פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 212)

יושבת לבד על הדשא
עם הידיים על הראש 
מתכסה מהכל
לא רוצה לשמוע
כל כך קשה לה
חורטת עם הציפורניים
על המראה 
לא רוצה להסתכל על עצמה
מעבירה את הידיים
על פרצופה
מוחה את הדמעות שזולגות בלי מעצורים
היא כל כך רוצה לצעוק להם
לצעוק להם שיבינו שזה לא בסדר
לצעוק להם שיפסיקו
שיעיפו את המבטים המטומטמים שלהם
על מישי אחרת
דיי כבר
למה מי הם בכלל שיסתכלו
יושבת לבד על הדשא
מקופלת בתוך עצמה
לא מעניין אותה מה שמסביבה
כולם שילכו
היא כל כך לבד
מרגישה שהיא לא מעניינת אף אחד
מדברת לאלוקים
צועקת לו
אבא תחזור אלי
אני מרגישה שעזבת
מרגישה שאתה כבר לא פה
שאתה לא שומר
אבא תראה לי שאתה כאן
תחזור אלי אבא
תשגיח עלי
אני לא יכולה שניה בלעדייך
נמאס לי למחות לעצמי את הדמעות
נמאס לי לבכות לבד בלילות
אבא תבוא ותתן לי תשובות
 

חַיֵּךְ יֶלֶד, גַּם כְּשֶׁחָשׁוּךְ בִּפְנִים
הַסֵר אֶת הַבֶּגֶד הַמְּגֻשָּׁם
אֲשֶׁר מְכַסֶּה אֶת הַלֵּב הַפָּצוּעַ הַזֶּה
המשווע לַנֶּחָמָה
כָּאָדָם הַצָּמֵא לַמַּיִם,
לַטֵף אֵת הַקְּרָעִים
וְהַאֲמֵן כִּי יָפִים הֵם אֵלֶּה,
מְלֵאִים בַּקֶּסֶם מְשַׁכֵּר
וְזִיו שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יָכֹל לְהִלָּקַח מֵהֶם
לְעוֹלָם אַל תַּפְסִיק לֶאֱהֹב,
לַמְרוֹת הֱיוֹתְךָ מוּקְרָב כְּקָרְבָּן עוֹלָה
עַל מִזְבֵּחַ הָאַהֲבָה
בְּעוֹד הַדְּמָעוֹת שֶׁלְּךָ נמהלות עִם הַדָּם הַטָּרִי
וּבְיַחַד הֵם מִתְחַבְּרִים לַיָּם , שֶׁל הַכְּאֵב,
הַמֻּפְלָא, וְהֶעָגוּם כָּל כָּךְ
חָיֵה יֶלֶד, תַּפְסִיק כְּבָר לַהֲרֹג אֶת עַצְמְךָ,
אַל תַּעֲזֹב אֶת הַיָּד,
לַתִּקְוָה.

מסתכל מגבוה/

בית א':

בא לך שיגידו
מה שאתה רוצה לשמוע
ישימו רק
ת'שירים שאתה אוהב

כי זה מובן מאליו
שאתה מסתכל מגבוה
סביב מי
העולם הזה סובב

ברידג':

ואתה לא חושב
וכבר איבדת את הדעת
מה טוב עבורך
ובמה אסור לגעת

ואתה לא שואל
את מי שהיה פה לפניך
מסתנוור מאלפי העוקבים
שתכלס, לא רצים אחריך

פזמון:

ולא השארת מקום
לאנשים שאוהבים אותך באמת
שהיו איתך מתחילת הדרך
שהרימו אותך גבוה כמו מלך
קשרים סדוקים ישנים
שניתקת כבר ממזמן
יעמדו לצידך בכל מקום
רק תגיד להם מתי ולאן

בית ב':

ומי יזרום איתך
לטיול באמצע בוקר
גם לא החברים לנשק
שהלכו איתך לקרב

בטח גם אותם שכחת
באיזה לילה
כמו ששכחת
ת'לילות הקרים במארב

שהיא כועסת ,
זה מאהבה,
שהיא אוסרת,
זה מדאגה,

גם אם לא נראה ,
היא דואגת,
גם אם לא נשמע,
היא אוהבת,

כי היא אמא שלי,
ואני הבת שלה,
ופה זה נגמר,

לא משנה כמה אכעס,
לא משנה כמה אבכה,
היא עדיין אמא שלי,
ואני עדיין הבת שלה,

לא משנה כמה אתעצבן,
לא משנה כמה הצהיר,
היא עדיין אמא שלי,
ואני עדיין הבת שלה,

רק היא תוכל באמת להבין,
רק היא תוכל באמת להכיל,
רק היא תוכל באמת להקשיב,
רק היא תוכל באמת להיות איתי,

כי היא אמא שלי,
ואני הבת שלה,
ופה זה נגמר.

ממש יפים, אבל לא הבנתי מה הופך את זה לשיר אם זה בלי חרוזים?

מישהו יכול להאיר את עיני?

היא עמדה שם מול כולם

שותקת,מסתירה

מפחדת לכאוב

שוכחת מעצמה

מעדיפה לצאת מושלמת

אחת שאין לה חסרונות

היא כבר מזמן לא נלחמת

שכחה ת'חלומות

 

אז אולי עכשיו הגיע הזמן

אז אולי עכשיו תראי את מי שאת

 

פזמון: 

תבואי תספרי,תשתפי 

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי תפיגי ת'דממה

אז בואי תספרי , תשפכי

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי, תוציאי מהלב

את הכאב..

