פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 221)

עוד לילה, אני שוכב

רק בלילה אני חושב

מעליי הכוכבים

מסתירים במרחקים

 

איך פתאום אני צועק

את כל כולי, הפה שותק

אלוקים, אם אתה קיים

למרחק אני לא מותאם

 

אולי תבוא קצת ללטף

להסביר ולחייך

לענות לשאלות

אני חייב את התשובות

 

תגיד כבר מה אתה רוצה

מה היה ומה יקרה

מה צריך בי לעשות

כדי ששוב אוכל לחיות

 

רק תגיד גם בשבילך

הכי חשוב זה השמחה

החלומות והחיים

שאתה אוהב ללא

תנאים

 

רק תדבר אליי

אלוהים 

תדבר

 

באותו בוקר נחמד באביב
כשענן מטייל מעל ראשנו סביב
יצא עם תרמילו בשדות לטייל
כובעו על ראשו ובידו  המקל

 

ופתאום הוא ראה אותה
ופתאום הוא אהב אותה

 

שערה על ראשה גלש
בעדינות אליה ניגש
קלות קד הוא קידה
ושילב ידו בידה

 

 

לפתע רעם ברק קרעו את השמיים
והיא על מיטתה עצמה את העיניים
המוות אותה בקסמיו הוא שבה
עוד בטרם נפרדה היא מאהובה

 

ופתאום הוא לקח אותה
כך המוות לקח אותה

 

שערה על הכר גלש
ברעד אליה ניגש
בעניו דמעה עמדה
ובידו, דממה ידה

 

 

מיד הרגיש הוא כל כך עצוב
כך הוא עמד שם בודד ועזוב
להיות איתה היה כל מבוקשו
אז גמר בליבו לשלוח יד בנפשו

 

כל כך הוא  רצה אותה
אם  לא חי אז מת איתה

 

על פניו חיוך נרגש
שמח לקראת המפגש
נפשו נופפה בידה
ונפרדה מהגוף בקידה

 

 

נפשו עלתה לשמיים בטיסה 
מקומה ברר עם מלאך בכניסה
"תודה" נרגשת בשקט מילמל
ולצאת לדרך מיד הוא מיהר

 

ופתאום הוא ראה אותה
וכמו תמיד הוא אהב אותה

 

למרות שהיה כבר מותש
בריחוף הוא אליה ניגש
לקראתו היא קדה קידה
ושילבה יד אחר בידה

 

 

 

 

(השראה מהספר "שלושה בסירה אחת"

 

 

אאה, ויש גם כלב)

לוּ לֹא הָיִינוּ בּוֹעֲטִים בּוֹ,
מְשַׁלְּחִים אֶת הָרֹעַ הָאָפֵל לֶחָפְשִׁי,
לִפְגֹעַ בּוֹ,
הוּא לֹא הָיָה בּוֹדֵד

לוּ הָיִינוּ עָפִים עַל כְּנָפָיו,
הַקְּרוּעוֹת
הפצועות כָּל כָּךְ
וּמְלַטְּפִים אוֹתוֹ בְּחֹם,
לֹא הָיִינוּ (אֲנַחְנוּ) בּוֹדְדִים.

(הַכְּאֵב)

האם הזבוב מתפלל?

האם בחליל הוא מחולל?

ואיזה בכלל דברים הוא מעולל?

רק על הקיר תלוי בק-ל

מפלל משורר 

תתעורר

את ידיו בציפיה ממולל

שתשים לב אלי

ובבקשה שים לב לתקוותי

לחטוף עוד פיסת חיות מזיו פניך

אני מעצבן? הודיעני את דרכיך!

שאדע לזמזם בדיוק כרצונך

אבל כן אפריע את שנתך

שתופיע עלי ברחמי אור פניך

 

איך זבוב מתפלל?

עומד על רגליים אחוריות?

משתוקק לדעת אותיות?

מוצץ עד זוב דם, בגסות

את טיפת החיות

 

אלוקיי

שים לב לנואשות פניי

הנני לפניך כזבוב.. 

