פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 239)

כמו סיגריה שניגמרת

השתמשת,נהנת,אהבת

אבל היא ניגמרה.

אז ניגמר.

זרקת ודרכת.

אבל אוהבת אותך עדיין.

התענגת עלי.

נשפת.

נחנקת.

והיא ניגמרה 

אז גמרת.

אמרו לי את יכולה אבל לא האמנתי להם

מה ? מאיפה הם יודעים

אולי אני לא יכולה

אולי זה ישבור אותי

אבל אף אחד לא שאל אותי

הם פשוט קבעו מציאות

שהייתה עלי גדולה מידי

ונשברתי.

כבר לא האמנתי לאף אחד

והרגשתי כל כך לבד

כי אף אחד לא באמת היה שם

כולם נעלמו 

כדי שלא יחשבו שאיכשהוא הם קשורים אלי

הרי זו בושה

ואני..רק רציתי חופשה

כדי להתנתק כבר מהכל 

כי נמאס כי אף אחד לא הבין,האמין

ולא יכולתי יותר

אז עזבתי .

בגופי הייתי שם 

אבל רק בגופי בפנים הייתי במקום אחר בעולם הדימיונות 

דימינתי שהכל נגמר ואני חופשיה

והכל טוב! סוף סוף 

הרע עובר כבר 

כולם אוהבים אותי

אין לי שונאים , ירבים

ואז כשחזרתי למציאות רציתי למות

כל כך רציתי לעבור כבר התקופה הנוראית הזאת

והיא פשוט לא רצתה לעבור

נראה לי שאתה התקופה הזאת לעולם אזכור

 

 

 

 

נ.ב 

אין חרוזים בכוונה יש מידי פעם אבל רציתי פשוט לספר ולא לכתוב שיר.

י'פחדנית, מה מחקת?

איך מתתי אז
במחזה מעורר
השתאות,
איך מתתי
אפופת דרמה
ויופי
איך הרגת אותי אז
כמו מלאך.
ואני,
חסרת אונים
עוד מימים,
הייתי פצועה.
ואיך מתתי אז
כשתקעת את
החרב
ישר לתוך הלב.

איך מתתי.

פרח בעל שישה עלים
חלקם סגורים, חלקם פתוחים
יש דברים שהוא מוכן לספר,
יש סודות שלעצמו הוא אוצר

והוא יודע בכאב,
שיבוא היום
ובשיא פריחתו הוא
יהיה גלוי לכל

וכולם מסביב ישמחו
שהוא גדל ופורח
אבל הוא יהיה קצת עצוב
וייזכר בימים שהיה יכול
לשמור על סודותיו,
לשמור עליו

(קטע יומי 26.3)

ואז זה יקרה

זה יקרה בלי להודיע לי

ככה בפתאומיות

ולא ישאר לי מה לעשות

אני יצטרך להביט בכם

ולשתוק

הלב שלי נשבר

ואתה עומד בצד ומסתכל

תחבק אותי חזק עד שאני ישבר

כי אם אתה לא תעשה זאת

אני יתפרק לחתיכות

 

העשן מתחיל לחלחל
כמו ערפל- זה זוחל.
בחרדה קיומית
אני מתנפל
לָמילים,
כמו ציפורים
מוטרפות-
חגות סביב פגרים.

"דמיתי לקאת מדבר
הייתי ככוס חרבות,
שקדתי ואהיה-
כמו ציפור בודד על גג"
כל רואי ידאגו לי
יניעו ראש, יפטירו בשפה רפה:
'וואי וואי,
מה קורה לך?'

מה קרה לי?
הוכה כעשב וייבש ליבי-
ריאותי מלאו השחור.
כלום בחופש
לא קרא לי דרור,
רק אחור באחור.

