פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 220)

למה.
למה עשית לי את זה.
מה היה רע לך בלב השוצף, החם
בשלהבת שבערה בי
שהחלטת לשלח בי את האופל לחופשי,
לפגוע בי
אני רוצה לצרוח
בכוחות שלא נותרו לי
לצעוק את ליבי ההומה, מכאב
למה עשית לי את זה
אני סך הכל חיה פצועה, ואוהבת.

אם הפנים שלנו היו איפה שהידיים
אנשים היו אוהבים את עצמם יותר בגלל שהם היו שונים? יעל שואלת וממשיכה, כאילו לא מחכה לתשובות. כאילו אינה צריכה כאלו. כי יעל יודעת בעצם
ויעל אומרת לי שאנשים הם מצחיקים כי הם כל היום בוכים על דברים שאין להם ואיך שהם היו רוצים להיות כמו האחרים. יעל אוהבת את כל האנשים כמו שהם. היא אומרת שהם מתוקים נורא, ואני רק מגחכת ובאמת יש לי לבכות, כי יעל לא יודעת שהלוואי והעולם הזה היה מלא באהבה עצומה כזאת כמו שיש לה בזרת הקטנה שלה
אז אנשים בעצם רוצים להיות מישהו אחר? היא שוב תמהה תמיהה גדולה,
את חושבת שאנשים היו רוצים שאמא שלהם תמות כמו אצלינו?
(יעל אומרת מתה ולא הלכה לעולמה כי יעל חושבת שלהגיד מתה זה יותר אמיתי. כי ליעל היה עצוב וכואב כשאמא מתה ולא הרגיש לה שמתאים להגיד הלכה לעולמה,זה מרגיש מילה טובה מדי. וכשאמא מתה זה לא טוב. זה בטח כאב לה למות, כי ליעל זה כאב)
ואני רק מביטה בה בעיניים גדולות ופורעת את שיערות ראשה הקטן. יעל נותנת לי נשיקה על הלחי ושואלת אם אבא משוגע (יעל אומרת משוגע. היא אוהבת להגיד את האמת)
הוא בטח נהיה משוגע כי כואב לו שאמא מתה
אפילו שזה היה מזמן הלב שלו צועק כי הוא מתגעגע לאמא, וכשלב צועק חזק מדי ואין מי שישמע, אז הראש נעלם, כי חייב שיהיה איזון (איזון זאת מילה שגדולים משתמשים בה הרבה, ואף פעם לא מקיימים אותה בפועל) אז הלב לקח מקום גדול בכל הגוף והראש של אבא נעלם.
אני מתבוננת ביעל ואומרת לה פתאום "את נשמה טובה" (וזה לא פייר שנשמות טובות סובלות ככה,מוסיפה לעצמי) ואני עצמי מרגישה מבולבלת בתוך כל השחור הזה שאנשים קוראים לו עולם גדול ויפה
יש לי בכלל תשובות לילדה הזאת?
לעצמי אין לי תשובות ושאלות כבר נמחקו
(פעם שאלתי את דוד אליאב אם לעשות צניחה חופשית זה מפחיד ואם מרגישים שנופלים, אז הוא ענה שנופלים ואח"כ זה נגמר... אח"כ מפסיקים ליפול, ואני חושבת שהוא שיקר לי כי לפעמים בנאדם נופל וממשיך כל החיים ליפול אפילו אם פיזית הוא על הקרקע). יעל מסתכלת עליי ושואלת אם אנשים אוהבים את עצמם כמו שהם. והיא לא צריכה תשובות
יעל יודעת שהם יפים כמו הכוכבים בשמיים
ועצוב לה שלא כולם יודעים את זה. "אני אוהבת את כל האנשים פה,אפילו אם הם משוגעים או מפחידים או כואב להם או שהם מתים.
אני אוהבת את כולם
והלוואי שהם היו יודעים".


