שרשור חדש
יומן בוקרמציאות.
10 וחצי אני עדיין על המיטה , שקועה בטלפון החדש , אוחזת במידע כמו בחיים. אתמול נרדמתי ב6 בבוקר, והתעוררתי ב8 , עם אנרגיות כאילו ישנתי לילה שלם. אני מבודדת מבני אדם, מידי פעם פוגשת בהם מפגשים אקראיים אך לעולם הם נגמרים בעיפעוף עין, חצי חיוך או הינהון קלוש..
האמת שסוג של שבעתי. שבעתי מלנסות להבין אנשים, מלקרוא אותם מתחת למסיכה. ואני לא מדברת על מסיכות קורונה.
לי יש אישיות מגשרת לפי מבחן האישיות שעשיתי מקודם, וכתוב שם שזה 4 אחוז מהאוכלוסיה, וסוף סוף הבנתי שזאת אני וזהו. הזדהתי עם כל מילה באיבחון. כל מילה!
ובעיקר בקטע של עקרונות וכוונות- אני מונעת 100 אחוז מתוך כוונות שלי ולא מתוך שכר-עונש/ מידה כנגד מידה/ משחק/ יחסי כוחות יכו'.

וזה כל כך נכון שבתכלס, אני לא מושפעת מדעות של אחרים עליי, וגם לא מנורמות מקובלות, וזה למה אני זאבה בודדה או כבשה שחורה תלוי איך מסתכלים, כמעט בכל מקום בגלקסיה. כי אני בנאדם לא קונבציונלי ואני משוגעת עם קבלות, וזה למה שאני תמיד אומרת את עצמי בכל מקום בלי להתחשב באנשים מכובדים.
כי אני יודעת שכולנו בתכלס נולדנו ערומים עם אפס מודעות עצמית ואפס ידע לפחות אם מסתכלים על זה בהגיון.
ואז פתאום תינוק גודל וחושב אני כל יכול.
בטח.
וכל אחד שנראה חזק הופך לאליל.
ואלה יופי.
ולמה לא נתת לקבצן כמה שקלים בדרך , למה כי הוא לא קשור אלייך נכון? כי אתה סופר אגו, ולא סופר אחרים. ואחר כך מתייפייף ומהנהן בצידקנות .מול בחורה טובת לב שאתה רוצה לכבוש, כן כן שמענו עליך.

בקיצור סוף סוף הבנתי שלא כולם טובים. ושזה שאני מונעת אוטומטית מתוך כוונות טובות לא אומר שכולם. ועדיין אני מאמינה שכולם טובים מהבפנוכו. זה מושרש בי חזק, אני מהפכנית. הכל אני יכולה לפתור באמונה הזאת. אבל זה שקר . זאת אמונה תפלה.

מפה לשם כבר רבע ל11. הבוקר נשרף לי על קשקושי מחשבות בפורום של ילדים, אבל זה מה יש.
...רחל יהודייה בדם
כואב.. הרבה רגש⁦♥️⁩
יפה. מזכיר יומנים שאני כתבתי דמעה שקופהאחרונה


וישניצוץ.

את המחסום הצהוב, שכולם עברו מזמן.

ורק אני תקועה פה,

עם האיש המבהיל הזה, המבחיל,

ועם הכלב הענק, השחור, הנורא.

ועם הזמן הלא נורמאלי הזה, שלא מפסיק לרוץ.

ואז יורד גשם, בוצי כזה, בלי ריח של אדמה רטובה,

והכל מתכסה בו, טובעני,

סך הכל, נחמד להיות תקועה פה, עם הרעש הזה של הבוץ, שיורד בקול מוזר.

למה שיקרה משהו אם אני אתיישב פה?

 

אוקי, זו הייתה טעות, אי אפשר להתרומם מבוץ סמיך כל כך.

אוי לא, ועכשיו האיש המבהיל מתקרב אליי.

והכלב המפחיד כנראה שלו, כי הוא מזדנב אחריו.

האיש מתיישב גם, לידי,

ואני מפרפרת, כי הוא קצת, קרוב מדי..

בלי קשר, הוא פתאום ממלמל-

"אני יכול להוציא אותך מפה."

והידיים שלי רועדות, והפה יבש

"אין לי אומץ" אני מזיזה את השפתיים,

"תסתכלי עליי רגע."

הוא מכריח, המילים שלו חתוכות מידי, קשות.

עין ימין עצומה, עין שמאל פוזלת אליו.

וואו, לאיש הזה יש אור בפנים

"אני רוצה, ויכול לעזור לך, את תצטערי אם לא תעשי את זה.."

האור הזה מתגבר, וזה יותר מפחיד מהכלב השחור, שהריר נוזל לו מהפה,

ואני עוצמת מהר עיניים.

 

"בואי, אין לך אפשרות אחרת"

יש בו משהו גס

ועדין כל כך.

אני מסובבת אליו את כל הראש,

ולא ברור איך, אבל למרות הגשם הבוצי,

הוא לבן, נקי, טהור.

ופתאום, אני מתמלאת בכוחות לא ברורים,

ובועטת בו בכל הכח,

הבוץ מתחזק, אי אפשר לראות כלום.

האור נעלם,

בקרן האחרונה שלו, עוד הספקתי לראות,

נשארתי לבד במחסום הצהוב.

אה, לא לבד,

עם כלב שחור, ענק ומפחיד נורא.

...רחל יהודייה בדם
כתבת מרתק, וטהור
נגע בי, אהבתי ממש🙏
..ניצוץ.

