פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 208)

שיערכם חירשו כתלם-

שבילי לבן, פס ופס

יהפכו חיש-קל כל עלם

לגבר מסוקס.

רוצה שיבינו גם אותי
רוצה שיתחשבו בי
רוצה יחס
רוצה להיות חלק
רוצה להרגיש שייכת
רוצה להיות חלק מחבורה דוסית
רוצה לגדול באזור דוס

נמאס להיות עוף מוזר
נמאס להיות לא קשורה
נמאס לחשוב לפני פעילות אם שייך או לא
נמאס להיות הדוסית היחידה

זה קשה
לא קל
לא מסוגלת לחזור מבואסת כל פעם
לחזור באמצע כי לא שייך
לסתום אוזניים כי זה שירים שלא שומעת

תתחשבו בי
תבינו אותי
תבואו לפעמים לקראתי
קשה לי להיות עוף מוזר

 

(סיימתי לפרוק, יכולים להתעלם)

נתן מרגיש שהוא נחנק.
הוא סוגר את הגמרא בנשיקה זריזה כזאת ובורח החוצה, הוא לא רואה כלום רק פתאום הוא מרגיש כאב חד כשהוא מחליק לתוך שלולית מעורבת מים ובוץ.
אחח.
הוא מנסה להתרומם ונכנע לכאב.
נשאר לשבת, מחבק את עצמו.
נכנע לכאב.
לכאב ההוא שמשתולל בו כבר כמה ימים, מתקרב ובורח, מתערב וצורח. מעיף אותו למעלה ושוב.
מרסק.
חתול עובר לידו, מרחרח. נתן מוציא מכיס המעיל לחמניה מקומטת, הוא פותח אותה ומוציא את הנקניק.
''אני אקח את הלחמניה ואתה את זה, אוקיי?''
החתול מסכים כנראה. שניהם אוכלים.
החתול מסיים ראשון.
''היית רעב?'' נתן מביט עליו ברחמנות.
החתול מסכים כנראה ושניהם שותקים.
''גם אני רעב'' נתן לוחש פתאום. ''רעב לאהבה.''
הוא אומר את זה ונושך את השפתיים, מתוסכל. הוא מהדק את החיבוק סביב עצמו.
זה לא אהבה, משהו אחר.
משהו אחר חסר.
''אני חסר'' הוא מרים עיניים למעלה.
''אני חזק ובטוח, אני משענת לכל הנשמות האבודות, ואני חסר. ח-סר'' הוא אומר את זה בתיסכול שהולך וגובר ממילה למילה.
'אני חסר בית.'
המחשבה הזו נדחפת לו בין כל הבלגן שבלב, והוא פוחד לתת לה להאמר, אז הוא מנער את הראש מבוהל. היא חוזרת, כמו כל המחשבות המציקות והנכונות. היא חוזרת.
''אני חַסֶר מקום'' הוא אומר בשקט ואז קם בהחלטיות. הרגל כואבת קצת עדיין אבל הוא מתעלם ממנה.
''קישטה.'' הוא אומר לחתול שמחכה לעוד נס בדמות נקניק שנשאר מהצהריים.
''קישטה כאב. קישטה מחשבות. קישטה חתולי רחוב. אני הולך למצוא לי בית''.
החתול בורח, מבועת.
נתן כבר לא.
הוא הולך לכותל.
''ה' יתברך'' הוא לוחש. מצמיד את הפנים לאבנים.
''בראת אותי ככה, ילד בודד שאין לו אבא אלא אתה. ילד שנשרט את כל השריטות ונשבר בכל המשברים בלי אבא להניח עליו ראש, להבטיח שהפחד יגמר.
אני לא מבקש ממך כלום, רק למצוא מקום בעולם הזה. בתוך הים הטורף הזה.
תן לי פיסת שלווה, אי של שפיות. של חירות.
אי של אני.
של נתן שהוא לא גיבור ולא צדיק. רק נתן. רגיל.''
הוא מניח לכתפיים שלו, היציבות והחזקות תמיד, להתכופף לתוך הכותל. מניח לעיניים שלו הממוקדות, לטייל באוויר עד למאחורי החומות.
''אבא תעזור לי לשבור את החומות,
לבנות מהן בית.
מקום.
לבנות מקום שאפשר להתפרק בו.''
אחרי זה הוא מוציא פתק קטן בצבע צהוב מהכיס ועט שחור והוא כותב.
'נתן בן מרים שמחה. שיקים בית, יהודי אמיתי עם אשתו הצדקת, המיועדת לו משורש נשמתו'
על הדף פסים ואותיות.
שבאו בכל כך הרבה עמל.
הוא מחייך למילים הפשוטות ואז מתרצן ומוסיף למטה בקטן, בכתב מכווץ כזה.
'בקרוב.'
בקרוב אני אפסיק לברוח, להתרסק אל הפחדים.
בקרוב אסכים לפתוח דלת.
להיכנס הביתה.
קישטה חתולי רחוב. קישטה.



