פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 240)

לא להסתכל אחורה
תורידי את הראש
תסתכלי למטה

לא לעצור
לא לעצור
לא לעצור

קומי!
תמשיכי לרוץ
לא להרים את הראש

לא לעצור
לא לעצור
לא לעצור

לא להכנס לשם
לא לחשוב
Don't get in to the rabbit hole

לא לעצור
לא לעצור
לא לעצור!!!

כי אני לא רוצה להשמע פלצנית ולכתוב "וואו יפה מאד"
אבל אני יודעת כמה זה משמח בנאדם שמגיבים לו על מה שכתב והשקיע בו.
מה עושים?

אני לא מהאלה שמחמיאים
סיפרתי לעצמי שזה כי אני לא חנפנית
אבל שיקרתי
זה כי אני מפחדת

אני גם לא מהאלה שמחייכים הרבה
סיםרתי לעצמי שזה כי אני שונאת את החיוך שלי
אבל זה שקר
זה כי אני לא באמת שמחה

אני מהאלה שלא מתקרבים
סיפרתי לעצמי שזה בגלל שאני לא אוהבת
זו גם לא האמת
אני מפחדת להיפגע

אבל בבקשה
אל תספרו לי
אני לא אוכל להתמודד עם האמת
לכן שיקרתי

אם עוד לא קראתם את הקטע "נעלמים" של 'טירוף זה הנורמה'- רוצו לקרוא, אם קראתם, כדאי שוב.

נעלמים - פרוזה וכתיבה חופשית

זה קטע מדהים וכואב, אבל גם למדתי ממנו הרבה על כתיבה, והוא עמוס במשמעות בין המילים.
זה ניתוח של המתודות והאמצעים האמנותיים שמצאתי בו, אני מניח שיכולים להיות עוד שפספסתי, וגם קשה לכתוב את הכל- אבל אני מקווה שתתפעמו מהקטע כמוני, ואולי גם זה יהיה לכם לתועלת בכתיבה..
(מפורסם ברשותה כמובן)

"לפעמים גרביים נשארות בלי זוג."

פתיחה בהטלת פצצה, מסקרן ומכניס לעניינים. וברור שמדובר על מטאפורה, אף שזה לא נאמר בפירוש.

"כשהייתי קטנה חשבתי שאולי המכונה בולעת אותם וישבתי מולה שעה וחצי ועקבתי אחרי הגרביים הוורודות שהסתובבו בתוכה ונעלמו וחזרו ונעלמו"

פסקה זו מכניסה אותנו לעולם ילדותי (במובן הטוב) תמים, ווורוד כמו גרביים. גם סבלנות ובהייה יש כאן, אך זו בהיה של סקרנות, של חיים, של מעקב.

"וזה היה השיעור הראשון שלי בנעלמים.
לא של מתמטיקה.
נעלמים בחיים באמת.
כאלה ששום מחשבון לא יעזור להם"

כלומר קצת נסדק התום- המכונה לא בולעת גרביים, ויש גרביים שלא ניתן לעזור להן.
נראה גם שאנו מתקרבים ללב העניין, שמוצג גם בכותרת- 'נעלמים'. אותם נעלמים גם עצמם נעלמים ועלומים בינתיים, הלכנו קצת מסביב, דיברנו על גרביים כביסה ומתמטיקה, אבל ה'נעלמים' עומדים להופיע.

"כאלה כמו אבא שיושב בקבוע על הספה בסלון ולא נושם ובוהה בחלל בלי לעשות כלום. כאילו שהוא נפטר.
נפטר זה כמו מת."

חד ודוקר. הנעלם הראשון מתגלה יחד עם כל הכאב החשוף- אבל עדיין יש פה תום, עדיין צריך להסביר שנפטר זה כמו מת, עדיין אנחנו בראש של ילדה. שימו לב לניגוד בין לעקוב בציפיה אחרי הגרביים במשך שעות לבין לבהות בחלל בשיממון.
שימו לב גם לכך שהנעלם הראשון, האבא ש(ח"ו) 'נפטר' לפעמים על הספה הגיע לטקסט כדוגמא לאותם 'נעלמים מהחיים האמיתיים'- עוד ניגוד מעניין.

"אמרתי את זה לגננת (ילדה, אמרנו?) שהוא נפטר לפעמים על הספה האדומה והעיניים שלה נהיו עצובות כאלה ואז היא אמרה שאין נפטר לפעמים כי מי שנפטר הוא נעלם לתמיד"

זו אותה ילדה שמנסה לראות אם המכונה בולעת את הגרביים- אבל עכשיו התמימות שלה טבולה היטב בכאב, התום ממשיך להיסדק.
הניגוד בין התמימות לכאב כל כך מורגש ומודגש במשפט הילדותי והגאוני הזה 'נפטר לפעמים על הספה האדומה'.
וסוף דברי הגננת מספר לנו שההבדל בין נעלם לנפטר הוא שנפטר נעלם לתמיד,
אך נעלם יכול להופיע שוב, ולהעלם שוב-

"זה היה השיעור השני.
בנעלמים.
שהולכים וחוזרים והולכים."

