פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 220)

אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָהּ,
קוֹלָהּ הַמְּלַטֵּף נִשְׁמַע באוזניי
כְּשִׁירָה אֲפֵלָה שֶׁל הַשָּׂטָן
עינייה הָרַכּוֹת הַנָּחוֹת עַל פניי
מְקַבְּלוֹת בַּמֹּחִי
גוַון אַחֵר, מתעתע, שְׂטָנִי
פָּנֶיהָ הַחִנָּנִיּוֹת דּוֹמוֹת בְּעֵינַי
לְחֵן אֱוִילִי וּזְדוֹנִי
מִלּוֹתֶיהָ הַקְּסוּמוֹת
נִשְׁמָעוֹת לאוזניי כְּשׁוּעָל
המלהטט מוּל טוֹרְפוֹ
וְכָל כֻּלָּהּ, יָפֶה כִּלְבֵנָה
וּבְעֵינַי, חָיָה עזת פָּנִים
אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתָהּ,
וְכָל כָּךְ
אוֹהֶבֶת.

אתה רץ,

בהתחלה עם כל הכוח ואדרנלין.

לאט, לאט

המוטיבציה יורדת ואתה מתחיל

לשאול את עצמך בשביל מה לרוץ?,

מה יעזור לך הכושר?.

 

אבל אתה לא עוצר,

אתה ממשיך וממשיך לרוץ.

לאט, לאט

הנוף נהייה מוכר,

מכוניות עצים

ואנשים חולפים לידך,

מבלי שכבר תשים לב.

 

ואז הסוף,

אתה רץ בשארית כוחותיך.

אתה מגיע גמור לקו הסיום, ונזכר

ששכחת לענות על השאלות

שמתחילת הריצה.

ככה זה השגרה.

שנאה.
את מתרחקת ממנה, נמנעת מכל קשר עם זו שמזכירה לך, עד כמה את חלשה
את שונאת להביט בה,
לראות אותה באמת, כי כשאת רואה אותה כל הקרעים שלך פתאום מזדקרים מולך בלעג , בזים לך על הדמעות ששפכת כמים,
על ים הרגש שהיה חפון בידייך והעזת לפתוח אותו, לעמוד איתנה מול הגלים.
את לא מסתכלת לה בעיניים
כי אם רק תביטי בכאב הנשקף מהם כל מה שתראי שם זה את הילדה הקטנה והמפוחדת, שהיית את, פעם.
קולה הילדותי נשמע באוזנייך כשירה בוסרית, לא עריבה, כי היא מזכירה לך את הבוסר שהיית,
את מה שנשאר מעבר לגדרות התיל ולעולם לא ישוב עוד,
את התמימות הקסומה שנגזלה ממך והתנדפה לה עם הרוח
את סולדת ממנה כי היא מעוררת בך את הצרחה של הילדה הקטנה שכלואה שם תמיד , בפנים, בקבר
בלב.
את שונאת אותה כל כך,
ובעצם
שונאת
את עצמך.

 

עולם כל כך שקרי
התאוות וההנאות של העולם
מושכות גם אותי
נוצץ ואחרי דקה נכבה
חופש שהוא עבדות
מלא בגסות ואנוכיות
רק מי ששם יכול להבין

כמעט באף אחד אי אפשר להאמין

חיים של הוללות

כל אחד שם עושה מה שבא לו

בלי גבולות כמו חיות

אין להם שום מטרות

אין להם בשביל מה לחיות

לקום לעוד בוקר של הנאות

כבר נמאס רוצים משהו חדש

אז הולכים לקניון

כדי לספק עוד שעה

של שכיחה מהבעיות

והכלום בחיים

הם מחפשים משמעות בחיים

במקומות רחוקים

והם לא יודעים 

שהיא נמצאת

כל כך קרוב 

אצל אלוקים

 

וראיתי בפורום במקום אחר,

שעושים ממש כיפ את הרעיון הזה של אתגר כתיבה.

 

מישהו יתחיל, עם אתגר, לנושא כלשהו,

וכל מי שרוצה יעלה קטע שכתב,

אחרי נניח יום- יומיים- כמה שעות (מה שנחליט..)

ידרג הפותח שלושה קטעים, שלדעתו, היו היפים/ מוצלחים/ שנונים ביותר.