תודה לך נשמה❤️

ממש יפה.דמעה שקופהאחרונה


חירות/אוסף של שיגעונותגעגוע~
~סיפור ארוך שמחולק למלא קצרים או אוסף של שגעונות שהתקבץ לסיפור בהמשכים~


הם יושבים על הסלעים מאחורי הישיבה לטאות קטנות רצות במהירות בין הרגליים שלהם ונעלמות.
''ספר לי'' הקול של נתן יציב כמו הכתפיים שלו, הנחושות הזקופות.
''אנלא יכול.'' שולי שומט עוד יותר את כתפיו שלו, המכווצות, המפוחדות.
נתן מסתכל לאופק ואז על שולי. ''אל תאמר אני לא יכול, אין חיה כזאת''
שולי מסיט מבט. הוא מתעטף בעצמו נושם בכבדות. לטאה אפורה מטפסת לו על הנעל, הוא מנער אותה ועונה ''אז כנראה שאני מעדיף שלא.''
נתן מתרווח על הסלע ונאנח. ''מותר לך''
שולי מתעצבן. ''אני יודע''
''התכוונתי שמותר לך להיות פצוע'' נתן מחייך לו חזק בעיניים.
''אה.''
החיוך של נתן מתרחב והוא מסדר את הפאות בתנועה למדנית. '''אתה יודע מה אסור?''
שולי יודע. יודע יותר מדי טוב. אסור זה מה שהוא עושה לנשמה שלו, בית אסורים הוא עושה לה. כלא הגוף המקולל שלו.
''הכל.'' הוא יורה. ''מה שאני מרגיש. מה שאני עושה.''
נתן מנענע לשלילה. ''מה שאסור זה לשנוא בן אדם פצוע. אסור בתכלית האיסור.''
שולי מפריח לחלל משהו שנשמע כמו צחוק ומרגיש כמו צרחה נשמתית דוקרת כמו סכין בבטן. פצע.
''ואם הוא פוצע את עצמו?'' הוא שואל.
נתן מהנהנן בסבלנות. ''עדיין.''
אחרי זה יש שקט. שקט מהסוג ההוא העדין שכל מילה לא במקום עלולה לנפץ אותו לאלפי רסיסים מסוכנים שיפגעו בכל הצדדים. בלי אבחנה. בלי הבחנה.
''תוריד נעליים'' נתן מדבר פתאום.
''מה?''
''תוריד, תוריד''
שולי מתכופף לנעליים ופותח את השרוכים הדהויים. ''גם את הגרביים?'' הוא שואל בצחוק.
''כן, בטח.'' נתן רציני להחריד.
שולי נחנק לרגע.''אמ. אוקיי.''
''יופי, עכשיו תעמוד''
שולי מציית בלי להבין למה אפילו הוא מניח שתי רגליים יחפות, עייפות על האדמה הרטובה, הן שוקעות בתוכה. זה קריר. ונעים.
''עכשיו תפרוש ידיים לצדדים, כאילו אתה מחבק כדור ענק''
שולי ממצמץ. ''ממש ענק?''
''כן. ותעצום עיניים''
שולי עוצם לדקה ואז פותח ''אבל תעצום גם, כן? אני נראה מטומטם בטח"
נתן צוחק בשקט. ''נכון. בהחלט.''
שולי מאבד סבלנות. ''מה אתה חושב שאתה עושה בדיוק?''
נתן ממשיך להיות רגוע. ''עכשיו תנשום.
ואל תחשוב, רק תרגיש.
תרגיש את האדמה, הרוח, הקור.
תחווה את הטימטום, את השנאה. את הפחד.
תן לכולם לבוא, אף אחד לא רואה.''
שולי נותן להם לבוא. כמו מטורף הוא מזמין את כולם למערה החשוכה שלו. והוא צורח.
''אהאהעעעעע!!''
אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.
לא את הצרחה ולא את הלב המשוגע שלו שפותח בריקוד שיכורים. חופשי ומנותק. מנותק מאנשים ומחשבותיהם.
''זו חירות.'' נתן לוחש כאילו פוחד להפריע לרגע השביר הזה, לכדור הזכוכית העדין שמקיף את החיבוק של שולי. ''זו חירות. וכשעומדים להתפוצץ מהטירוף, אפשר פשוט לקרוא לה''
שולי קורא לה, מכל הלב והכאב והבלגן שבפנים. והיא באה.
קרירה כמו אדמה ומדגדגת בכפות הרגליים כמו לטאות אפורות שרצות עליהם בלי פחד.
בלי פחד.
חירות.

...רחל יהודייה בדם
זה פשוט נגע בי בטירוף..
זה נוגע ואמיתי, וכתוב ממש טוב
תודה על זה 🙏
תודה רבהגעגוע~
שמחה שנגע בך💖
..בין הבור למים
בדיוק כשהייתי צריכה את זה
תודה על זה
ממש
...געגוע~
תודה שוב
..ניצוץ.

וואו זה ממש מדהים!!

תודה!

