גדולים,

כדי לצאת מלאים

 

הדברים הקטנים, שהאדם עושה

בשקט, ובעוונה

הם שמאירים

כמו לילה מלא כוכבים

 

 

כבר תחילת תמוז

וכבר מבקשת להתרוקן

מתי אהיה במרחב שלי,

במרחב שלך,

כשאתכוון רק טוב

רק טוב 

אליך,

אתה עושה כל מיני דברים

ואני לפעמים מאשים,

רק לרעתי

רק

ואתה ממשיך להיות איתי,

אני במרחב שלי,

הפסקתי להאשים

לא אותך ולא ת'אנשים

רק להיות איתך

במרחב שלך....

 

 

 

 

ורקדנו שם בפעם האחרונה
רק הרחוב השקט הכיל את העולם שלנו
את הטירוף הזה בעיניים
שפשוט התמכר לטעם הזה של ביחד 
אז הוא מתכחש לכל הכאב
והגוף שלי קפא תחתיו כשהוא משך אותי לחיבוק ספונטני
הוא תמיד קופא כשנוגעים
ואחרי רגע פשוט שקעתי בידיים האלה שהחזיקו אותי ומשהו בי נמס
משהו בי כאב פחות ורצה שהרגע הזה ימשיך לנצח

 

הרגע הזה הפסיק
נכנסנו לחדר, ירוק של בית חולים, ירוק שאין בו חיות
הרגע הזה הפסיק והוא לחש לי שכל הדברים הטובים נגמרים בסוף
גם אני
גם אנחנו
ואני יודעת יותר טוב מכולם על דברים שנגמרים
אני בעצמי נגמרת
כך אמר הרופא
אז במקום לבקש את הרשות להתכחש למציאות פשוט ניצלתי אותה
ושירים בפול ווליום הוציאו את מעטה הפחד האחרון אחרי שנים של שתיקות
ואז נעצרה המוזיקה הקסומה של השתיקה
נעצרה גם המוזיקה שהכניסה קצת חיים במחלקה הריקה
נעצר העולם לרגע
ויצאו ממני אותם תווים נפלאים, אותה שירה קסומה שמחכה לפרוץ ממני
והקול שלי מילא את הכל
הוא שפך אור על החדר
על התקווה הסמויה שלא מדברים עליה
על הסבל, (סבלללל)
הוא שפך קצת אור על שנינו

ופתאום היה משהו שיכול להשלים אותי בכזו הרמוניה בלי השיתוק (בלי שתיקה)
בלי הניתוק (שבכל נשיקה 

(בלי פירוד, בלי פרידה?)
בלי הגוף שקופא, בלי העיניים המבועתות מפחד
בלי המוח שאפילו המחשבות שבו נרגעות
והקולות שלנו היו כמו ליטוף עדין מהחיים שתמיד רק הכו בי

 

אני זוכרת איך אהבתי שם 

 

בפעם הראשונה
והאחרונה
בחיי

 

 

 

 

(שקד.)

סופסוף סיימתי והחיים מתחילים להראות סבבות. רק כאב עמום בבטן שליווה אותי כל היום ולחץ כזה מתחת ללב. מתי הפכתי ללחוצה כזאת. באמת לא מתאים לי.

כואב לי מתחת ללב, תפוס לי שם כבר משבוע שעבר, כאילו הנשמה מושכת את העור שמתחת ללב מבפנים ולא משחררת. כאילו פספסתי איזה חלק מהותי בכל הלחץ הזה, כאילו שכחתי ללמוד יחידת חומר שלמה ואני אגלה אתזה רק במבחן.

ואני צריכה את מיה שתעסה לי את כל הגוף עד שאני אשכח את עצמי, ויש קולות שהיא מוציאה לא מהגרון אלא מהבטן, מהנפש, ממקור הכל. ממקור הקול. והיא רוכנת מעלי ומעסה ומעסה וישל לה ריח כזה של אשכוליות ושל זיעה, הריח הכי מרגיע בעולם, וכשאני פותחת עיניים אני לא מצליחה להבין איפה אני ולהכנע שוב לחומר לכאבים ולעייפות. רק הכסף שאני משלמת לה בסוף מעמעם קצת את זוהר האמת.