השימוש בביטוי 'שיעור' גם מקשר לנו את סיפור הגרביים חסרות-הזוג (השיעור הראשון) לסיפור האנשים הנעלמים וחוזרים(השיעור השני) וגם מחזק את התחושה של ילדה שהמציאות טופחת לה על הפרצוף ומלמדת אותה שיעורים כואבים לחיים.

"ומשאירים אותי על ספה. כן, זאת של אבא. (תחושה של גורליות? חזרה על העבר? אולי רומז על קשר עלום בין שתי ההיעלמויות?) האדומה בסלון. בוהה ולא נושמת. כאילו נפטרתי.
אוכלת עוגיות עם מילוי תות. וזה מגעיל בחיי.
מגעיל כמוני"

ועכשיו הילדה כבר אינה ילדה, הגענו מהעבר והתנפצנו על סלעי המציאות בהווה- בסלון, אל אותה הספה, אך אל נעלם אחר.
והיא אוכלת עוגיות במילוי תות- ילדותי ומתוק, אולי כמו הילדה מפעם-
אבל מגעיל. האכילה הזו עצמה היא כל כך ציורית, כמו הגשמה של רגשות גועל עצמי, אוכלת ונגעלת, אוכלת ונגעלת, ועדיין אוכלת- שזה השילוב הגרוע ביותר- אדישות לכאורה, יאוש, והלקאה עצמית.

"אולי אם לא הייתי אוכלת אותן לא הייתי לבד לגמרי לגמרי, עם השטויות והפחד. והשיגעון שמכרסם בתוכי מחשבות טיפשיות"
עכשיו אנו מקבלים הצצה מפורשת אל תוך הריק הגדול, אל תוך המוות לכאורה אך מה שמתגלה הוא לא אפטיה, לא מוות- אלא ייאוש, הלקאה עצמית ופחד.
ושימו לב לדוברת שאוכלת עוגיות מטופשות ולשיגעון שמכרסם בה מחשבות טיפשיות שאם היא לא היתה אוכלת אותן (את העוגיות) אולי היא לא היתה לבד.

"והלב שמתחפש לנחש צפע שצופה (צפע- צפייה- ההפך מתמימות זה לא להיות מופתע או נפעם משום דבר, ותמיד להיות פסימי) את הכל מראש ולוחש לי בארסיות (נחש אמרנו, לא?) שלא רק לגרביים אין זוג"
(אגב- הנחש הקדמוני ניסה לשבור את התמימות- "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע")
וחוזרים לפתיחת הטקסט עם הגרביים, סוגרים מעגל מהילדותיות המתוקה של ההתחלה למציאות הכואבת של היום.

ופעם אחרת היה תרגיל גדודי. שלושה ימים שקורעים אותך. תרגילים בלי הפסקה, ונסיגות, וכמעט לא אוכלים או ישנים, והכל מסביב רק חול ושממה.
לילה אחרון.
נשארה לנו הליכה של כמה קילומטרים מהמקום שעצרנו בו לנוח עד לתרגיל שיהיה בבוקר, תרגיל אחרון בשבוע המפרך הזה.
היה לילה קר. היינו במדבר בתחילת החורף. המעלות מגיעות ל2-3 בשיא הלילה ונעלי העור הצבאיות מרגישות כמו לוח סולארי מבולבל שקולט קור במקום חום.
רוב הפלוגות כבר מוכנות ליציאה, ואנחנו לבינתיים יושבים וקופאים מקור. אחרי כמה שעות, וכל מיני עיכובים והכנות, סופסוף יוצאים לדרך.

הולכים.

אני בהתחלת הטור, במחלקה הראשונה בפלוגה. הולך צמוד לאהרון המ"מ, מכיר את עצמי, יודע שאם אני מאבד את הקבוצה מקדימה הרבה יותר קשה לי ללכת מאחור ולשמור על הקצב.
קשה ללכת, קשה ממש ללכת. כמעט כל שריר אפשרי ברגליים כואב. גם הגב והכתפיים זועקים לעזרה. אחרי הכל, הם כנראה לעולם לא יתרגלו לסחוב עשרות קילו, כמעט 24 שעות ביממה במשך יומיים-שלושה.

הולכים.

חברים מאחור מתחילים לפתוח פער מהדבוקה הראשונה.
לא אני. אני חורק שיניים וממשיך לצעוד בקצב המהיר יחסית של אהרון. באיזשהו שלב נשארנו לבד, קבוצה של עשרה לוחמים בערך, כשאנחנו לא רואים לפנינו אף אחד, ושאר הפלוגה הרחק מאחורינו.
אחרי כמה דקות טובות, מבחינים מרחוק בקבוצה של חיילים עוצרת על השביל, במרחק של מאתיים מטר ממנו.
אני שמח, וחושב לעצמי שסופסוף תהיה לנו קצת מנוחה. מתקרבים לקבוצה שלפנינו ובאמת אהרון מאט עד לעצירה מוחלטת מאחריה. אני מנצל את ההזדמנות והולך רגע להשתין בצד, כמובן לא לפני שאני מעדכן את אהרון.

הולכים.