 

 

היא עמדה שם מול כולם

שותקת ,בודדה

מפחדת לפחד

שכחה מאיפה הגיעה

מעבירה עוד יום

מחפשת לה מקום

אחת שאין לה מטרות

היא כבר מזמן לא נלחמת

שכחה מהחלומות

 

פזמון:

תבואי תספרי,תשתפי 

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי תפיגי ת'דממה

אז בואי תספרי , תשפכי

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי, תוציאי מהלב

את הכאב..

חלונות האור נוסעים על תקרת החדר רודפים ריבוע אחר ריבוע.. בטח מישהו חזר מהצפון, מחליק את רכבו אל תוך החניה הפרטית, בטח האישה לידו והילדים רבים במושבים האחוריים, סביר להניח שכואב לו הראש אולי הוא גם בלחץ כי מחר יש עבודה והבוס יושב עליו חזק, ומה יהיה עם הילד שלו שצריך פיזיותרפיה ו... בטח כואב לו. האורות דלוקים בחלונות. נושאים בחיקם כאב. בטח מוצפים כולם כאב קרוע וחסר שליטה, אחד שלא מסבירים כי א"א. לעיתים המוח שלי מנסה לשחזר כאב ישן, וכאב זה - ענן. ענן בלי חורים, לעיתים נבקע מהמשא שנושא ואז יורדות טיפות שחורות מוגלתיות ומרירות. וכאב הוא כמו זחל שמטפס עלייך באבחת רגע, כמו אלפי עקיצות דבורים בזו אחר זו
כמו דם שנשפך בחוצות העיר, נרמס תחת רגלי העוברים ושבים כל יום מחדש.
כאב הוא - דרך מסוימת של הגוף ותוכנו להגיד שנמאס.
ושותק הוא הכאב הזה.
יודע שאם ישמיע רחש ליבו, יתפרץ ללא מעצור... המחשבות ידרדרו והלב יפעם עד שיגמר. והוא יגמר
לכן שותק הוא הכאב
שותק שתיקות רבות שלא נאמרו.



(שקט בין החדרים. כולם ביחד. כולם לבד, מתייחדים עם הכאב.
קובעים לו משכן עם גדר קטנה ופרח) .

היא צבועה
היא נחמדה ליד אנשים מסויימים
היא מגעילה ליד אחרים
היא מחייכת לאנשים מסויימים
היא עצובה לאחרים
היא צוחקת עם אנשים מסויימים
היא צוחקת על אחרים

כשהיא צריכה אותן הן החברות הכי טובות שלה
וכשהיא לא צריכה אותן
הן אוויר מבחינתה
אין לה בעיה לפגוע בהן
להעליב אותן
להשפיל אותן
לרכל עליהן
העיקר שליד אחרות היא תהייה נחמדה
העיקר שלבנות מסויימות היא תחייך

ואני רק מאחלת לה
שתמצא את ה"אני" האמיתי שלה
הפנימי שלה

ועד אז - שתתפוס ממני קצת מרחק
כי אני רוצה חברות אמיתיות
ולא צבועות

רננה עומדת בזווית הזאת שבין התחנה לקיר.
הגשם שיורד עליה לא מפריע לה להישאר יבשה ונטולת דמעות. והקור המטורלל בחוץ רק עוזר לנפשה לקפוא יותר ולא לתת למיתר אחד לזוז.
אמונה עומדת לידה. ''השתנית.''
רננה פולטת צחוק עצבני. ''את לא תביני את זה בחיים''
אמונה מהנהנת.
רננה ממשיכה. ''לא תביני בחיים מה זה להסתבך ולהחליט לצאת מזה ולאבד את הכיוון פעם אחרי פעם. זה כמו ג'ונגל משוגע שאני לא מוצאת בו כבר את עצמי.''
אמונה מהנהנת שוב.
''תפסיקי לעשות ככה עם הראש. את לא מבינה כלום.''
אמונה עושה שוב 'ככה עם הראש' בלי לשים לב.
רננה צוחקת שוב את העצבני ההוא. ''כל החיים שלי ישבתי בתוך מלחמה ולא ידעתי אפילו מה זה כל הסכינים האלה שדוקרים אותי מבפנים וקורעים אותי לחתיכות, לא הבנתי'' רננה כועסת, כאילו על עצמה.
''ואף אחד לא הבין, נכון?'' אמונה מסתכלת עליה חזק, מלטפת לה את העיניים. ''אף אחד לא הבין אותה, נכון?''
''אותה?'' רננה מרימה גבות.
''את הילדה הזאת שהלב שלה היה זירת קרב מסוכנת. מישהו חיבק אותה פעם, חזק חזק?'' אמונה שואלת באמת, בצער כזה שמתכווץ ליד העיניים.
רננה עושה לא עם הראש.
אף אחד לא חיבק.
''לכי אליה רננה'' אמונה מחזיקה לה ביד ודוחפת אותה טיפונת קדימה ''לכי אליה, תשבי איתה בין כל הסכינים והדם, תצילי אותה''
רננה מזיזה את הראש מימין לשמאל. לא.
''אני לא יכולה להוציא אותה משם, היא גוססת.''
אמונה מהנהנת. ''אל תוציאי, רק תצילי, תצילי אותה מהלבד והפחד תחבקי אותה, תרימי לה את הסנטר ותסתכלי עליה, תחפשי איזו נקודת חן. נקודה טובה''
רננה מנסה, היא מכסה את הפנים בידיים ופתאום היא רואה את הילדה המפוחדת הזאת, קוברת גם היא את הפנים המעוותות שלה, מפחדת להישיר מבט.
היא מרימה לה את הפנים בעדינות, כדורים של טירוף שורקים להן מעל הראש, היא כמעט בורחת.
ונשארת.
הילדה מסתכלת עליה ורננה פתאום רואה אותה.
'אני כאן' היא לוחשת לה בלב.
אני כאן. וזה כל הנקודה.