הודיעני נא את דרכיך

להוציא להוציא
כמו להקיא את הכל-
מהר
מהר מהר,בטיל,
לפני שאני אחזור למה שהיה פעם.
"צריך לשטוף את הבית",היא אומרת ואני חושבת-"צריך לשטוף את הלב".
חתיכת עוגה ותפוח,הזה של החצי,הכוונה לרבע תפוח ומלא מלא מים כי זה אמור להשביע אבל איך את רוצה שנעשה אחכ כפיפות בטן?
"הגוף צריך להיראות יפה",היא אומרת ואני חושבת-"הנשמה צריכה את היופי".
ואז שתיקות ואז שוב שתיקות ואת מציירת לעצמך על הדף כמה נקודות קטנות ומהנדסת אותם בעזרת קווים לצורת לבבות קטנים בצבע לא מוסבר מהקופסה של המכשירי כתיבה בחדר שלה.
מי אמר שלב חייב להיות רק לב גדול?
אוך וכמה שטויות את מקשקשת.זה נורא וזה רע.
הציפיה הזאת,הציפיה.
אבל בלי ציפיה אין את הרצון לגאולה ואין את ההכנה אבל המ אבל.
אז בוא נלך יחד עם שרוואל ושרשרת צדף וחולצת טישרט אדומה של איזה מתקן שמירה בגבעה בשומרון,ניתן ידיים אבל גם נגרום ללב להפסיק לצפות כי זה כואב לצפות,תאמינו לזאת עם השרוואל שאומרת לכם.
היא נהנת,הזאת עם השרוואל.
היא פשוט לא מצפה מידי.
זה כואב לה לצפות.מאנשים.מהסביבה.
אבל טוב לה גם לפעמים להיות רק איתו,לדבר עם הכלב בשפת הכלבים ולרוץ אחריו,ככה בים הפתוח על החוף באשדוד,עם בוקסה ניידת שנמצאת בכיס,בלי שאף אחד יראה.שאף אחד לא יצפה מימנה שהיא תפעיל גם בשבילו שירים.
ואני כותבת מבולגן אבל אין לי כוח לסדר את הדברים ואת התחביר בקטע.
מה זה משנה אם כתבתי עלי או עליה ולפעמים היא.
העיקר שאני מבינה את מה שרציתי לכתוב ולפעמים,זה רק מה שצריך.
וצריך גם להטעין את הלב.
שלא יצנח,
שלא יתמוטט בכלל אחרי כל משפט קטן שאומרים לו.
הוא צריך למתן ציפיות,זאת העבודה שלו,באיזון,בהכוונה.
ואני אחרי ספורט וצריכה להתקלח אבל אין לי כוח להתקלח בעצם אני מאוד רוצה להתקלח אז לאמשנה.
ביי.

"סוד יופיו של המדבר,
שהוא צופן אי-שם בחובו
מקור מים חיים..."


סוֹד יָפְיוֹ - שֶׁקַּיָּם בּוֹ הַטּוֹב
חָבוּי מִן הָעַיִן
אַךְ נִמְצָא בִּי קָרוֹב
כְּמוֹ מַבָּט בָּעֵינַיִם
מֵאָדָם שֶׁאוֹהֵב
לֹא נִתָּן לְמִשּׁוּשׁ
אַךְ שׂוֹרֵט אֶת הַלֵּב

וּמְעַט אוֹר
בְּתוֹךְ כָּל הַחֹשֶׁךְ
קוֹרֵא לִי לַחֲזֹר
לְחַפֵּשׂ אֶת
עַצְמִי

סוּפַת חוֹל בַּמִּדְבָּר
רִגְשׁוֹת אֹבֶךְ
שָׁחֹר
מוֹסִיפִים קְצָת הִלָּה
בִּכְאֵב תְּהוֹמִי

וּבְתוֹךְ אֲבַדּוֹן
בַּמִּדְבָּר שֶׁל הַלֵּב
נִמְצְאָה בְּאֵרִי הַקְּטַנָּה
טוּב מִתְפַּשֵּׁט
שֶׁמְּרַוֶּה אֶת נַפְשִׁי
וּמֵסִיר מִלִּבִּי עֲנָנָה

אתם בטוחים שהתקדמתם
שאתן אחרי
שזה כבר לא נוגע
לא כואב
לא פוגע יותר..
ואז בא איזה חץ
חץ טועה של ציד חובב
ופוגע לכם ישר
ועמוק בלב?
מכירים את זה??
מכירים את זה שפתאום אתה מרגיש שוב כמו בן שמונה
מול הסיטואציה הזו?
מכירים את זה שפתאום הכל צף
דברים שנתת מודע כבר שכח
פתאום נשלפים לך כמו אלבום תמונות בלי סדר?
וכל דמעה יורדת שוב
וכל כאב מכאיב אותו דבר
וכל פעם..
כל פעם השבר הזה של נקודת ההתחלה
למרות כל המאמץ
וכמה שהשתנתי
אני פתאום שוב הילדה הקטנה מבית וגן
שלא יודעת איך להתמודד
ותכלס
לא יודעת אם כדאי...