כשאני חוזר לשביל, אין שם אף אחד. לא הקבוצה שלנו, ולא זו שהייתה לפנינו. ללב שלי מתחיל להיכנס איזה סדק ייאוש קטנטן כשאני מבין שהם התקדמו, ושעכשיו אני צריך לצעוד לבד.
אז אין לי ברירה, ואני צועד. וככל שאני צועד, הלב שלי נסדק יותר.
אם עד עכשיו כאבו לי הרגליים הכתפיים והגב, עכשיו זה הגיע ללב.
אז אני מתחיל לבכות. דמעות מלוחות, כבדות כאלה שמתערבבות בכל החול והזיעה והלכלוך שעל הפנים,יורדות לתוך הפה היבש ולתוך הזקן, ומטפטפות על הרצפה. אני בוכה על הקושי, ועל הלבד, ועל זה שאני לא מצליח למצוא בראש שלי מישהו שיעודד אותי, שייתן לי כח.

אז ככה אני.
הולך ובוכה, בוכה והולך.

כמה מאות מטרים אחרי, אני רואה מרחוק את הקבוצה שלי.
כבר מרגע שאני רואה אותם תחושת הקלה נכנסת ללב, ומתחילה לרפא אותו. וככל שאני מתקרב הסדקים מתאחים. גם הדמעות ששטפו לי את הפנים מתייבשות. אני ממהר לנגב את השאריות שלהן מהפרצוף, מפחד שמישהו מהחברים יראה אותי ככה. לא כלכך אכפת לי שידעו שבכיתי, פשוט אין לי כח לחפירות שלהם עכשיו. עוד יהיה זמן לשבת ולדבר ולעכל.
זהו, הגעתי לקבוצה, ועכשיו כבר רואים את הסוף, נשארה עוד עלייה אחת ודי.
עולים. דוחפים אחד את השני, נותנים ידיים. כולם כבר הרבה מעבר לשלב האגו והכבוד, מפורקים מעייפות ועומס ורק רוצים שהנסיגה ושבוע השטח הזה יגמרו כבר.

סיימנו. יושבים בצלע ההר, קצת מתחת לפסגה, ונושמים, מסדירים את הדופק. פתאום נהיה קר. הרוח עוברת עלינו, ומקררת את הזיעה שעל הגוף, והשמש עוד לא קמה כדי להגן עלינו.
אני מוציא בגדים יבשים מהתיק ומחליף ואז יושב שם עם החבר'ה ומוציא את כל האוויר מהריאות. 'פווווו' אחד כזה ארוך.
כולם שבורים, וחלק מהחברים עסוקים בלקלל את המפקדים או להתחיל לספר חוויות מהשבוע. אנחנו מתחילים להבין שזה הסוף, שעוד מעט מגיעים למקלחת חמה ולמיטה נעימה שאנחנו מפנטזים עליהם כבר שלושה ימים. האווירה נעשית טיפה מחוייכת ואני לא רוצה להרוס להם אז אני שומר את הסיפור שלי עמוק בלב, במגירת החוויות הסודית שלי.
הסדקים מתאחים והלב כבר נרפא כמעט לגמרי, וקצת שלווה מרשה לעצמה להתיישב לי בחזה במקום הזה שעד לפני רגע שכנו הקושי והמועקה.
ופתאום הדמויות של הסבא וההורים שלי, האחים והאחיינים מתחילות לצוף לי בראש,
והן לובשות פני ציפורים ומתמקמות באיזו פינה בראש ובלב, והן מתחילות לצייץ לי, קובי, אתה גדול, גדול מהחיים.
ואני חש לרגע שלם עם עצמי,
אולי אפילו אוהב.

אֲנִי מַשְׁאִיר לְעַצְמִי הוֹדָעוֹת בְּמַזְכִּירָה
בֶּנִי, אֲנִי אוֹמֵר, זֶה אֲנִי - תִּתְקַשֵּׁר
בָּעֶרֶב אֲנִי חוֹזֵר וְתוֹהֶה מִי? וְעוֹד בְּטוֹן כָּזֶה, מִשְׁפַּחְתִּי,
מַשְׁאִיר הוֹדָעוֹת סְתוּמוֹת כְּמוֹ "זֶה אֲנִי"
עַל מִטָּתִי בַּלַּיְלָה אֲנִי מִתְעוֹרֵר וּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר-
יוֹמִי חָסֵר.
צָרִיךְ לְהִתְקַשֵּׁר.

---
נו תורכם...

ואז הוא אמר לי תראה כך לא כותבים שיר שיר לא יכול להתחיל במילה ואז אז אמרתי לו אז איזו מילה מתאימה להתחיל איתה שיר והוא ענה לי שמילים כמו שמש חמימה אפשר להתחיל איתן שירים או בבוקר הבהיר שעלה על חדרי אבל בטח לא ואז ואני ניסיתי רק לומר לו שזה מה שהיה באמת ומה אני אעשה שלא היו לא שמש חמימה ולא בוקר בהיר ובטח שלא חדרי אז על מה אני אכתוב אם לא על מה שיש לי על מה שקורה אבל הוא לא היה מוכן לשמוע ואמר לי שזו לא שירה אז אני אמרתי לו אם ככה אז אני מקים לעצמי עולם נפרד ובו שירה יכולה להיות כל דבר שאני ארצה וכל טוב לך אדון יקר ורק שתדע שהנשמה יכולה לשיר גם בלי כללים של מורה לספרות
ואז סגרתי את הדלת בעדינות עדינות ויצאתי

סערת רגשות
מיותרת
סופת מחשבות
ארורה
יושבת כותבת
כואבת
מה יכולתי להיות
עבורה

קטנה, תמימה,
מפגרת.