אמונה עומדת לידה, שותקת.
רננה מרימה את הראש. ''היא כאן, היא פשוט כאן. מסובכת וקרועה אבל היא כאן. היא נלחמת.
בכל הגוף שלה היא נלחמת.''
אמונה מחייכת ''איזו נקודה מתוקה ויפה'' היא לוחשת.
רננה מסמיקה ''אולי זה לא נקרא, כי היא לא נלחמת טוב בכלל אולי זה אפילו יותר רע ואולי---''
אמונה קוטעת אותה. ''לפעמים הנקודה הטובה מעורבבת עם כל כך הרבה פסולת ורע עד שהיא נראית לנו רעה אבל אם נחפש אותה ונסנן היא תאיר פתאום, ונוכל להחיות את נפשנו, בה.''
רננה צוחקת צחוק מת כזה. לא מאמין.
אמונה מתעקשת, היא מוציאה מהתיק שלה ציור בגוונים של תכלת וסגול.
''יואוו איזה מהמם!'' רננה מוקסמת.
''תקראי''
הגלים בתמונה מצטרפים למילים.
''אזמרה לאלוקי בעודי, היינו על ידי בחינת ה'עוד' שלי, שאני מוצא בעצמי''
רננה מלטפת את התמונה. ''מה זה?''.
אמונה מצטרפת אליה ומעבירה יד על המילים. ''מכל מקום שיהודי נמצא, אפילו אם הוא קבור עד מעל הראש בכל הפיכסה של העולם הזה, אפילו אם הוא בג'ונגל משוגע בלי אור בקצה - גם משם הוא צריך לחפש בעצמו מה 'עוד' נשאר לו, איזה עוד משהו טוב עולם השקר הזה לא הצליח לקחת לו. איזה נקודה טובה שתחזיק אותו שלא יפול לגמרי.''
רננה ממשיכה לנעוץ עיניים בציור ומתפללת שזה לא יפסיק, שלא יעצרו המילים הטובות האלה.
הן ממשיכות. ''דווקא כשכולם נגדך, דווקא איפה שאת לבד לבד, זה הזמן להתיידד עם עצמך, להושיט לך יד, קרש הצלה. איזה נקודה טובה, ובנקודה הזאת, צריך לשמוח רננה, לש-מו-ח. לשמוח ולזמר לה' ב'עודי', ב'עוד' טוב הזה שנשאר בי, למרות הכל''
רננה מחייכת סוף סוף ''לזמר לה'. אוי, את מותק'' היא מתרצנת מיד. ''את חושבת שהוא רוצה לדבר איתי בכלל?''
''הוא מתגעגע אלייך בטירוף'' אמונה עונה מיד, בלי ספק.
''בואי'' אמונה מושכת את רננה.
''מה?''
''בואי בואי''
הן רצות וצוחקות, בסוף הן מגיעות לפינה מאחורי מקלט ישן.
''בואי נשמח, רננה''
הן פותחות בריקוד משוגע של שיחרור.
העיניים של רננה מרחפות אל הקיר של המקלט, הוא עמוס גרפיטי. זיק נדלק לה בעיניים.
היא עוצרת, מחטטת קצת בתיק הענק שלה ומוציאה בקבוק חצי גמור.
היא מרססת על הקיר בטירוף.
לא טירוף חנוק ומשוגע, טירוף של הקלה.
''אזמרה לאלוקי בעודי, היינו על ידי בחינת העוד שלי שאני מוצא בעצמי''
אמונה מחייכת וזורקת 'יואווהוו' מעודד כזה שגורם לרננה להוסיף מתחת בענק.
''מ צ א ת י''
היא רוצה להוסיף סימן קריאה אבל הספריי משמיע נשיפה עצבנית ונטולת צבע.
רננה מחזירה לו באנחת צחוק, מעיפה אותו לגובה ואז עפה איתו, נותנת לרגליים שלה לעוף מהרצפה המלוכלכת הזאת.
נותנת לנקודה הטובה שלה לזרוק חיים בנפש.
ולהגביה אותה,
למעלה מעלה
מהגוף.