(אז עכשיו אתם יודעים)

המח נווד במחשבותיו

הלב נווד ברגשותיו, מבולבל ותוהה

הגוף שלה מניע את הרגליים

הולך סחור סחור, הלוך חזור

 

הרגשות שלה משתוללים, נעים ונדים כנוודים

 

נווד אין לו מקום

וכך גם היא

ביתה אינה באמת שלה

רגשותיה אינה נתונים לאחד

ליבה משתולל בעוז

מתרגש מכל מחווה קלה

 

היא הפכפכה אין ספק

אבל נפשה יציבה מאד

בריאה מאין כמותה

נורמלית כ'כ עד שגעון

 

גוש עולה לה בגרון

הלב שלה, אין לו מקום

 

תמיד מעניין להסתכל על תמונה ולראות בה את הדברים הקטנים, הרגל שדורכת על פרח, החיוך המעושה, כנראה.

תמיד יהיה איזה משו אחד קטן שבטח אף אחד לא חשב במיוחד לצלם אותו, והנה הוא הצטלם. הוא הונצח באיזה תמונה עם איש גדול וחיוך רחב שתהיה תלויה על המקרר או בארנק.

תמיד מעניין לחשוב על האיש שעמד בצד השני וצילם, אולי הוא חייך תוך כדי. הסתכל על החיוך המעושה, שאולי היה בו גם שמץ של אמת, ונדבק. וכך הם עמדו דוממים כמה שניות. חבוקים בדומיה מחוייכת מעושה שתשאר לנצח.

 

אבל ממש לעיתים רחוקות יוצא לך לראות תמונה ואתה לא רואה שום דבר בה חוץ מחיוך טהור ואמיתי, אתה לא רואה את האבנים המלוכלכות, את הפרח הנבול או את הכלב שרץ מאחור. אתה לא חושב על מי צילם ואיך הוא נראה ומה הוא חשב בדיוק או מה היה שניה לפני שנלחץ הכפתור האדום או שניה אחרי.

אתה פשוט נשאב לחיוך של קסם. תמונות כאלה שכמעט תמיד צולמו בלי שלמחייך היה מידע שמצלמים אותו והוא בדיוק השיג משהו שהוא נורא רצה, או הגשים איזה חלום.

אולי הוא אפילו ממש מזיע והמדים שלו רטובים והוא מניף גבוה דגל

מדינת היהודים

ואתה לא רואה דגל. ולא יהודים. אתה רואה חיוך של משמעות.

והתמונה זוהרת.

אם הכאב היה אדם הוא היה הבודד מביניהם,
אף שירתו הענוגה ומלאת הרגש לא הייתה יכולה לו,
למראהו, הפצוע
החבול,
אשר האנשים לא יכלו להתקרב אליו
והיו מדמים שהחבלות האיומות שבגופו
נישאות על ידי הרוח ונוגעות,
פוגעות בגופם הם, גופם החשוף, הרך,
מטביעות בו צלקות שלא במהרה יגלידו

אם הכאב היה אדם הוא היה למוד הסבל מביניהם ,
על פניו היו שוכנים באורח קבע קמטים קמטים,
של זכרונות מתוקים ויפים שמה שנשאר מהם זה רק הטעם
הערב שהמתיקות הכה רבה שלו מכאיבה כל כך
כעת,
כשהדבר היחיד שנותר לו הוא החיים.

אם הכאב היה אדם הוא היה העלה התלוש מביניהם,
אשר גם זיוו המקסים ושובה העיניים נדמה בעיניהם
לחינו של השטן ,
ודמותו הזוהרת ומלאת ההדר
ללהטוטי האופל נחשבו

אם הכאב היה אדם הוא היה זה השונא להביט בראי ולחזות שוב
בפניו שאיבדו מזוהרם

אם הכאב היה אדם הוא היה המדבר אשר צופן בתוכו
חיים וקסם ומאציל מיופיו האלוקי על העולם כולו,
ולעצמו , יבש

אם הכאב היה אדם הוא היה כחיה פצועה, רדופה ,
ההופכת עורה כל פעם שנדמה לה כי חיצים הולכים לפלח את גופה
ולהשאירה קרועה,
חסרת חיים

אם הכאב היה אדם
אולי,
היינו מבינים אותו,
מפסיקים לשלח את האופל לחופשי, לפגוע בו ולרצוח אותו כל יום
מחדש
ונותנים לו להשמיע את צליליו הנוגים ,
צליליו של הלב,
שמרגיש.