מאוהבת,
אך כנה עם עצמה
היא ידעה בלי ספק
היא אוהבת
אך פחדה קצת
מקול מצפונה

עבר עצוב
סיפור פתוח
צלקות של שנים
עוד פתוחות
ים סוער
שנסגר בצנצנת
ולב פועם
שנכלא בשתיקות

אולי יום אחד
ניפגש
נדבר, ונפרוק רגשות
ונצרח ונבכה
ונצחק קצת
על כל מה שיכולנו
להיות

לא רוצה להביט בחלון,
לראות חתונה נערמת,
לא רוצה! זה כואב לי מידי
ולא, אל תחשבו שזה בגלל שגם אני רוצה חתונה, כי אני לא!
אני באמת שמחה בשביל הזוג.
פשוט זה מחדד לי את הכאב שלי
את הבדידות שלי.
אני סוגרת את התריס עד הסוף כדי לא לראות, ובכל זאת בוקע צלילים של שמחה מבעד לקירות ביתי ולחומות ליבי,
ומעין אחת יורדת דמעה של התרגשות ושמחה בשבילם
ומעין שניה יורדת דמעה ענקית של עצב וכאב עמוק שלי.
וזה רק מזכיר לי כמה העולם לא הוגן שיש רגעים שלאדם אחד זה הרגע המאושר בחייו ויש אדם שזה הרגע הנורא בחייו.
מקווה שיום אחד גם לי יהיה שמח ומאושר ושאף אדם לא יכאב משמחתי.
כמו שאני כואבת עכשיו...

 

 

 

(נכתב בהשראת חתונה שנעשתה בבית מולי עקב הקורונה)

זה מלחמה על להיות או לא להיות'
אופק נואם לך במרץ, את מחייכת לעצמך, תמיד הוא היה פיוטי ורגשן כזה, שונה כ"כ מהבנים האחרים, בגלל זה בחרת אותו, להקים איתך בית - 

גם אם זה בית מקרשים על העץ, גם אם אתם ילדים בני שש עשרה, ילדים שלא מבינים כלום מהחיים,כמו שדרורה הזקנה אומרת כל פעם שהיא מגיעה לבקר את אמא, ואת משפילה עיניים ואומרת לה בליבך, לא מבינים כלום מהחיים דרורה, אבל מהמוות מבינים ועוד איך.
אופק יושב ליד השולחן הקטנטן שלכם ומנסה לנסח מודעות לפרוייקט החסד היומי שלו, את אפילו לא מתענינת אם זה זוג כלבים שהופקרו לקור או ילד עני שאין לו מה לאכול. את רק יושבת על הכסא הסגול, ש'מצאתי ליד הפח והוא התאים בול למחנה שלנו' ושרה לעצמך, אופק מצטרף אלייך ושניכם שרים על אהבות שהתנפצו ולבבות שנשברו,

את חושבת לעצמך,עיזבו כבר את האהבה, תנו לחיות קודם, יש עוד כמה דברים חוץ מלב.
אבא שלך, הוא אהב אותך, הכי שבעולם, אבל כל לילה שאמא לא ישנה בבית, הלכה להשתלמויות המפגרות שלה או לחופשים הנוראים האלה היית מפחדת, מתה מפחד, אבא שלך אהב אותך ומזה בדיוק פחדת, מהאהבה הזאת שהייתה מגיעה למיטה שלך באמצע הלילה ונשכבת עלייך.
חונקת אותך.
לא היה לך למי לספר, אמא הייתה אפאטית וקפואה לכל מה שלא נגע לעסקים שלה. השכנות היו רחוקות מדי. וקרובים אחרים לא היו. ככה גדלת אפילו התרגלת, וככה מצא אותך אופק, אחרי הבצפר, בחוץ על הספסל החום, קפוצון שחור רחב, חצאית שחורה שמטאטה את הרצפה, ועיינים ירוקות, תקועות במדרכה, בוערות כמו נר כבוי. הוא אמר לך
היי, את, מה קורה?
שתקת. חשבת הוא יהיה כמו כל האנשים האחרים, מפזרים כמה מילים וחיוכים ואז מתיאשים והולכים.
הוא לא. הוא ישב לצידך על הספסל ושתק, השמש שקעה מזמן, והוא הביט לך בתוך העינים ואמר
אני יבוא מחר.
והוא בא. שותק. מחכה. אחרי כמה דקות כאלה הרמת עינים ואמרת
קוראים לי אמונה.
הוא חייך חיוך עדין, קטן, ואמר
אני אופק.
שתקתם ביחד, וכשהשמש שקעה, הוא אמר לך שכדאי לך ללכת הביתה, מסוכן ברחוב בשעות כאלה. חייכת חיוך מריר ואמרת לו שבבית מסוכן יותר.
אמא שוב לא הייתה בבית, נסעה לחו"ל לשבועיים ולא היה לך כח לעוד לילות נוראים כאלה.
הוא שתק לרגע ואמר
יש לנו מיטה מיותרת בבית, בואי.
באת. ומאז נהיית חלק מהמשפחה שלו.

