פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 242)

שעות של חיפושים.

נפלת לבורות,נתקעת באנשים.

אבדת בדרך.

ושוב חזרת לאותו דבר.

לא מצאת אותו.

לא מצאת אותי.

מי ידע אותך,

כמה יעזור.

ואיך יפתח,ישחרר הכל.

התייאשת מלחפש מישהו שימחה את דמעתך,

שיוציא את זה ממך.

ויקבור וישרוף,

יגמור.

נגמור.

שלום לכולם,
חדש פה בסביבה.
מקווה שזו תהיה הודעתי הראשונה והאחרונה.
אדם פשוט, עם מורכבות רבה,
לא נשמע כל כך נורא?
כבר נמאס, דיי הרבה זמן,
לחיות בצורה לא ברורה,
כעין ארור מרדכי, ברוך המן.
מחפש להתקרב לבורא ולקדושה,
ומשתדל שלא ליפול למרה השחורה.
התמודדות מתמדת, המעלה אותי דרגה.
אך אולי אני לא בשל מספיק לה?
מה אני אומר פה?
ממש דברי הבל.
ה' נותן כוחות להתמודד עם כל סבל.
אומר לעצמי יעבור זה בסוף,
למה להתמודד אם אפשר לברוח בלי סוף.

נוסיף לכל את הפחד מהלא נודע,
מה יהיה עם שידוך?
לזה רק ה' מודע.
מרגיש בחיסרון, קשה לבטא במילים,
"איפה את אישתי"? בוהה בכוכבים..
האם את מרגישה כמוני, לא פחות?
ומצפה ליום המיוחל והמתוק?
מתי כבר יבוא בעיתו ובזמנו?
ונזכה לקיים ללא הרף את רצונו.
רוצה להיות אחד, לא יחיד ולא רק מיוחד.
הנשמה שלי צמאה להשלמה,
עם כל הקושי הכרוך בחיבורה.
בוודאי זה לטובתנו ובשבילנו,
שנזכה לזכור זאת תמיד. גם בקשיינו.
ברצוני לסיים בשבח לבורא עולם,
אתה הטוב המוחלט ומטיב לכולם.
גם שזה נראה חסר תקנה,
ממך נלמד לא להתייאש ולאהוב בצורה גמורה!

ונוסיף ונחלום
ונקרא ונכסוף
ויתאחדו לבבותנו
לאין סוף אחד
שלם
שכל כולו כמיהה
וכיסוף אליו יתברך
ונגדל ונצמח
ונאיר את העולם
בטוב שלנו,
בשקט
בפשטות

שקר אמת
למי להאמין
הוא מנסה להאמין
כשאין פה אף אחד אמין
ורק אתה לא חסין
לכל הכאב , והקושי
כי כבר אין מי שיגן , שיסנן
העמידו אותך מול המציאות
למרות שאתה רק ילד
ועוד לא עברת כלום
נזרקת אל הלא נודע
בלי מגנים, בלי חוכמת חיים
בלי שום פתרונות
לכל הבעיות שצצו פתאום
אתה רק מתחבא בבית
ומפחד לחלום

תמיד אמרתי שזה טעות לא לעשן, טעות, טעות, על טעיות לא חוזרים ובטח שלא עושים אותם אם יודעים שהם טעויות, סתומה.
אנשים שומרים על הריאות שלהם, ומתים מוירוס בריאות, זה מיותר, כל כך מיותר.
תמיד אמרתי שכשיש לך משו תנצל אותו עד הסוף, לעזאזל המחשבות כבר. לעזאזל
אתה רוצה לעשן, תעשן.
יש לך את היום הזה תחייה אותו, מחר אולי תהיה בבידוד, אולי תמות. אולי תזכה בלוטו.
אנשים נפלו על המח, אבל אתה יודע מה, זה מנחם אותי.
אולי אחרי שהם יקומו, אם הם יקומו, הם יגלו שפעם היה להם מח, הם יגידו, הי, יש לי שעה, בוא נאהב בינתיים, כי אולי עוד שעה אני כבר אהיה מת. אולי עוד שעה אהובתי תהיה מונשמת, אני חייב ללכת כבר לאהוב. עכשיו. אולי יקחו ממני את החמצן מתוך הריאות ושוב לא אוכל לנשק אותה.
אי אי אי.
אנשים נפלו על המח, סגרו עצמם בבתים, אני פותחת מחברת וכותבת
אלוהים
מה אתה רוצה
רק תגיד כבר
תגיד כבר
והולכת לעזור לאנשים לא למות. אולי הם בכלל רוצים. ואולי הם לא הספיקו לאהוב.
אנשים מתים שלא מספיקים לאהוב כי הם עסוקים כל כך בלהיות עסוקים כל כך.
אי אי אי
אלפיים שנה מחכים לאדם אחד. אנשים נפלו על המח. לכו לאהוב.