מעשה בראשית/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

לוקחים שלוש מילים רנדומליות
לדוגמה:יפה, רעה, תמימה
ובונים קטע או שיר יחד איתן

תרמיל, מבט, שאריות,

נתן סוגר את הדלת.
אמא במטבח היא לא שומעת שהוא נכנס, הוא מתקדם בשקט בשקט, מתגנב מאחוריה ולוקח קציצה אחת מהקערה שמולה.
''וואי עלינהה' היא נבהלת ונרגעת מיד ''נתן! נשמה שלי, איך הבהלת את אמא שלך..! למה אתה לא יכול לבוא כמו ילד טוב לחבק את אמא להגיד לה בצורה של ילד מנומס 'אהלן אמא, חזרתי.' אה, למה?''
היא כועסת בסתם.
נתן יודע את זה. הוא מתקרב לחבק אותה ואומר בנימוס מלווה בזיק שובב בעיניים. ''אהלן אמא, חזרתי.''
''יופי. ילד טוב אתה.'' היא כמעט מתרצה. ''רק נשיקה צדיק שלי, מה שווה כל התורה שלך בלי נשיקה לאמא, אה?''
נתן צוחק ומנשק אותה. ''התגעגעתי אלייך, אמא.''
''כן?''
הוא מהנהן, מנער פירורי קציצה שנשרו על הזקן שלו. ''גם לאוכל שלך התגעגעתי''.
היא נמסה מייד ורצה לארגן לו צלחת קוסקוס וירקות ''עם הרבה חריף, שתרגיש איך שורף לאמא בלעדיך!''.

הם יושבים מול מרק מעלה אדים, מרים לא מצליחה להתיק עיניים מהפלא ההוא שיושב מולה. ''נהיה לך עיניים של הצדיקים'' היא אומרת.
נתן צוחק. ''הלוואי''
הם מדברים איזה שעה.
מרים מספרת והוא מקשיב. ילד טוב הוא, ילד עם עיניים של הצדיקים. עיניים שרואות את הבתוך, שלא שופטות ולא מנסות להבין, סתם כאלה פשוטות, כמו הסינר של אמא.
בסוף הם קמים לאסוף את הצלחות ואז היא נזכרת פתאום בחדשות הכי חמות. ישר מהתנור של שולמית. ''אתה שומע? היא באה לפה שבוע שעבר, בשלוש אוטובוסים, כי קו ארבע כבר לא עובר איפה שהכיכר שמה, צריך ללכת הרבה ברגל''
נתן מהנהן. ''יפה מצידה. היה טוב שהיא באה, נכון?''
''אוהו! מאוד טוב. חכה, זה רק ההתחלה, היא הביאה עוגיות כאלה עם הרבה קינמון וצימוקים וישבה פה שעתיים ותנחש מה?''
נתן מספיק רק לחייך ולא מנסה אפילו לענות, יודע שלא יספיק.
היא ממשיכה מיד. ''יש לה בחורה בשבילך!! צדיקה, יפה חכמה---''
נתן קוטע אותה. נצמד לקיר. ''מה..'' הקול שלו מתייבש באמצע.
למרים זה לא אכפת. ''הכלה שלי! אלא מה?''
נתן לא יודע מה.
לא. רוצה. להתחתן.
הוא לא אומר את זה, ילד טוב שלא אמא. אמא בודדה היא מספרת לכל השכנות על הילדים הצדיקים של נתן שימלאו לה את היום והיא תבשל להם מהבוקר עד הלילה ותיסע בשמונה אוטובוסים אפילו להביא להם את העוגות שלה.
הוא פוחד.
פוחד.
היא לא צריכה שהוא יגיד לה, היא רואה לבד את הבריחה ההיא בעיניים שלו. את הרעד בקצות האצבעות. היא מתקרבת אליו, מניחה את הידיים שלה על הכתפיים שלו שמתרפות לתוכן פתאום.
''אני לא פחדתי, אבא שלי עליו השלום זכותו תגן עלינו, אמן.'' היא מפריחה נשיקה כלפי מעלה. ''הוא היה אומר לי תמיד - 'שידוך הוא כעין בריאת העולם, נגיעה ממעשה בראשית.' ואני רציתי לברוא עולמות, וחיים ונשמות. ובגיל שמונה עשרה עמדתי מתחת לחופה עם אבא שלך הצדיק, הטהור. אבל מה? הוא העולם הזה לא היה בשבילו, בשביל הנשמה הקדושה שלו, שהיא רצתה לברוח למעלה, למעלה מהעולם השקר הזה. ואני בכיתי, אוי יא נתן כמה בכיתי אני. ים יכלו לעשות מהדמעות שלי ואבא שלי זכרונו לברכה, הגיע אלי לחדר והוא אסף את הדמעות שלי מהרצפה עם המעיל שלו הארוך והוא אמר לי, 'די מרים.' ואני אמרתי לו 'למה דיי, אבא? אל תגיד לי זה לא סוף העולם, אבא. אל תגיד לי לא נחרב העולם, כן, נחרב העולם שבראנו, נחרב!'' הקול שלה מתרומם לצעקה, ודמעות מצטופפות לה בזווית העין, כאילו מתחרות מי תיפול ראשונה.
היא נותנת לנתן להביא לה טישו ולנגב אותן והיא ממשיכה. ''ואז אבא שלי אמר לי, 'הקב''ה היה בורא עולמות ומחריבן.' ככה אמר הרב שלו מהשיעור תורה במוצאי שבת. 'אני לא יודע מה זה' ככה הוא אמר, אף פעם לא התבייש להודות שהוא לא מבין את התורה, העיקר את הלב הוא הבין והוא אמר לי 'אבל מה אני יודע? אני יודע מזה שעל כל הריסה אפשר לברוא עולם חדש. ולהרוס שוב ולבנות. ולהרוס ולבנות. שומעת?' ושמעתי לו, שמעתי לו והתחלתי לברוא את העולם שלי מחדש''
נתן יודע מי העולם של אמא. מגיל יום היא הרדימה אותו עם השיר על העולם שלה, זה עם הפלומה הרכה שהפכה לפאות ארוכות והעיניים היפות יפות.
הוא מתכופף לחבק אותה ואז היא לוחשת לו, כשהם קרובים קרובים. ''זה לא חוצפה מצידי לבקש גם פירות ופרחים כשיש לי עולם כל כך יפה במילא, נכון? אני פשוט.. כל כך רוצה.''
נתן שותק. ומוסיף לחבק.