 

ומי שבמקום הראשון יהיה הפותח של האתגר הבא..

 

מה אומרים?

בכלל בכלל לא.
אני רק ניסיתי להציל את הכבוד שלי, ששכב שם, רמוס, אחרי שהנעליים הכבדות והגדולות במידה 42, דשו בו היטב.
ומה בסך הכל רציתי?
רק להסביר לך שהייתי חייבת, זה היה כמעט פיקוח נפש, אבל אתה, לא היית שם, אז אין לך מושג.
אין לך שמץ של מושג.
ואז עיניים בצבע תכלת רודפות אותי כל הלילה.
אבא.

אותיות מתעופפות באויר 

עולות מעלה מעלה וצונחות

כמעין ניצוץ של שיר

תוים תוים וסימפונות

 

שירי המשך לספרי ילדים

שלא יקראו שוב לעולם

כי מי שכתב את המילים

נשרף ופוזר לו אי שם

 

ולעוד אלפי שנים

ועונות מתחלפות

ודורות של ילדים

שינסו לפצות

 

והלב עדין ימשיך הוא לבעור

מכאב של רסיסים ששננעצו

מלבבות שבורים בתור

של אנשים שלעולם יתנחמו

 

אותיות מתעופפות באויר

עולות מעלה מעלה וצונחות

כמעין ניצוץ של שיר

תוים 

תוים

וסימפונות

 

מְחוֹל זְנָבוֹ שֶׁל כֶּלֶב,
תְּעוּפַת חֲסִידוֹת לְבָנָה;
צָעַד רִאשׁוֹן שֶׁלְּךָ,
חִיּוּךְ מִתּוֹךְ הַשֶּׁינָה,

עִגּוּל בְּעִגּוּל
בְּעִגּוּל;
הַפֶּלֶא הַחֲסֵר, הַמֻּשְׁלָם,
שֶׁהוּא אֲנִי, וְאַתָּה,

גַּלְגַּלֵּי עֵינַיִם, גַּלְגַּלֵּי מֹחִין
מִסְתּוֹבְבִים, מִסְתּוֹבְבִים,
וְיָם, וָהַר,
וּבִקְעָה ---

יוֹפִי הוּא
כָּל דָּבָר
שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בּוֹ
בְּאַהֲבָה.


(ראיתם פעם ילדה בת 16 שמדברת על עצמה כאילו היא אמא?)

חלום חדש חלום ישן

הם מתחלפים בי כל הזמן

קצת מציאות יותר דמיון 

נותנים חיים בהיגיון

 

בפנים עמוק הם רק אחד

חותך ת'לב עם להב חד

איך מעבירים את הכאב

לב כמה ללב אוהב

 

רוצה לזרוק את הפחדים 

כתלים קירות

ומחסומים

"חלומות זה לטיפשים"

יש הרבה טיפשים

גדולים

 

רוצה לכתוב- אין בי כלום

גם מה שנכתב- מלב פגום

עכשיו אני פוחד פתאום

שהרצון ילך לישון

ישאיר אותי בלי אהבה 

איתו תלך גם

התקווה

 

כולם כותבים כאן יותר מדי יפה... אז נא לא לשפוט 

 

מתאהבת

מצפה

מתחתנת

מתכסה

משתבללת

מפחדת

מפרקת

מתפרקת

מסירה

בורחת

נדבקת

מסתגרת

מתבוננת

מתכסה

מאהבה

אז מתחיל לכתוב משהו קצת ארוך יותר משורות. מצרף קטע שחשבתי לפתוח בו ספר/סיפור קצר, עוד לא יודע לאן זה יוביל אותי..
מאוד מאוד יעזור לי אם תקראו ותחוו את דעתכם , על הסגנון, על רמת העניין, על מה שתרצו, תרגישו חופשי להיות נוקבים ולרשום כל מה שעולה לכם. תודה!