וכשאני יוצאת אני מרגישה כמו מלאך, חווה את הרחוב, את הרוח, את האנשים, הולכת במכולת בין אנשים לחוצים אבל הכל כל כך רגוע, אני לא מפחדת לעכב אנשים, לדבר לאט, כל היקום הזה דורש סובלנות, הכלה. 

כי אנחנו רצים , מפחדים מכל מילה, מכל צעד, והכל מהיר ומלחיץ ושטוח. אם נרשה לעצמנו להסס בהקלטות בוואצאפ, לחשב מסלול מחדש, להרגע. להרגע. להבין שבכל דבר יש עומק, שהטוב הוא גם רע, והרע הוא גם טוב, ואם רק תהיה לנו סבלנות לייקום ולעצמנו, נוכל לקרוא את כל הטקסט הזה מחדש. לאט יותר.

מיישרת קו מול ה'

זה מוציא ממני משאבים

גשמיים ורוחניים

מה בסך הכל עשיתי

יישרתי מעשים

ובשביל זה

צריך "זה א-לי ואנווהו

לקבל פני שכינה

לחזק האמונה

בתוך ליבי פנימה

מח שליט על הלב והכבד

להרים את החלקים הנמוכים שבנפש

ולשוט הלאה הלאה

אל החופש המיוחל

הקודש המושב

ליישר קו

עם ה' יתברך

 

דמעותי זולגות

זולגות דמעות

חונקות הגרון

נזכרות

באמא,בסבתא,

נזכרות

כי הציפור הייתה בכלוב,

מבקשת להשתחרר

לעוף למרחבי האושר הא-לוקי,

והדמעות נפגשות בתקוות,

נמרחות על הפנים,

מבקשות

ראיה א-לוקית

והרבה,

רחמים

 אני ממש רוצה להגיב לכם.

אבל לא תמיד אני יכולה מתי שאתם מעלים.

-בשביל להגיב צריך לקרוא כמה פעמים, לחשוב על המילים...

 

אז מתנצלת אם לוקח לי שבוע להגיב.

(לא תמיד אני רואה את כל הדברים שכתבו כאן אז סורי אם פספסתי משהו)

קיר גדול
עשוי מאבנים
עם כסאות ליד
וגם אנשים
מסתיר מאחוריו שטח קדוש
יש עליו מאות סיפורים
אמנם הקיר עצמו לא ממש גדול
אבל החשיבות שלו עמוקה
קיר שגורם לי לבכות
להוציא את ה"אני" האמיתי
קיר מדהים
קיר שאני מתגעגעת אליו
קיר שרק רוצה להיות לידו
לנשק אותו
להזיל כמה דמעות
קיר שאעשה הכל כדי להגיע אליו

ולא, זה לא סתם קיר
זה קיר של חומה
חומה של בית
לא הבית שלי
הבית של ההוא שלמעלה
הבית של הקב"ה
חומה של המקדש

כותל
מילה אחת
ארבע אותיות
וצמרמורת עוברת בי כשרואה תמונות שלו
כשמגיעה אליו הלב לא מפסיק לפעום
להזכיר איזה מקום קדוש זה
והשפתיים לא מפסיקות למלמל
גם מילות תודה
ובעיקר מילות בקשה
תחנונים
דמעות
רצונות
חלומות
והכל בזכות קיר אחד

מקום קדוש
הרבה יותר מסתם קיר
הכותל המערבי

ציפור הלב

פורשת כנפיה

מחפשת את עצמה 

ואת א-לוקיה

שורקת לעצמה שריקה הנשמעת לתוך 

נפשה

ועפה ,עפה למרומי

גנזיה

מה מחביאה היא מתחת לכנפיה

על מה שומרת

היא את מיטב

שעריה

את פחדיה

לא כן הוא

כי בתוך תוכה שוכן 

א-לוקיה

הצל משקף אותך
כמו דמות על האדמה,
כמו דמותך בחיים ואחר כך.
ואת רואה ועוצמת, וחונקת דמעות,
פן ירטיבו את חלקת אדמתך.