רֶגֶשׁ אַהֲבָה אֵיתָן
נוֹשֵׂא עִמּוֹ מַסָּעוֹת מַעֲצִימִים.
תְּמוּרוֹת נֶחְשָׂפוֹת בּוֹ,
לֵב חָלוּל מְבַקֵּשׁ לְהַנְבִּיט
וְלָנוּעַ.
נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כְּמֵהָה לָנוּחַ.
וַאֲנִי,
בַּתָּוֶךְ
מְיַחֵל.
לִהְיוֹת נֶאֱהָב בַּחֲזָרָה.

והם כתבו
על הקירות
כתבו על הלב
הם חרטו רגשות
נתנו ביטוי
לכאב

כתבו בדם
ודמעות
ציירו עצמם
על העיר
ילדי רחוב בודדים
מדברים
אל הקיר

הם לחשו מנגינות
שיהדהדו לנצח
בראשי עוברים
או שבים
קירות שלמים נושאי שתיקות
לוחשי צרחות
וכאבים

[והם כתבו על עצמם
כאילו הם כל הקול
כאילו הם הם
כאילו זה הכל]

(עד שבא האיש
במדים הכחולים
עם ליבו החרש
הוא לא שמע שום שירים
הוא מרח קצת לבן
על עשרות לבבות
על דמעות שסיפרו
על ילדי הרחובות)

"הרשת נועדה לתפוס את הדגים, תפסת את הדגים - אין לך צורך ברשת.

 

המלכודת נועדה לתפוס את הארנב, תפסת את הארנב - אין לך צורך במלכודת.

 

המילים נועדו לתפוס את המשמעות, תפסת את המשמעות - אין לך צרוך במילים."

 

(גידי גוב)

 

 

 

 

פשוט יפהפה

 

אָז זוֹ הַבְּעָיָה אֶצְלִי
כַּנִּרְאֶה
הַדִּבּוּר אִתּוֹ קַיָּם
אֲבָל חָסֵר
מִלִּים יוֹצְאוֹת מִפֶּה
וְחוֹזְרוֹת לַלֵּב
לֹא חוֹדְרוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם

אָז זֶה הַפִּתְרוֹן בִּשְׁבִילִי
כַּנִּרְאֶה
לִנְסֹעַ לִי לְבַד לַיָּם
אֲבָל מַהֵר
מִלִּים בּוֹרְחוֹת מִפֶּה
מֵעָמְקֵי הַלֵּב
לֹא מְפַסְפְסוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם

לְכִי פְּצוּעָהּ שֶׁלִּי,
אַל תִּסְתַּכְּלִי לְאָחוֹר
אֲנִי מַבְטִיחָה לָךְ שֶׁלֹּא תִּמְצְאִי שָׁם כְּלוּם
מִלְּבַד מִגּוּפוֹת מרוטשות
לְבָבוֹת, קְרוּעִים
וּכְאֵב שֶׁנָּע וְנָד בָּאָרֶץ,
וְלֹא מוֹצֵא לוֹ בַּיִת
שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לְקַבֵּל אֶת הֶחָלָל שֶׁבּוֹ,
אֶת הַפְּצָעִים הַנּוֹרָאִיִּים
הַחוֹתְכִים אֶת הַגּוּף
כְּסַכִּין מְחֻדֶּדֶת
יוֹם יוֹם
מֵחָדָשׁ,
חַיַּי יַלְדָּה,
אֲנִי מַבְטִיחָה לָךְ שֶׁהָאֹשֶׁר פֹּה,
קָרוֹב,
וּמְחַכֶּה
שֶׁתִּתְּנִי לוֹ יָד וְלֹא תַּעַזְבִי עוֹד.