אני בן 6. רץ בשדה שמפריד בין הבתים למגרש האריחים האפורים, מגרש הכדורסל. מחזיק כדור כתום גדול וכבד, כמעט שליש מגופי הצנום. הקוצים נכנעו זה מכבר למדרס רגלי ורגלי חבריי במרוצתם היומיומית והם מפלסים עבורי שביל מזמין בשוכבם. אנחנו ילדי שנות ה90, הילדים האחרונים באנושות כולה שידעו טעמה של ילדות, והדרדרים והסירות הקוצניות של אותם ימים היו האחרונים באנושות להיכנע למרוצתם. אני לבד במגרש, תמיד לפני כולם. עם השנים איבדו האריחים את אחיזתם הישרה בקרקע, ולא היה אריח אחד שדמה לחברו, לא בגובהו, ולא בזווית מנוחתו על הקרקע. בקיץ צמחה עשבייה במרווחים שנוצרו, ובחורף נקוו שלוליות גדולות, במיוחד תחת הסלים, וטקס קבוע של גריפת המים היה מלווה את כל תחילתו ערב של משחקים. כלום לא עצר אותנו מלשחק כדורסל. מגרש החלומות.
הייתי ילד חולמני. עד גיל 3 חשבו כי אני לוקה בפיגור כלשהו, אולי שכלי, אולי התפתחותי, אולי שניהם גם יחד. כשקראו בשמי, לא תמיד עניתי, וכשביקשו ממני הוראה מורכבת התקשיתי להבין. בשעה שבני גילי דיברו בשצף, אותי אחזה שתיקה. ובגלל האופי הפסיבי שלי, השתיקה ממילים כללה גם שתיקה מבכי, מין השלמה עם המצב ופיתוח ערוץ ייחודי של תקשורת, דו שיח פנימי עם החלומות שלי. מאוחר יותר כשלא הייתה ברירה והורי היו מוכרחים להתחיל לבדוק, התברר כי סבלתי מעודף נוזלים באוזן הפנימית, בעיה די שכיחה בקרב תינוקות עם פתרון ניתוחי פשוט, ניתוח כפתורים. בין רגע התחלתי לשמוע, ללמוד שפה ולדבר. אך נותרתי חולמני, מוקף בעולמי הפנימי שרק אני מסוגל להבין. התעניינתי בזוחלים, ובמיוחד בנחשים. הסרתי את האבק מאנציקלופדית האדם והחי שקנתה סבתא להורי ולא עניינה את אחי הגדולים, וגמעתי אותה בשקיקה, מתעכב על כל פרט, מתענג על כל שביב מידע. יודע לומר באיזה עמוד מופיע אפעה, מה מבדיל בין צפע ארצישראלי לזעמן מטבעות. גם חיות הים עניינו אותי, אך לא כמו הנחשים. אבל יותר מכול אלה חלמתי על הכדורסל. כשזרקתי לסל במגרש האריחים העקומות את הכדור העלוב והכבד הצטלצל בראשי קולו של רפי גינת מכריז- יובללללללללללל דגגגגגגגגגגגגגגן, ואני מרחף בהיכל, בקודש הקודשים, יד אליהו. חוטף כדור, קובר עוד שלשה, חותך את המגרש ומסיים בהטבעה.
מטר וחצי מהסל, עמד ילד קטן וזרק כדור שהיה שליש מגודלו שלו. זרק, וזרק. את רוב הזריקות החטיא, אך עצב לא ניכר בעיניו החולמניות. צופה מן הצד עשוי היה לטעות ולחשוב שזה רק ילד שעומד וזורק בנואשות במגרש של אריחים עקומים, אריחים אפורים בהתנחלות מבודדת. אבל הילד הזה בכלל לא היה שם, הוא היה במקום אחר לגמרי. והילד הזה הוא אני. ילד חולמני הייתי.

חִצִּים מֵלֵאי אֶרֶס פִּלְּחוּ אֶת גּוּפָה
אָז הִיא הִגְבִּיהָה כנפייה
כְּנֶשֶׁר עַז פָּנִים
עוֹרָהּ נְסָרֵק במסרקות שֶׁל בַּרְזֶל
בְּאַכְזָרִיּוּת תְּהוֹמִית
אָז הִיא הָפְכָה אֶת עוֹרָהּ
כְּזִקִּית רַבַּת גְּוָנִים
חוֹסֶמֶת אֶת עַצְמָהּ מִלָּתֵת חִבּוּק
לְלִבָּהּ הַפָּצוּעַ
(כְּחוֹסֵם עוֹרָקִים, קַטְלָנִי)
מְשַׁוַה לְפָנֶיהָ מַרְאֶה שֶׁל חַיַּת טֶרֶף אַדִּירָה
כְּשֶׁבִּפְנִים הִיא בְּסַךְ הַכֹּל יַלְדָּה
יַלְדָּהּ קְטַנָּה, וּפְצוּעָהּ.


(לִפְעָמִים אָדָם אוֹטֵם אֶת הַלֵּב לֹא כִּי הוּא חַיַּת טֶרֶף חֲסְרַת רֶגֶשׁ
אֶלָּא כְּדֵי לָדַעַת לְמִי מַסְפִּיק אִכְפַּת וְיִהְיֶה מוּכָן
לְדַמֵּם,
בְּיַחַד, עִם הַצַּלָּקוֹת שֶׁלּוֹ).

לפעמים אתה תחשוב שכולם טועים. ותחשוב לבדך ותגן על עמדתך, ולא תתן להציץ אל העולם שלך.

ולפעמים אתה תבין את כולם, ותאהב אותם, ותתן כתף להישען. ותציץ מהעולם שלך.

ולפעמים תתעצבן ותכאב ותרצה לשתף ואין איש שיבין. אין מי שמכיר את העולם שלך.

ולפעמים תשמח ותהיה מאושר וכולם ישמחו וישירו איתך. אחרים מהעולם שלך.

הולך להתפלל 

אני לא באמת רוצה

לומד מקשה שואל

רק את עצמי כבר לא מוצא

 

יש לי מצפון על ההורים

קשה לי להחליף 

ת'חברים

ההרגלים 

והחיים

 

חיים של מי

של אחרים הם

או שלי?

למה לא יכול 

לברוח מהכל

להיות קצת אמיתי

אולי למצוא שם

את עצמי

 

למה?

למה שירים 

שתמיד מרגשים 

הם תמיד יהיו

שירים עצובים

 

למה הלב

רועד לי בפנים

רק כשקורא

סיפורים כואבים

 

איך מוצאים

את העומק בטוב

בשלווה 

בסיפור על פרח צהוב

 

אולי כשאמצא

אצלי בלב מנוחה

אולי גם אדע

למצוא אהבה

 

אם רק אראה 

את האור, הקצה

בטוח בטוח

אראה גם יפה

 

מקווה..

 

 

 

 

תפסיק לחזור

לא רוצה לזכור אותך

כולם אומרים לי 

את תקועה בעבר

למרות שבשביל כולם 

זה נגמר

אצלי זה עדיין חי ונושם

מכאיב מאשים

כשהוא עדיין מנסה להרשים

הזיכרון חד כל כך

כאילו קרה אתמול

אותו מעשה מלוכלך

שלא נשכח

ושורף לי את הלב

ושוב מרחיק אותי מהיקרים לי

שבסך הכל מנסים לעזור

אבל הם לא יודעים

שבסוף הוא יחזור

ואת הלב שלי 

הוא ימשיך לגזור

ואז יזרוק אותי לאיזה בור

עם הלב הפצוע 

שהיה פעם טהור

אחי הגיבורים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נזכור

"לא, אתה לא!"

"אתה מוכן להסביר לי למה זה כל כך חשוב לך?"

מקמט את המצח.

"כי זו הפעם הראשונה שלי. אני רוצה להיות כמו כולם. לצאת ולראות את הכוכבים כמו ילד רגיל, לשם שינוי."

שקט.

אנחה.

"אני מצטער, חמוד."

"אז אתה מרשה לי ללכת?"

"לא."

עצירה.

"יש דברים יותר חשובים, גם אם אתה לא מסוגל להבין את זה,
אבל בוא נחשוב איך אפשר לפצות אותך על זה, בסדר?"

"לא!"

צעקה.

יוצא מהחדר.

טריקת דלת.

אנחה.

_______________

 

נכנס בשקט.

עומד מאחורי הספה.

"כן, ארי?"

"חשבתי על משהו."

"על משהו?"

תמיהה.

"כן. אני רוצה לישון אצל ברנדי. במקום לצפות בכוכבים."

שתיקה.

"לישון אצל ברנדי ישמח אותך כל כך?"

"כן."

"בסדר, אין בעיה."

___________

 

צלצול טלפון.

"היי ניק. ערב טוב."

"ערב טוב ברנדי.

מה איתכם?"

"מה איתנו?.."

תמיהה.

"כן, מה עם ארי? הוא נהנה? נרדם כבר?"

"ארי אמור לישון אצלי הלילה? כי הוא לא."

"הוא לא??"

בהלה.

"מה פירוש? הוא אמר לי שהוא דיבר איתך, ושלחתי אותו אלייך לפני כמעט שעתיים!"

התנשפות.

גמגום.

"הוא שיקר, ניק. אני מצטער."

גידוף.

"לא, זה לא ייתכן."

"איפה הוא יכול להיות?"

"אני יודע איפה. אני פשוט יודע."

התנשמות.

זעם.

פחד.

טריקת טלפון.

____________

 

פטפוטים נרגשים.

צחוק.

"שב פה. שמרתי לך."

חיוך גדול.

מאושר.

פופקורן.

"וואו, יש פה מיליון אנשים!"

צחקוק.

"הרבה יותר. וחכה, עוד לא התחיל הדבר האמיתי."

"ששש. הנה הם מתחילים."

"גבירותיי ורבותיי !!"

מסך ענקי.

אורות צבעוניים.

מתחילים.

מוזיקה סוערת.

המולה.

רעש.

מחריש אוזניים.

כיף.

מטורף.

צחוק.

ריקודים.

פרצופים צוחקים.

רגליים.

ידיים.

ידיים חזקות תופסות בו.

בהלה.

"מה?.."

"לא מאמין שאתה פה."

ניק.

"איך אתה-"

"בוא. אנחנו חוזרים."

"לא!"

"לא רוצה!"

היד של ניק.

סותמת לו את הפה.

"תהיה בשקט."

"ותפסיק להתנגד."

גורר אותו בין האנשים הסוערים.

מנסה להשתולל.

להתנגד.

פתאום.

כל העולם מתהפך.

על הידיים של ניק.

ריצה.

נשימות מהירות.

לא מסוגל לזוז.

נגמרו האנשים.

דממה.

צעדים מהירים.

מפתח.

הבהוב.

פתיחת דלת.

נזרק על המושב האחורי.

"ניק, לא!"

צעקה.

כעס.

תסכול.

דמעות.

טריקת הדלת.

מתניעים.

נסיעה.

"למה? למה?"

שאגה.

"תשתוק. פשוט תהיה בשקט."

"לא רוצה!"

צורח.

שתיקה.

הרכב מיטלטל.

יריות.

"שב על הרצפה!"

שאגה.

"מהר!"

בהלה.

ירייה.

הרכב פונה בחדות שמאלה.

מזנק לרצפה.

"ראש בין הרגליים!"

"ידיים על הראש!"

חלון נפתח.

רוח.

עשן.

ירייה.

הפעם של ניק.

צרחה.

בעתה.

האצה.

מהירות גבוהה.

התנשפות.

יבבות.

דקות עוברות.

סיבובים.

נסיעה.

"ארי."

שתיקה.

"ארי. תענה לי."

רעידה.

"מ-מה?"

"הכול בסדר."

עצירה.

"תחזור למושב ותחגור את עצמך."

לא זז.

"ארי."

"אני.. אני לא מצליח לזוז."

אנחה.

"בסדר. אנחנו כבר מגיעים הביתה."

תמיד..
אני רואה אותה
רואה באמת
לא כמו כולכם
שרואים ילדה מתוסכלת
אני רואה אותה באמת
רעה
נאבקת
חלשה
אני רואה אותה כשהיא נשברת
גם אני לא מבינה למה
אני מנסה לצעוק לכם להתרחק
כי היא פצצה מתקתקת
שרק רוצה לפוצץ לכם את הלב
היא רוצה לשבור את החומות
את הדלתות מבפנים
היא רוצה לצאת
לא משנה מה יש בדרך
אין לה מעצורים
היא כמו חיה פצועה
תעשה הכל כדי לשרוד
ואין לה מה להפסיד
אז היא נאבקת
אני רואה אותה
אני מנסה להזהיר
אבל היא לא נותנת לי
תזהרו ממנה!