פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 222)

דוד,
מה זו בעצם אהבה? שאלה אותו אסתר,
דוד חשב קצת,
לא בגלל שלא ידע את התשובה בין רגע.
אלא פשוט בגלל ש, שאהבה, זה רגש, ו יותר מהמילים הפשוטות,
שניתנות להבעה בשפתיים, בדרך כלל לוחשות,
אהבה, מרגישים. ו דוד, מרגיש, ו לקחת ולהעביר לאותיות, למילים, למוצאות, למשפטים, 
בשביל זה, צריך לחשוב.
או, יותר מלחשוב, צריך לשתוק. כי, כששותקים, לפתע לרעוד מחלים, ו האהבה, מפעפעת. מן תחושה כזאת, ש מתחילה בלב, עולה למעלה, עוברת בגרון, המוח מסוחרר, ו אז יוצאת, ו , נמצאת שם, בחלל הריק, וש למעשה אמור להיות די מסריח, ובפועל גם רועש,
כ שהם יושבים על הרצפה, ו מדברים,
אבל הם לא ממש שם, ולא כי הם לא מחוברים למציאות בדרך כלל (והם לא), הם בדביקות, באהבת ד', ו באהבת הרע,
ברצונות משותפים, באושר, ש כמוהו יש רק בבית המדרש, ו המחשבה שמתגנבת לפתע ש להיות יחד, ב בית המדרש,
אבל הרי זה ככל הנראה, לא יקרה, (כי טכנית), אבל (מאושר דוד) יחדיו יהיו, בבית המקדש, גם הפרטי, (של שניהם), וגם הכללי, (כמו הגמרא הזאת של אתם קרוים אדם מול כל אדם שאין לו אשה),
ועכשיו?
עכשיו בונים, ו הכל תלוי בהכנה,
ו מזכירה לו אסתר בעדינות ש, זא, היא לא עשתה כלום, אבל פשוט, בכל המחשבות האלה, הם, הסתכלו אחד לשני בעיניים {כמה עומק היה שם, בעיניים של אסתר}{העיניים חלונות הנשמה, ו שם, ראו נשמה שכמותה, אין}, ו ידעו ש, הם חושבים על דברים דומים, שואפים לעתיד ולעכשיו, מנסים להיות יחד כמה שניתן, עד הפעם הבאה, כמו גם, מרוקנים את המחשבות ולא חושבים על כלום, {רק על השני\ה} אבל, דוד פצה את פיו לנסות לדבר,
ו צחוק עדין מילא את פיו, הוא לא הצליח, זאת אומרת, איך אפשר לומר דברים כאלה מפורשות, 
אבל אבל, הוא ממש רצה, פשוט כי, להיות שם עם אסתר ולשתוק, זה נפלא, פשוט נפלא, אבל, אממ, הוא רצה לדבר איתה,
ו נזכר שתורו לדבר שוב, ו הוא אמור לדבר על מה ששאלה, ו
הוא ידע ש למה שיאמר יש השלכות אדירות, פשוט כי, אחרי מילים, נמשכות רגשות ש מתעצמות, ו להקים בית, זה,
אבל, אממ, זה הזמן? שאל את עצמו תמה, 
מה כבר הספקתי בחיים? אפילו לגמור את ש"ס המשנה עוד לא הספקתי, ונזכר, בפעם ההיא, שחזר ו ראה את אסתר יושבת שם עם המשנה, בכזאת דביקות, ו שמחה, ו, ו הוא לא רצה להפסיק אותה, הוא רצה פשוט להמשיך לראות אותה לומדת, הוא ידע שזה ייתן לו כוחות, אבל יחד עם זאת ידע ש, זה לא מה שהיא תרצה, רק עוד רגע, ו קרא בשמה, (רטט עבר בו)(כל פעם, אבל איתה זה אחרת),
הוא ראה שהמשנה משומשת היטב, ושמח, ממש שמח., ש יזכה, ואז, היה ברור לו כבר לאן העניינים מתקדמים, אבל הוא לא העלה בדעתו ש, כל כך מהר, וככה, ואז הוא בקושי ידע אל מול האמת במעלותי'ה של פגושתו, של, רעייתו לעתיד, 
ועכשיו הוא יכול ל לזכות, ב, בה, ביחד, לעד, ו הפחד הזה, שכל כך משמח, ש לילדים שלו תהיה אמא כל כך צדיקה,
ו אממ, כן, הוא לא יכול היה שלא להזיל דמעות, מ, הדבר הזה,
הוא אהב את אסתר, אהב אותה בכל מאודו, הוא אף פעם לא אהב ככה מישהי, ואפילו לא מישהו, ו הוא ידע, שאיתה החיים שלו יהיו אחרת,
הוא הוציא את התמונות של הרבנים מהארנק, הוא הסתכל בעיקר על הרב x, הוא היה צריך את החיזוק הזה, הוא ידע כבר כמה זו אמירה משמעותית וענקית, למרות שהרב בכלל לא ידע,
הוא פתח את הפה, שוב, ושוב צחוק מילא את פיו, לאחר מספר פעמים, מבלי להסיר את העיניית מאסתר, ומבלי שהסיא מירה ממנו, (הוא אהב את המנהג שלהם של להסתכל בעיניים)(כל הזמן, למרות שקשה,){הוא נזכר כשהציע בפעם הראשונה שנפגשו ש שישבו אחד מול השני}{ורעד}{הזמן לא עבר, ועבר מהר,}{וכבר ל?}{רעד}
ו הצליח לפצות את פיו, הוא הוציא קול חלוש, ואז שוב, וכבר ממש דיבר,
ו אמר, {מסתכל לה בעיניים}
אסתר, אממ, ..
ואני רוצה ל, .., ממש,
{רעד}