אחרי זה הוא הולך לאורך החוף, הוא ריק. וחשוך.
והוא מרים עיניים לשמיים ורוצה להתחיל לדבר. ושותק ושותק ושותק. כל המילים נשברות בדרך, משאירות אותו ריק ופצוע מהדף ההתנפצות שלהן.
הוא מתכופף לרצפה ומרים אבן אחת, מוחץ אותה בין הידיים שלו מחכה לכאב. הוא לא מגיע, האבן ההיא חלקה חלקה.
הוא זורק אותה למים.
''טאטעעעע'' הוא צורח את עצמו עם האבן ההיא, התלויה בין שמיים וארץ, עד שהיא טובעת ונעלמת.
'אבא אני פוחדד' משהו נפתח בו פתאום, הוא ממשיך ללכת על החוף, כמעט בריצה ומדבר מדבר.
''ריבונו של עולם, אני פוחד. פוחד להיות קרוב, פוחד להרגיש, אבאא אני פוחד להיכנס ללב של בן אדם אבא, מסוכן שם ועדין כל כך, אני פוחד לפצוע.
אני פוחד---'' הוא יודע ממה הוא פוחד, הנה זה בא, מעיז לעלות לו על השפתיים.
''אני פוחד ללכת, ריבונו של עולם.'' הנה הוא אמר את זה, כל הגוף שלו רועד והוא ממשיך בלי לחשוב, רק להרגיש. ''אני פוחד לברוא עולם אבא, כי אני פוחד להחריב אותו. אני לא חזק ולא גיבור, אני ילד קטן, עולם של אמא ואני פוחד שתיקח אותי כמו את בעלה ותשאיר את הצדקת שלי מרוסקת וממוטטת וחולמת בלילות על שמונה אוטובוסים שיקחו אותה אל משהו שימלא לה את היום. אני פוחדד.''
הרגליים שלו כושלות, הוא נופל על שש עם הפנים לחול.
''אני פוחד..'' הוא לוחש באפיסת כוחות.
הפיאות שלו נוגעות בקצה הגלים, נרטבות במים מלוחים כאלה.
מלוחים כמו הדמעה שנושרת לו מזווית העין, מצטרפת למים הכחולים.
כמו מתערבת,
במעשה בראשית.


ככה,באהבה/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

הסתכלתי אחורה 
כדי להבין איך הגעתי עד כאן

הבטתי אל האופק
כדי לחשוב איך ממשיכים מכאן

הסתכלתי אל המפה
כדי לדעת לאן עלי ללכת

והסתכלתי לכל כיוון 
כדי למצוא אולי "נווה מדבר"
ששם יהיה אפשר לקחת כוחות
ולהמשיך הלאה

ובסוף הבטתי אל השמיים
כי רק משם תגיע הישועה

הלחם שלה לא פרוס, היא צריכה לפרוס אותה בעצמה לפרוסות קצת עבות, ולהריח את הרך הלבן , שהוא אחר מהרך הלבן שהמכונה חושפת כשהיא פורסת המון כיכרות.

הרך שלה תמיד גס יותר ונעים יותר, ובבוקר , לפני שהיא יוצאת, היא אוכלת שלוש פרוסות ככה, בלי כלום, וזה טעים לה יותר מהכל.

 

אחר כך היא לוקחת את התיק שלה והולכת ברחוב כאילו יש לה מטרה, בכל יום היא מרגישה אחרת, תלויה בחסדיהם של העובדים והשבים, תלויה בבגדים של היושבת לצידה באוטובוס, תלויה במבטים של מתבגרים.

טכנית, יש לה מטרה , והיא אוהבת שיש לה מטרה שנמצאת רחוק רחוק, והדרך אליה רצופה כוונות טובות, גם אם המטרה היא הגהינום.

 

 

לאמנים יש זמן להסתכל על הומלסים, לגיבורים בסרטים יש זמן להתאהב במישהו שנתקע בך, הם לא מתביישים להסתכל למישהו בעיניים רק כי הם מרגישים משהו בבטן.  לזקנים יש לגיטימציה להיות לא יפים ולא נחמדים, יש להם לגיטימציה לא להיות חלק מפס הייצור של העולם הזה.

לכולם ברחוב יש פריווילגיות חוץ ממנה.

 

ופעם הגיעה לשפל כזה שישבה על ספסל בטיילת של החוף, ובספסל לידה ישבו שתי ערסים שהציצו בה מדי פעם, והיא פחדה לקום ולעבור על פניהם, פחדה שתמעד, פחדה שתלך עקום , שתסתבך בעצמה, שהידיים שלה ינועו לא נכון.