אֲנִי
עָמֹק 
עָמֹק כַּתְּהוֹם
מִסְתְּרֵי לִיבִּי
לְעֵמֶק חֵקֶר יֵשׁ לָרֶדֶת 
הַיֹּפִי, הַזֹּהַר שֶׁל הַסִּבּוּךְ
זֶה לֹא אֲנִי

 

וְזֶה נִרְאֶה יָפֶה נָאֶה שָׁוֶה גֵּאֶה
עָמֹק מִי יִמְצָאֵנוּ
וְרָחוֹק מִי יְשׁוּרֶנּוּ
הַלֹּא אִישׁ לֹא יְבִינֶנּוּ
אֶת כָּל הָעֹמֶק הַשּׂוֹרֵר בְּלִבֵּנוּ
הַלֵּב שֶׁלִּי וְשֶׁלִּי וְשֶׁלִּי
אֲבָל זֶה לֹא אֲנִי

 

זֶה עַצְמִיּוּת כֹּחַ עָצְמָהּ
לַדַּבֵּר נוֹגֶה וְעָצוּב וְקָשָׁה
וְיֵשׁ שֶׁזֶּה נִרְאֶה אֲפִלּוּ קְדֻשָּׁה
אֶבֶן כְּבֵדָה עַל לִבִּי 
כִּי אַל תִּתְעַלֵּם מִמָּה שֶׁבְּקִרְבִּי
אֲבָל זֶה לֹא אֲנִי

 

הֵיי
אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?
כֵּן
אַתָּה פָּשׁוּט
אוֹר שֶׁל תְּמִימוּת
שִׂמְחָה וְאוֹרָה
זוֹ בְּרִית הַמִּלָּה
נְשָׁמָה

מְנִיפָה אַדִּירָה ומשובבת עֵינַיִם,
בּוֹאִי וְגַאֲלִי אוֹתִי מִיִּסּוּרִי
קְחִי אוֹתִי עִמָּךְ לְרַחֵף בְּכָל מָקוֹם,
רַק לֹא כָּאן
אַל תֹּאמְרִי לִי
כִּי
קַיֶּמֶת אַתְּ רַק בַּדִּמְיוֹן שֶׁלִּי
הֲיִי שָׂם לְצִדִּי,
כִּי אִם בָּאֱמֶת נֶאֶחְזוּ מִלִּים אֵלּוּ
הֲרֵי גַּם אֲנִי זֶה
רַק
דִּמְיוֹן.

(תְּחַיְּכִי אֵלַי מבפנים, יפהפייה אַחַת
הֲרֵי אַתְּ חֵלֶק מִמֶּנִּי, נָכוֹן?.)

כשאני אמות, אני מקווה שאני אמות ממש מוקדם

בבוקר שאני לא אצטרך ללכת לעבודה סתם

 

:/

אהלן, חדש כאן.
קיצר הסתובבתי פה קצת והיה באלי ג"כ לשתף באיזה משהו..
אני יודע שחרוזים זה קצת ישן .. אבל יותר זורם וכיף לי ככה.
תודה.

ניצני העץ בפריחה.

ספסל ישן בגינה
עלה שלכת מוצע
על רקע שמי שקיעה
ילדים במרוצה מחפשים אבידה
כדור מתגלגל לא מביט לשנייה
והחיים אחרי מחפשים מטרה

מדרגה לדרגה עולים עוד קומה
בבנייני ראווה לבושים חליפה
מרוץ שליחים בשכונה
עלה חוזר בפריחה

ואני יושב על נדנדה
עולה יורד בחזרה
מחפש גם אני אחרי אבידה
להכניס את הכדור
בתוך המטרה
עושה סיבוב בגינה
ניצני העץ בפריחה
ובליבי שאלה
איזה פרי מצמיחה?