One day I'll release him
from prison of pain
I will let my heart love
I will silence the brain

Then he will trust you
He will let you feel
He will let you to stroke him
Just to prove that he's real

Prove that he's breathing
And throbbling for years
Just waitting for someone
To murder the fears

חיים באמונה 

לא מסוגלים לחשוב

הולכים בדרך הסלולה

מפחדים לכאוב

 

לומדים למה ומדוע

הם לא יכולים לשאול

מבחוץ הכל בטוח

מבפנים רק ריק גדול

 

אם אני חושב אני קייים

איך אנשים לא קיימים

אם חשב הוחזק כפרן

חיים קלים לא מורכבים

 

איך אפשר להיות בטוח 

שתמיד אתה צודק

אם תמיד את כל השאר

אתה ישר

מוחק?

אהובה שלי,
הגיע הזמן שלך לחיות
אני כאן,
הלב שלי צוהל לקראתך , רוצה לחבק אותך
ושלא תלכי לי עוד לעולם
עכשיו את יכולה להיות את,
אין לך ממה לפחד,
הדמעות השקופות שלך נדמות בעיניי לטיפות מים זכות ויפות,
אני רוצה לאסוף את דמעותייך אליי ,
לאגור אותן בים המופלא,
של הכאב,
לשמור עליהן חזק
עד שיגיע היום הזה בו את תסתכלי עליהן
ותדעי שאת יכולה להכל
שאין כוח חזק ממך
אם רק כנפייך תפסקנה להיפצע
על ידייך,
אם רק תעופי ,אל עצמך
את יכולה, להכל
עינייך רבות הגוונים, של הכאב
נדמות בעיניי לאיש שיבה
עם זקן לבן ועמוק כגלי הים
וטהור כשמלת כלה
הרשי לעצמך להרפות את המתח,
לחבק
להאמין באהבה
ולא לסגור עוד בפניה את הדלת
את שומעת אהובה שלי,
שתדעי שאין כמוך
את אחת ויחידה.

יוֹם אֶחָד הִיא תינצל
מִיָּם הַכְּאֵב
הַחוֹתֵךְ אֶת הָאֵיבָרִים
הִיא תִּבְקַע לָהּ
מִכְּלוּב הַמָּוֶת
וְתִשְׁפֹּךְ עַל הָעוֹלָם הַפָּצוּעַ
אַבְקָה קְסוּמָה
יוֹם אֶחָד הִיא תָּעוּף לַדְּרוֹר
כְּצִפּוֹר יפהפייה ומרהיבת עֵינַיִם,
הָאַהֲבָה.

אני ממש ישמח!!

אַתָּה יָכוֹל
לָלֶכֶת
לַמָּקוֹם הַהוּא
(הַשָּׁחֹר)
רַק כְּדֵי שֶׁאֲנִי
אוּכַל
לָרוּץ לְשָׂם
וְלֹא לַעֲצֹר
אוֹתְךָ
שְׁנִיָּהּ לִפְנֵי
הַסּוֹף.

עיניים כואבות
מבכות את לכתך
ואתה שוכב כאן מחוייך.
אנשים ישארו כאן לבטח
להינחם על מותך,

ואתה מתבונן כמלאך.
לבבות נשברים  בצרחות.
כי אתה את שלך עשית.
בבור שבארץ
את גופך הטמינו
ואת סודיך בעצמך כיסית.
הגעת מוכן
לאן שהגעת
היית מוכן להכל.
את רוחך לא הקרבת,

נשמתך במרום,
אבל השארת אחריך שכול.

תמונה מחוייכת

נוספה למדף.

זיכרון של המעט שהיה.

ואתה מלמעלה

ממשיך ונלחם,

על ארצנו האהובה והיחידה.