עכשיו זה עוטף אותי,
אז כאן בעצם נגמר
השיר הזה, כאן
אני דועך,
תהיו איתי
שניה

עשב יבש
בעציץ מיושן
חסר חיים, חדגוני
חששן, קצת ביישן

הדשא ירוק יותר
בימי ילדותי
הוא עז, מיוחד
משוגע, עוצמתי

עבודת כפיים
מאסיבית
ועזרה ראשונה
דרושה ללב
המגודר, המוגדר
כגינה

כשאני הולכת ברחוב אני תמיד מסתכלת על הכוכבים.
אבא לימד אותי את זה, אני זוכרת שהייתי פצפונת, בגן אביגיל, אבא לקח אותי לחלון, הצביע על הכוכבים ואמר לי 'גילונת, תראי את הכוכב הזוהר הזה, את שמה לב איך הוא עושה לך שלום? ואת רואה את הכוכב ההוא שמאיר לכבודך? הוא ממש אוהב אותך, כמוני, גילונת מתוקונת שלי'
זה היה ימים של צחוק ושל אושר, של אבא שמרים גבוה עד לתקרה, ושל חיבוקים ואהבה.
אבא היה המשענת של המשפחה שלנו, הוא היה החזק והגיבור וכולם נשענו עליו.
אבא היה מכין לנו ארוחת ערב כשלאמא כאב הראש ולא היה לה כח, אבא היה מפייס ומרגיע את אמא כשהיא בכתה כי נתנאל וישי היו שובבים מידי, אבא היה מנחם את אמא כשהיא התלוננה למה רק אצלינו השולחן שבת נראה ככה, אבא היה נותן ואוהב ועוזר וקייים.
ויום אחד אבא לא היה קיים עוד.
אמא אמרה שאנשים ששונאים את היהודים הרגו את אבא, ובבת אחת הבית התמלא במלא מלא אנשים.
חשבתי שזה לא הוגן שגם אבא שלנו נפטר וגם המון אנשים פתאום מגיעים אלינו, חשבתי שהאנשים האלה לא מתחשבים ולא מרחמים בכלל, הם לא מבינים שקשה לנו עכשיו? למה הם מגיעים ומתיישבים לנו בתוך הבית ומדברים כל היום?
נתנאל וישי דווקא נהנו מאד, הם המציאו משחק שקראו לו 'מחבואים אנשאים' ואמא הסתכלה עליהם בעיינים כועסות.
היתה רק אישה אחת ששמחתי שהיא מגיעה, היא היתה משחקת עם דויד התינוק, ומביאה מתנות לישי ונתנאל, ולי היא היה מספרת סיפורים, פעם אחת היא אמרה לי
'גילי מותק, בואי תביאי לי ספר ואני אספר לך סיפור'
הבאתי לה ת'ספר הירוק שאני הכי אוהבת ואמרתי לה שגם אבא מספר לי סיפורים מהספר הזה. היא נהייתה עצובה קצת, ואז היא אמרה לי
'אבא שלך נפטר, אבל הזכרונות ממנו נשארו קרוב קרוב אליכם'
חשבתי שזה משפט ממש יפה, ושמרתי אותו חזק בראש, בערב שכל האנשים הלכו, לקחתי דף וכתבתי אותו ותליתי על הדלת. כשאמא נכנסה וראתה את זה היא התעצבנה נורא ובכתה, ואמרה שאני לא נורמלית.
ושום אבא לא הגיע להרגיע אותה.

הכוכבים היום קטנים מידי, כאילו הם דואגים לי.
פעם, אבא היה יושב איתנו בלילה, כשהלכנו לישון, באיזה יום אחד, כשהבנים נרדמו ורק אני ואבא היינו ערים, הסתכלתי לתקרה ואמרתי לאבא 'אתה יודע, הכוכבים הם חברים ממש טובים שלי אבא, תמיד כשאני שמחה הם נראים שמחים כאלה, נוצצים, וכשאני עצובה ובוכה, הם כאילו משנים את המראה שלהם לכבודי ונראים עצובים כאלה ומטושטשים' הבטתי לאבא והבטחתי 'באמת באמת אבא. נכון שזה יפה מצידם?'
אבא חייך חיוך קטן ואמר לי 'זה מעניין גילי'
ואחרי הרבה זמן שכבר עצמתי עיניים, ואבא חשב שנרדמתי, שמעתי אותו אומר בשקט
'כשמסתכלים על השמים בעיניים דומעות, יקירה, הכוכבים נראים מטושטשים'
אני לא אוהבת משפטים צודקים, הם מפחידים אותי ומספרים לי שאני מסכנה נורא.
ואני, אני בכלל לא מסכנה, יש לי כוכבים, שהם חברים שלי, ויש לי זכרונות קרובים מאבא.
ורק כשאני מוצאת את הכוכב הכי רחוק ונעלם כמעט אני אומרת לו
'בבקשה, תגיד לאבא שלי שאני רוצה אותו'