דברים שאנשים זורקים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

לא ראיתי אותך הרבה זמן...
אני לא אשקר
לא התגעגעתי
אבל זה כן היה חסר
הדו שיח של שתינו
שכל מילה שיוצאת מפיך
גורם לי להתכווץ בכאב
התגעגעתי לכאב הזה
התגעגעתי ליופי שלך
חסרת לי
אבל אליך
לא התגעגעתי
התגעגעתי למבט הזה
שרק לידך יש לי
של חוסר אונים מוחלט
התגעגעתי אלי
כשאני לידך
כי אני הכי כואבת לידך
אני מקופלת בתוך עצמי
ואני מנסה להגן
אבל לידך
אין מסיכות
אין שקרים
רק העיניים שלך
שרואות אותי
קוראות אותי
בהבזק של שניה
וכבר רואים עליך שמה שעובר עלי כבר לא סוד
אני גם יודעת
שמעולם המטרה שלך לא הייתה לעזור
אבל אני יודעת
שעכשיו זה כן
אבל עכשיו
אני לא יכולה להתמודד עם עצמי
אז אני צריכה להתרחק ממך עכשיו
הנוכחות שלך פוגעת בי מדי
ואני צריכה את המסיכות כדי לשרוד

הַכְּאֵב מָצָא מִפְלָט בְּלִבּוֹ
וּבָנָה שָׁם בַּיִת,
בַּיִת בּוֹ יוּכַל לִפְשֹׁט אֶת הַבֶּגֶד
שֶׁמַּסְתִּיר אֶת הֶחָלָל
שֶׁנִּפְעָר בּוֹ,
הוּא נִשְׁאַר קָרוּעַ,
חָלוּל
(וַעֲדַיִן, מְחוֹלֵל)
פָּנָיו הַחִנָּנִיּוֹת
כְּמוֹ סָפְגוּ אֶת דִּמְעוֹתָיו,
שֶׁבָּרֹאשׁ
וְנָתְנוּ לָהֶן לְהַשְׁקוֹת אוֹתָן
אַט אַט
מוֹלִיכוֹת בָּהֶן
מַאֲגָרִים נִשְׁפָּכִים שֶׁל כְּאֵב,
וְכֹחַ.

(כֹּחַ שֶׁיָּכֹל לִהְיוֹת
רַק,
לְלוֹחֲמִים.)

🌛🌜

אם נקלף קליפה לקליפה

ונצלול לתוך מעבי הנפש

נגיע אל גרעין הנשמה

בה שוכן הדופק

נתחבר אל האור הפנימי

שם נגלה עמוקות

את אור ה'

השוכן בתוכנו

ומפכה ודורש ומבקש

"דרשתי קרבתך"!

המח הזה

המלא במחשבה

מחיה את השבה

שרוצה לשוב אל בוראה

מתוך מחיה שווה

שמחתה את הרע

ניקתה את השבילים

המסתעפים לנחלים

המתנקזים

מתוך השחור

בין בור לבור

מתוך מעבה הכאב והשכול

אל עולם

של נקיות

וקדושה...

רוצה חופש משמעותי
רוצה חופש עם סיבה לקום מוקדם
רוצה חופש שאלך לישון עם סיפוק
רוצה חופש עם תעסוקה חיובית
רוצה חופש עם התעלות רוחנית
רוצה חופש של רכישת חברות חדשות בכיתה החדשה
רוצה חופש של שמירה על קשרים
רוצה חופש של התקדמות בלימודים
רוצה חופש של פיתוח כשרונות
רוצה חופש של ניתוק מהבנות שרעות אלי
רוצה חופש של הכרת הארץ ברגליים ולא רק בתמונות
רוצה חופש של התעמקות בשם שלי
רוצה חופש של מפגשים חברתיים
רוצה חופש של עשייה

ועכשיו רק נשאר
להכניס הכל לדף קטן
עם משבצות

עם ריבועים קטנים

וכמה תאריכים
ולראות איך למרות החלומות
ולמרות התכנונים שאין לי שליטה עליהם
עדיין יהיה לי חופש טוב
חופש משמעותי

הסיפור:

 

 

שלושת האנשים בגלימות השחורות עמדו ליד "מעלה-גרה"[הכינוי של ראובן]-הוא חייך אלי ברשעות ואמר לי: "תחזיר לי את האבן ואשחרר אותך!"