תודה לךגעגוע~
וואו.רק הפעם.
זה פשןט טירוף.
אבאלה.
תודה רבה!געגוע~
וואו(אהבת עולם)
תודה על זה.
תודה לך.געגוע~
פשוט מושלם!hi guys


תודה!געגוע~אחרונה
יומן / 2 בלילהמציאות.
בס"ד

אתמול נסעתי לתל אביב עם הילד שלי כדי לרשום אותו לסוכנות דוגמנות ומשחק. באמת כל מה שרציתי היה לקבל וי ואז להגיד ביי. רציתי לראות אם הוא מקסים גם בעיניים של אחרים,והאמת שגם רציתי ללכת לים ואחר כך לקניון לממש את הכרטיס יומולדת של ה150 שקל שקיבלתי לחנויות שיש רק בקניון
מפה לשם עד שאירגנתי אותו ( לקח שעה רק לשכנע את בן ה5 ללבוש סרבל. לא יודעת איזה ג'וק נכנס בי שרציתי שהוא ילבש דווקא סרבל )
ואחר כך נקרעו לו הסנדלים והיינו צריכים לקנות חדש ואז בסוף לקחתי מונית. הגענו 20 דקות לפני הזמן. "Tlv models" זה מה שהיה רשום על הדלת בקומה השנייה, אז חיכינו עם שקית חטיפים על המדרגות והחצאית הארוכה שלי השתרכה לי כמו שובל עליהם וכל דקה מישהו ירד מלמעלה וזה היה מביש ודפוק.

קוקי שלי החליט שהוא שונא את הכובע שמש כי שמתי לו אותו הפוך שיראה סטייל והאמת רציתי שיראו את הבלונד. ואז הגיעה השעה 3 ונכנסנו לסוכנות, עד שמדדו לי אותו משקל גובה ונתנו לי למלא שאלון ארוך , מפה לשם איזה אדם בסביבות גיל ה60 כולו שופע עליזות מזויפת של קיבוצניק יעני , אומר לי תני לו לשתות הוא לא שותה מספיק ואני נזופה נותנת לו עוד שלוק מהבקבוק לעיני הבנאדם, הוא אומר כנסו אליי לחדר ונותן לי לבחור כיסא לשבת ואני לא יודעת איפה לשבת ומה עושים בסיטואציה.

הבנאדם מתחיל לשאול אותי בת כמה את ואז זורק את נראית בת 20 ואני מתחילה להתנמס ופתאום הוא אומר אם אני לוקח אותו זה לשלוש שנים ואת תצטרכי לסבול אותי פעם בשבועיים לפחות ולפעמים יום צילומים ארוך, ואני בלב לא מאמינה, יש פה קטש, חייב להיות קטש

המניאק פתאום זורק לי כרטיס ביקור- ונותן לי הרגשה לא מובנת. והוא מדבר ומדבר ואני כבר מפנטזת שאולי באמת התקבלנו ואולי כן אקח אותו לכאן

אחרי שעה היד הפסיכופטית שלי שולחת למניאק 2הסירטונים קצרים וחמודים של קוקישלי. הוא קורא אחרי שעה אך לא מגיב.
למחרת שאלתי מה קורה? מה התשובה שלכם
הוא עונה לי " אנחנו לא מקבלים כל אחד. חג שמח ובהצלחה " ופתאום התמונה של האדיוט נעלמת, ונשאר תמונה אפורה עם סימן שאלה עלוב . נחסמתי.

ואז אני תוהה על בני האדם, ומגיעה למסקנה שלעולם לא אצליח להבין. לעולם לא.

נשמה שאת❤️רוח סערה
התגעגתי לכתיבה שלך



אוי איזה כואב זה.
התעצבתי 😕
כן,מציאות.
זה באמת כאב לי
לוקח זמן לתפוס שהוא צחק עליי . הוא כל כך היה מבודח מההתחלה..
וזה כל כך מגעיל שבתקופה כזאת, שבה זקנים כמו האיש הזה מתים כמו זבובים - והוא עדיין מתנשא, יושב עם בטן נפוחה וצוחק. וחוסם ככה בשקט, מה איכפת לו שחלמתי על זה אחר כך ודיברתי על זה עם עשרים אנשים ?

ותודה על הקריאה גמאני התגעגעתי
אופ. זה נשמע ממש לא נעיםרוח סערה
חיבוק נשמה ❤️



❤️❤️❤️
אוי..hi guys

איזה מבאס.. האנשים שאתה תלוי בהם והם מתייחסים אליך אילו אתה חתיכת זבל שאפשר לדרוך עליה.

פשוט חוסר כבוד ואנושיות מזעזעת. פשוט מתסכל שיש אנשים כאלה בעולם שלנו

 

מצער לגלות שרוב אנשי ה"תרבות והיופי" חייכנים רק למצלמותמבקש אמונה

אבל מסתבר שכלפי בני אדם במציאות הם מתנהגים כאילו הם ברמה ירודה מהם.

 

אז אני מקווה שזה ינחם אותך

לדעתי יש לך סיבה מאד טובה לשמוח שהילד שלך לא יהיה אחד מהם.  הוא יצליח בדרכים טובות יותר

כן...זאת הייתה טעימה קלה מהעולםמציאות.
כמו שאומרים, מה שהמלצר רואה מאחורי המצלמה
...רחל יהודייה בדם
לא נעים ומאכזב, הרבה פעמים דברים כאלה יכולים לגרום לנו לתהות על הזן האנושי בכללותו..
רק טוב 🙏
ובהחלט היית חסירה כאן בפורום עם הכתיבות שלץ
תודה נשמות כולכםמציאות.אחרונה
כמו ששורפים יומן/אוסף של שגעונותגעגוע~
דניאל יושבת על קצה המיטה כאילו פוחדת לתפוס יותר מדי מקום שבטוח לא מגיע לה. על הברכיים שלה מונח דף לבן ועט כחול. היא כותבת.
'יומני היקר'
כן בדיוק ככה. כמה שיותר קלישאתי ונדוש ולא מהלב, יופי היא אוהבת את הכותרת הזאת.
היא ממשיכה על אותו קו.
'הלוואי שיכולתי לכתוב את עצמי כמו שכותבים יומן.'
היומן שותק. בטח בגלל שהוא אף פעם לא כתב יומן. היא סוגרת אותו בחבטה.
''אתה לא תבין אותי, שומע? לא תבין בחיים יומן טיפש.
יומן טיפש שותק. הוא לא מוחה ולא נעלב.
נו בטח מה אכפת לו. הוא לא מבין.
היא מוציאה מצית מהכיס ושורפת אותו לאט. לאט לאט. שיכאב לו.
בסוף היא עומדת מול ערימת אפר היא מעיפה אותה בפווו עצבני וכותבת ביומן דמיוני.
'הלוואי שהיה אפשר לשרוף את עצמי כמו ששורפים יומן.'