נעלת את הדלת

את לא נותנת לאף אחד להיכנס

כי אסור לספר כלום

אחרת..

את תיתחרטי 

אולי הם יספרו ,יגלו לכולם

לכל העולם

הפחד שורף אותך בלילות

ואת יודעת שאסור לך לגלות

אז אני באתי וניסתי לחשוף 

מה מסתתר מאחורי החיוך המזויף שלך

מה מסתתר מאחורי ה"הכל בסדר" שאתה משדרת לכולם

והאמת..

שלא ממש הצלחתי

עד אותו יום..

שראיתי אותך יושבת על ספסל ברחוב

ושידרת לכל מי שעבר את הלבד הזה

שכמעט הורג אותך

אחח החיוך הזה שמטעה את כולם

אנשים מה אתם לא רואים??

עולם של עיוורים

שואלים מה קורה רק בשביל לצאת ידי חובה

התקרבתי אליך 

וראיתי אותן את הדמעות שזלגו מעיניך 

את הפנים העצובות שלך

את האכזבה,הכאב,הבושה,ובמיוחד את הפחד הזה

שתמיד נמצא בעיניך 

ושאת לא מפסיקה להסתיר

"בבקשה תלכי" ביקשת בלחש כשהתקרבתי

אני ילך רק עם תגידי למה

למה מה?

למה את מסתירה מכולם..הא?

למה את מפחדת כל כך

כי זה עולם חרא 

כי אין פה על מי לסמוך

הם יספרו לכולם 

ככה זה תמיד פה בעולם

הסתכלתי עליה והשפלתי את מבטי

היא צודקת??

איפה הייתי עד עכשיו איפה כולם היו?

הלכתי משם לא יכולתי .. וגם לא הייתה לי תשובה

לא נרדמתי כל הלילה

ובבוקר הגיעה אלי הידיעה

היא התאבדה.

[געגוע הוא מחלה מדבקת

המתפשטת בעיקר במגע.

פעם חשבו שהוא עובר באוויר, אך אז גילו ששנים הוא יכול לשכון בחזה,

ורק הנשימה הכבדה בבקרים מלמדת שהוא עומד עתה על סף

התפרצות נוראה.

 

(#תה)]

 

 

 

בינתיים אני רק יושבת ונושמת עמוק. נושמת אלי עמוק את כל הכעס. כמה כעס.

ילדים קטנים הם גושים של אהבה לבנה. כזאת שאם נוגעים בה ביד שחורה נשארת טביעת אצבע.

 

אלימות. 

כשאמרו לה שהיא טיפשה היא לא האמינה, והיא ניסתה חזק חזק לשמוע אנשים שאומרים לה כמה היא חכמה. אחרי שנה היא כבר יותר האמינה לקולות האלה ולא עשתה כלום. כי היא טיפשה. לא סתם טיפשה היא טיפשה טיפשה

ורעה.

ולא סתם רעה [רעה כזאת ששוכחת להוציא את הכביסה מהמכונה ולתלות אותה]. רעה עד כדי כך, שאפשר אפילו אפילו לצעוק עליה וזה יהיה בסדר.

ואחרי עוד שנה היא כבר באמת באמת רעה, אפילו המורה אמרה לה את זה ואמרה לה שהיא פושעת, ואבא אמר שהיא פרוצה. והיא באמת לא רוצה לשמוע אבל היא מאמינה להם. כי אבא אמר. ואבא תמיד צודק. והמנהלת שולחת אותה הביתה. ואין לאן לחזור.