לפעמים הלל חושבת, מה היה קורה אם אבא ואמא לא היו מתחתנים.

'זה אבא, והוא מתנהג לא יפה לאמא', היא מציירת חץ אדום לכיון הדמות השחורה עם שלושה עיניים, שציירה על דף ברצפת החדר.

הלל לא אוהבת אנשים רעים.

'זה חונק לי משהו בלב'; ניסתה פעם לתאר לאמא את הרגשתה,כשאמא בכתה בשקט ואבא הרע יצא מהבית אחרי ששבר את צד הספה עם אגרוף.

הלל ברחה לאמא, נישקה אותה במצח.
סידרה לה את המטפחת.
ליטפה את הפנים.

יש להלל שתיי צמות וגומות.

היא לא אוהבת את הגומות שלה, זה מזכיר לה אנשים רעים.

לאבא יש גומות.

פעם כשהגננת שאלה ביום המשפחה, כמה אחים יש לכל אחת,
הלל ענתה - 'חמישה חוץ מימני. המ, ואבא גם במשפחה. אבל הוא לא גר איתנו. הוא שכח אותי ולא קשור אלי'.

אמא אוהבת לקחת את הלל להליכה בלילה.

היא אוהבת לשיר איתה, לקלוע לה צמות חדשות.. לספר לה שהגומות שלה הכי יפות בעולם והיא נראת נסיכה.

הלל מרימה עיניים, יש לה כאב של ילדים.

היא מתפללת לשמים, מתנדנדת בדביקות.

'השם,
תציל את אמא.
תעשה שהיא תדע שאני תמיד רוצה להקשיב לה ושתדע גם שאני אוהבת את החיבוקים ממנה בלילה.'

 

היא חלמה להתלבש בוורוד,

היא אהבה לכתוב שיר כבוד,

היא בכתה שאמרו לה שהיא צריכה לשרוד,

היא נעלה נעליים וברחה - לחור שחור מאוד. 

 

והוא משל בעוז ללא מעצורים,

היה לו כסא ואלפי משרתים,

מילה שלו אסור היה להעלים,

הוא התהלך בגן כמו אלוהים.

 

יום אחד הוא התהלך על החומה,

הוא ראה אותה, בוכה, עירומה,

כאב לו - הוא פשט את הגלימה,

ורץ לכסות ולשאול בשלומה. 

 

היא אמרה לו,

שהיא ברחה מהכל,

היא בכתה,

וטמנה את הראש בחול. 

 

הוא שאל אותה מה היא רוצה,

היא שתקה, בהתה, לא ענתה, 

הוא התישב -"אני רוצה תשובה",

"בסדר, אני אתן", היא אמרה. 

 

זה היה ממזמן כשהייתי קטנה,

השתובבתי עם שיר ומנגינה,

פתאום אמרו לי שאני צריכה לשרוד,

וזה הכניס אותי לחור שחור מאוד. 

 

וכל הזמן הזה הייתי כאן בודדה,

סימנתי כל יום שעבר בקפידה,

ידעתי שנצח הוא זמן בלי מידה,

ופחדתי מזה שאשאר גלמודה. 

 

הוא הקשיב לעומק דבריה ושאל,

מי הוא האיש הזה בקהל?

מי הוא שבליבך מעל?

עני לי, ואת שלומך נגאל. 

 

היא הביטה בו וניסתה להיזכר,

מי היה שם, מי אותו חבר,

הוא אמר לה שמות היא אמרה לו "לא הוא",

הוא הסתכל למטה מביט על התוהו. 

 

והוא נזכר ביום שאת ידה עזב,

זה היה בלילה, ירח בלי כוכב,

היא בכתה צעקה סימנה עם הידיים,

והוא הסיט מבט, ונעלם מהעניים.

 

היא נשארה בודדה רק היא והכפור,

והיא זכרה אותו וידעה שהוא יחזור,

פעמוני ליבה נקשו כדי שלא תעצור,

כדי שלא תחשוב כמה רע, ותגמור. 

 

זה סוף הסיפור שלו ושלה,

אומרים שהם יושבים בתפילה,

אומרים, שהוא אומר שהיא יפה,

ושהיא - רוקדת סלסה, יחפה. 

 

 

 

בשם חטאי אני מבקשת, מתחננת -

ראה את כמיהתם.

ראה את געגועיהם

ראה את טהרתם וקדושתם

 

אל תפן אל שחור היצר

אל תביט אל הטומאה והלכלוך,

 

רק הבט:

כמה טובים הם..

כמה מתפללים הם..

 

כמה זקוקים לך.

כמה מייחלים לך.