אהבה?
מה אתה יודע בכלל
כלום
אתה לא יודע כלום
אתה לא מבין בזה
ואיך האהבה הזאת של התרבות הזאת
נקראת אהבה בכלל
איך לוקחים את הדבר הכי טהור ועדין וקסום
והופכים אותו לדבר הכי בוטה
ומגעיל
וחיצוני
כמה חיצוני
אל תגיד לי כלום
עכשיו תקשיב
כשאתה רוצה אותה
ששערה החלק או הטלטלים היפיפיהים
גולשים אחורה באצילות
אתה לא רוצה אותה
כשאתה מדמיין אותה
יפיפיה
כמו אשתו של
אתה לא מדמיין אותה
אתה מדמיין
אז תפסיק
תעצום עיניים
ששש
עכשיו שקט
תעצום
ותשמע אותה באמת שלה
בחוסן ובעדינות הנפשית
תקשיב איזה עולם פנימי יפיפה היא בנתה
במאמץ
כמה אמונה יש בה
כמה רצון
והתמסרות
ופשטות
תראה כמה
לא בעצם תקשיב
כמה פשטות יש בה
כמה אהבה לעולם
תדמיין את הנפש פנימה
תפסיק
תפסיק כבר עם החיצוניות הזאת
זה גם יבוא
אבל קודם
תוציא את המושגים
שהתרבות השקרנית הזאת הכניסה והמציאה
אהבה
זה בכלל לא מה שהיא אומרת
אהבה
זה בניין
זה כיסופים
זה מאמץ
ועמל
ושמחה
ושיתוף
וויתור
כן, קשה לה לתרבות הזאת אבל אהבה זה וויתור
לא וויתור על עצמך וויתור עך עודף מקום
כדאי לך
זה מרזה
אהבה זה קודם כל פנימיות
ורצון
ושאיפות
וכוח
לבנות
אז תקשיב לה
באמת
נכון שהיא יפיפיה?

אַתָּה זוֹכֵר
שֶׁשָּׁתַקְתִּי
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים
זוֹכֵר
שֶׁשָּׁקַעְתִּי
אֶל תּוֹךְ הַגַּעְגּוּעִים?
זוֹכֵר שֶׁצָּרַחְתִּי
לְאֶלֹהִים
שֶׁיִּהְיֶה כְּבָר טוֹב
וַעֲנוּ לִי
רַק הָהֵדִּים?

יֶלֶד
לִפְנֵי שֶׁבָּא הַבֹּקֶר
תִּדְרֹךְ עַל הַמְּדוּרָה
לֹא הוֹלְכִים לִישֹׁן לִפְנֵי
שֶׁמְּכַבִּים אֶת הַבְּרֵרָה

יֶלֶד
אַל תִּסְתַּכֵּל עָלַי כָּכָה
מְסֻכָּן לְךָ לִבְעֹר
חַכֵּה חַכֵּה
אוּלַי תִּלְמַד מָתַיְשֶׁהוּ
לִבְחֹר

בֵּינְתַיִם יֶלֶד, עָשָׂה טוֹבָה
כַּבֵּה אֶת הַמְּדוּרָה
מְסֻכָּן לָלֶכֶת לִישֹׁן
כְּשֶׁאֵשׁ דּוֹלֶקֶת בַּזִּירָה

נכון שיש דברים שאני אוהבת יותר ופחות. ומילים כמו שמן זית ובטחון ואהבה. לפעמים נדמה שאור כבר לא יהיה, וגם אם הוא יהיה, הוא יהיה צהוב כזה ועמום ולא ברור.

ואני עומדת על הים והרגליים רטובות, ואני ממש צריכה להיות מאושרת, כי פאקינג כל כך טוב לי בחיים, אבל האושר

 

יש לו חיים משל עצמו, ואני רק נזכרת ברגעים של פחד מוות. כזה שחונק ומושיב אותי בשמש, להשרף. סתם. 

אני רוצה לצרוח, אני צריכה להיות מאושרת. אני צריכה להיות מאושרת. ואני לא מצליחה אפילו לדבר.

 

להלחם בעצמך זה קשה. אבל אין סיפוק גדול יותר מלהצליח להכניע חלקים רקובים בתוכך, להגיד להם, הי, אתם תצמחו, ממש עוד מעט.

כל ירק גדל אחרי שהוא עבר רקבון יסודי באדמה פוריה.

אם לא היה בי אדמה פוריה, לא היה בי רקבון, ואם לא היה בי רקבון לא היתה בי צמיחה.