בערב היא הולכת להליכה עם אמונה.
הרוח חובטת להם בפנים.
''אמונה.'' דניאל עוצרת פתאום.
הרוח ממשיכה לשרוק ומעמעמת את הקול שלה.
''מהה??'' אמונה ממשיכה ללכת בקצב הליכה והיא צריכה ממש לצעוק כדי שדניאל שתקועה אי שם תשמע אותה.
''למה אנשים כל כך זקוקים לה, לאהבה, אהה??'' דניאל לא ממשיכה ללכת היא רק צועקת. שתשתוק הרוח.
אמונה חוזרת אחורה. מופתעת טיפונת. רק טיפונת. ''הגעגוע, זה בגלל הגעגוע'' היא אומרת בשקט מידי.
דניאל מתיישבת על המדרכה ומעבירה יד על הפנים בעייפות. ''געגוע לְמַה. למה יש להתגעגע, אה?''
אמונה אוספת את החצאית הרחבה שלה ומתיישבת לידה. ''געגוע הנשמה לה' יתברך.''
דניאל שותקת. לא מאמינה בזה.
גם אמונה שותקת.
ורק הרוח ממשיכה לשרוק ולהשתולל. להתגלגל.
''הנשמה שלי דוחה'' לוחשת דניאל. ''הנשמה שלי היא גועל נפש מרוכז, היא לא אחת שמתגעגעת.''
אמונה מתקרבת קצת ומחזיקה לדניאל את היד בעדינות עדינות.
''אין נשמה דוחה, דניאל.'' היא מזיזה את הראש ומעבירה יד על השיער בתנועה היפה הזאת שלה. ''יש נשמה שדחו אותה''.
משהו מעקצץ לדניאל בגרון היא לא מתייחסת אליו כרגיל מחכה שהוא ישקע בחזרה, כמו שתמיד. אבל הפעם הוא מתעקש לעלות עד לעיניים ואז לרדת לאט על הלחי.
אמונה מוציאה טישו משומקום.
''הנשמה דניאל. הנשמה היא באה מתכלית האהבה והקבלה והאמת, והיא מתגעגעת.'' אמונה עוצרת לקחת אוויר וממשיכה. ''היא כל כך מתגעגעת והיא מתמכרת לכל מה שמזכיר לה את אותה אהבה מוחלטת. הלא תלויה בכלום.''
דניאל נושמת אליה את המילים שמצליחות לרסק רק קצת את הפחד והלבד. ''למה, אבל?'' היא שואלת בקול סדוק. ''למה זה כל כך כואב.. אה?
'' כי היא נפלה מגג גבוה לבור עמוק. ליפול זה כואב, דניאל''
דניאל יודעת שליפול זה כואב. מי כמוה יודעת.
אמונה ממשיכה. ''ופה יש לה רק שנאה וקנאה ותחרות. ואין חירות. והיא רוצה הביתה. למקום שלא משקרים בשביל להיות נורמלי, למקום שמרגישים. חזק חזק. כל מה שמגיע בלי לדחות, בלי לברוח. רק לקבל.''
דניאל רוצה הביתה, היא צורחת הביתה כל הגוף שלה והנשמה והכאב צורחים הביתה למקום שלם ובטוח וחמים.
''מותר להרגיש דברים רעים?'' היא שואלת.
אמונה צוחקת בכאילו. ''הם שואלים?'' היא שואלת בחיוך שובב. ''רגשות שואלים אם לבוא..?''
דניאל צוחקת גם היא בכאילו. ''הם לא.''
''את יודעת למה אנחנו רוצים את האסור, דניאל?''
דניאל מנענעת בראש. לא.
''כי העולם כפה עלינו ריחוק. הוא לימד את הנשמה התמימה והטהורה שלנו מהי דחייה, מהו מחסור באהבה. בכלים דמוקרטים וליברליים הוא השכיח ממנה מאיפה היא באה כמעט כליל.''
''כמעט?'' קוטעת אותה דניאל.
''כמעט. חוץ מפינה קטנה של געגוע שעוד בוערת במטושטש ודוחקת בנשמה לחפש. בכל מקום, עד האשפתות העמוקות ביותר. עד הכי אסור ומנותק שיש.''
''אז מה עושים, אמונה? תגידי לי מה עושים לפני שמשתגעים.''
''מזכירים לה.'' אמונה אומרת ותוך כדי היא שולחת שתי ידיים קדימה ועוטפת בהם את דניאל. את הנשמה הדחויה שלה.
אולי עכשיו היא תפחד פחות. הנשמה. אולי היא תיזכר.
דניאל מרגישה את הכאב שבתוכה מתנמס לנחל של דמעות. דמעות של הקלה.
של הכלה.
אמונה ממשיכה ללטף לה את הגב.
''מזכירים לה'' היא לוחשת שוב.
''מזכירים לה מה זו אהבה.''
הרוח משתתקת סוף סוף. גם הפחד.
האהבה שורפת אותו. כמו ששורפים יומן.