שהסתכלנו על הכוכבים

ודיברנו לילות שלמים

הייתי בטוחה שנשאר לעולמים

היינו נראים מהצד מושלמים

כולם בנו היה מקנאים

לא ידעו שום דבר מהחיים

רק אנחנו ידענו שאין במה לקנאות

כי אנחנו סתם עושים הצגות

ולא באמת אוהבים

שתינו ביחד סתם זוג שקרנים

שמשחקים אחד לשני בחיים

להכאיב

לצרוח

את הבדידות

את הלבד

את הבכי שרק הכרית שומעת

היום יש כמו שקט

בלב

חידלון

אין לי כוח לבכות

אפילו למות כבר לא קורץ לי

רוצה לעצום עיניים

ולא לראות כלום

לא לשמוע כלום

להתנפץ לרסיסים

ולהישאר ככה

שבורה

בלי כלום

ריקה

רק שהכאב הזה ייעלם כבר,

אבא.

שכחתי מה זה לאהוב 

שכחתי איך זה לשמוח

שכחתי איך לגנוב

עוד רגעים של כוח

הכל אפור סיפור חוזר

אין בי את עצמי

פרופיל שקט כבר לא צועק

זה לא לטעמי

פתאום חושב 

הראש כואב

אולי זה קצת מוגזם

מתי נגמר 

אנ'לא נרדם 

הלב אדום

מדם

ראשי כואב, 
וליבי לא פחות צורב. 
צורם לי, בכל לגימה שפי שואב. 
האוכל להיות צדיק שאין את הדעת גונב? 
 

להיות אני זה לחיות בחסד עליון.
על פי אמות מידה של האדם הקטון. 
ומדוע אין עולה בי איזה כח? רעיון? הכל יורד לטימיון. 
פנימיותי מוסווית בגלים הכהים של הים התחתון... בבקבוקון.

 

ימים יגידו, מה יקרה ומה יעשה, 
מתוך כל הצרות שגופי חווה. 
 

סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא,
ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.
עצב יהפוך לשמחה, יגון לאנחה. 
רש פגוע ונכלם, לעשיר גבוה ורם. 

 

רוצה להגיע לאידיאל הנכסף. 
חושש מהדרך והקושי המוסף, 
להגיע ולא ליפול, הפסגה היא הסף. 
 

יכול לעשות זאת ומאמין, 
הכל מאת ה', אז בבקשה תביא לי ויטמין, 
ואת החטאים הקלים והנוראיים אלבין, 
דרך כל מסלול עד שאטהר לחלוטין.
ישמור עליי שלא אסטה מהפרוזדור לטרקלין.
יאיר לי את הדרך כמו אש הנתמכת בבנזין.
הוא רוצה זאת לא פחות ממני, וממתין..
 

בידך אפקיד רוחי,
דלתות סתריך פתח לי,
מעולם ועד עולם אתה אל מושיעי.

באלי לבכות

בלי סיבות מיוחדות

להוציא הכל

את כל הפעמים

ששמרתי בפנים

ולא סיפרתי

להוציא את הכעס

על בני האדם האיומים

שהרסו לי את החיים

והם חיים בנעימים

בלי שום מצפון

שיציק להם בימים

ואני עדיין תקועה

בבוץ שאליו הכניסו אותי

בלי לשאול רשות

הפילו הכל עלי 

לא נתנו לי אפילו להגיד דיי

ואני עדיין תקועה באותו מקום

כבר יותר מידי

מרגישה כמו בובה

שמשתמשים בה בגניבה

בלי לבקש אפילו 

אני אהובה רק בכאילו

כי צריכים אותי 

כי יש אינטרסים בעולם

וכלום לא בא בתמימות

לכל דבר צריך השתלמות

אפילו בשביל למות

צריך שלמות

כי כשבן אדם יוצא מן העולם

הוא מושלם.