כְּשֶׁהִרְחַקְתִּי אֶת עַצְמִי

הַרְחֵק אֶל תּוֹךְ לִבִּי

הַרְחֵק מִכֻּלָּם

מָצָאתִי מִנְיָן בְּלִבִּי

עוֹמֵד בִּתְפִלָּה

 

לַתְּפִלָּה מָה זוֹ עוֹשֶׂה לִי

תְּפִלַּת צְרָכַי? הַיִּתָּכֵן?

וְאַתָּה אַיָּה אֵיכָה

אַחַי רֵעַי

בַּצַּר לִי קָרָאתִי

בַּצַּר לְךָ שִׁוַּעְתִּי

בַּמֶּרְחָב אוֹדֶה שִׁמְךָ הַשֵּׁם כִּי טוֹב

מִשְׂגָּב לָנוּ

אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי כֻּלָּנוּ

כשאלפרד ומארק המציאו את הפצפצים, הם עוד לא ידעו למה הם יכולים לשמש, והם ערכו רשימה של 200 רעיונות לשימוש בפצפצים. הנה קטע מתוך שיחה שלהם.

אלפרד: מארק

מארק: מה?

אלפרד: כלום.

מארק: מה כלום?

אלפרד: כלום, אולי נעשה עם הפצפצים כלום.

מארק: למה זה מועיל?

אלפרד: כלום.

מארק: לא הבנתי, נעשה עם הפצפצים, כלום, בשביל כלום? למה כלום צריך שנעשה בשבילו כלום? הוא בעצמו כלום!

אלפרד: כדי שיארחו לו לחברה.

מארק: לא הבנתי...

אלפרד: יענו, אם משעמם לו, והוא רוצה כמה חברים כלומים כמהו, אז נעשה בשבילו כלום עם הפצפצים!

מארק: זה רעיון טוב, אני רושם, כלום בשביל כלום.

רגע אבל אלפרד, מה יצא לנו מזה שנעשה כלום בשביל כלום?

אלפרד: כלום.

מארק: אבל אנחנו לא צריכים כלום, כלום צריך כלום!

אלפרד: נו, אז נוכל להביא לו את הכלום שיצא לנו מזה מזה, ואז יהיה לו עוד אחד!

מארק: אבל מה יצא לנו מזה שנביא לכלום את הכלום שיצא לנו מהכלום שהבאנו לכלום בגלל כלום?

אלפרד: כלום!

מארק: לא לא לא, זה לא טוב, ככה יהיה יותר מדי כלומים בעולם, ולא יישאר מקום לכלום!

אלפרד: מה אכפת לך שלכלום לא יישאר מקום, לא מספיק השתלטו על העולם בגלל הפצפצים שלנו הכלומים האלה, עכשיו גם מקום הם מבקשים!? יאללה יאללה, שילכו לחפש ת'חברים שלהם, גם כן הכלומים האלה!

מארק: אבל אלפרד

אלפרד: מה?

מארק: עוד לא עשינו להם חברים כלומים מהפצפצים, אז איך הם יחפשו אותם?

אלפרד: נו, אז אתה רואה? תרשום כלום בשביל כלום, ואז כשהכלומים ישתלטו על העולם, יהיה להם חברים, והם ילכו לחפש אותם, ואז יהיה קצת שקט!

מארק: וואלה, זה רעיון, אבל יש בעיה במחזור הסיבובי הזה שלך.

אלפרד: מה?

מארק: אין כלום, כי לא היה כלום, ולא יהיה כלום!

רצית ללכת

הלכת רחוק

רציתי שתשוב

אבל הלכת רחוק

ומה אם לא תחזור?