 

ופעם בכלל לא היתה שמה לב למראה של אנשים כשהם הולכים , אבל תמר חיקתה פעם את צורת ההליכה שלה וכולם צחקו. הליכה כזאת ישרה מדי, עם רגליים שכאילו מרחפות קצת ונוגעות רק בקצות האצבעות ברצפה, ושלי אמרה שזה חינני, עידן אמר שזה נראה כאילו היא מאבדת את הרגליים בכל צעד. ולא נחה דעתה עד שקנתה בלנדסטון ובבלנדסטון הרגישה יציבה על הקרקע והרגישה מורגשת, והיתה צריכה פתאום להתרגל מחדש ללכת ברחוב, לדרוך ממש על האבנים של המדרכה בלי לפחד.

 

עם בלנדסטון יכלה לחצות כבישים ארוכים וללכת בבוץ, ולא לעצור לפני שהיא נכנסת לכיתה. עם בלנדסטון היא הפסיקה להיות מן מלאך עם נמשים שלא נוכח לגמרי. פתאום בנאדם.

הכי הפתיע אותה שישבה עם לאה בנדנדה ולאה פתאום אמרה לה, איזה כיף לך שאת משתזפת, והיא הביטה בתדהמה ביד שלה שנראתה פתאום יפה וחיה ליד היד החיוורת של רינת, אין זה כי אם עוד קסם של הבלנדסטון, חשבה וחייכה. ועדיין לא היה לה טוב להיות שזופה יותר ממישהו, פתאום לא היתה לה לגיטימציה להתלונן על זה. והיא הרגישה שמשהו נלקח ממנה בלי שרצתה בכלל.

 

1 בלילה
יושבת ברכב ושומעת שירים
לא מבינה למה אני ערה עכשיו
ועוד באוטו?
מה נסגר איתי?
לא מאמינה שיצאתי מהבית
רק כדי לפגוש אותן
את הבנות דודות

אבל עוד פעם
הן לא באמת התייחסו אלי
הן התייחסו בעיקר לדודים שלהם
הרגשתי לא קשורה
כמו כל פעם
לא מבינה למה אני מתפלאת
כל פעם מחדש
אני צריכה להפנים
שהמצב כנראה לא ישתנה
שהן לא רגילות להתייחס אלי והן גם לא יתייחסו אלי
לא נורא, לפחות תמיד יש אנשים
אנשים טובים
שמחכים לי כאן
לנחם
להרגיע
לעודד
ולהפיג את השיעמום
השיעמום של ישיבה בחוץ
לידן
אבל לא לקבל יחס

מי אתם שתסתמו לי את הפה?

אה? מי אתם???

מי אתם שתחליטו שהכאב שלי לא שווה כלום , ושאני סתם בוכה ?! 

מי אתם בכלל??????

למה אתם אומרים לי להסתיר את מי שאני? כי מה יגידו?

מה אכפת לי מכולם!!!!!

למה לעזאזל אני אמורה לפחד לבכות?? 

למה??

למה  אנשים אומרים לי אוי נו על זה את בוכה?! לאנשים קרו דברים הרבה יותר קשים

מי אתם בכלל????????? 

אנשים לא רגישים בעליל

מי אתן ? 

חברות שבאות ואומרות לי עד כמה הקול שלי מגעיל?!

מי אתן?

בנות קנאיות שאומרות שאני מכוערת???

השארתי לכן את הצרחה שלי למזכרת

כי מי שהייתי בעבר לא תחזור

I dont wana hurt you
but I have a broken heart
and you can get
a shard of it
like a punch to your face

#

 

 

ביקשה תעזור לי,עניתי,בכייף,
תוריד את התריס כי צריכה לשפשף,
קמתי כמו גבר ,שרוול יד חושף,
פירקתי, ישבתי ,בקושי נושף,

 

פתאום מאחור,בחיבוק שעוטף,
בעודי מתאושש וזיעה קל נוטף,
לחשה לי בקול רך(ממש מלטף)
נכון יקירי שאתה גם שוטף?

 

בסדר עניתי (קצת קריזה חוטף)
רצית בת זוג,אז תתן פה כתף,
הבנתי מזמן,(סתם אתכם משתף),
שמה ששתלתי,זה מה שקוטף..

 

בקיצור, לא זכור,תוך כמה זמן חולף,

שאמות,אם מילה פה אחת מבלף,
היא ניגשת אומרת לי, היי מעלף,
הבגדים מלמעלה כי הקיץ חולף..

 

פה,ועכשיו אני לא מסלף,
נעצרה נשמתי, וגווני התחלף,
שארית שלוותי מתוכי מגלף,
חייבים פה חילוץ (אין כמוני שולף)

 

חיים(לה קראתי בקול מאנפף)
במבט של עצוב,עמידה ברופף,
תראי מה קרה לי,העור מתקלף,
זה תמיד שהמזג אויר מתחלף..

 

לה מסביר ואז טס לרופא משקף,
אם יש תור,גם אותו מדלג ועוקף
נכנס מתחנן לו ,בוכה,(לא תוקף),
שיבדוק וייתן לי רק פתק תקף..

 

שאסור לי לזוז כלל ,באופן גורף,
ובכלל לא בריא,שקלוריות שורף,
כי פגע בי חיידק (כנראה שטורף)
ועוד שלל איסורים למרשם מצרף..