היא נסיכה בלי ארמון

נפגעה כל כך המון

וקמה ,מגיע לה 

אבל היא נבלעה 

בתוך כל ההמון

והם לא שמים לב

שהיא הולכת לכיון האבדון

 ויכול לקרות פה אסון

עד שמישהו יסתכל

וידבר בביטחון

בלי שום כוונת זדון

ויגיד שהכל עוד יגמר

והוא יבטיח

שהוא חוזר

ואת הרגשות שלו

הוא לא קובר

ושום דבר הוא לא מצנזר

הוא פשוט יהיה איתה אמיתי

והיא תרגיש שהקשר לא תקופתי.

היא הייתה שם תמיד

בשביל לשכנע שאין עלי

ושאני מהממת

ולשים פס על כל העולם

שעוד טוב ממנו נעלם

ולא הושלם

אמרה לי שהחיים טובים

ושאפשר לסמוך על אנשים

ושלמרות שהחיים קשים

תמיד יש על מי לשים

קצת מהעול 

וטיפה לגדול

ושמותר לשאול

ושאסור לי לתת לאנשים

את ליבי לגזול

ואז לכבול

בלי אפשרות לשחרור

היא אמרה לי

שזה פשוט אסור

פיל עומד באמצע שדה ריק

מחצרץ בבדידות, בנוגה

בוטש בקרקע בדכדוך

אולי הוא סתם עצוב

איך פיל מתפלל?

אולי הוא רץ בשבעים קמ"ש

רומס את האדמה עד המטרה

ואולי הוא מתבייש, עומד

מנסה להקטין עצמו

מפחד ה', מהדר גאונו

איך פיל מתפלל?

נראה לי הוא נהיה קליל,

מחצרץ בעליזות הבו לה'

מנתר כארנב, ככלבלב לאדונו

מפחד ה', מהדר גאונו.

אשמח לביקורות נוקבות. 

1. אשמח לקישורים לכל מיני אתגרי כתיבה כמו הזה של הא' ב'. 

2. מה בעצם עושים בפורום הזה?

3. כולן כאן בנות? (ככה זה היה נראה...)

היא חיכתה לו מאז שהייתה ילדה,

תרה אחריו, אחרי יחידה.

היא קשרה לראשה מטפחות וכתרים,

מכינה עצמה עבורו.

וספרה הימים ליום בו יבוא

ובשמלה לבנה תעמוד לצידו,

כלה עטופה באור.

***

הוא קנה לה טבעת נוצצת זוהרת

עם יהלום מיוחד שאין לאחרת

לכרות ברית הוא רצה

ברית אהבה-

זוגיות אמיתית מלאה בשלווה.

וחיפש אותה, את אהובתו

את אשת האור, רעייתו.

***

ובלילה אחד בעת חשכה

הם מצאו זה את זה, התאחדו

ובהר של עשן הם עמדו

יד ביד

מלאים באור מיוחד

***

נזרקת לאש

נמאס לנסות ושוב להתייאש

ולבקש קצת רחמים

מבורא עולמים

שעושה לי תחיים קשים

ומשאיר אנשים נואשים

שלא מפסיקים להאשים

ובאמת אבא,היא כבר לא יכולה

אף אחד לא שומע את קולה 

שלוחש ,ומבקש וטיפה חושש

קצת חסר ביטחון

כי היא מרגישה שכל אחד שבא מולה

מנסה אותה לבחון

מרגישה כמו קרחון שמתנתק 

אט אט 

מכל המוכר לה

היא מגששת באפלה

מחפשת מוצא

דרך החוצה מהחושך 

שבו היא נמצאת 

היא רק רוצה לצאת.

כי באלי אבל בעקרון מתבישת כי אנשים פה כלכך כותבים יפה ובכלל מי אני שיכתוב ואני בכלל לא ידעת אז כילו..אבל עדין רק כי באלי

רוצה להוציא להקיא את זה את הכדור השחור מהבטן.

לשפוך לבחוץ את הכל. לצעוק בלי מעצור. לצעוק לזעוק את הכל. הכל.את כל הכאב.

לבכות בלי להתייחס.

איך בכלל אפשר לב שבור כלכך. זה כואב מכל מקום.

כמו חצים של כאב ישר בתוך הלב.

הכל אש מים ביחד. רגוע וסוער. פשוט בלגן.

אין מחשבה. אין הרגשה. אין כלום. בכלל אין לב.

פשוט

כואב.

ועוד משו..

---

נמאס לשרוף תלילה כל יום מחדש. ללכלך את הבפנים שלי מאוד מאוד ממש.