ואת הצד הנגדי
את לא מתאמצת לראות,
נכנעת למקום הבטוח.
פוחדת להסתנוור, מהברור מאליו,
מהמאיר לכל העולם.

כי ישנם אנשים בעולם הרגיל,
שחיים כאן תחת השמש.
דורכים בלי לשים לב
ולפעמים דווקא עם,
על האדמה הרכה הדוממת.

ואת כאן למטה,
מבולבלת לא מובנת.
מחכה ללטיפת הקרניים.
ועד שיבואו אלו, או אולי גם אחרי,
את עומדת דוממת.
בצל.

אתם רואים אותו שם?.
את הילד החינני עם השיער המתולתל המתבדר ברוח?
כן, הילד הזה שמחייך חיוך מאיר כל כך
שנדמה לשלהבת יפהפייה ומלאת עוצמה
כן, הילד הזה ששפתיו שרות אהבה טהורה כל העת ואין איש יכול לעמוד מולו

הילד הזה, שגם השמיים לא יודעים את קרעיו
העמוקים כל כך

הילד הזה, שהתהום , נשענת על גבו

הילד הזה שהוא
הצל של אחרים
אבל לא נותן לאף אחד , להתקרב
לחוש
את ,ליבו, הפצוע.

(תפתח את הלב ילד, תתן לו לצעוק,
כל כך הרבה זמן הוא חיכה ,לך.💔)

פֶּרֶק מִסְתַּיֵּם // תְּקוּפָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת
לָמַדְתִּי עַל עַצְמִי // פָּגַשְׁתִּי בְּמַהוּת
חַיִּים שֶׁל חֶסֶד וְתוֹרָה // עוֹלָם נָקִי, רָהוּט
מַעְיָן פְּנִינִים נוֹבֵעַ // אֵין דָּבָר שֶׁ'בְּטָעוּת'

בְּתוֹךְ הַיֹּפִי הַתּוֹבֵעַ // מַסְלוּל שֶׁל אֶתְגָּרִים
אַנְשֵׁי שָׁלוֹם וְטֶבַע // עֲמֵלִים וּמִשְׁתַּפְּרִים
טוֹב לָקוּם גַּם שֶׁבַע // אֶתְעַצֵּם מִמַּשְׁבְּרִים
מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַשּׂבַע // גַּם בְּלֵילוֹת קָרִים

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים // כָּל יָכוֹל וּמְיֻחָד
יַתְוֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ // וְגַם אֶמְצָא אֶת הָאֶחָד
בְּדִיּוּק וְלֹא בְּעֵרֶךְ // אֲמִתּוּת כֵּנָה בְּלִי פַּחַד
יֵשׁ דְּבָרִים עִם עֵרֶךְ // תְּפִלָּה מִלֵּב בְּרַעַד

אני רעה ואגואיסטית

אני טיפשה ושנואה

אני שונאת את עצמי 

אני מחריכה את עצמי להאמין בזה

וזה טעות

אני טעות

זה לא נכון

מכאיבה לעצמי

ופוצעת את עצמי

מפילה את עצמי 

אני כופרת ובוגדת בעצמי

אני בוכה את הבכי שלא בכיתי אז

אני צורחת את הצרחות שלא צרחתי אז 

אני טועה, אני צודקת

אני שונאת, אני אוהבת

אני מסתירה את ליבי

אני נועלת את עצמי

אני סוגרת את רגשותיי בתוך כלוב

אני שקרנית ורמאית

אני קנאית ותאוותנית

אני לא צריכה להיות כאן

זה לא מקומי

אני שקרנית..