 

הביתה חוזר בפניה חושף,
מדבר חלושות ובקושי נושף
מצטער נשמה,אישורים לה חושף
את לבד השבוע צריכה לשפשף!!!

 

 

 

מאת קובי זוארץ

מתרסקת על המיטה אחרי יום ארוך ומייגע. יום שהביא לי טוב ועם זאת כל כך הרבה כאב, יום שהייתי צריכה להילחם כדי להישאר ולהחזיק ראש ולא ליפול בדרך. כי אסור, פשוט אסור להפסיק באמצע,
ועכשיו.. עכשיו מותר, ואני נותנת לעצמי להתרסק בתוך המיטה הרכה והנעימה שחובקת אותי בחמימות, מחבקת.. מזכיר לרגע את החיבוקים שלך, לרגע מזכיר אותך..
איך היינו יושבים על כיסא הנדנדה החורק ומסתכלים אל הכוכבים, רק אני ואתה, והרוח שמתבדרת בשיערנו ופורעת אותו, יכולנו לשבת שעות ככה מחובקים כאילו לא אכפת לנו מכלום ואתה היית מסתכל עליי ומחייך את החיוך המרגיע שלך והיינו נותנים לעולם לחרוק לנו באוזניים, להתנדנד. קדימה ואחורה קדימה ואחורה ולהתהפך ולעשות סיבוב ועדיין היינו יושבים ככה, חזקים מהכול.. לפחות ככה חשבנו, עכשיו אני אומרת חזקים מהכול, חוץ מהמוות.
ויבוא יום שבו ניפגש שוב, ואני לא יכולה להגיד שלא חשבתי לקרב אותו אלינו לפני הזמן,
אבל אני יודעת שזה לא מה שהיית רוצה, היית מעדיף שאני אמשיך את חיי ואתקדם ולא אדבוק בעבר שכבר אבד לנצח, כמעט לנצח.
היית רוצה שאני אתקדם בחיים, ואני מנסה.. באמת שאני מנסה, אבל לפעמים פשוט בא להישבר ולהתרפק על הזיכרונות, שחלקם התנפצו, וזה דוקר ופוצע, פותח שוב את הפצע שרק התחיל להגליד. לא נראה לי שהוא יתרפא אי פעם עד הסוף, לא עד שאראה אותך שוב.
אנשים באים, אנשים הולכים, לפעמים חוזרים.. יש כאלה שלעולם לא יחזרו. אנשים באים ואנשים הולכים, מנסים לעזור.. להוות תחליף ולמלא את החור שנוצר בי,מנסים להתקרב, ללטף.. לפעמים מתקרבים יותר מדי ואני מתחילה לירות חיצים, אנשים הולכים. חלקם מבינים את הצורך במרחב וחלקם פשוט מפחדים, והאדם שמפחד הכי הרבה הוא אני, אני מפחדת שוב להיקשר למישהו ולתלות בו את חיי, שהכול יהיה רגוע ובטוח, ופתאום הכול יתפוצץ. ונכון אתה לא בחרת בזה וזה לא היה תלוי בך. אבל אני הייתי, אני עדיין, עדיין תלויה בך.
אני לא אותו אדם שהייתי, החיוך מפציע על הפנים שלי רק לעיתים רחוקות, והדמעות כבר יצרו שבילים קבועים במורד הפנים, כי אתה לא כאן כדי לנגב לי אותן. האופטימיות כבר לא חלק מהנשמה שלי, ואני שואלת את עצמי מתי הכול יחזור? מישהו פעם אמר שמחשבה יוצרת מציאות, רצון.. אבל אי אפשר להכריח את הקו העקום הזה לעלות לי על הפנים כמו פעם, וצחוק מזוייף נשמע אכזרי למדי.
העצב גואה בי שוב, למה לחשוב עליך נהיה עצוב כל כך?
אני מתעשתת לאט לאט, מתיישבת, מזדקפת מול המראה
מנגבת את הדמעות בגב ידי, מנסה להעלות את קצות שפתי, חיוך מאולץ.. אני עוד אתאמן על זה, אתה תעזור לי, ואני אחייך בשבילך.
מוחקת את אותו חיוך, יוצאת לחצר ובאה להתיישב על הנדנדה, אבל לא עושה את זה בסוף. מספיק שריטות ליום אחד, אומרת לעצמי.
משהו בי בכל זאת אומר לי להסתכל לשמיים, אני מרימה מבט ומחכה. לא קורה כלום, שומדבר לא קורה, לא נתת לי שום סימן או רמז. וזה בעצם הסימן, הבנתי.. אתה לא תחזור, ואני צריכה לבחור בחיים, לחיות אותם, אני לא אחזור להיות כמו פעם, אני אהיה חזקה יותר.
בחירה של כל יום מחדש.

