פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 213)

אנחנו לא יודעים

לעולם לא נדע

רק נמשיך ללכת

לנצח רק נפסע

 

עד המוות האפל

בערפל שחור סמיך

נחיה על אמונה

באלוקינו המוליך

 

נלך רק אל האור

כי אין לנו ברירה

גם אם נראה שכבה

בקצה המנהרה

לחלוחית שֶׁל תִּקְוָה
אֲשֶׁר נוֹתְרָה לָהּ בִּקְצוֹת הָעַיִן
כְּשָׂרִיד וּפָלִיט

לחלוחית שֶׁל רֶגֶשׁ
אֲשֶׁר נוֹתַר לוֹ בְּצִדֵּי הַלֵּב
מְחַכֶּה לָרֶגַע בּוֹ יוּכַל להפציע
במלוא תִּפְאַרְתּוֹ

לחלוחית שֶׁל אַהֲבָה
אַשֵּׁר אוֹתָהּ אַף אֶחָד
לֹא יַצְלִיחַ
לִרְצֹחַ

(לחלוחית יָפָה וְרַכָּה כל כך, יוֹם אֶחָד כְּבָר לֹא תִּהְיִי בּוֹדְדָה יוֹתֵר.)

אני רק צריך בית משלי, איתך.

לִנְשֹׁם אֶת הָרֶגֶשׁ 
פְּנִימָה וְהַחוּצָה
נְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת
זוֹעֲמוֹת 
אֶת הָעוֹלָם.

 

לְהִדּוּם אֶת הַכְּאֵב
לְהַנְשִׁים 
אֶת הָרִפְיוֹן 
בָּאֵנֶרְגִּיּוֹת שֶׁל אֱמֶת
וּבַסֵּבֶל נֶאֱלַם.

 

לָחוּשׁ אֶת הַזְּמַן.
לְאַחוֹת בִּשְׁתִיקָה 

שַׁאֲגוֹת שִׁגָּעוֹן
וְלִנְשֹׁם

 

 

 

 

 

 

(ספוילר,

בסוף יש שתיקה צורמת. עדיף בלי.)
#אַהֲבָהעַצְמִית
#עִדּוּדעַצְמִי

#פְּרִיקָה

היא מתנחלת
מתנחלת גאה
אבל רק כלפי חוץ
בכיתה, כל היום מדברים עליה
על איך היא לא מפחדת לתפוס טרמפים
להסתובב לבד בלילה בחוץ
מתייחסת לערבים כמו לזבובים
הקימה בעצמה גבעה (לטענתן)

אבל בפנים
היא מפחדת
כל רעש נשמע לה כמו אזעקה על חדירה
כל ערבי נראה לה מחבל
כל מונית ערבית נראית בדרך לדרוס אותה
כל נשק נראה מכוון אליה
כל רעש בלילה נשמע כמו יריה
כל טרמפ נראה כמו ערבי
כל הפגנה נשמעת כמו התארגנות לפינוי

אבל הן לא יודעות
הן לא מנחשות
העיקר שמבחוץ היא גיבורה
מתנחלת גאה

הראני זיווך

מראש העולם

אל קיצו האחר, העמוק.

הארני מאורך

על נשמתי השחורה

בתוך כלאי החשוך.

ארוץ אליך

ברוחי המפעמת

בתוך ליבי הכלוא.

ואיך אדע

כמה מכשולים

בדרכי אליך רחוק.

ידיך פתוחות

לקבלני תמיד

אך שלי כרגיל אסורות.

נשמתי פורחת,

שמור לי עליה

עד שאגיע למקומי הנכון.

