פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 214)

יום אחד מצאתי פרק שירה , זרוק בחדר המדרגות. לקחתי אותומומאז אני אומרת את זה כל פעם שאני מרגישה צורך לדבר עם אלוהים.
הקטע עם אלוהים , זה שאת מודעת לזה שהוא מכיר אותך יותר טוב מימך, הרי הוא יצר אותך בעצמו, ואז לא משנה מה תעשי את יודעת שזה מקובל בעיניו, ואז כשאת מתפללת זה כמו אישור כזה שמותר לך שאת ילדה קטנה ושמלך העולם מוותר לך והוא ממש מקשיב לך , אז תדברי
זה מרגיש כמו ילדה, התפילה.
והכייף זה שזה נכון. על בשרי חוויתי את האמת, שאלוהים בורא העולם הוא אמת מוחלטת ושהתורה אמיתית , וזה מפחיד ומעצים בו זמנית.

אני לא יודעת למה אני כותבת עכשיו, במקום לישון. כל מה שבא לי זה לישון. הייתי ערה לילה שלם ראיתי את "ביג מאמא" ולא הפסקתי לצחוק,ואז נעשיתי רעבה ואכלתי את כל הגבינה הצהובה יחד עם שיפקה גילגלתי אותם ביחד ואז הקאתי כי הרגשתי עומס בבטן אז בסוף התקלחתי ופתאום הגיע הבוקר....
ואז היה לי משעמם וצילמתי את עצמי ואחר כך קפצתי 100 קפיצות ולמדתי אקורד חדש ...

ועכשיו אני פה.....אחרי פרק שירה.......
ואני אוהבת אותך השם

מה נשאר ממני אחרי השטיפה הזו?
רק הגוף.
רק הגוף, בלי צורך לצרוח או צורך ברוח אפילו בלי הרצון לברוח- רק הגוף.
רק אני.
עד קצות האצבעות השחומות והסדוקות, היצוקות כמו סלע שזוף וסחוף רוחות. רק אני בקימורי הגוף המתקשים, בכוח הנאצר בי לאיטו- רק אני.
רק המשפחה.
הקטנות בפשטות נשרה מהקשרים, ההצטמקה, כמו בלון הליום מאוכזב ומרוקן ונפלה בשקט מהקיר. רק אבא. אמא. אחים. אחיינים. קו ישר ופשוט כמו עץ שורשים שילד קטן מצייר. אנשי מקלות, או יותר- אנשי עצים.
רק חברים.
רק אני והוא בים- הסחות הדעת נעלמו ברוח המלוחה והמשחקים טבעו בגלים המתקצפים. נשארנו אנשים, טוב לי לדעת שיש אותם טוב להם לדעת שיש אותי.
רק אני.