וכל זה בלוף אחד גדול

כל זה הסתרה של היצר הרע

אני צריכה לצאת מזה 

כי זה לא אמיתי 

אני יהלום

יהלום שמצופה בבוץ

יהלום יקר שרק צריך ליטוש

יהלום, פשוט יהלום

ייאוש

נמאס לי לנסות לבטא בעדנה את מה שאני מרגיש ,

לא אכפת לי אם המאזין הפעם אכפתי או אפילו רגיש ,

 מתחשק לי לשאוג לצווח את כל תסכוליי, לירוק אש ,יתפוצצו כולם,

אני סובל אז שהעולם יסבול גם, קצת יזדהה איתי מה יש?!, הגיוני נעלם.

לחץ בצלעות ,האוויר תקוע שם ,

יש סיכוי למדא \מישו\ עזרה שנים שהבן אדם לא נשם

אולי לפני שגילית שהעולם קצת גדול עלייך מדי גדול,

 אז נשימתך אט אט החלה לחדול,

איך איך למען ה' האדם בן ה80 עדיין שפוי,

 ככל שאתה גדל מרגיש שלעולם לעולם לא תהיה אפוי 

הַלְּוַאי
שֶׁהַכֹּל הָיָה
בְּעֶצֶם,
רְעָשִׁים
קְטַנִּים
וְחַסְרֵי מַשְׁמָעוּת
שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים
כַּמָּה אֲנַחְנוּ
כְּלוּם
שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים
לֹא לְהִשָּׁבֵר
מִכֹּל
חֲתִיכַת
כְּלוּם.

שבת
3 אותיות
משמחות
שומעת את זה ומתמלאת שמחה
מתגעגעת לרגע הזה כל השבוע
מחכה שיגיע
מחכה לנחת
מחכה לרוגע
מחכה למנוחה
מחכה לשקט

וגם מחכה
לראות את החניכות
להעביר פעולה
להרגיש שייכת

רוצה להאריך את השבת
לכל השבוע
רוצה שהרוגע של שבת ישאר
רוצה שהשקט ימשיך
רוצה להיות גם במשך השבוע בנחת

אבל בנתיים
שבת מתקרבת
ואני הולכת להתכונן
ליום הזה
שמגיע כל שבוע
ומשמח מחדש כל פעם

שבת
כמה טוב שבאת

שבת שלום!!

מבחוץ היא שמחה
מחייכת לכולם
מאירה פנים
מאושרת

אבל בפנים
הלב בוכה
קשה לה
היא רוצה לבכות
להוציא את הדמעות
אבל אסור לה
כי היא צריכה להראות לכולן שהיא שמחה

אבל היא רק רוצה
שיעזבו אותה בשקט
שיתנו לה לבכות

ואני מפה
שולחת לה חיבוק חם
כי יותר קשה להסתיר
מאשר להוציא

האולפנה נראית טובה,
הבנות נראות מקסימות,
הצוות נראה חייכני,
המקום נראה נפלא,

 

רוצה ללכת לשם,
רוצה לעבור לשם,
רוצה להיות שם,
רוצה ללמוד שם,

 

אבל יש לי תחושה,
תחושה לא טובה,
תחושה נוראה בשבילי,
תחושה שאני לא אתקבל,

 

לא רוצה לאכזב חברות,
לא רוצה לאכזב אחיות,
לא רוצה לאכזב אנשים,
לא רוצה לאזכב את עצמי,

 

לא רוצה להרגיש כישלון,
לא רוצה להרגיש ביזיון,
לא רוצה להרגיש דפוקה,
לא רוצה להרגיש דחויה,

 

אז למה הלכתי,
אז למה נסעתי,
אז למה ביררתי,
אז למה נדנדתי,

 

רוצה להאמין שזה לא סתם,
רוצה להאמין שהיה איתם,
רוצה להאמין שאתקבל,
רוצה להאמין שזה לא היה מסרבל.