אלוקים. האים אתה שונא לי?
הולכת ברחובות העיר ובוכה מאחורי מסיכה
אין לי אף אחד חוץ מימך
האים אתה שונא לי שהירחקת ממני כל אח ורע
והאמת שאין לי גם לא ידיד
משחקת את עצמי כמו כולם
כאילו אני לא בודדה
יושבת לי לבד בים בשם המדיטציה
כשאני מנסה להתקרב
טיפ טיפה
הגלים יורקים עליי בבוז מלוח
כשאני נופלת אני נסחפת עם הרוח
הם מכים בי
גם הים בועט בי אל החול
אבל החול לא מלטף
החול מעקצץ ושורף
הוא מבריח אותי אל הלא נודע
לשוטט ברחובות
בשיער שהוא לא שלי ובמסיכה עד העיניים
ככה אף אחד לא יזכור
אותי

אלוהים מה אתה רוצה ממני
עד מתיי תענה אותי
עד מתיי תתרחק
לכולם יש כתפיים להניח את הראש
ולי אין
אמרת לא טוב האדם לבדו
והוא לבדו
כל כך לבדו

בא לי לצעוק,
בא לי שישמעו
אבל לבד לי מכדי שזה יקרה,
אני מצפה לתפנית פלא, יקראו לזה אהבה,
יקראו לזה התבגרות,
אבל בסוף היום כרגע עדיין לבד
אז כשהעולם סוגר אני פשוט נופל
לים הסוער הזה, שמחבק חיבוק של דממה,
סערה שקטה שהופכת הכל, למעלה זה למטה שחור זה לבן ואור זה בכלל חושך.
וכשמגיע גל אני שוחה כדי לתפוס,
חובט בידיים ברגלים, התנגדות המים היא זרם החיים
וכשאני עולה על הגל אני שוכח מקושי החתירה,
ושוב אין לבד כי הגל משקר שיש יחד,
ואז הגל נשבר, הוא לא יכול לסחוב אותי עד אינסוף
ושוב מגיע לחוף, לסיבוב נוסף,
של שיגעון וכאב, של בדידות, של טירוף השפיות המוגדרת, של כניעת העצמיות מול עוצמת החברה, של תבנית שמוחצת את כל מי שלא מתאים,
אך אני עודני מאמין באמונה שלמה שיש סוף לכאוס המימי הזה,השמימי הזה, הכמעט גורלי,

אני מאמין שבסוף עוד ישנה מנוחה, אז חותר לעוד גל ועוד שבר, עד שהחוף בסוף יהיה חוף של בטחה.

היום לא מאוחר לי
להביט בשקיעה שעות
לנתעסק עם חבל וללעוס גומיbr />היום לא מאוחר לי
לחלום על מחר ועל אתמול ולהיות בכאן ועכשיו ולהשתטות
איכשהו
לא מאוחר לי לאהוב אותך
כי היום אני אוהבת את כולם
כי היום אני מתעסקת בעצמי היום אני חופשייה

היום אני רוקדת בתוך הבלגן
עם מנגינות מתוך קלטת כשהייתי בגן
היום אני הולכת לחבק את התמונה
שציירתי כשהייתי כזאתי קטנה
היום טוב לי לראות סרטונים מצחיקים
ואחר כך לקנח
בסרטי אימה
ואז בשקט בשקט לדבר עם אלוהים
היום לא מאוחר לי לקבל אמונה

אבא?

איך זה להרגיש
גיבורה כזאת ?
כשאת עומדת חשופה וממטירים עלייך סופה
צועקים עלייך
ואת שותקת
בלב את אומרת אני איתך לב שלי
את כאילו שומעת
ובאמת שאת חירשת
הם ממשיכים את התוהו את לא מתעקשת

שידברו
שיצעקו
שידרכו
על המידרכה
היא תמיד חזקה

שינסו
שיחפרו
על הבור שהם כרו
היא בחול מתכסה
בחול מלטף
מחייכת לעצמה בלב
בפנים אטומות היא סוקרת בלי מיצמוץ
הם באים
הם רוצים להרוג אותה

ואז הם הלכו

איך זה מרגיש ניצחון על המידפסת
סתמת אותה בטישו עם דמעות
איך זה לנצח את הטפשת
ייתמת את המקלדת
היום את לא בבית
היום את מנגנת ושרה ורוקדת וכל כך שותקת

יֶשְׁנוֹ עוֹלָם
הוּא עָצוּם,גָּדוֹל
מַרְהִיב בְּיָפְיוֹ
כָּל חֵלֶק בּוֹ-
מַדְהִים.
---
יֶשְׁנוֹ עוֹלָם
הוּא קָטָן
יַחֲסִית לַיְּקוּם
יַחֲסִית לְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.

יֶשְׁנוֹ אָדָם
הוּא קָטָן
אָבוּד בֵּין כָּל הַשְּׁאָר
נִטְמָע בַּכֹּל
---
יֶשְׁנוֹ אָדָם
הוּא גִּבּוֹר-
גָּדוֹל
וְלֹא חָסֵר בּוֹ עֹמֶק
הוּא-הוּא
עוֹלָם, בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

(הוּא עָצוּם, גָּדוֹל
כָּל חֵלֶק בּוֹ מַדְהִים
הוּא רַק קָטָן
יַחֲסִית לַיְּקוּם
וְיַחֲסִית
לְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים)

לֵב פָּצוּעַ שֶׁלִּי,
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכּוֹאֵב לְךָ
עַל הַכְּנָפַיִם הַיָּפוֹת שֶׁלְּךָ
שֶׁנִּלְקְחוּ מִמְּךָ
בָּאַכְזָרִיּוֹת,
הָרְגָשׁוֹת שֶׁלְּךָ שקהו
וְטָבְעוּ בְּיָם הַכְּאֵב
הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלְּךָ
שֶׁהָשְׁחֲתָה,
בִּידֵי אָמָּן

(אֲנִי רוֹצָה לַעֲזֹר לְךָ אֲבָל תִּפְרֹשׂ אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁלְּךָ, טוֹב?
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה בְּיָדְךָ, לָעוּף.)

💔

אני בטוחה שמאחורי הצחוק המתגלגל

מסתתר לו ילד שלא מפסיק להתבלבל

אני בטוחה שמאחורי העיניים האדומות

והתירוץ של "אני מצונן"