חירות/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
~זה בגלל שזה המשכים~
...רחל יהודייה בדם
כתבת יפהה ונוגע
תודה על זה 🙏
תודהגעגוע~
וואו זה מדהים, באמת באמת מדהיםשרה את חייה
תודהגעגוע~
מדהים ממש!!מיוחד מאודשוביה!


תודה רבהגעגוע~
יכולת גבוהה בהחלטלחייך
כתוב טוב, גרם לי להרגיש בתוך זה.. ומרגש. תחשבי לאן את לוקחת את היכולת הזו, לאן את רוצה שהיא תלך. בהצלחה
תודהגעגוע~אחרונה
תיבת נוחשוביה!

בס"ד

 

שטף החיים

לא נותן לי מנוח

 

הסחף חזק,

מנסה ממנו לברוח

 

המבול הזה, 

את כל השלווה משכיח

 

ואני רק מייחלת

לבנות לי

תיבת נוח

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יפהפה, מאוד אהבתי
הגיון לדיכאוןאחת שאוהבת

כשהיא קמה בבוקר החיוך נידבק לה על הפנים,
כל היום היא מפזרת חיוכים,
החיוך הוא חלק משגרת היום שלה,
כולם אומרים לה כמה היא אופטימית ושמחה,
אך בפנים הלב שבור,
רצוץ,
כועס,
עצוב,
לא רוצה לקום בבוקר עם פנים מחייכות,
אבל יודעת שאם היא לא היה שאלות,
מה קרה?
למה את עצובה?
למה את בוכה?
ותכלס אין לה תשובה,
זה סתם יום רע,
ככה היא חשבה שקמה,
ומאז הכל נמשך לו,
בלי טיפת הגיון לדיכאון הפנימי,
ואם אין הגיון והסבר הכל נמשך כרגיל,
כולם מתהלכים בשמחה ובגיל,
ורק אחת הולכת בלב כבד ובפנים מחייכות,
רק כי אין הגיון לדיכאון.

וואו, ממש ממש אהבתי.דמעה שקופה


...רחל יהודייה בדם
נוגע ומעורר מחשבה
נגע בי🙏
תודהאחת שאוהבתאחרונה

🧡🧡🧡🧡 

מגזרים ותיוגיםאחת שאוהבת

מגזרים, תיוגים

אני אף פעם לא אהבתי את הנושא הזה,
תמיד הוא יגמר לא טוב...
תמיד מישהו יעלב ויפגע,
תמיד איך שהוא ישמיצו מגזרים,
תמיד ידברו כמה השני לא טוב וכמה המגזר שלנו הכי נפלא,
למה הם לא עושים בסדר וכמה הם רעים,
ואיך הם מבישים את התורה ואיך הם לא מתנהגים טוב,
אולי די אם זה?????
די עם כל התיוגים האלה,
כלנו עם ישראל, כולנו הילדים של ה' ,כולנו אחים!!!
כל אחד בוחר דרך בה הוא יכול לעבוד את ה' יותר טוב,
לכולנו יש אותו מטרה רק לכל אחד יש דרך שונה וזה בסדר,
כל אחד והדרך שלו......

 

 

וואו, כמה שזה נכוןאחד ששורד

וכתוב ממש יפה

..רחל יהודייה בדם
אוהבת את זה, כתבת גם את הזעקה שלי
תודה
תודה לכם😘אחת שאוהבתאחרונה


לדעת להיכנעאחד ששורד

תמיד הייתי כזה - לא מסוגל להקשיב
לא מסוגל לשמוע
חושב שאני יודע-כל, בעיקר על החיים

 

בטוח בעצמי שאסתדר לבד
רק בלי עצות מאחרים
שחשבתי אותם לטיפשים.

 

חושב אני יחיד בעולמי
חי באשליה ששום דבר אותי לא יפיל
אבל היום הבנתי שיש אנשים חכמים
שידעו מה הם אמרו לפני שנים.

הייתי ונשארתי כזה, אבל לפחות
אני יודע ת'אמת, שצריך לפעמים - לדעת להיכנע

...רחל יהודייה בדם
התחברתי מאוד, מצד אחד הרגשתי כאן מרירות, מצד שני יש פה גם איזושהי השלמה כזו שמעבירה תחושה מתוקה
בקיצור, אהבתי מאוד 🙂
כתוב בפשטות. כיף לקראשמינייייייסט