ואחרי עוד שנה כבר כולם ממש יודעים שהיא רעה. 

ומתרחקים ממנה. גם היא מתרחקת ממנה. הולכת ונאבדת. היא רעה. היא רעה. היא רעה.

 

 

אהבה. 

אלוהים הוא פלא והוא נס. והיא אוהבת אותו

וכל בוקר שהיא קמה, אחרי שהיא מתאפרת חזק ובורחת לים, היא נושמת 4 נשימות עמוקות ואומרת לעצמה, בובתי, את הכי יפה, את הכי טובה. את לא רעה. את לא רעה. את לא רעה. 

והיא מנסה להאמין לעצמה חזק חזק, ולפעמים ממש נראה שהיא מצליחה. עד הפעם הבאה שהיא פוגשת איזה גוש אהבה שחורה, שכבר לא אומרת כלום. רק מסתכלת עליה מכף רגל ועד ראש ומעבירה בה רטט של

את לא טובה. את רעה.

והיא בורחת מהם. והם מאשימים אותה. וכל החינוך של הילדים שלהם על הכתפיים שלה. והם צוחקים עליה. צוחקים עליה על איך שהיא מתלבשת ועל איך שהיא נראית. וראית שהיא כותבת חה חה חה חי חי חי

 

העיקר שהיא תאמר לעצמה כל יום. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. לא משנה שבנות רגילות לא אומרות את זה לעצמן. הן די רוצות שאיזה מישו יגיד להן את זה. לא חשוב.

כל עוד היא אוהבת. אני רגועה.

בובתי. אני אוהבת אותך.

 

רֶגַע אֶחָד

טוֹבֵעַ בִּתְהוֹמוֹת שֶׁל תְּשׁוּקָה

רֵיחֵךְ הַחַם

שׁוֹטֵף אֶת גּוּפִי

מַחֲרִישׁ אֶת אֳזָנַיִךְ

לִבִּי הוֹלֵם בְּקֶצֶב אֶחָד

הַיֶּלֶד שֶׁבּוֹ אָבוּד בְּתוֹכֵךְ

כִּמְעַט נוֹגֵעַ בָּךְ

כִּמְעַט חַי

 

רֶגַע אַחֵר

טוֹבֵעַ בִּתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה

וּמִילוֹתַיִךְ שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ 

מְרַחֲפוֹת סְבִיבִי

וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז בְּמִלָּה אַחַת

שֶׁחָלַמְתִּי שֶׁאָמַרְתְּ

עַל תְּהוּדָה בַּתַּחְתִּית

מַנִּיחַ יָד עַל לִבִּי

הַיֶּלֶד שֶׁבּוֹ מְכֻרְבָּל בְּעַצְמוֹ

חוֹלֵם שֶׁהוּא מַפְסִיק

לִפְעֹם

אֶת כָּל שַׁבְרִירֵי הַחַיִּים הַנּוֹאָשִׁים

שֶׁבְּרַעַשׁ, עָשָׁן וּפִיחַ

רָצְחוּ לִוֹ אֶת

הַשָּׁלוֹם

 

נ.ב. אומנות מטבעה לעיתים קצת חורגת מהתקינה השוטפת של הלשון הנקייה... זה השיר שככה נכתב לי, אני מקווה שזה עומד בסטנדרט השפה היפה של הפורום, אם לא, נא לדווח לי ואסירו

איבדנו אמון
בתוך ים הבניינים והשפע,
שטפנו תפילה וחוסר אונים
במי הברזים הזכים.

שכחנו מדבר-
את החום, הצמא והצפע
איך היינו הולכים וחונים
ככה שנים- מחכים.

העץ היה מאושר...
ועיניי הגדולות דמעו

ולרגעים 
קצות רגליי הקטנות
היו לשורשים
וידיי שנקמצו לאגרוף
התרפו,
והיו לענפים
וגופי הזעיר התאבן
כמו לגזע יציב
וליבי הקטן התעצב
מחייו של
העץ הנדיב

ואני מחפש מישהוים שייעץ לי לגביו.. אבל עדיין לא באלי לפרסם אותו. יש מתנדבים?

