דוד,
מה זו בעצם אהבה? שאלה אותו אסתר,
דוד חשב קצת,
לא בגלל שלא ידע את התשובה בין רגע.
אלא פשוט בגלל ש, שאהבה, זה רגש, ו יותר מהמילים הפשוטות,
שניתנות להבעה בשפתיים, בדרך כלל לוחשות,
אהבה, מרגישים. ו דוד, מרגיש, ו לקחת ולהעביר לאותיות, למילים, למוצאות, למשפטים,
בשביל זה, צריך לחשוב.
או, יותר מלחשוב, צריך לשתוק. כי, כששותקים, לפתע לרעוד מחלים, ו האהבה, מפעפעת. מן תחושה כזאת, ש מתחילה בלב, עולה למעלה, עוברת בגרון, המוח מסוחרר, ו אז יוצאת, ו , נמצאת שם, בחלל הריק, וש למעשה אמור להיות די מסריח, ובפועל גם רועש,
כ שהם יושבים על הרצפה, ו מדברים,
אבל הם לא ממש שם, ולא כי הם לא מחוברים למציאות בדרך כלל (והם לא), הם בדביקות, באהבת ד', ו באהבת הרע,
ברצונות משותפים, באושר, ש כמוהו יש רק בבית המדרש, ו המחשבה שמתגנבת לפתע ש להיות יחד, ב בית המדרש,
אבל הרי זה ככל הנראה, לא יקרה, (כי טכנית), אבל (מאושר דוד) יחדיו יהיו, בבית המקדש, גם הפרטי, (של שניהם), וגם הכללי, (כמו הגמרא הזאת של אתם קרוים אדם מול כל אדם שאין לו אשה),
ועכשיו?
עכשיו בונים, ו הכל תלוי בהכנה,
ו מזכירה לו אסתר בעדינות ש, זא, היא לא עשתה כלום, אבל פשוט, בכל המחשבות האלה, הם, הסתכלו אחד לשני בעיניים {כמה עומק היה שם, בעיניים של אסתר}{העיניים חלונות הנשמה, ו שם, ראו נשמה שכמותה, אין}, ו ידעו ש, הם חושבים על דברים דומים, שואפים לעתיד ולעכשיו, מנסים להיות יחד כמה שניתן, עד הפעם הבאה, כמו גם, מרוקנים את המחשבות ולא חושבים על כלום, {רק על השני\ה} אבל, דוד פצה את פיו לנסות לדבר,
ו צחוק עדין מילא את פיו, הוא לא הצליח, זאת אומרת, איך אפשר לומר דברים כאלה מפורשות,
אבל אבל, הוא ממש רצה, פשוט כי, להיות שם עם אסתר ולשתוק, זה נפלא, פשוט נפלא, אבל, אממ, הוא רצה לדבר איתה,
ו נזכר שתורו לדבר שוב, ו הוא אמור לדבר על מה ששאלה, ו
הוא ידע ש למה שיאמר יש השלכות אדירות, פשוט כי, אחרי מילים, נמשכות רגשות ש מתעצמות, ו להקים בית, זה,
אבל, אממ, זה הזמן? שאל את עצמו תמה,
מה כבר הספקתי בחיים? אפילו לגמור את ש"ס המשנה עוד לא הספקתי, ונזכר, בפעם ההיא, שחזר ו ראה את אסתר יושבת שם עם המשנה, בכזאת דביקות, ו שמחה, ו, ו הוא לא רצה להפסיק אותה, הוא רצה פשוט להמשיך לראות אותה לומדת, הוא ידע שזה ייתן לו כוחות, אבל יחד עם זאת ידע ש, זה לא מה שהיא תרצה, רק עוד רגע, ו קרא בשמה, (רטט עבר בו)(כל פעם, אבל איתה זה אחרת),
הוא ראה שהמשנה משומשת היטב, ושמח, ממש שמח., ש יזכה, ואז, היה ברור לו כבר לאן העניינים מתקדמים, אבל הוא לא העלה בדעתו ש, כל כך מהר, וככה, ואז הוא בקושי ידע אל מול האמת במעלותי'ה של פגושתו, של, רעייתו לעתיד,
ועכשיו הוא יכול ל לזכות, ב, בה, ביחד, לעד, ו הפחד הזה, שכל כך משמח, ש לילדים שלו תהיה אמא כל כך צדיקה,
ו אממ, כן, הוא לא יכול היה שלא להזיל דמעות, מ, הדבר הזה,
הוא אהב את אסתר, אהב אותה בכל מאודו, הוא אף פעם לא אהב ככה מישהי, ואפילו לא מישהו, ו הוא ידע, שאיתה החיים שלו יהיו אחרת,
הוא הוציא את התמונות של הרבנים מהארנק, הוא הסתכל בעיקר על הרב x, הוא היה צריך את החיזוק הזה, הוא ידע כבר כמה זו אמירה משמעותית וענקית, למרות שהרב בכלל לא ידע,
הוא פתח את הפה, שוב, ושוב צחוק מילא את פיו, לאחר מספר פעמים, מבלי להסיר את העיניית מאסתר, ומבלי שהסיא מירה ממנו, (הוא אהב את המנהג שלהם של להסתכל בעיניים)(כל הזמן, למרות שקשה,){הוא נזכר כשהציע בפעם הראשונה שנפגשו ש שישבו אחד מול השני}{ורעד}{הזמן לא עבר, ועבר מהר,}{וכבר ל?}{רעד}
ו הצליח לפצות את פיו, הוא הוציא קול חלוש, ואז שוב, וכבר ממש דיבר,
ו אמר, {מסתכל לה בעיניים}
אסתר, אממ, ..
ואני רוצה ל, .., ממש,
{רעד}
)