סנטרי נשמט והתחלתי להזיע "איך הוא יודע על האבן?" שאלתי את עצמי.

 

איך הגעתי למצב הזה?

הכל התחיל כשרציתי ללכת למכולת לקנות לעצמי קולה-זירו-מנגו ,הגעתי למכולת והופתעתי לגלות שבמקום המכולת היה רק עמוד בודד שחור עם דגל שחור עם ציור של חתול לבן הסתכלתי סביב, שיפשפתי את העינים, בדקתי שאני לא הוזה והופתעתי לגלות ש...

 

אני ימשיך מישהוא  

גם אם הולכים לאיבוד

והעלים נושרים לכל עבר

תמיד העץ יחזיק את עצמו ויבנה את הגזע

הוא יהיה יציב

תמיד יצמחו עלים חדשים

ויתחברו ליציבות ולשורשים

המתחיים כל הזמן

האור המואצל

ייצמד לקו החיים

ויהיה מרוכז

יחזיר את כל מה שהתפזר

ויצמיח מחדש

אור חוזר

א-לוקים היה פה

לפני שברא את כל העולמות

היה אור גדול

היה טוב מוחלט

אח"כ צמצם את עצמו

כי אנו לא מספיק נקיים 

בשביל להכיל את כל האור הכביר הזה היה שבירת כלים

התפזר האור שהתערבב עם הקליפות

ואז נכנס החושך

באים צדיקים

מקרבים את האור שהתפזר אל הקו עד שהוא מתעבה ומאיר לכל העולמות

והקליפות נשארות כפגרים מתים

ואנו הופכים לצדיקים

לרע אין מציאות

והאור אם הצלחנו,

הופך להיות נצחי

די עם זה
את יודעת
את יודעת שלא באמת אכפת לך
את יודעת שזה לא משנה
ואז מה שאין לך איפה לעשות שבת?
ושהעולם שלך קרס?
ושהיית לבד בבית כל השבוע?
את יודעת שזה פשוט העלה את מה שהיה עמוק בפנים
ולא יצר שום דבר חדש
את יודעת את זה עמוק בפנים
מאז שאת בת תשע
את יודעת שאין מצב שתגידי את זה בקול
ושעד עכשיו אפילו לא כתבת על זה...
את יודעת
אבל את מתעלמת
כי להכיר בזה
ידרוש ממך יותר ממה שיש בך
להכיר בזה ידרוש ממך עבודה
ועבודה דורשת כח
וכח זה מצרך נדיר שאין לבזבז על זוטות כמו עתיד
עתיד
אני זוכרת שהאמנתי בו
זה לא היה מזמן שאמרתי לה שיהיה טוב
במטון שקול והגיוני
אני מתה לדעת מה עישנתי באותו היום
למה אין מצב לא הזיתי
חח עתיד
חלמתי על עתיד של קריירה
אבל אפילו אז לא העזתי לחשוב
על עתיד עם הדבר שאין לנקוב בשמו
אולי עם כלב
חתול אם אני עצלנית
אבל לעולם לא הדבר ההוא
החלום האסור
הדבר שיפרק אותי אם אעז
רק לנסות
רק להעלות על הדעת
אסור
אז אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב
מכחישה
אבל אל תגלו
זה סוד

נִשְׂרַךְ אַחֲרָיו, מְרוֹקָן
חֲסַר דַּעַת
נִסְחַף אֶל צְלִילֵי הַקֶּסֶם, הָאָפֵל
שֶׁלּוֹ
עַד שֶׁנֶּאֱבַד אֶל תּוֹכָם
חָלוּל,
מֵעַצְמוֹ.

(הַאִם יוֹם אֶחָד הוּא יִגָּמֵל,
מֵהַקֶּבֶר?)

 

הרהורים: למה הזמן הוא אין סופי וכל כך יקר למה הוא לא ניתן לשינוי להזזה לעיוותים?!?

או ואלי דווקא משום כך הוא יקר כי הוא אין סוף וכי אנחנו תמיד מחפשים שלמות אין סופית ?!  
 ואולי כמו במימד החמישי שאם נגיע אליו לא נבין כלום ואם נבין משהו זה היה איך אפשר אעפס לנסות להשתמש בו...אנחנו ככה לא יכולים לקלוט מה זה הדבר הענקי הזה שנקרא זמן ואולי שנגיע לאמת נבין מה זה באמת זמן או אולי לא נבין לעולם?

איך להתחבר לקדושה

אהבת הארץ

לאהוב את ה' שנתן

לנו את הארץ הזאת

ולאהוב את הקדושה שבה.

ולחבר קדושה לארץ

זאת קדושת ארץ ישראל

אהבת העם

זה לאהוב את ה' שנתן

לנו עם כזה

ולאהוב את הקדושה שבו

ולחבר קדושה לעם.

זאת קדושת עם ישראל

אהבת ה'

זה לאהוב כל דבר

שה' נתן

לאהוב את הקדושה שבו

ולחבר את עצמי

לקודשא בריך הוא

זאת קדושת הקדוש ברוך הוא שבתוכך

כך תתחבר לקדושה

"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

 

איש של דיו קראתי לו
מותיר רק שובל של מילים
מחשבות, תובנות בשירים וקטעים,
מספר על ימים לא קלים

 

מנתח מידע, מעבד רגשות
מבקש רק היסטוריית כתיבה נעלמת
מבטא בפשטות חוויות ותחושות
שתיקה ארוכה, על הדף מדממת

 

מהנדס אותיות, מדייק את עצמו
משכתב את מוחו הרועש
מחושב, מאורגן, הוא חושף רגשות
לנמשל (-הוא עצמו) מתכחש

 

איש של דיו קראתי לו
מילים פשוטות בכתב מסורבל
אחד ביישן, מבכר הוא שתיקות
משפריץ לב דיו בכאב מבולבל

 

והוא ביטא את עצמו עד שנגמר
מותיר רק דפים עמוסים
איש יקר ואהוב, עוד אדם שעבר
אמת שקטה בדפים הרוסים

 

 

שמש בגבעה זורחת ומחממת.

יש רוחות. לא חזקות מידי אבל גם לא חלשות.

הם החליטו שהיום בונים מהר את הבית.

רועה ישראל מחזיק את הפטיש ביד אחת והמסמר ביד שניה.

הוא נזכר באותה הפעם שישב עם דוד.

היה קר באותו יום והם ישבו בחוץ, והוא שפך.

שפך את הנקודות הכי כואבות, את הפחדים הכי גדולים.

למרות שפחד. הוהוו כמה שפחד.

ודוד הקשיב. הוא יודע להקשיב.

לא חשב שאי פעם הוא יגיד למישו ממה הוא מפחד, כמה הוא מפחד אבל הנה, הוא הצליח. רווח לו.

נגמרה השיחה.

דוד שם יד על כתפו. יד עם הרבה אהבה והשתתפות, הסתובב והלך.

רועה ישראל נשאר להביט על ההרים, לבד.

בום. הפטיש פגע בטעות גם ביד.

קצת כואב.. לא נורא.

מחזיק את המסמר, טיפה מיישר.

נזכר באותה הפעם שישב עם שלמה.

היה נעים והם ישבו בחוץ והוא סיפר.

סיפר על הרגשות ההכי מפדחות, סיפר על המחשבות ההכי אישיות.

למרות שהתפדח. הוהוו כמה שהתפדח.

ושלמה הרגיע ואמר שזה בסדר ולגיטימי. הוא יודע להרגיע.

לא חשב שאי פעם יגיד למישו על מה הוא חושב, על מי הוא חושב אבל הנה, הוא הצליח. רווח לו.

נגמרה השיחה.

שלמה שם יד על כתפו. יד עם הרבה הבנה והגעה, הסתובב והלך.

רועה ישראל נשאר לחייך ולחשוב, לבד.

בום. הפטיש פגע בטעות גם ביד.

קצת כואב.. לא נורא.

מחזיק את המסמר, טיפה מיישר.

נזכר באותה הפעם שישב עם נריה.

היה שמש וטיפה רוחות והוא שיתף.

שיתף בנפילות ההכי מכאיבות, שיתף בירידות ההכי לא נעימות.

למרות שהתבייש. הוהוו כמה שהתבייש.

ונריה חיזק. הוא יודע לחזק.

לא חשב שאי פעם יגיד למישו במה הוא נפל, כמה הוא נפל אבל הנה, הוא הצליח. רווח לו.

נגמרה השיחה.

נריה שם יד על כתפו, יד עם הרבה קבלה וחיזוק, הסתובב והלך.

רועה ישראל נשאר להתמודד, לבד.

בום. הפטיש פגע בטעות גם ביד.

קצת כואב.. לא נורא.

מחשבות וזכרונות רצים לו בראש ומוציאות אותו מריכוז.

הפטיש פוגע בטעות גם ביד.

הרבה כואב.. לא נורא.

המסמר נתקע במקום הנכון.

הוא לוקח צעד אחורה ומסתכל על הבית, על המסמרים התקועים.

על כל המכות שקיבל והכאיבו לו

שהנה, בזכותם, יש בית.

יָפָה שֶׁלִּי,
אַל תְּפַחֲדִי , מֵהַפַּחַד
תְּחַבְּקִי אוֹתוֹ חָזָק חָזָק ,
זִכְרִי כִּי
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
גַּם הוּא,
כְּמוֹ כֻּלָּנוּ
יֶלֶד פָּצוּעַ,
אָבוּד
לַטְּפִי אוֹתוֹ אֲבָל אַל תִּתְּנִי
לוֹ לִכְבּוֹל אוֹתְךָ אֵלָיו
אַט אַט
בעבותות עָבִים וּמְדַכְּאִים
שֶׁל יִרְאָה

(זִכְרִי, פְּצוּעָהּ אַחַת
כִּי הַיָּחִיד שֶׁאוֹתָם
שְׁחֹרֵי נֶפֶשׁ אוֹרְגִים בְּרֶשֶׁת הָעַכָּבִישׁ
הָעֲדִינָה
זֶה אֵת עַצְמָם,
מִלָּעוּף.)

🥀

ואני מרגיש שיש לי כשרון מסוים לנושא (הלחנות) איך אפשר לפתח את זה?

אני מנגן בקלרינט...

תודה

מחילה. רציתי להיות טובה. מדממות האותיות בדם שחור, מלוכלך. האותיות מוצאות את עצמן, שוב, בפח.

ופתאום דחף לא מוסבר מזנק אל הרגליים, והן, בלי לשאול, מתחילות לרוץ. השמיים בסך הכל שחורים, ריקים מכוכבים. ודי ליפייף את המציאות, מותר לראות את האמת ככה, איך שהיא, בלי כל המחיצות הבנאליות האלה, ומותר לפגוש בה גם אם היא הלכה לטייל עם הכאב.

אויר משוחרר, פתוח, משב קליל של רוח, הראש מתחיל להתייצב, להרגיש קצת בטוח. הידיים ממשיכות לרעוד, העיניים מבקשות תעופה, בלי הפסקה.

היא צונחת על הגבעה, גבעת החול הפרטית שלה, נסתרת מעיני כל, ולא, לא אכפת לה שהשיער שלה מתמלא בחול, גם לא הבגדים. היא עוצמת עיניים והנשימות שלה שורקניות, כל כך שורקניות. כל השרירים מכווצים, לא רוצים להרפות. כשהיא פותחת את העיניים, היא מעבירה אותן מימין לשמאל, כלום לא השתנה, אף אחד לא שם לב. החול עוטף אותה, גרגירים קטנטנים גולשים לתוך הסנדלים, בין האצבעות, לא אכפת לה. לא אכפת לה מכלום עכשיו. ולמה היא מרגישה ככה כשהיא יודעת שהשם יתברך פה לצידה? למען ה'. רע.

'היי.. אבא?' היא לוחשת

'רציתי להיות.. טובה! באמת!'

היא מחכה בסבלנות, לבכי, לדמעות חמות ועדינות שמתגלגלות בין הריסים, שמלטפות את הלחיים.

היא מחכה.

לוקחת אוויר,

היא עדיין מחכה.

'רצי..תי..' בקושי יוצא ממנה משהו, רק מן קול מרוסק, מפורר

התנשפות. עוד אחת.

'אנ..י ר..וצ..ה' קשה לה לנשום

'א..ני  רו..צ ..'

שברי מילים.

'א..ב..א' מעולם לא היה קול כל כך חלש

'קש..ה ל...י' אוויר פנימה, 'אב..א..לה..' נשיפה חזקה מדי, היא מתרוקנת.

נשימה. נשיפה. פעם אחרונה-

'א..ב..'

הזיעה מתחילה לכסות את המצח

'אב..א' הידיים נרגעות לאט מהרעד הבלתי נשלט, הנשימות כבר לא נשמעות, עכשיו היא פשוט גוש של חול,

'רק.. ר..צי..תי.. ל..היו..ת  ט..ו..ב..ה'

רק השפתיים זזות, מחילה.

הולכת על חבל דק

בין השמחה לעצבות,

מנסה לשמור על שפיות

ולהיזכר במשמעות

 

הולכת על חבל דק

בין שני עולמות

מנסה לשמור על יציבות

ולא לאבד את התמימות

 

הולכת על חבל דק

זה כלל לא פשוט

מסתכלת קדימה, למטרה

ולעולם לא לקרקע הרחוקה

הולכת והולכת,

כבר שכחתי מאין באתי

ולאן אני מתקדמת

איבדתי את עצמי

באיזה נפילה בדרך

העיקר שאני ממשיכה ללכת