ממש תודה לכםאחד ששורד


וואלה יפה לא ידעתי שאתה כותבאין עלי בעולם


תודהאחד ששורדאחרונה


על אמון,כאב וגפן.רק הפעם.
אמון וכאב הם שניי אוייבים.
אמון מפחדת מעט מכאב,
הוא תמיד מאיים עליה.
כאב אוהב לטייל בין אנשים,
להיכנס לתוך המגלשות בחדרי הלב,להידבק אל דפנות העורקים,להתיישב על הדופק-
לעלות ולרדת,
לעלות ולרדת,
להתנדנד,להרגיש בבית.
הוא אוהב שהם חשים אותו,שהם כואבים איתו,האנשים.
זה עושה אותו מיוחד.
אמון נלחצת ממנו,הוא מאיים על כל העבודה שלה.
היא בונה ובונה,עם קסדת אהבה,
בחום ובשמש ובעונת השלכת.
קומה על קומה,מתגברת על הנזקים שכאב מייצר.
בעמל היא משרטטת,עם כמויות גדושות של בטון אהבה ודרך של שלום היא מפלסת.
הרי אמון אוהבת להאמין בטוב.
יום אחד,קייצי למדיי,פרחוני למדיי,
אמון יצאה לעבודת הבנייה שלה,הפעם בתוך הלב של גפן.
"גפן גפן,את עוד תראי,האמון יבנה מחדש,כן כן",היא שרקה לה,קולה נכנס לתוך מחשבותייה של גפן,גפן הרגישה,היא רוצה להאמין שהאמון יחזור.
שהיא תחזור להאמין באנשים.
בעצמה.
ופתאום,בלי הודעה מוקדמת,הוא בא,
כאב.
אמון החליטה שהיא עושה מעשה.
"לא יקום ולא יהיה!",היא מכניסה שוב את קולה הבטוח לתוך סליל מחשבותייה של גפן.
גפן מאמצת את העיניים,מכווצת את הגבות.
אין מצב שהיא ואמון נותנות לכאב להיכנס לה שוב ללב.
"אז מה גפני?..
תראי את האנשים האלו,הם רק עושים רע..כמה הם פגעו בך..זה כואב..",כאב לוחש בקול נוטף דבש,בתוך ליבה של גפן.
הוא מתנדנד חזק על פעימות ליבה של גפן.
'יופי,זה עובד!',הוא חושב לעצמו בחיוך מסופק.
"לא חמוד",גפן לוחשת לו חזרה בקול מתקתק.
"לא הפעם.
זהו,אנחנו נפרדים,אני ממשיכה עם אמון לארץ אחרת.
עזוב אותי ודי",היא מדברת בקול מתון ותקיף.
כאב מסתכל בעייניה חזק חזק,היא מתבוננת בו בקיפאון.
הוא שואף עמוק כל כך,נושם את עצמו אל תוכו,עד שנקבר באדמה.
❤️❤️רוח סערה
תודה על זה נשמה❤️
...רחל יהודייה בדם
הכתיבה שלך וואו..זה יפה ונוגע מאודד⁦♥️⁩
תודה❣רק הפעם.
הו, איזה יופי זה❤פעם הייתי ניקית

הזכיר לי קצת את המחזה לישרים תהילה

 

 

וזה ככ נכון,

שאמון וכאב הם אויבים

 

בעיה שאמון נשבר לפעמים מהר

 

תודה❣רק הפעם.





נמ נכון.

זאת עבודה רצינית להחזיר את האמון.
מרגשעב"ם


בהצלחהשמינייייייסטאחרונה

לאמון. אצל כולם.

שקיעהרוצה_להיות_טוב

 

 

 

החושך שמאיר את הלב

מספר על האור של מחר

איך הגלגל מסתובב

אל אור הבוקר המוכר

 

שמש שוקעת בשלווה

נצנוץ דמעות הכוכבים

מביטים עלינו באהבה

כּוֹאַבִים אֵת כֵּאֶב הָאוֹהַבִים

 

איך שיר פתאום נכתב

על תקוות הלב שזוכר

על השמש ששקעה במערב

ותזרח מחר במקום אחר

 

 

 

(תמיד חשבתי שלא טוב לכתוב שירים 

על השקיעה כי היא יפה ככה אז מקווה שלא הרסתי)

...רחל יהודייה בדם
זה יפה וקסום, אהבתי מאוד🙂
וואוו התרגשתי!!שוביה!

וגם התמונה ממש יפה

תמונה מדהימהפעם הייתי ניקיתאחרונה


מילה.מדמיינת
מילה.
יש בה צליל
ותנועה
ועיצור
ושאלה.
יש בה יופי
וחסד
ושחור.
טשטוש של אמת
ובין שבריה
חור.
שממלא האדם
בליבו
בדמו
בעולמו
ולרוב
בחלומו.
...רחל יהודייה בדם
זה יפה מאוד, מלא ברגש שעובר לגמרי בטקסט קצר ...נגע בי
תודה על זה 🙏
יפה! אהבתי ממשבין הבור למיםאחרונה


אני בעצמיבין הבור למים
הֵם אָמְרוּ
שֶׁחָבוּק
זֶה דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים בַּשָּׁנִים
(אוֹ יוֹתֵר)
אֲבָל הֵם טָעוּ
אֲנִי עוֹשֶׂה זֹאת לְבַדִּי
כָּל לַיְלָה
מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי
וְלוֹחֶשֶׁת
מִלִּים טוֹבוֹת

אֲנִי לוֹמֶדֶת לְבַד
לְרַפֵּא כָּל כְּאֵב
בִּזְהִירוּת יְתֵרָה
לְלַטֵּף אֶת הַלֵּב
לְחַבֵּק אֶת
עַצְמִי
לִשְׁתֹּל בִּי תִּקְוָה
וְכָךְ
אֲנִי בְּעַצְמִי
מִתְמַלֵּאת אַהֲבָה
וואו!רוח סערה
איזו מהממת❤️

(שימי לב לניקוד רק)
...רחל יהודייה בדם
יפה ומלטף
תודה על זה⁦♥️⁩
תודה יקרות (:בין הבור למים
מקסים ממש!שוביה!