הרגעים האלה שאת סרוטה

ושוכחת מהכל 

ושהחיינו מתחילה לגדול

תמיד יש את מי שיהרוס

אפילו בלי כוונה

הוא יזרוק איזה משפט פוגע

וזהו נגמר

החלון של הטוב נסגר 

את ישר בטוחה 

שכולם יפגעו בך

אז את מתרחקת מאנשים

אבל מכולם

מכל העולם

בלי לחשוב בהיגיון סגרת שוב פעם את החלון

ונכנסת לדיכאון

ואפילו לא משאירה צאנס אחרון

לחדור את הקליפה העבה ששמת על עצמך

את מפחדת מעוד כישלון 

וזה שפגע הוא סתם ילדון בלי שום כישרון

מלא ביגון שהפיל הכל עליך

ואת...לא ידעת כלום 

לא נסית לחשוב מה עבר עליו

בכלל לא ניסית להוריד את הקליפה שעליו

ורק נפגעת ממנו ולא עניין אותך כלום

תפסיקי כבר להסתכל על העולם עקום..

אָדָם זָקֵן פָּעַם כָּתַב:
"כְּמוֹ שֶׁבְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם עִקַּר הַיִּרְאָה הִיא מִפְּנִימִיּוּתוֹ וְחַיּוּתוֹ וְלֹא מִגּוּפוֹ,
שֶׁהֲרֵי שֶׁיָּשֵׁן אֵין שׁוּם יִרְאָה מִמְּנוֹ"
וּבְעֶצֶם, כְּשֶׁאָדָם לֹא מַבִּיט בָּנוּ, נָפְשׁוֹ מֻסְתֶּרֶת.

אָדָם עִוֵּר נֶחְשָׁב אָדָם מֵת
כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ לֹא נִרְאֵית;
הוֹלֵךְ סַגִּי נָהוֹר,
הוֹלֵךְ, וְנִכְשָׁל, וָמֵת;
וּבְעֶצֶם, כֻּלָּנוּ סוּמִים.

כֻּלָּנוּ מַשְׁפִּילִים מַבָּטִים,
עֵינַיִם מְרַחֲפוֹת לַצְּדָדִים,
רַק שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה הַנֶּפֶשׁ;
(וְקִרְעֵי פְּצָעִים, וּפְּלַסְטֵרִים,
וּמִגְוָן סוּגֵי מְלָחִים).

אָדָם צָעִיר פָּעַם חָשַׁב:
הָעֵינַיִם הֵם צֹהַר
לַנֶּפֶשׁ.

את שונאת את מי שהיית
מלאת זלזול
כלפי הילדה הקטנה של פעם
לכן את שונאת ככה
בני אדם
שנופלים
ומראים
רגשות
כי את פוחדת.
היית ועודך
כזאת קטנה
וזה מטריף אותך.
לכן את שונאת כל דבר קטן שבך
לכן את שונאת בני אדם
שמראים את אותן תכונות.
לכן את רואה אותה וכולך מתמלאת בוז
כי אין בך טיפת רחמים
לילדה שהיית פעם
ואת עוד הבטחת שתזכרי....
זוכרת?


(איך שכחת ככה... איך)

לא להסתכל אחורה
תורידי את הראש
תסתכלי למטה

לא לעצור
לא לעצור
לא לעצור

קומי!
תמשיכי לרוץ
לא להרים את הראש

לא לעצור
לא לעצור
לא לעצור

לא להכנס לשם
לא לחשוב
Don't get in to the rabbit hole

לא לעצור
לא לעצור
לא לעצור!!!

כי אני לא רוצה להשמע פלצנית ולכתוב "וואו יפה מאד"
אבל אני יודעת כמה זה משמח בנאדם שמגיבים לו על מה שכתב והשקיע בו.
מה עושים?