מסתתרות להן הדמעות

אני בטוחה שמאחורי קולך הקשוח והקר

מסתתרת נשמה שמפחדת להתגלות

אני בטוחה שבתוך הלב שלך שמזמן אמרת

שהפך לאבן

מסתתר לב חם שורף הצמא ליחס ולחיבוק אוהב

אני בטוחה שאתה עדיין ילד פחדן

שמבקש את אבא ואימא יחס וחום

ולמרות שאתה צוחק בבוז לכל מי שנשבר ראשון

ומראה חולשה

אתה רוצה להיות כמו כולם

אתה רוצה לבכות על העולם, לשחרר הכל

בלי להתבייש, אתה מפחד להראות את החולשות שלך

כדי שלא ידרכו עליך, כמו פעם

אתה עדיין זוכר שבפעם הראשונה שבכית בציבור

כל הילדים הכיתה צחקו עליך, וחיקו את הבכי שלך

מאז החלטת שאתה מעדיף להסתיר את הכל

להסתיר את מי שאתה, להראות הכי קשוח והכי קר

לכלוא את הלב שלך , ואת הרגשות שלא יצאו החוצה

החלטת להיות מישהו אחר

החלטת שאתה האמיתי לעולם יותר לא חוזר

אני מבקשת ממך סליחה

אני יודעת שאני לא תמיד מקשיבה לך

אני יודעת שאני חונקת אותך

ולא מרשה לך להוציא כלום כמעט החוצה

אני מצטערת שאני משאירה לך את הדמעות

שמציפות אותך, ואתה כמעט טובע

אני מצטערת אבל.. אתה לא יודע

אני לא יכולה להרשות לך להיות משחורר בלי שליטה

אסור לי להראות חולשה

אתה לא מבין שאני לא יבינו

אתה לא מבין שאסור לי לספר

הם אח"כ ילכו , וירכלו, ויצחקו, וירדו לי על החולשות

אתה לא מבין שזה בכלל לא מעניין אותם הסיבה לדמעות

אתה חייב להבין שהן מראות שהן לא רגישות

בדיוק כמוני

גם הם לא מרשות לעצמם להראות חלשות

אתה כמו כל הלבבות

אתה חנוק, כלוא , לבד, כנוע

אתה חייב להבין שרגשות לא מוציאים

אתה חייב לקלוט שדמעות הם דבר שלא מראים

פשוט תבין שבעולם אסור להיות חלשים

סליחה לב יקר שלי

תתמודד, אני איתך ביחד

ופתאום
דפיקה הססנית בדלת
אני אחרי מקלחת ואימון של כמה חודשים בדיוק נהנית מתוצאות העמל; גם מנגנת בגיטרה כמעט את כל האקורדים בעצימת עיניים והידיים שלי פורטןת בעדינות ובקלילות ; ואני שרה
ואז הדפיקה ההססנית;
מי הוא ואי זה הוא שיעז לדפוק על קירות ביתי בחצות. אולי זאת השכנה היא חייבת מטען או אקמול.
ואז אני פותחת וזה הוא;
פעם היינו תחת החופה אוחזים בטלית עטופים באהבה
פעם אכלנו ביחד וטיילנו וחיבקנו את עצמינו
פעם היינו שני חצאים ועוד תינוק שמנמן שרץ מהאחד לשנייה;

פעם אהבנו.

אחר כך הגיעה המתוקה עם שפתי השוקולד הרסה לנו הבית; וגם הנשמה התפצלה
ועפנו במעגלים וברחנו ושנאנו
והפכנו לאויבים
וחתמנו את שינאתינו על דף עם רבנים וכמה אגורות
וליבנו חרש רעות האחד על השנייה

שינאת חינם ...שינאת בגידה....אמון שנישרף ועורר בנו בחילה;
השואה הייתה ביננו
לא היה לנו סיכוי לשוב

ופתאום דפיקה בדלת; אתה עומד ומחייך
אתה קיבלת לב חדש
אתה רוצה לחזור, שניתחתן
ופתאום איכפת לך מהילד שלך
פתאום הוא מעניין
ואני אינני עוד אישה עצובה
ענייה
בודדה
איננו בודדים עוד ;
כי חזרת אלינו
לא אני לא צריכה דבר מותק, רק שתחזור
שנחזור להיות משפחה
שנחזור לאכול ביחד , לדבר, לצחוק, לריב, להסתדר, לטייל, לישון, לרקוד, לשמור, לעשות הכל ביחד

כבר לא איכפת לי אם תבגוד בי שוב
רק אל תספר לי ואל תישנא אותי בשל כך;
רק בבקשה
תחזור אלינו

מתעוררת בבוקר, מחבקת את הילד הקטן שלנו, ואתה לא כאן
החלום שדפקת בדלת עדיין מצוייר בתוכי
הלוואי שתחזור כבר אלינו,
אלוהים הטוב התשמע קולי ..

[ אני מכיר אותם אישית, מצווה גדולה! תפיצו הלאה והלאה! האנשים שמתמסרים במשך כל השנה לכל יהודי שמגיע, ונמצאים בחורים הכי נידחים בשבילם.. עכשיו צריכים את העזרה שלנו! כל אחד מאיתנו יכול לעזור, בבקשה שכל אחד יפיץ הלאה.. זה לא מסובך, פשוט להעתיק את הטקסט הזה, ולשלוח לכמה שיותר אנשים!!! סומך עליכם!!]

 

להגיע הביתה זו המתנה הכי גדולה שאתה יכול לתת לנו!

 

לילדים שלכם היה קשה בבידוד?

 

אז בטח תוכלו להבין גם אותנו, ילדי בית חב"ד בדרום דלהי. כל השנה אנחנו בסוג של "בידוד חברתי". ומאז התפרצות הקורונה? אנחנו כבר *מעל שלושה חודשים* בעוצר ובבידוד מוחלט!

(כשאנחנו פועלים יחד עם ההורים במה שאפשר בשליחות).

 

בתקופה הזו, בכל השנים, כשהטמפרטורה בדלהי היא מעל 40°, רוב יהודי העיר עוזבים וזו *ההזדמנות היחידה* שלנו לבקר בארץ.

השנה, בגלל העוצר - שמי הודו סגורים. כשהתקיימה טיסת חילוץ - חגגנו לידת אחות חדשה בשעה טובה והתכוננו לחג השבועות.

 

בינתיים, הקורונה בהודו מטפסת. *10,000 חולים חדשים ליום*, רוב הקהילה עזבה, הקיץ הרותח בעיצומו והמונסונים בפתח.

ואנחנו כאן, משפחה כמעט אחרונה - כלואים בבית.

 

*עכשיו נולדה הזדמנות, שמי יודע מתי תחזור!*

מחרתיים תצא טיסת חילוץ. הניירת של התינוקת סודרה ממש היום, ושערי הארץ נראים קרובים.

 

אבל...

מחיר טיסת החילוץ יקר מאוד. לכולנו יעלה *8800 דולר* ולהורים שלנו אין מושג מאיפה להשיג את זה.

תוכל/י לעזור להם ולתרום לבית חבד שלנו?

*תעזרו לנו להגיע לזה לפני הטיסה - תוך 48 שעות!* נשמח אם תעבירו גם לחברים.

 

*תודה רבה מהקופציקים, ניו דלהי - הודו!*

בביט-0549770476
ללאומי סניף 975 ממס' חשבון 02105143 ע"ש שניאור קופצ׳יק

לאשראי, נא לפנות בשיחה אישית.

לאפשרויות נוספות צרו קשר:

Wa.me/919899686949

בואו נגיד ל@טירוף זה הנורמה שאנחנו אוהבים לקרוא אותה

והיא יודעת להתייחס ללב עם הכתיבה הפסיכית שלה.

 

(הכי באמת..)

 

התקלחתי על הבוקר,
רק בשביל הצמות סניות,
בזבזתי את רוב ההפסקה שלי,
רק בשביל הצמות סניות,

והצמות יצאו יפה,
מסודרות וישרות,
יצאו ממש מעולות,
ממש התלהבתי ברמות,

הבנות החמיאו,
הכל היה סבבה,
עד שאחת באה,
עם אמירה גרועה,

מה את מסמיקה,
ידפוקה
אל תתלהבי,
נשמה,

חה חה,
ממש מצחיק,
הכל בהומור,
אז בואו ונצחק בקול,

אותי זה ממש לא הצחיק,
אפילו לא התקרב לבדיחה,
מה ההנאה בזה,
אני ממש לא מבינה,

למה היא לא יכולה פשוט לפרגן,
להגיד שזה מקסים ולהעלם,
ואם ממש קשה לה לפרגן שתשתוק,
ולא תגיד את כל מה שעובר לה בראש,

לכל אחד יש ימי רחמים. ימים שבהם מוחלים לך על הכל, או לא לוקחים את מה שאתה עושה כבד. גם אם תעמוד עירום בחלון ותצעק לעולם, דודה הטובה תצחק ותכניס אותך פנימה. אחר כך יסלחו לך על שעישנת שוט מול השוטרת, היית חתיך מידיי . ועל שירקת ליד שר החינוך, הוא יקרוץ לך כי אתה כל כך מזכיר לו את עצמו.
המורה שלך תגיד למנהלת שאת מקרה אבוד , אחרי שתברחי באמצע היום לעין יעל ותכניסי לפאניקה את כל החברים של אורי. ז"ל. אבל למחרת היא תחבק אותך כי את רק בת 16. ויש לך זמן לאכול את הקקי שלך. עכשיו הוא עדיין בבטן, ומריחים ממך את החלב של אמא, הוא הפך לשמנת, החתולים עטים עלייך בכל הזדמנות, את אוהבת לברוח או להביט בגאוות עלומים ולהציץ בגניבה במראת הכיס , העיניים החומות שלך כל כך זורחות בשמש, והעור שלך חלק וקטיפתי, אז מה אם גנבת את ליבו של אבא של מישהו קטן ועכשיו אין לו בית.