התחברתי

מדהים.מדמיינת
נגע בי בי במקום מדויק.
כ''כ חשוב...
תודה (:בין הבור למיםאחרונה


גב זקוףגלים.
אני הולכת באמצע המדרכה. גב זקוף. עיניים נוקשות קדימה. סנטר זקור.
תמיד אני הולכת באמצע. תמיד מסתכלת קדימה. חוצה כבישים במבט. תמיד גב זקוף.
אמצע העיר. מחכה לרמזור שיתחלף לירוק. מישהו מאחוריי מעשן סיגריה. הגוף שלו קרוב מידי לשלי. אני לא מתרחקת. לא בורחת מסכנות. הכביש קרוב מידי גם הוא.
בין סכנה לסכנה, סיפור חיי, אני חושבת לעצמי. מדלגת מרגל לרגל.
חוצה בירוק. ילדה טובה.
ארבע קומות לעלות ברגל. ריח מסריח של פחי אשפה מוזנחים מקבל את פניי. ניחוחות של אוכל בלתי-מזוהה מהשכנים.
הבטן שלי מתחילה לדבר ואני שומעת אותה כי היא ריקה. כלים ריקים משמיעים קולות חזקים יותר, עולה לי תובנה שחכמים הבינו אותה לפניי.
שאאלום בית, אני אומרת, בעצם, אני לא מדברת לעצמי, אז השקט חוזר. ורק הדלת מפרידה בינו לבין הרחוב הסואן.
אני נזרקת על הספה הכחולה. תמונות קטנות של דייגים מסתכלות בי בדממה אופיינית.
תגידו משהו, די, השקט הזה בסוף יהרוג אותי, למה אין פה אף אחד שיגיש מנה לבטן הרעבה שלי, ועוד לא התחלתי לדבר על הלב.
אין לי כח להכין לי לאכול. אין לי כח לעצמי ולשקט וללבד הזה. אני לוחצת על הטלוויזיה. פול ווליום. דמעות לא יכולות להכנס לפריים הזה, בחורה יפה וגבוהה בגב זקוף לא בוכה, שמעתם?
אני חושבת לעצמי, מהדייגים האלה לא יצא לך כבר שום דבר, תקומי להכין לך איזה פסטה ברוטב או משהו, אולי שקשוקה,
בעצם, באמת חלאס עם השקט, והספה הדפוקה הזאת עושה לך כואב בגב מלהרגיש את הקרשים,
בואי נזמין חברה-שתיים, נשתה בירה או את היין המוגז שיושב לך בארון כבר חצי שנה בערך, בואי נעשה רעש אמיתי, לא מזויף, נמאס גם מהאנשים המזויפים האלה שמשתקפים אליי מהמסך,
בואי נכין משהו מיוחד לאכול, אולי איזה מרק שווה או פשטידונת, בואי נתפנק, מגיע לך יותר משקשוקה ולחם אחיד פרוס.
בואי נצא לרחוב, ללכת קצת בגב זקוף, להביא שמש הביתה.
את באה?
..רחל יהודייה בדם
נוגע ומעניין⁦♥️⁩... לא כתבת הרבה זמן
תודה⁦❤️⁩גלים.
כתבתי, פשוט לא פרסמתי פה.
מרגש, נוגה ונוגע.הָיוֹ הָיָה


איך אני אוהבת את הכתיבות שלךשוליינית
איזה כתיבהאהבה.

את מדהימה! מגיע לך יותר!!

וואי ממש אהבתי, איך את כותבת יפה❤שרה את חייה
נוגע ואמיתיפאטה מורגנה
תודה לכםגלים.אחרונה
וְיָשֹׂכּוּ הַמַּיִםשוביה!

יוֹם בָּהִיר הָיָה זֶה,
וַאֵשֵׁב עַל שְׂפַת הַיָּם
וַאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּפִכְפּוּךְ הַמַּיִם.

 

לְפֶתַע,
הִתְקַדְּרוּ הַשָּׂמִים
וְתִשְׁרֹק הָרוּחַ וְתִסְעַר הַסְעָרָה
וְיִזְעֲפוּ הַגַּלִּים הֲלֹךְ וְזָעֹף

 

וְאֶעֱמֹד אֵל מוּל הַסַּעַר
וַיְחַשְׁבוּ הַגַּלִּים לְהַטְבִּיעֵנִי
וּרְעָדָה אֲחָזַתְנִי.

 

וַאִזָּכֵר בַּאֲבִי מוֹשִׁיעֵנִי
וַאֲאַזֵּר אֹמֶץ
וַאָצִּב אֶת כַּף רַגְלִי עַל קַו הַחוֹף
וְאַכְנִיס אֶת קָצֶהָ אֵל הַיָּם
וְיָשֹׂכּוּ הַמַּיִם.

..רחל יהודייה בדם
זה יפה ומלטף.. אהבתי מאוד🙂
תודה רבהשוביה!אחרונה


ארון תחפושות / רק בודק וזהורק בודק

נמאס לי לשקר

לעצמי ולעולם

רוצה לזרום 

עם רגשות

לשכוח מכולם

 

שהעצב יבוא 

ויזרום לי בוורידים

כשהשמחה תבוא 

תרקיד את כל החדרים

 

להפסיק להסתיר

לחיות חיים של חופש

כשהשטן יבוא 

אני אשלח אותו לנופש

 

הרים של תחפושות 

בארון הבגדים

לא מצליח למיין

בין החולצות

והשקרים

 

...רחל יהודייה בדם
מתוק ,ועם זאת כל-כך דוקר , נוגע
אהבתי מאוד
תודה רק בודקאחרונה


ניסיתי מלא להוציא משהו וזאת הפריקה היחידה שיצאה לי-רק הפעם.
@רוח סערה


אנשים לימדו בקורונה איך שוטפים את הידיים
אבל הם שכחו ללמד איך שוטפים את הלב.
❤️❤️❤️רוח סערה
כל כך נכון
(הלוואי שהיה מישהו שישטוף לנו את הלב מכל השנאה העצמית והגועל)
..רק הפעם.
(ככ הלואי.
הלואי ונלמד את עצמנו לעשות את זה לבד.)
..רוח סערה


(הלוואי)
וואו איזה משפט..אש החיים.


...רחל יהודייה בדםאחרונה
משפט כואב⁦♥️⁩
...רחל יהודייה בדם
נשמה,באסה שמחקת⁦♥️⁩😞
חח זה סתם היה בטעות..רק הפעם.
תייגת אותי?רוח סערה
ומחקת את מה שכתבת?
פויה
חח בטעות עשיתי את זה כאן..רק הפעם.
התכוונתי לתייג בנסיופ..
👍😁רוח סערהאחרונה
לך דומיהלהתפצל

בֶּאֱמֶת 
הַנְּשָׁמָה הִיא תָּמִיד 
מִתְפַּלֶּלֶת.
אֶלָּא, 
שֶׁבִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה הַמַּעֲשִׂית 
הַתְּפִלָּה הַנִּשְׁמָתִית 
מִתְגַּלָּה.

 

וּמַהִי תְּפִלָּה
חוּץ מִגִּבּוּב שֶׁל מִלִּים?

 

תְּפִלָּה 
הִיא הַכְּתֵפַיִם שֶׁמִּזְדַּקְּפוֹת
הָרֹאשׁ הַמֻּטֶּה בִּתְחִנָּה אילמת.
הַיָּדַיִם שֶׁנִּקְפָּצוֹת וְנִפְתָּחוֹת וּמִתְרַפּוֹת וְנִקְפָּצוֹת וּמוּשָׁטוֹת.
הִיא הָעִקְצוּץ הַזֶּה שֶׁעוֹבֵר בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה 
מַעְלָה וּמָטָה, מַעְלָה וּמָטָה.
הִיא כְּאֵבֵי הַפַנְטוֹם בַּבְּלִיטוֹת הָהֵן בַּגַּב,
הִיא הַכְּנָפַיִים.
שֶׁבּוֹקְעוֹת וּמְפַלְּסוֹת לָהֶן דֶּרֶךְ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם
לַחֲזֹר מֵהַמָּקוֹם שֶׁהֵן מֻחְבָּאוֹת בּוֹ אִי שָׂם לְמַעְלָה 
לְהִתְחַבֵּר חֲזָרָה לַגּוּף שֶׁלָּנוּ, 
בְּדִיּוּק מֻשְׁלָם.
הִיא הַטִּלְטוּל שֶׁחוֹדֵר פְּנִימָה מֵהַשְּׁכָמוֹת 
עַד לַלֵּב
עַד לַשַּׁד הַחַיִּים עַצְמָם.

 

הִיא הָעֲמִידָה שֶׁזּוֹעֶקֶת זְעָקָה חַסְרַת מִלִּים 
בְּשָׂפָה שרַק הַגּוּף מֵבִין:

 

אֲנִי לְךָ,
אֱלוֹקָי.

 

 

הַנְּשָׁמָה לָך

וְהַגּוּף -
פּוֹעֲלַךְ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(והפעם, במסגרת הדרישות שלי, אשמח להערות מקצועיות. 

על המבנה, הפיסוק, התוכן, החריזה וכל דבר שלדעתכם ישדרג או יוסיף.

תודה לכם!)

...רחל יהודייה בדם
הדבר היחיד שאולי הייתי אומרת לך לשים לב אליו זה בשורות 5 ו- 6 המילים התפילה המעשית והתפילה הנשמתית ..לא יודעת בדיוק להסביר מה הפריע לי ,אולי החזרה על המילה תפילה ודבר נוסף במילים האלה שהם קצת בסגנון אחר ודי הסגנון הכללי פה ציורי אם אפשר לקרוא את זה ככה, מקווה שלא סיבכתי יותר, הצלחות...ואהבתי את הרעיון והתיאורים!🙂
אממ זה ציטוט של הרב קוק אז למרות שזה לא מסתדר השארתי ככהלהתפצלאחרונה


וואו מעולה. תודה!אם אפשר
נקודותהאטורי האנזו

 

 

 

 

 

במהלך חיים שלמים.. מה זה כבר משנה?

אני אוהבתתתהודעה
שיר ישן וחמוד,
יש לו עוד שיר חזק...
השיר יפה,השאלה---עשב לימון

אתה שואל מה זה משנה חיים של טעות אם בפרופורציה זה רק חלק קטן מהחיים ולא הכל?

 

יש לך גם תשובה?

לא שאלה כזוהאטורי האנזואחרונה

זה מן משפט שכזה. בתהומות הנשיה הוא מוכר היטב, גם בשוליים, ובתחתית ובמצולות גם מכירים אותו.

אני מניח שזו שאלה פתוחה. אין באמת באמת תשובה ספציפית אלא,

כא בדרכו שלו נותן תשובתו שלו

 

ושלי היא

חפיף, וואט אבר, אז לא משנה, בעצם, מילא, שוין. ועוד מלא מילים דומות מאותו שדה סמנטי.

 

 

חיזיוןשירו שיר

חיזיון

העיניים משקרות
המחשבה מחטיאה ללשון
 

ההגדרה
שוברת עטרות
ממסגרת לבבות
 

האדם יראה לעיניים 
רק לעיניים
ודוד אינו מלך
אין שליחות.

 

השמים מספרים כבוד אל
ולמסגרת נכנס הרועה 
הרואה ללב-
האור שובר את התמונה הממוסגרת
רואים יהודי
נשמה

 

 

 

בעקבות עולם ההגדרות והסטיגמות..שנזכה לצאת מזה! יום ירושלים שמייח
 

....רחל יהודייה בדםאחרונה
עשה לי טוב בלב, טהור ויפה
תודה על זה🙏