ילדה שבבית הקטן בקצה הרחוב

שיושבת לה לבד 

וכל כך רוצה להרגיש קרוב

ילדה קטנה שלמדה כל כך הרבה על החיים

שעומדת לה מול כולם

עומדת חזקה מול גל שמאיים להטביע לה את הכל

ילדה שהייתה תמימה והאמינה בכולם

ואז הגיע אחד שכל כך חפץ להרע

והרס לה הכל 

ילדה יפה כל כך 

ששמה על עצמה מלא מסכות

כדי להסתיר את כל השריטות 

ילדה עם עיניים ירוקות מפוחדות

שמתחבאת מתחת לשמיכה 

ורועדת מכל לחישה

ילדה מלאת כאב

שחושבת על דרך להחזיר

את החצי החסר ללב

דניאל נכנסת.
''שלום.'' ילד שמנמן מקבל אותה בכניסה, מסיט פוני שחור כמו פחם ביד מרוחה פסטה ברוטב אדום.
''היי'' היא לא מספיקה להמשיך והוא קוטע אותה.
''את הבייביסיטר?''
דניאל מהנהנת. אוף למה היא הסכימה היא גרועה עם ילדים. היא מזכירה לעצמה שאמונה הבטיחה שזה יעשה לה טוב ומביימת ביטחון עצמי כשהיא עושה עוד צעד מהוסס בעליל לכיוון הילד.
כדאי לשאול איך קוראים לו היא מזכירה לעצמה.
''קוראים לי טל'' הילד מקדים אותה, כאילו לא מוכן לאפשר לה להרגיש חכמה לרגע.
''היי טל, א.. שמרת על התינוק עד שבאתי?''
''הוא ישן בכלל'' טל מושך בכתפיים.
''אה. אה.. יופי.'' מרגישה מטומטמת. כרגיל.
יותר היא לא תקשיב לאמונה.
''היית בגן היום?'' היא מנסה כיוון חדש.
''אני בכיתה כבר''
אופס. הוא נראה קטן. היא לא מכירה ילדים בכלל. אולי היא פשוט תשתוק וזהו. היא נשענת אחורה בספה וזורקת את הראש על המשענת בעצימת עיניים.
היא פותחת אחרי דקה.
טל מסתכל עליה, כאילו מחכה למשהו. היא פוחדת להוציא עוד מילה מהפה אז היא מחכה גם.
''היה לא כיף'' הוא לוחש פתאום.
דניאל רוצה לברוח. רק שלא יתחיל לספר לה איך היה אין לה מה להגיד לו והיא בכלל לא יודעת להקשיב ולדבר עם בני אדם ובטח לא עם ילדים. תמימים ועדינים ורגישים. שיסתום.
הוא לא סותם. ''היה רע, ילדים הם רעים''
''אתה ילד בעצמך'' דניאל אומרת בלי לחשוב ואז נושכת את השפתיים. רעה בעצמך.
הוא נפגע. אבל ממשיך. ''אני אוהב להיות שמן'' הוא אומר בטון חושב ואז ממשיך בטון נחרץ ''הם לא אוהבים.''
משהו מתכווץ לדניאל בלב. ''מה זה משנה מה הם אוהבים?''
טל מושך בכתפיים. ''לאידע. אני רוצה שהם יאהבו''
דניאל מרגישה את זה חזק. רוצה. שהם. יאהבו.
גם היא רוצה שיאהבו, שיאהבו הכל. את החלקים היפים והנקיים ואת אותם המכוערים, המלוכלכים המקולקלים. אבל למה, למה.
''למה?'' היא שואלת לפני שהיא תתחרט. ''למה אתה רוצה שהם יאהבו?''
טל חושב. ''כי זה נעים'' הוא מחליט בסוף ''זה נעים שאוהבים אותך, זה כמו מים קפואים כאלה אחרי שרצים מלאן זמן ומתייבשים.''
דניאל מכירה את הריצה הזאת. המשוגעת, המסחררת. המייבשת. ורק לא מזמן היא הכירה פתאום טיפונת את אותם מים קפואים. עם אמונה על קצה של מדרכה.
''למה רק חלק מהאנשים מקבלים..?'' היא שואלת בקול חנוק כזה שפוחד להתגלות. ''למה לא כולם מקבלים אהבה..?''
טל צוחק. "זה קל. יש ילדים שהם חתיכים וחזקים וכולם רוצים להיות חברים שלהם ויש ילדים שהם שמנים והפוני שלהם מקורזל ומכוער והם לא יודעים לתפוס כדור." בסוף המשפט הקול שלו נהיה קטן קטן כזה פתאום.
דניאל לא מצליחה לעצור את גל הכאב שמציף אותה, היא מנענעת בראשה לשלילה ומתקרבת לטל, מושיטה יד לפוני ההוא. המקורזל. ולוחשת. ''אתה יפה, ילד. אתה הכי יפה בעולם'' הקול שלה רועד, לא רגיל לספר לאנשים על היופי שלהם. היא ממשיכה באומץ ''אתה יפה איך שאתה, כזה טל.''
טל מסמיק ומתקרב אליה עוד.
היא מחבקת אותו פתאום. ''אל תדע לתפוס כדורים, הם עגלגלים וחמקניים לא כדאי לך. רק תתפוס את החיים. היא שותקת וחושבת קצת. קצת על עצמה. ''לא בשיניים רק בשפתיים. הנה ככה.'' היא מסתכלת לשמיים שמציצים מהחלון פותחת את הפה קצת ואז מכווצת שפתיים בנשיקה. ''ככה טל, באהבה''
טל מנסה.
הם רצים ביחד לעריסה של התינוק, הוא ישן עדיין והם ניגשים בעדינות ומצמידים לו נשיקה מכל צד.
תופסים את החיים לפני שהם יעלמו ויגדלו להם.
ככה. באהבה


חולה אהבה/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית