בסדר צהריים יושבים יוסף ויונדב ולומדים חזו"א. יוסף קורא בהטעמה ובנעימה שקטה, "והנה אמרו מיום שחרב ביהמ"ק כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, אם יזכה האדם להרגיש את הרע והנמאס בהעדר ידיעת התורה עד שימס לבבו בבכי לפני המקום ב"ה הנה ידע האדם כי כבר זכה הרבה ואשרי חלקו וכבר מובטח הוא שתפלתו נשמע". אני לא מבין, קוטע אותו יונדב. מה אתה לא מבין, שואל יוסף. למה, משיב יונדב.
הכל, הוא אומר. על החיים ועל המוות, על הלימוד ועל הלימוד. על איך תורת חיים נהיית סם המוות ואיך התורה עושה לך את המוות אבל זה מחיה אותך כל כך.
יוסף שותק, כי איך יענה והוא כ"כ מזדהה, ויונדב שותק כי איך מדברים כשהלב שלך מונח כך על השולחן.
*
אני לא מבין, הוא אומר לרב -עצהרי, הרב-של-שיעור-ב-אבל-של-כולם, איך אפשר ללמוד ככה. הרב זצ"ל אומר להתפלל גמרא, אבל מה עם לגמור תפילה, אני לא מסוגל, כואב לי אבל אני שותק כי אני לא רוצה- מה זה לא רוצה, אני רוצה, פשוט, איפשהו במעבר בין הרצון ללקום ולומר זה לא קורה, ואם כבר כן, אז לפני שמונה עשרה אני חוזר לדחף הילדותי של לברוח, רק לא, להתחיל עכשיו, להכנס, לפני המלך, - אני מפחד! אני אוהב אותו, ולא רוצה לאכזב בתפילה לא כמו שצריך, וברור שגם זה עדיף על כלום אבל אתה דוחה שמא אולי תזכה, ו, לפעמם, אבל יש שלא, ו אני לומד הרב ומעי המו עלי, כפשוטו, אבל עדיין לא מתפלל. עדיין לא מתפלל. ללמוד כ"כ קל יחסית לזה. שאל אותי היום ישרואל, האברך, איך יצא וחזרתי על הש"ס פעמים לא מעט ואני עודי בן עשרים, מה אשיב לו, שלא רציתי להתפלל? שהכל, סתם, סתם, חיצוני, אני בתוכי פנימה, בן שלוש עשרה ויומיים עדיף עלי שכל תפילותיו התקיימו כדת וכדין ואני אנה אני בא?
הרב, אני לא מבין, אמר לי פעם יאיר שכשלמד בישיבה תיכונית, מה יכלו לומר לו כשהתפלל שעה ושעתיים, קינאו בו, אני בתפילתי ארבע וחמש אך תפילתי אינה לרובה, אני יושב ומשנן יבמות אבל מה בצע לי בללמוד מסכתות וספרים ולסיימם אם את הבסיס, הבסיס, אין לי כלום, אני מנותק, אני איני, נשמתי מתפללת תדיר אך אני לא מתירה לדרור, הרב, מה עושים, אני לא מבין.
הרב עצהרי סוגר את השולחן ערוך יו"ד שלמד ממנו (החום, מהדורת תשנ"ב, רושם לעצמו יונדב. בתור הספרן הוא מתעניין לדעת במה לומדים יותר ובמה פחות), נאנח ואומר, אוי, יונדב, אהבת עולם אוהבך ד' יתברך, הערכתי כלפיך רבה היא, צרות של צדיקים, מדקדק עימך על חוט השערה, (יונדב רוצה לצעוק שמדובר פה בעולמות, אבל הוא שותק, כי כבוד ת"ח וגם כי כבר שמונה חודשיים שבוע ויום שלא הרים את קולו) הנה תלמד אמרי בינה ותכוון בלשמור ולעשות על עבודת התפילה, אשריך יונדב שבזה נסיונותיך,
יונדב שותק ומודה לרב, הוא עולה לגג ופתאום גם לבכות אינו יכול, רק דמעות שקטות שמנסות לפלס את דרכן, שערו הארוך מושלך על פניו.
)