לפני שבוע בערך, פגשתי בטקסט הזה
מאז אני פוגשת בו כמה פעמים ביום
אל תשאלו למה
ובעקבות ההצעה של @אם אפשר, מניחה אותו כאן.


בִּימֵי הַתֹּם שֶׁל יְשִׁיבָה קְטַנָּה
הֶאֱמַנְתִּי כְּשֶׁאָמְרוּ עַל הָרַב מָאן דְּהוּ:
הרשב"א זוֹרֵם לוֹ בַּוְּרִידִים
וּכְשֶׁאָמְרוּ: מַסֵּכַת קִדּוּשִׁין פּוֹתַחַת שַׁעֲרֵי חִדּוּשׁ
נִסִּיתִי גַּם אֲנִי לְחַדֵּשׁ
עַד שֶׁהָרַב מָאן דְּהוּ לַעַג לִמְחַדְּשִׁים צְעִירִים שֶׁטֶּרֶם
מִלְּאוּ כְּרִיסָם בש"ס וּבְפּוֹסְקִים
וּמֵאָז לֹא הֵעַזְתִּי לְחַדֵּשׁ מֵחֲשָׁשׁ שֶׁיִּבְדְּקוּ כְּרִיסִי וְעָלִיתִי לַעֲזָרַת נָשִׁים
לִכְתֹּב שִׁירִים לְתוֹךְ כֶּרֶךְ עָבֶה שֶׁל "קֹבֶץ מְפָרְשִׁים בָּבָא מְצִיעָא"

בֹּקֶר אֶחָד אָמְרוּ שֶׁפְּלוֹנִי לֹא יָבוֹא יוֹתֵר אֶצְלֵנוּ
שֶׁהִשְׁתַּגֵּעַ מִלִּמּוּד וְטָס לִשְׁוַיְץ
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כָּזֶה "הִשְׁתַּגֵּעַ מִלִּמּוּד"
וּבַעֲזָרַת נָשִׁים כָּל הַבּוֹרְחִים נִצּוֹלִים
זֶה לְרַדְיוֹ אָוזְנִיהָ סוֹדִית
וְזֶה לִתְנוּמָה מַזִּיל רֹק עַל סְטֶנְדֶּר
חֲלוֹמוֹת בַּחֲלַל הַחֶדֶר עַל מָה
וַאֲנִי לְדַפְדֶּפֶת סִכּוּמִים כּוֹתֵב שׁוּרוֹת וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהֶן
אַךְ שׁוֹמֵר אוֹתָן הֵיטֵב
"רַק בָּנוֹת כּוֹתְבוֹת שִׁירִים" אָמַר מָאן דְּהוּ
וְהֶאֱמַנְתִּי. כִּמְעַט לַכֹּל.

בְּתֹם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים הִתְפַּזַּרְנוּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִצְמִיתוּת
לֹא יָדַעְנוּ מִי יִהְיֶה מָה
מִי יִשְׁנֶה וְיִפְרֹשׁ
מִי יְגַלֶּה קְצָת חֲסִידוּת
מִי יָרִים כְּפָפָה וְיַדְפִּיס קֻנְטְרֵס עַל אַרְבַּעַת הַמִּינִים
מִי יִכָּנַע לָרְגִילוּת
מִי יַהֲגֶה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֲנִי
רָצִיתִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר כְּשֶׁהֵבַנְתִּי שֶׁמִּצְוָה לְחַדֵּשׁ
גַּם מִבְּלִי לְמַלֵּא אֶת הַכֶּרֶס
אַדְרַבָּה, כֶּרֶס חֲלוּלָה רְעֵבָה פִּי אֶלֶף
נִכְנָסִים וְאַחַד יוֹצֵא
וְאִם יוֹצֵא
יוֹצֵא לְאָן?

רוצה להכאיב.
בא לה לפגוע.
לקרוע.
בועטת בכולם
בעולם.
מוציאה את כולה,
על מה.
מה ששמרה בפנים
התחילה להוציא על אחרים.
והיא מאיימת
מטומטמת.
זה חזק ממנה
מכורה לדם.
ומכאיבה,
כמה שמכאיבה.