ואני קמה, ורוח מנחמת מגיעה. ואני נושמת לאט לאט, לפי המנגינה האלוהית של הטבע,

נשימה

חת שתיים שלוש

נשיפה

חת שתיים שלוש ארבע

ואני שומעת את אביתר בנאי שר לי בלב

"יש לי סיכוי להנצל"

ואני רואה אותי עם איש וילד, ואני רואה לבבות ושלווה. ואני רואה עיניים בהירות, מאירות,.

בהירות הדרך זה חשוב. ה אוהב אותי. אוהב אותי.

כמה ניסים קורים לי כל יום. כמה אהבה. כמה.

לחזור להגמל מהרע, זה נראה בלתי אפשרי.

נשימה

חת שתיים שלוש

נשיפה חת שתיים שלוש ארבע

 

"אמא כאן לידך כל הזמן."

 

וזה תקופות כאלה, וזה יעבור, והחלקים הרקובים יצמחו. 

והעץ היה מאושר.

 

אני חושבת שצריכים לעשות הצבעה מי ה VIP של הפורום (יקיר הפורום המוערך) או בלי בחירות אבל זו צריכה להיות חד משמעית :
@רחל יהודייה בדם
יש לה את כל התכונות לכך :
היא מאד פעילה פה
מעלה שרשורים מדי יום
מגיבה המון לאנשים (דברים טובים ומחזקים ומעודדים)
לא נכנסת למריבות
אף אחת לא שונאת אותה (ההפך הוא הנכון)
ואני יכולה להמשיך אבל אם עד עכשיו לא הסכמתם איתי אז אין בשביל מה

@חולות תעשה אותה "ירוקה" !!! (VIP)

מרגישה אבודה, בתוך כלום גדול ובולע. מאיים לכלוא אותי שם לנצח ולהשאיר אותי איתי בלי אפשרות לברוח מעצמי, בלי אפשרות להשתחרר.
להישאר עם הדברים שאני אוהבת, ובעיקר עם מה שלא
איך אפשר להתמודד עם כל הכיעור הזה בחיי שאין לי מושג
אני אלופה בלברוח, וגם בלהבריח, מזמן לא הסתכלתי פנימה להרבה זמן. פתחתי. ונבהלתי, נגעלתי ממה שראיתי, נגעלתי מעצמי.. ומעולם לא הודתי ברגשות שנאה עצמית, תמיד מכחישה, תמיד צוחקת לאמת בפרצוף. תמיד מתעלמת. תמיד בורחת. תמיד הולכת, תמיד רצה. ונופלת, וקמה ומנסה להמשיך, או לפחות זוחלת. תמיד זזה, ודוחקת
רק שלא יגיעו רסיסי האמת לאוזניים, רק לא להישאר איתה באותו מקום ליוצר משתי שניות, וכשזה קורה, כשאני לא יכולה יותר ואין לי כוחות, לא לשמוע ולא לרוץ או ללכת וגם לא להפנים אני צוחקת צחוק גדול ואכזרי (כלפי עצמי בעיקר)
וצחוק הגורל מכה לי באיטיות בפנים
ונדמה שרוצה להפוך לדמעות, אבל אני לא נותנת.. ממשיכה להיאבק
ונדמה שרואים אותו, את מאבק הדמים
עוויתות בפנים,
רעד בצידי הפה ועיניים בוערות מעוצמה ולחות מעצב ומזעם.
זעם על עצמך, שכבר לא יכולת להתמודד, שכבר לא יכולת לברוח, שכבר לא יכולת לעמוד.
-שחור מסביב-
-סחרחורת-

- - -
-ידיים-
-רעש עמום-

נחילים נחילים של דמעות זולגות במורד הפנים, ואין לזה סוף..
אני כאן, שוכבת במיטה ומתבוננת סביבי. בתוך כלום גדול
אני כאן, יושבת על כיסא מול שולחן עם מחברת ופיילוט, מציירת עיניים(שריטה מוזרה שכזאת)
ופה,
וכותבת מילה, ועוד אחת
משפט..
חזרתי לשיער.
המאבק עדיין נמשך.

בַּשָׁעוֹת הֲכִי קָשׁוֹת
כֻּלָּם מִתְרַחֲקִים
נִרְאֶה לִי שֶׁעָדִיף
לְאַשְׁפֵּז אֶת הַכְּאֵב
לָתֵת לוֹ חִבּוּק,
בַּקְבּוּק,
יָם אַהֲבָה.
אוּלַי כָּכָה אֶהְיֶה פָּחוֹת בּוֹדְדָה.