רוצה כלכך להתחיל שוב,לעזוב את הכל לעשות רק מה חשוב.(לא באמת זה כי לא מצתי חרוז )

אבל אין לי כח. בכלל ורצון. לצאת מכל השקר הזה הרע והדמיון.

צריך לקרוע את של פעם ולעשות נסיון.

זה באמת כיף לי להיות בחושך הזה,לתת לעצמך להיות קצת רע.

אבל אחרי זה אתה מרגיש שקרן וזבל ורשע.

שונא את עצמך ואת כל העולם. אתה מרגיש הרבה הרבה מתחת לכולם..

באמת נמאס לי לקום כל יום בצהרים. להתפלל שחרית כמעט באיזה שתיים.

משחקת אותה בחים שהכל אחלה ומתוק

אבל כל מה באלי עכשו זה רק לברוח רחוק רחוק

מעצמי מהעולם מכל הדבר הזה, לרוץ למים ולטבוע אל הירוק.

להשתגע להתפרק להתפרע ופשוט לצעוק הכל.

ושאפחד לא ישמע אותי רק הוא שבאמת יכול.

בינתיים הכל בין קצת קודש..לממש ממש חול.

רוצה רק לבכות ולדפוק תראש בקיר

בכלל אני שונאת את כל הרעש והבלגן הזה בעיר.

אתה כבר יודע שהמוח שלי לא הגיוני

הוא סותר את עצמו לגמרי ובחייייייאת שאני לא מבינה,מה נסגר איתי?!?!

מעניינות אותי תגובות שלכם על משהו שכתבתי.

שולחת כאן ואשמח לתגובות והא/ערות תודה!

עולם כמנהגו אינו נוהג.

המחנכים לא מלמדים, לא מחנכים.

הילדים לא לומדים.

מטוסי הענק משביתים כנפיהם.

מכונת ה"אייס קפה" במסעדות לא משרתת בנאמנות מאות לקוחות ביום.

אפילו לא אחד.

מקומות הבילוי והפנאי בתרדמת חורף, מחכים לזריחת שמש אחרת.

חמשת או שמונת המקומות ברכב דוממים.

אהבת הסבתא לנכדיה לא ממומשת.

החיבוק האוהב לא מחובק בחזרה,

הידיים המושטות אינן מקבלות מענה.

צפור לא מצייצת.

עוף לא פורח.

שור לא גועה.

עכשיו זה הזמן לקבל את התורה.

אנוכי ה' אלוקיך. 

הבשר כבר בתנור, אך כבה עוד גפרור, עוד להבה, עוד פיסת חיים של נשמה שפעם בערה למעלה. 
הרבה זמן שעיני עצומות, עצובות. הרבה זמן שפני לא מאירות.
היו לי רק שמונה חודשים של שמחה מליאה בחיי. שמונה חודשים של עמידה זקופת קומה.
לפניהם זקוק הייתי לזמן כדי לצאת מהתגלמותי, לתפוס כמה כוח יש בי.
וכשתפסתי, נסקתי מעלה מעלה, אך הכל נגמר מהר כל כך.
נראה שאבדה התקווה להיות איש של אור.
ועתה, במקום לישון אני כותב שורות של עצב, תמיד עצב, תמיד מלנכוליה.
למדו אותי לשיר את השירים של הימים הטובים. כי אצלי הטוב שטוח, אך העצב בתהומות. ובזמן שאני כותב משהו מהלך כאן בין הקירות, יצור כלשהו שרץ מקיר לקיר, אחוז טירוף, אחוז בהילות.
ובין קירות ליבי, כבר שנים, רץ לו שד אחוז טירוף, במחול שדים.
למדו אותי לשיר גם על ימים טובים.
 

רץ. פותח מגירה. סוגר. שירים . למגירה.

סוגר. היום בחמש.

פותח שיחה.

ומתחפר בתוך שוחה

של עשיה ברוכה ומניבה

כי לא תאמין ואיזה פלא

יש פה ושם ושם ושם

ממש בכל העולם

ורק תסתכל, חזה, ראה,

התפוח הזה כלכך יפה

והוא לא שלך

חה חה חה

מקשיב. שוהה. נושם. 

הופך את השם לשם

מנגן את החיים

ההוווהים הניצחיים

בסוף היו, ממרחקים של קילומטרים, אני מגששת אחרי עצמי

עמוק עמוק 

עד שאני מריחה טיפה ממני, קטנה

ואני מתקרבת אליה

מתיישבת לידה.

אני רוצה חיבוק של אמא, חם כזה, שעוטף ומגיע לכל הפינות.

אני רוצה חיבוק של אמא, אחרי נפילה. חיבוק כזה שמסתכל על הדמעות ונותן להם לזרום, ולא מפחד.

אני רוצה  חיבוק

כזה

של אמא.