זה היה במוצאי שבת קיצית אחת.
האוויר בחוץ היה נעים משהו. מרענן בשגרת היומיום הדביקה של הבקעה. אפילו הירח היה די מלא, וגם הנוף נחמד יותר מהצהוב-חום הזה של הבקרים.
היינו כבר אחרי כל הארגונים של הציוד.
הווסטים עלינו, משופצרים לימין. כוננות מלאה.
אהרון קורא לכולנו לח' אחרונה.
(כמובן שאז לא יכולנו לקרוא לו אהרון[חס וחלילה, ה' ישמור], בשבילנו הוא היה מפקד המחלקה)
'בואו אני רוצה להשמיע לכם משו' הוא אמר, והניח אחר כבוד רמקול JBL קטן ואיכותי במרכז הח'.
'זה הקלטה שהשמיעו לנו בקורס קצינים, ואני רוצה שעכשיו כולכם גם תשמעו'
וואללה, הצליח לסקרן אותי. גם היה בזה מעין חוסר רשמיות נעימה ולא רגילה לאווירה של הטירונות.
מהרמקול הקטן בקע קולה של אישה, ולא סתם אישה..
זאת הייתה אשתו של שלומי, חייל שנרצח בפיגוע לפני מספר שנים.
והיא מספרת, איך שלומי שלה היה איש טוב ורגיש, אכפתי ואופטימי. ואיך פעם סיפר לה, על איזו עלייה קשה שהייתה להם באמצע אימון בחורף. ואיך שכולם סבלו מהקור והרטיבות.
'וגם לי' הוא אמר, 'היה קשה, וחיכיתי כבר שתיגמר העלייה הזו, שיייגמר האימון הזה. ופתאום החלטתי, שדווקא כשקשה, אני הולך לדחוף את מי שאחרון בטור. ואין לי כלכך הסבר לאיך בדיוק ולמה, אבל ראיתי שככל שאני דוחף אנשים, יותר קל לי'..
'אז זה מה שהוא עשה', הפטירה אלמנתו של שלומי, עזר לחברים שלו, מתי שלו בעצמו היה קשה לא פחות מהם...
ורציתי לאחל לכם, שתמיד תדעו להסתכל על הסביבה שלכם ולראות מי צריך דחיפה, מי צריך עזרה לא לפול'
ההקלטה הסתיימה והשתרר איזה שקט באוויר. שקט כזה מהורהר, טעון בדברים חיוביים. נראה היה שהסיפור נגע לכולם איפשהו בלב, הזיז משהו.
ורק אני ניסיתי להבין איך זה יכול להיות שאתה מתאמץ יותר פיזית, ועדיין יותר קל לך. האמת היא שקצת הטלתי ספק בכל העניין.
בסופו של דבר התחיל המסע, והחלטתי שאני בודק את זה. והופתעתי לגלות שזה נכון. מן עניין לא מוסבר, לא ברור כזה, אבל עובדה מוכחת, או לפחות, בדידי הווה עובדא.
והוספתי לעצמי חוק.
אצלי במסע לא רק שאני יעזור, אצלי במסע החברים יחייכו.
אז כל כמה דקות עשיתי להם מסדר חיוך. פרצופים שבוזים, חצי ישנים-חצי מקללים בלב את כל העולם, נהפכו לאט לקו העקום והזוויתי הזה, שעושה לך טוב על הלב.
אמנם היו כאלה ששיחקו אותה יותר קשוחים מהאחרים, וניסו לא להישבר, אבל בסוף כולם נשברו וחייכו.
בסופו של דבר הגיע הבוקר, כבר נגמר המסע.
כולנו יושבים מפורקים בבסיס, ואני רואה חבר'ה שבאים אליי ואומרים לי שרק בזכותי הם הצליחו לעבור את זה. שעזרתי להם.
דמעות עלו לי לעיניים.
אחרי כלכך הרבה דברים רעים שעצמי סיפר עליי לעצמי, סופסוף הצלחתי גם לשמוע דברים טובים עליי.
ועצמי חשב לעצמי,
שמזל שיש חברים כאלה, שיבואו כשקשה לך,
ויעלו לך חיוך.

הסרט רווק עם אלוקים - עכשיו לראשונה לצפיה ישירה (בלי ההרצאה שאחרי הסרט)

מרתק! דף בית - נדב גדליה

זה רק הקור של ירושלים שהקפיא לי את המחשבה הקפיא לי את המח הקפיא לי את האיברים אני אוהבת אנשים טובים אוהבת אותם נורא
אני אוהבת להזרק להרמס להדרך בזולה עם הנרות והריח של הקטורת או הסמים או החומרים שמתגלגלים שם
אני אוהבת
אני אוהבת אנשים שיש להם כל כך הרבה חושך בעיניים עד שלפעמים אפשר לראות בהם ניצוץ
אני אוהבת
זה רק הקור של ירשלים שאיבן לי את האהבה שאמר לי יפה שלי נשמה מה קורה כאן תסתכלי
והסתכלתי
פתחתי את העיניים ופתאום ראיתי מציאות שונה
מציאות של נחילים נחילים של ילדים שהלב שלהם כל כך שבור
כל כך
והם כל כך ילדים ורציתי לצעוק
ורציתי לעצור את הנחיל אבל הוא לא הפסיק
עוד ועוד ילדים שבורים לבבות מרוסקים
ווואטטטט למה אלוהים למה
וכל העיניים השחורות נעוצות בי
ואולי זה בכלל בגלל שאתמול חיה מתה. סתם מתה. הנה אני מנקדת. היא מתה.
למה היא מתה למה אלוהים למה וכל הילדים פה לעזאזל מה יהיה איתם מי ידאג להם
מי
מי ידאג להם
ואני קמה משם ולוקחת מהר את המעיל והתיק ולא אומרת שלום לאף אחד ובורחת מהר מכל העיניים השחורות של חיה שרודפות אותי ואני עולה מהר לאוטובוס ואני מתכסה מהר בעצמי
ואני נורא שמחה שאני כבר לא חלק ואני נורא עצובה מזה ואני כל כך מבולבלת ואני כל כך צריכה קפה.