אמונה עוצמת עיניים ומנסה לנשום כמו שהיא מתרגלת לפעמים במצבי לחץ.
לנשום. לנשום. לנשום.
היא לוקחת אוויר והוא נתקע איפשהו בקנה, היא מנסה שוב ושוב זה קורה.
אבא משתולל בסלון והלב שלה משתולל בחדר.
היא שונאת אותו.
היא מנסה להתרכז בלמידה למבחן. זה לא הולך.
מחשבות נדחפות לה בין המילים.
'אולי גם הוא צריך לה, לאהבה.'
'אין לי בשבילו.' היא משתיקה את הקול הזה.
אין לה פירור אפילו הכי קטן בשביל האיש שהסביר לה מהי שנאה. תהומית ואלימה.
לא, אין לה אהבה בשבילו.
בשביל האיש שגידל אותה.
היא מתכסה בשמיכה עד מעל לראש.
הקולות נכנסים גם לשם.
''אני רוצה ללכתתת ללכת מפהה'' הוא שואג.
הקול שלו נשבר באמצע, מפרק איתו גם איזה גוש מגעיל בלב שלה.
אמונה עוצרת ומקשיבה. רק לשניה היא מדמה לשמוע בקול המשוגע הזה צעקה של נשמה עדינה ומיוסרת. נשמה שרוצה ללכת. לחזור למקום שמחבקים אותה ואוהבים אותה. אוהבים.
אמונה מזיזה הצידה את המחברות הן גולשות לרצפה זה לא אכפת לה היא מתקדמת לדלת והיא לא רואה כלום רק ילד קטן בגוף גדול עומד במרכז הסלון מעיף ספרים ושובר אגרטלים וצמא. צמא לאהבה.
היא ניגשת אליו מסלקת הצידה הרים של תיעוב ושנאה הרים של חסרים וגעגוע. לאבא, כזה יציב ומאוזן. שאפשר להניח עליו ראש ולהפסיק לדאוג.
הוא ניגש להפוך עוד מדף של ספרים, היא מחזיקה לו את היד.
''תעזבי אותיי!'' הוא צורח.
היא לא עוזבת.
הוא ממשיך לצעוק. ''יום אחד אני אלך מכאן, מעזריאלי אני אקפוץ ואז אתם תראו מה זהה! אתם עוד תראו!! תראו מה זה איברים בנפרד, ואז אתם תשאלו, איפה אבא, אה? איפה??''
אמונה לא רוצה לחכות ליום שבו הטירוף והכאב יגברו על יצר החיים. לא רוצה לחכות למתי שהנשמה האבודה תנסה להשתחרר מהגוף הדוחה הזה. היא עולה עם היד לכיוון הפנים שלו. מלטפת מתחת לעיניים. ''איפה אתה, אבא? אה, איפה..?''
הניצון המטורף שבעיניים שלו מתחלף להפתעה. ואז הוא מתעטף בעצמו פתאום ''אני כאן'' הוא עונה בקול צרוד מצרחות. ואז חוזר לעלות משוגע מתמיד.'' אני כאן!!'' הוא צורח. ''אני כאן, את לא רואהה??!''
היא רואה. פתאום היא רואה, קמטים עייפים מסביב לעיניים נואשות מתחננות. צמאות.
''אני רואה אותך.'' היא לוחשת ''אני רואה, אבאלה''
הוא מתמוטט לה לתוך הידיים. ''את.. את רואה..?''
היא מהנהנת. מלטפת לו בעדינות את הפנים.
הוא נשען עליה, מניח ראש ולא דואג יותר.
עולם הפוך כאן. עולם הפוך.


בלילה מאוחר היא שולחת את אמא לישון ומסדרת את הספרים, כל אחד במדף שלו שאבא לא יכעס אחר כך שהם לא מסודרים. היא מרימה ספר ספר לאט לאט. ברוגע כזה, בלב שלם שכל ספר מזכיר לו שהוא שבע. ויש בו כמויות של אהבה והוא לא צריך להעיר את כל העיר כדי להזכיר שהוא קיים.
יש בו כמויות של אהבה. והוא יכול לחלק ממנה.
גם למי שלא מגיע לו.
הוא יכול לחלק, בלי לחשוב ולחשב.
יש בו אינסוף.



כמו ששורפים יומן/אוסף של שגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

 

חבר טוב- גורם לך לאושר

   חבר אמיתי- גורם לך

    למינוס בבנק, עליה

במשקל ומדי פעם אישפוז במיון

 

!!

רק לא לשקוע

בתהום אופל משכרת

של ריק וזיכרון

עמוסה בעבר מתוק

עמוקה כמו האבדון,

שקיעה

גזירה על המת,

גזירה על החי

תהום הנשייה

הן פגעו בה
הן העליבו אותה
היא נפגעה
היה לה קשה לראות אותן
להיות איתן בפעולה
לדבר איתן
לשבת לידן
לחייך אליהן
לתת להן חיבוק
להתייחס אליהן כאילו לא קרה כלום
אז היא החליטה לא ללכת
היא נשארה בבית
ונהנתה עם אחים שלה
היא לא צריכה טובות
מחברות שלא מתייחסות אליה
היא רק צריכה אנשים שייתיחסו אליה
ויאהבו אותה כמו שהיא
היא רק רוצה אהבה

 אמיתית

כְּבָר לָמַדְתִּי לִחְיוֹת לְצִדָּם, לְהִתְעַלֵּם מִנּוֹכְחוּתָם.
רַק לְעִתִּים עוֹדֶנִּי מְהַנְהֵן לָהֶם לְשָׁלוֹם בְּרֹאשִׁי,
אַף פַּעַם לֹא אוֹמֵר בְּקוֹל.
שֶׁמָּא יְדַבְּרוּ אֲנָשִׁים מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי,
שֶׁמָּא יֹאמְרוּ:
מְשֻׁגָּע זֶה.