אני אשאר בודדה

 

רצית לעוף

עפת למרחקים

רצית שתנחת

אבל עפת רחוק

ביקשתי שתבוא

אבל כבר לא רצית

 

היה לך טוב

יותר ממני

מצאת את השקט

שחיפשת זמן, רב

עכשיו אני זו שמפריעה

 

אמרו לי כבר די

לשחרר ולפרוש כנפיים

ואם קשה

להצטרף אליך

אבל הם לא מבינים

-שזה נגמר-

 

 

השלג זוהר לבן על ההר הלילה
לא טביעת רגל שניתן לראות.
מלכות של בידוד,
וזה נראה כאילו אני המלכה
הרוח מייללת כמו הסערה המסתחררת הזו בפנים
לא יכולתי להחזיק אותו בפנים;
גן עדן יודע שניסיתי

אל תכניס אותם,
אל תיתן להם לראות
תהיה הילדה הטובה שתמיד חייבת להיות
להסתיר, אל תרגיש,
אל תודיע להם
ובכן עכשיו הם יודעים

תשחרר תשחרר
לא יכול להתאפק

תשחרר תשחרר
תסתובב ותטרוק את הדלת
לא אכפת לי
מה הם הולכים לומר
תן לסערה להתקדם.
הקור לא הפריע לי בכל מקרה

מצחיק כמה מרחק
גורם להכל להיראות קטן
והפחדים ששלטו לי פעם
לא יכול להגיע אלי בכלל

הגיע הזמן לראות מה אני יכול לעשות
לבחון את הגבולות ולפרוץ
אין זכות, לא טועים, אין חוקים בשבילי,
אני חופשי!

תשחרר תשחרר
אני אחד עם הרוח והשמים
תשחרר תשחרר
לעולם לא תראה אותי בוכה
פה אני עומד
וכאן אשאר
תן לסערה להתקדם

הכוח שלי מתרוצץ באוויר באדמה
נשמתי מסתחררת בשברים קפואים מסביב
ומחשבה אחת מתגבשת כמו פיצוץ קרח
אני אף פעם לא חוזר אחורה, העבר הוא בעבר

תשחרר תשחרר
ואקום כמו שבר השחר
תשחרר תשחרר
הילדה המושלמת ההיא נעלמה
פה אני עומד
באור היום
תן לסערה להתקדם

הקור לא הפריע לי בכל מקרה!

מתי הם יבינו

שזה קשה

לא, צר לי אבל לא קל להעמיד פנים

יש אנשים שתפור עליהם, לתפור לעצמם את החיים 

לחיות בהצגה, או שבעצם "אשליה"?

לשקר לעצמך ולעולם שאני יפנה אליו והוא יאהב אותי כמו פעם,

למרות שאני אוהבת אותך

לך זה נגמר

בשבילך אני סתם,

הם אומרים

"את לא יכולה לדעת"

אה, כן?

תנסו להיות שעה במקומי

ואז תבינו

הַטְעִימֵנִי טַעַם שַׁבָּת...

כִּסּוּפִים

רְצוֹנוֹת טְהוֹרִים

יוֹקְדִים

מְפִיחִים חַיִּים

בְּגוּפִים, בַּאֲנָשִׁים.

אוֹר פִּתְאוֹמִי עַל כָּל פָּנִים

מִבַּעַד לַמָּסַכִּים

שֶׁהִתְלַכְלְכוּ בְּשִׁשָּׁה יָמִים

עַכְשָׁו מוֹפִיעַ אוֹר הַפְּנִים

שַׁבָּת.

כְּמוֹ נְשָׁמָה שֶׁל שָׁבוּעַ

רֶגַע שֶׁל רָגוּעַ

אֹשֶׁר נוֹבֵעַ

מִשְׁתַּפֵּךְ

מְנַקֶּה הַמְּלַכְלֵךְ

וְטַעַם פָּשׁוּט 

וְאוֹר שֶׁל תְּמִימוּת

וְחִיּוּךְ וְחַיִּים

וּמָחָה ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים
נְצֹרֶנּוּ נָא כִּבְבַת
הַטְעִימֵנִי טָעַם שַׁבָּת..