חיה. תנוחי בשלום על משכבך. תשמרי עלינו כאן.

לְעִתִּים
אֵין סָפֵק בַּדָּבָר
אַךְ אֵין הוּא בְּשֶׁל
לְהִיתָּכֵן
בָּרוּחַ , בַּנֶּפֶשׁ וּבַלֵּב

מלך בן אבשלום ושלומציון היה ילד פלא.

למלך היו זוג עיניים כחולות גדולות שיירש מאמו,  ושפם שחור קטן שיירש מאביו. אך שערו של מלך- אויה- הסתלסל סביב פניו הרכות ושפע גוונים אדומים.

 

"מה זה?" מלמלה הסבתא כשהביטה במלך הפעוט "השיער שלו בצבע של מרק כתום"

"תגידי פשוט שיער כתום" רגזה שלומציון.

"אה" נחרדה הסבתא ושמטה את חוטי הצמר שבידה "לעולם אל תגידי דבר כזה"

"איזה דבר?"

"שמלך ג'ינג'י!" נופפה הסבתא במסרגתה האימתנית  "את יודעת כמה צלקות נפשיות זה יוצר בגיל הזה?"

"לא אמרתי שהוא ג'ינג'י-" מחתה שלומציון, אך הסבתא היסתה אותה בגסות והורידה את המסרגה.

"הוא ערמוני" אמרה הקשישה כממתיקה סוד "הוא ערמוני והוא ישאר ערמוני, מלך הקטן שלנו"

 

ואכן, מלך הקטן גדל והיה למלך הערמוני. מלך הערמוני בן אבשלום שחור השפם ושלומציון תכולת העין.

ופעם באה הדודה פרומה, התיישבה על הכורסה שעליה ישבה הסבתא ז"ל, משכה את רגליה קדימה, הטילה את ראשה לאחור וסחה אל הילדון-

"אתה יודע, מלך, כמה אנחנו אוהבים אותך?"

אם מלך תהה בשם מי היא מדברת, הוא לא הראה זאת. "בטח שאני יודע" הוא אמר "אתם אוהבים אותי מלנת'אלפים, בגלל שהשיער שלי ערמוני."

הדודה הזדקפה באי נוחות "אה, ודאי מלך, אנחנו אוהבים אותך מאוד, למרות שיערך הג'ינג'י-"

"אמא אמרה שאני ערמוני!" מחה הקטן.

"כן" מלמלה הדודה "כן, ברור שאתה ערמוני, וגם אם היית- נניח- ג'ינג'י, היינו אוהבים אותך אותו הדבר."

מלך הקטן הפסיק לנסות להבין לאן הדודה חותרת, ופנה לשחק בקליקס.

 

כשמלך עלה לכיתה א', העיניים של המורה הגבוהה ננעצו בו מייד.

"מי זה הילד החמוד הזה?" צווחה המורה מעל ראשי התלמידים "מי זה החמודי הזה שיישב ליידי ואף אחד לא יציק לו ולא יקרא לו ג'ינג'י קלבסה?"

למה שיקראו לי ג'ינג'י קלבסה?, חשב מלך בקדחתנות, אני הרי ערמוני!

"אין שום סיבה" הנהנה המורה "שום סיבה שבעולם!"

 

החיים של מלך בן אבשלום ושלומציון התנהלו בדרך כלל על מי מנוחות, המילה ג'ינג'י למדה לחלוף על פניו בלי להותיר זכר, מלבד נמש או שניים. והוא היה למלך הערמוני, מלך בן אבשלום שחור השפם ושלומציון כחולת העיניים.

מלך הערמוני לבית ברוצקוס.

 

ויום אחד חמוטל בן לולו היפה, שלא הייתה ג'ינג'ית כלל ועיקר, סרה למקום מושבו של מלך הערמוני ואמרה לו "בוא נעשה שיעורים ביחד, ברוצקוס" , והוא הסכים, כמובן. ובסתר ליבו ידע שכל הטוב הזה לא היה נופל בחלקו אילולא שיערו הערמוני.

 

וכשגדל מלך הערמוני, והזדקנו עמו הוריו; אבשלום שחור השפם ושלומציון תכולת המבט, ישבו שלושתם במטבח החמים, ועטפו בידיהם כוסות תה.

"תראה , אבשלום, איך מלך שלנו גדל" התמוגגה שלומציון ופרעה את שיערו הערמוני של מלך.

אבשלום לגם בשקיקה את התה שנותר בתחתית הכוס, דג את התיון ובלע אותו בשלמותו, ורק אז אמר –

"אולי הגיע הזמן לספר לו, שלומצי?"

"השתגעת?" נבעתה שלומציון "איך נוכל להפיל עליו דבר כזה?!"

"אין ברירה" אמר אבשלום בקשיחות מדומה, אך חזהו השעיר חסם את קולות ליבו הנשבר, "במוקדם ובמאוחר הוא ידע."

 

כל אותה העת העביר מלך הערמוני את מבטו מאביו אל אמו, מאבשלום שחור השפם אל שלומציון תכולת העין.

"אני אדע מה?" לחש, ולבו הלם בפראות.

"אני מצטער, בן, היינו צריכים לספר לך קודם"

ידעתי! שאג לבו של מלך בקרבו, ידעתי!

"אתה לא מי שאתה חושב שאתה" אמרה שלומציון ברוך, והניחה את כוס התה מידה.

"אנחנו מצטערים, מלך, אתה-"

"אני ג'ינג'י!" זעק מלך "אני ג'ינג'י! ידעתי!"

מלך הערמוני שמט את הכוס הריקה, שהתנפצה על הרצפה, ופרץ בבכי תמרורים.

 "ג'ינג'י." מלמל בדמעות "ג'ינג'י".

 

שלומציון שלחה מבט כחול ומופתע אל אבשלום, שגרד בחוסר אונים את שפמו השחור.

"אה- בן- "

הוא הניח את ידו על זרועו המנומשת של מלך, "האמת שהתכוונו למשהו אחר,"

עיניו הרטובות של מלך נקרעו לרווחה.

"מלך" אמרה שלומציון בקלילות "אתה לא ג'ינג'י."

 

מלך הערמוני בהה באמו דקה תמימה, פתח את פיו, וסגר אותו, ואז פתח , ואז שוב סגר. לבסוף פלט, כמתקשה להאמין- "אני לא ג'ינג'י!"

"אתה לא ג'ינג'י" חזר אביו על המילים ברוך "אתה רק מאומץ"

"רק מאומץ" אמר מלך, ופלט אנחת רווחה, "אני רק מאומץ, כבר חשבתי שאני ג'ינג'י!"

 

 

 

 

קרוע
בין הדיוק לזרימה,
בין ההקשבה לנתינה..
לומד את השפה, את האיזון
מקשיב למנגינה שלי, מרגיש את סוד המינון;
בין החוץ לפנים,
בין היחד לבדד,
בין הצורך לשתף לגודל של לשמור לי את עצמי בצד..
ודווקא משם מהרגשת ה'אני' שבלב-
יש בי את התחושה המיוחדת הזו -כמה שאני אוהב!
באמת ,בלי זיוף,בלי צחוק או ריצוי
אהבת עולם שלא סובלת דיחוי,
שצמאה לתת איחוי
לכאב והרגשת הביזוי
שמרגיש ההוא שלעיתים נראלי טיפה הזוי
ולא ככ שפוי
וכשיוצאת היא האש המלבבת באמת
ממש מחייה היא את מי שחשב עצמו כמת
כי לא זכה תקופה כה גדולה
לשמוע כמה הוא טוב
וכמה מלא הוא באור
ובפני אלוקים אהוב הוא וקרוב..

לילה טוב
יהיה המון טוב בעזה..

לא,לא קמתי עכשו, עוד לא הולכת לישון.

שיכורה לגמרי.

מה עושים ריבונו של עולם מה עושים? המצור הזה. הדבר הכי משמעותי (להורים) שאני עושה זה ללמד את אחים שלי. 

חוצמיזה כלום, אין מה לעשן - בנאדם אומלל מתחת גיל 18.

והשאלות.

איןאין עליך טאטע. סוג של מערכת יחסים.

ואז בלילה כשכל הרעש יגמר, נוריד תמסכות ונפסיק גם לשקר
אראה לך תעולם שלי אקח לכל פינה, אגלה את האמת שהיתה אצלי צפונה
אכסה אותך בשמיכה ואת תחזיקי לי את היד, ואני אבטיח שאשאר איתך לעד
ועם כל היופי אגלה את הפצעים שהסתתרו עד עכשיו מאחורי החיוכים
אני אלטף תצלקות ואחבק אותך חזק ואלחש לך באוזן שאני אוהב אותך כל כך
את תגידי שאת עיפה ותעצמי את העינים
ואני פשוט אשב בשקט ואסתכל עד שארדם בינתיים
ובבוקר נלבש אותן שוב, את המסכות הנוראיות האלה
עד שהלילה יגיע גם מחר ואיתו כל הכאב שאגרנו במשך היום
ולמה יש ממנו כל כך הרבה מהכאב הזה, למה
הרי יש לי אותך ולך יש אותי והקשר ביננו הכי אמיתי
וזה קצת קיצ'י ומצחיק וגם ממש עצוב, עכשיו נשאיר את הנושא הזה עזוב
אני מחכה עכשיו ללילה ולילה שאחריו, בינתיים אני אחכה ואשכב
עם חץ בתוך הלב ודם מסביב, כן אני אחכה עד שתחזרי
ועכשיו כשהלילה הגיע ואת נכנסת בדלת ורוכנת אליי
מבוהלת, בוכה ומבקשת שלא אעזוב אותך
את מורידה את המסכה שלך וגם את שלי, וחוסמת איתה את הדם
מלטפת את הצלקות, אני מחזיק לך את היד ועוצם את העיניים
ואת חושבת שהלכתי אז אני פותח ואומר אני אהיה בסדר
רק בואי נשאר בלי מסיכות, הן חונקות מדי
הורגות לאט לאט את האהבה שלנו
ואת רק מסתכלת ומהנהנת עם אהבה בעיניים
והיא מרפאת לי את הלב.