כותבים גדול
חושבים גדול
אבל אם עושים...
עושים קטן
בקושי
כי בשביל מה לעבוד?
בשביל מה ללמוד?
ובכלל.. בשביל מה לשקר?
כן ברור שאני מתפללת...
ברור שאני מברכת מנשקת מזוזה
מתכונת מתכונת
וחצאית ארוכה
אבל.. עמוק בפנים... אין באמת נשמה
שאלתי פעם דת"לש למה אתה לא דתי
הוא ענה לי"אני יהודי שלא זכה להאמין"
זה נשמע לי אבסורד הנוסח
אך עכשיו מבינה היטב
והמשפט הזה... יושב לח על הלב
וצועק וצורח וצורב את חותמו
אבל אף אחד לא שומע
לא מקשיב לפחות...
ובכלל... למי אכפת?

שבת בפתח
יום של רוגע אחרי תקופה מטורפת
יש זמן לנוח בצהריים
להיפגש עם חברות בערב
לשבת עם ספר טוב
לנשום נורמאלי בלי לחץ
ללבוש שמלה יפה ואולי קצת להתאפר
העיקר להעלים את מה שהיה השבוע
לשכוח קצת מהלימודים ומהמריבות
לדבר עם חניכות שלא ראיתי שבוע
לשיר שירי קבלת שבת בנחת ובשמחה
להתפלל ברוגע
שבת - כמה טוב שבאת

שלום לכולם, לא הייתי פה תקופה ארוכה בשנים.
מן הסתם התחדשו פה ישנים והתיישנו כמה חדשים, ובא לי לשמוע את האווירה כאן מחדש - אז אני מציע אתגר.

כתבו שיר שמשולב בו המשפט הבא:

"בשדה עמדו שני תמרים נישאים"


מעוניינים?

היום הזה שנדע שאנחנו עדיין מדברים בילדית,
עדיין חולמים,
שואפים להגיע לקצה העולם-
להדליק שם את הנר הזה שיאיר את כל היקום,
יאיר בנו את הלב,
ישתקף גם בלב של האנשים שמולנו
למרות השמש שמאיימת לשרוף
אבל הי,
אחרי שהשמש שוקעת היא כבר לא מסוכנת.
אז,
הירח עולה בשמים והכל נהייה טהור.

תּוֹדָה.
תּוֹדָה לְכֻלָּם.
תּוֹדֶה לָעוֹלָם הַיָּפֶה שֶׁלִּי שֶׁקִּבֵּל כָּכָה אֶת פָּנַי כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שָׁעָה.
תּוֹדָה לָעֵץ בֶּחָצֵר שֶׁנָּתַן לְמוּזָרָה כָּמוֹנִי לְהִתְעַרְסֵל.
תּוֹדָה לַיָּרֵחַ שֶׁהִסְכִּים שֶׁאַבִּיט בּוֹ.
תּוֹדָה.
תּוֹדָה עוֹלָם מְכֹעָר שֶׁכָּזֶה.
תּוֹדָה שֶׁיֵּשׁ בְּךָ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רֹעַ.
תּוֹדָה שֶׁבִּגְלַל אֲנָשִׁים חַסְרֵי לֵב,
נִשְׁבַּר לִי הַלֵּב.
תּוֹדָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם לִפְגֹּעַ בִּילָדוֹת קְטַנּוֹת.
תּוֹדָה עוֹלָם יָפֶה.

הסולם נדמה בעיניו
כמפל המפקירו בידי התהום
המשחר לטרף
וכוסף כבר להרגיש
את המגע האפל הזה,
עם הקורבן
אז
הוא נמלט ממנו
בסערה
כאחוז תזזית
מתאחה עם האדמה ,

מפחד
הגבהים.

כבר שנים שאני פה דומעת,

כבר שנים שבלי חיבה,

אני מוצאת ת'עצמי כאן משתגעת,

מבקשת לי חופשה.

 

תראה אותי, כל כך לבד,

אני אחת שמאבדת עשתונות.

תבוא תעיר לי המורה,

ללמוד יפה, רצוף, כמעט מיליון שעות.

 

בכלל, לא צריך בית ספר בעולם.

רוצה כל היום רק חופש במרחב,

עתה אני צריכה רק שקט ברב עם.

מודה אני למנהלת, שעזבה אותי.

 

ועכשיו כשיש לי חור בגרב,

ועכשיו כשיש חופשה.

אני כבר לא בוכה ומייללת,

מאושרת פה כל כך.

 

תראה אותי...

 

 

 

יש עוד זמן אני לא משתחררת,

ונשארת עוד ללמוד.

ואתפייט כאן על בגתן ותרש,

כשהכיתה תתחיל לרקוד.

 

ותראה אותי, כל כך לבד,

אני אחת שמאבדת עשתונות.

תבוא תעיר לי המורה,

ללמוד יפה, רצוף, כמעט מיליון שעות.

 

בכלל, לא צריך בית ספר בעולם.

רוצה כל היום רק חופש של שינה,

עתה אני צריכה רק שקט ברב עם.

רוצה כל היום רק חופש של שינה.

עתה אני צריכה רק שקט ברב עם.

מודה אני למנהלת, שעזבתי.

 

אני יודעת שהשיר הזה לא מאה, לא נורא .

 

שירים קודמים שלי:

ללמוד חשבון - פרודיה ל"לבחור נכון" אמיר דדון.

שיר דיכאון - פרוזה וכתיבה חופשית

שיר שאני ממש מתפדחת שאנשים יראו ואין לי מושג למה אני שמה פה: - נוער וגיל ההתבגרות

הדמעות יוצאות מעצמן
היא מנסה לעצור אותן
אבל לא מצליחה
הן לא מקשיבות לה
הן מחליטות מתי לצאת
בלי קשר לזמן או מיקום
הן פשוט זולגות
לא קשורות לכלום
ואנשים שואלים אותה מה קרה
אבל היא לא יכולה לענות
כי היא בעצמה לא יודעת
הרי איך תדע אם הדמעות לא שאלו
אם מתאים עכשיו לבוא?
היא פשוט מנסה להראות לכולם חיוך
כשהעיניים נוצצות מדמעות

 

 

 התבוננתי בשמיים מעלי
          לא ראיתי כלום.
שום חידוש לא נגלה אלי.
      כמו בתיאום.
בהתחלה הכל היה שחור מידי
       עמום
רציתי לראות אולי
        אי שם כוכב בלום.
נראה כי הרקיע צחק עלי.
      נשאר שחור, אטום.
וכשהתבגרתי והשלתי את חלומי מעליי
             נשארתי ככה,  עם הכלום
     הסתכלתי מכיוון אחר, שיניתי את זוויותי
             והשתנה לי התיאום-
כי ראיתי מעלי
נצנוצי כוכבים בוקעים , ממה שהיה לכמו מאום...

 

------------------------------------

חברה כתבה לי המשך:

   - יותר יפה עם זה או בלי?

 

-----------------------------------

ואז הבנתי,

  זהו היקום.

 ניתן להביט עליו

באופן עקום,

 באופן פגום,

   כוכב נצנץ מולי,

          מהבנתי  הלום

     כן, זהו היקום

 

( *בהשראת קטע מהספר ''פיטר פן לא מת... למי שמזהה )

 

ב"ה

 

אני אדם ללא כלום

רוצה לברוח מהכל

רק לא לראות.

לקום כדי שוב ליפול.

 

אין בחיי דבר.

את המעט שהיה

כבר השלכתי לים.

עפרונות פחם צבועים,

מנסים לספר דברו של אדם.

ואין בי חלום.

 

מאומה מכל מה שעשיתי לא נשמר,

הדיכאון הוא ביתי הבודד.

האובך שם נמצא,

עם חול בתוך עיני.

רוצה לבכות על הבטון.

 

עומד לבד

נסחף במערבולת שיצר

רוצה לצרוח

אבל יודע שאף אחד לא יקשיב.

נגמרו מילותי

אזלו מזה שנים

אולי נולדתי בלעדם

אולי הלכו עם הגשמים

 

נגמרה האהבה.

נגמר כבר הכל.

 

אני אדם ללא כלום

רוצה לברוח מהעול

רק לא לראות.

לא לקום כדי ליפול.

 

אין בחיי דבר.

נסגר לאט המעבר

עמוק במצולות טובע

עם כל עברי.

עמודי תמך גבוהים

מרוסקים על הרצפה

מנסים לספר עברו של האדם

ואין בי חלום.

אני במיטה
יושבת
ובוכה
מנסה למצוא טוב במה שקרה
אבל זה קשה
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה
אבל אני לא מצליחה
איך אפשר למצוא דבר טוב
כשכל מה שקורה גורם לך לבכות
כי זה מזכיר לך את זה??

הולכת לישון
מקווה לקום כמו חדשה
וזה באמת קרה
קמתי והתעודדתי
מרגישה עכשיו כמו חדשה

חשבתי
התעצבנתי
בכיתי
והגעתי למסקנה
כי הכל בידי שמיים
ואם הקב"ה נותן לי ניסיון כזה
אני צריכה לומר תודה שהוא לא גדול יותר
צריכה לראות איך אני עוברת אותו בקלות
ולהודות לקב"ה כל יום, כל היום
 

 

ללמוד חשבון - פרודיה ל"לבחור נכון" אמיר דדון.

כל הזכויות שמורות.

 

בסוף הכל זה מתמטיקה, 

טרפז עם זוויות. 

אנ'לא מבין חישובים אולי, 

ספרים ועמודות. 

 

מבט חטוף אל עצמי ודי, 

שיעור זה מתסכל. 

מה שלומדים כבר חופרים מדי, 

ישמור עלי הקל. 

 

~~~

 

מתי אדע ללמוד נכון, 

להעביר את השיעור  תראה כמה זמן! 

בלי להביט שוב לשעון. 

ללמוד חשבון. 

 

~~~

 

וכל היום זה נופל עלי, 

הורס לי ת'לילות. 

חושב מבלי להבין בכלל, 

האם אדע לפתור? 

 

מבט חטוף בתרגיל ודי, 

רוצה עם זה לגמור. 

יש שכל שמסתובב מדי, 

קוראים לזה לחפור. 

 

~~~

 

מתי אדע ללמוד נכון, 

להעביר את השיעור

בלי להביט שוב לשעון.

 

מתי אדע ללמוד נכון, 

להעביר את השיעור

בלי להביט שוב לשעון. 

 

~~~

 

בסוף הכל מתחבר אלי, 

עניין של סיוטים.

תרגילים של מתמטיקה 

גורמים לי ביעותים. 

בדוק יש מי שצוחק עלי, 

גומר לי ת'כוחות.

עוד לא חישבתי תגובה אבל, 

קוראים לזה לסבול!!!!!!!!!!!!!! 

 

~~~

 

מתי אדע ללמוד נכון, 

להעביר את השיעור

בלי להביט שוב לשעון. 

ללמוד חשבון. 

 

~~~

וְתָמִיד
הָיָה בִּי הַפַּחַד 
לַחֲשֹׂף.

עַל שֻׁלְחַן מְנַתְּחִים
אֶת לִיבִּי
לְהוֹתִיר.
אֶת שְׁבָרָיו הָרַבִּים -
רִגְשׁוֹתָיו,
לְהַפְקִיר.

 

וְתָמִיד הָיָה בִּי 
הַפַּחַד לָחוּשׁ.
פְּעִימוֹת שֶׁל כְּאֵב,
הִתְכַּוְּצוּת 
מְשֻׁנָּה.
כְּאִלּוּ קָם מֵרִבְצוֹ
הַלֵּב הַדּוֹמֵם
כְּאִלּוּ חָשׁ עַל בְּשָׂרוֹ
בְּאוֹתוֹת סַכָּנָה.