אחר כך אתה גודל והשיער שלך נוטה לברוח מהמצח, והמצח מקווקו, בסדר בקטנה. המשקפיים שלך גדולות מידיי, הלחיים שלך הצטמקו , אתה כבר לא מחייך עם גומה.
ויש לך תואר, וגם כסף שהספקת לצבור, אז אתה לא צריך כלום מאבא, והאוכל של אמא כבר לא חם, כי אתה גר רחוק, מחפש אנשים שיחבקו אותך.
אבל הם מדברים איתך על עצמם, והצרות שלהם מורחות עליך את החנונות שלהן, ולאט לאט אתה קולט שהחבר'ה הטובים- יושבים עם האישה בבית , ועם כמה ילדודס , ואתה רוצה גם.

אתה אותו הילד שנשארת בגיל 20, אבל החברים הכבדים שלך העמיסו עליך כמה טון, ואיכשהו גם הפנים לא כל כך יפות והבטן אוהבת לגלוש אם לא מתחת אותה בחגורת בטן שקנית לאישתך, ודאגת לשאול אותה בפלאפון איזה מידה, כדי שהמוכרת לא תצחק עליך .
ואין לי בכלל אישה, כתה מהרהר תוך כדי חבישת החגורה.
לאט לאט החיים שדמיינת שיהיו לך צוחקים לך בפרצוף.
אחר כך הם לא צוחקים, הם משאירים לך סימנים.
ואתה רדוף רוחות.
אתה כל כך מאוכזב. אתה בסך הכל ילד. ומצפים ממך .

ואיכשהו נגמרו ימי הרחמים שלך, אתה צריך להיות מיקשה אחת זהב. או בטון, עדיף. ואם תתבכיין יסקלו אותך, כי גברים לא מתלוננים ולא בוכים. מה פתאום.
וגם אין לך שום מתיקות, אז שקט. חופר.
בדיוק כמו החמור של שרק. אבל אין לך טיפה מהתעוזה שלו.

וגם את , יום אחד תהיי חייבת להתמסד, אין שום יופי בקמטים.

''היי בנאדם! עצור לרגע.'' איש עם פיאות ארוכות וזקן ארוך עוד יותר יושב על המדרכה וקורא אליו. שולי לא נעצר.
הזקן של האיש נראה דביק וסבוך והפנים שלו אדומות ונפוחות והוא קורא לו שוב ''הלו צדיק, עצור אמרתי''
משוגע. שולי חושב לעצמו וממשיך ללכת בקצב המחשבות עד שיד מונחת לו על הכתף. ''באנה אתה! עצור דקה'' שולי עוצר סוף סוף, המטורף ההוא עומד ממש קרוב אליו והבל דוחה עולה לו מהפה כשהוא מדבר ומציף את שולי בגל של בחילה.
''אני קוראים לי רבי יקותיאל בן שמחה. ואתה, מה השם שלך?''
שולי חסר סבלנות אבל יש לו קצת כבוד למבוגרים אז הוא עונה בקצרה ''שולי, טוב?''
יקותיאל מנענע בראשו בתנועה מוגזמת ומהמהם. ''לא.. שולי זה לא טוב בכלל..'' הוא נדרך פתאום ומתרומם לצעקה ''מה זה שולי, איפה שמענו על שם כזה, אה ילד??''
שולי לא נבהל, מכיר את הטירוף יותר מידי טוב ''שאול. שולי זה כינוי''
יקותיאל מתרצה. ''אה. אה. אוקיי. טוב.'' הוא שותק שניה ושוב צועק.'' אייאיאיי שאול מלך ישראל איך נפל, טאטע. איך נפל כי לא הקשיב לצדיקים האמיתיים'' הוא פותח עיניים לגודל ענק ומפצח בהם את עיניו של שולי ''אתה לא תיפול כמוהו, נכון??''
שולי שותק.
הוא נפל כבר הכי נמוך שאפשר אבל בכל פעם הוא מגלה שגם אחרי הכי נמוך יש נמוך ממנו.
הוא לא רוצה לשקר לזקן אז הוא מעביר נושא. ''למה קראת לי, אתה צריך עזרה?''
יקותיאל צוחק ואז מרצין ונועץ בו מבט. ''זה נקרא לאחוז במידותיו של הקודוש בורך הוא, מבין רבי שאול?''
שולי מחזיר לו מבט לא מבין והוא ממשיך בלחש סמוך סמוך לאוזן של שולי. ''גם הקודוש בורך הוא ככה, קורא לאנשים בלילה. מבין?''
שולי מהנהנן ומתרחק קצת.
יקותיאל מתקרב אליו בחזרה. ''לפעמים הקודוש בורך הוא, הוא קורא לו לאדם בדרך רמז, הנה ככה.'' הוא מנמיך את הקול בדרמטיות. ''פסט.. שולי.''
שולי מתאפק לא לצחוק וכושל.
יקותיאל ממשיך. ''היי הי. רבי שאול אל תצחק, זה סוגיה חשובה זה. אתה יודע מה קורה לפעמים? אני אגיד לך מה קורה לפעמים. לפעמים יהודי הוא בתוך כל הזבל והוא לא שומע את הרמז הזה כי האזניים שלו כל כך מלוכלכות שהדבר היחיד שהוא שומע זה חתולות רחוב מחטטות באשפה'' הוא שם שתי ידיים על הפה ומדגים. ''הנה ככה, 'מייאוו!'. '' הוא מחקה קול של חתול בצורה מושלמת ושולי שוב צוחק בעל כורחו. יקותיאל כמעט נעלב. ''אל תצחק רבינו שאול, זה עניין רציני זה. זה מה שיהודי שומע במקום את השכינה הקדושה מדברת איתו''
שולי מתחיל לחבב את היקותיאל הזה אבל ממשיך לשתוק מההלם.
''נו תשאל, בשביל מה קוראים לך שאול.'' מנער אותו יקותיאל.
שולי משחק בפיאות במבוכה. ''א.. מה לשאול..?''
יקותיאל מנענע בראשו בחוסר שביעות רצון. ''אל תשאל אל תשאל. אני אגיד לך לבד מה קורה אחר כך.
אחר כך, הקב''ה צועק קצת יותר בקול. 'שאול!'
אבל מה נעשה, לפעמים שאול או מוטקה או זרובבל או כל היהודים הטובים והצדיקים ישנים כל כך חזק, אתה יודע רבי שאול, חזק ממש. מכיר שינה כזאת חזקה חזקה??''
שולי מכיר. זה משהו שקורה אחרי שלא ישנים בלילה ואז בבוקר העיניים נדבקות ושום קול לא מצליח להפריד אותם והעיר אותו ללימוד.
הוא מהנהן ויקותיאל מחייך מרוצה. ''אז ככה, כזאת שינה. והקב''ה לא מתייאש מהיהודי הזה והוא מנסה להעיר אותו יותר בקול ויותר בקול והוא מביא תופים וחצוצרות וכל מיני כאלה מרעישים.''
''ואם הוא עדיין לא מתעורר?'' שולי סוף סוף מוצא מילים.
יקותיאל ממש שמח. ''הו, הנה אתה שואל. אני אגיד לך אם הוא לא מתעורר אז הקב''ה בא אליו ומנער אותו'' הוא מחזיק בשולי ומטלטל אותו קדימה ואחורה ואז לצדדים. ''ככה, מנער. יותר חזק ויתר חזק ואם צריך אז הוא... הוא מעיף אותו לרצפה!'' יקותיאל שומט את שולי בחבטה על המדרכה המחוספסת.
''איי'' שולי מרים אליו מבט נדהם.
יקותיאל נבוך לרגע. ''אמרתי לך אני.. אני אוחז במידותיו של המקום''
שולי מנענע בראשו בראשו באי אמון. ''לא.. אתה משוגע אתה..''
יקותיאל מתכופף אליו ומושיט יד להקים אותו מהריצפה, שולי נעזר בה בחוסר ברירה ומתרומם. הוא מחלץ את היד מידו של יקותיאל אבל היא שבה ותופסת בו. ''כולכם לא יודעים כלום, אתם. אתם אומרים שאני משוגע.. אני לא משוגע, שומע רבי שאול? אני חולה.'' הוא יורק לשולי בפנים. ''תתבייש לך.''
שולי מנגב את הרוק בגועל.
יקותיאל משפיל עיניים ואז מרים אותם בחזרה ולוחש. ''אתה יודע במה אני חולה?'' הוא מלטף את הפאות של שולי. לא בעדינות, כמעט באגרסיביות.
''אני חולה באהבההה'' הוא צורח.
שולי נרתע אחורנית.
יקותיאל מתחיל לרקוד. ''אני חולה אהבה אנייי חולה אהבהה'' הוא גורר את שולי למעגל ופוצח בשירת 'שלא עשני גוי'. שולי בחור צעיר וחזק ובכל זאת הוא מסתחרר מהקצב של הזקן.
פתאום יקותיאל נעצר. ''רגע רגע.. שניונת. אבל אהבה היא התרופה לכל המחלות. לא ככה, רבי שאול?'' הוא לא מחכה לתשובה ועונה לעצמו. ''כן ככה. בטח ככה. אלא מה? ככה היא אהבה. זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם המוות''
שולי מגחך. ''אמרו את זה על התורה''
''נו?''
שולי מגחך שוב יותר באומץ. ''לא על אהבה.''
יקותיאל מכווץ גבות. ''פוי. איזה עוד אהבה יש בעולם הזה חוץ מהתורה הקדושה. פוי. תתבייש לך.'' הוא יורק פעם ופעמיים ואז מרחיק ממנו את שולי. ''לך, לך בחור. לך.''
שולי הולך ואחרי חמש צעדים מסתובב אחורה.
יקותיאל נרדם בשניה על ערימת הכריות והסמרטוטים שלו. שולי נד בראשו, מעניין האיש.
הוא הולך עם הפנים בריצפה ולא מעז להרים עיניים לשמיים, שמא יקרא לו הקודוש בורך הוא.
הוא צוחק מהמחשבה ואז מרצין בחזרה.
פוי. תתבייש לך.
הוא רוצה להקיא. להקיא החוצה את הנשמה המסכנה שלו, את הלב המיוסר. את המצפון המשתולל.
הוא עוצר ליד פח קטן ומתכופף אליו, פותח את הפה להקיא.
חוברת של תיקון הכללי מציצה אליו זרוקה מתחת לפח, קצוות הדפים שלה צהובים, ישנים כאלה. והם מחייכים אליו כאילו חיכו לו.
'לפעמים הקודוש בורך הוא, הוא קורא לו לאדם בדרך רמז'
שולי מחייך לחוברת בחזרה, מתכופף אליה ומכניס אותה לכיס.
אחר כך הוא מרים עיניים לשמיים ואומר בשקט.
אוקיי, שמעתי. לא צריך לצעוק.


אינסוף/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

עת השמש נושקת לים

נשמעה תפילת האדם

עת לא לילה לא יום

ארים עיניי למרום

 

עת נשמע קולו של המלך

הקורא "הביאו אלי"

את האיש אשר כל חייו

פעל למען אחיו

 

עת נשמעה תפילת מעריב ברחובות

בפנים חדלו לבבות

האיש אשר נתן את כולו

עלה השמיימה ברב הדרו

 

אז תחרש הארץ יחדל העולם

על לכתו של מיוחד באדם