כְּאִילוּ
הַכֹּל בְּכְּאִילוּ,
בְּתוֹךְ
הַמִילִים הַרֵיקוֹת,
הַעֵינַיִים הַרֵיקוֹת
וְהַלֵב,
הַרֵיק, עַד לְהִתְפַּקֵּעַ.

מה אתה עושה לי
יא משוגע
מה אתה מבעיר בי
את אש האהבה
אסור לי,
אסור לך
יא משוגע...
מה אתה עושה לי?
זה ייגמר בסוף
רע
מה אתה עושה,
מה...
תן לי שניה,
תן ללב להרגע
תראה מה עשית
יא משוגע...

להבה.
יוצאת דופן,
היא גנבה אותי ברגע שנתקלתי במבטה
הרגשתי אותה מבלי לנסות
הבנתי אותה באופן פרימטיבי, טבעי.
גם היא הבינה
כאילו לקחה מבט ארוך בעיניי
הגיעה עד למקום האמיתי ביותר
האנרגיה נשפכה על פניי
מילאה את החדר
כל כך רציתי להחזיק בה
בלהבה המרקדת.
לקחת אותה לתוכי
שתבער ותזרח מתוכי
אני חמדנית ולכן בסוף בוודאות אפצע
האם תגווע בתוך נשמתי?
או שנשמתי תספק לה ניצוץ,
תהיה לה לחומר בערה?
בחלומי לקחתי את הלהבה
והתאחדה עם להבתי שלי
היא בערה וניפצה חומות
רבים נפגעו קלות
האש אינה משחקת ואינה מתחשבת
היא מלאת חוצפה!
אך היא נתנה להם אור
והייתה למקור חום ונחת במסע הארוך.
ההפתעה הלא צפויה,
הכה נדירה
לא מרוסנת ונפלאה
כך היה בחלומי היקר
בחלומי היא לא גוועה מעולם.
יוצאת דופן,
להבה.

הפורום התמלא שוב בכותבים נהדרים, אחד אחד!
תודה לכם.

מעניין אותי לדעת
מה רואה בי העולם
למה הוא משאיר אותי
בתוכו
איך הוא לא מקיא אותי
מעצמו
באמת מעניין אותי.

הלוואי והייתי יכול לומר להם ש..

 

הראש והשכל לא תמיד צודקים,

זו רק מלחמה של חזקים,

יש דברים שהם לא יודעים על עצמם,

ויש להם יהירות שיוצרת אדם,

שפוף, מדוכא, חסר כל מעצורים,

לעמוד מול הרגע, אל יד החיים,

הם יודעים, שהסכין דוקרת חזק,

שפרידה מעצמם זה חזק, מהודק,

הם בורחים, לשכל של סבירות,

לתהיות חסרות בהירות,

לגמגום חסר סתימות,

לחולי של רצון לקיימות,

 

והפחד מסתתר מאחורי אלפי מילים שחוקות בשקל,

על כמה הם צודקים, וכמה אחרים לא,

כאילו, אבל רק כאילו,

לא הבנו מהן שיטות השליטה של השכל,

כשהוא פוחד,

כשהוא בודד,

כשהוא מחפש שליטה,

בלי להבחין במי ומה,

בשם האהבה,

בשם הלהבה,

הוא שורף הכל,

כדי למשול.

 

 

והוא ישרוף את כל מה שהוא לא רוצה לראות - 

בשם האל, דרקונים מעופפים והמון המון פיות. 

 

ראיתי פה שירים יפים וגם אני קצת כותב אז החלטתי להעלות.

אומר מראש, הסגנון שלי שונה ואני מייצג משהו אחר לגמרי.

אשמח לתגובות בעניין הכתיבה, לא לדיון בתוכן. זה אני.

 

 

תמהתי על כך בתחילה,

בלמדי בספרך, 

על מצוות מחייתה, 

של אותה אומה כולה.

עצמה היא התמיהה,

והתרחבה הקושיא,

בשמעי את קול רבינו,

שלוחך,

נביאינו:

"תנו נקמת ה' במדיין!"

 

שאלתי על זאת בשנייה,

בראותי בתורתך,

בה צרופה אמרתך,

"לא תחיה כל נשמה",

גדלה השאלה,

בקראי דבריך,

ביד ישעיה,

נביאיך,

רואה כסא כבודך,

"יום נקם בליבי",

ותבוא גאולה לעם מקדישי.

 

נו, זוהי דרכך,

אל נורא עלילה?

"עושה שלום"

אומרים אנו,

בסוף תפילתנו.

 

נענתה השאלה,

התיישבה התמיהה,

בראותי בספר תורתך:

"והייתם קדושים"

-בחייכם, נו,

תהיו פרושים.

"ואבדיל אתכם מן העמים"

- אך לא מנותקים,

אור לגויים.

 

אז זהו פשר דברך הנעלם,

להרוג ברשעים,

אלו מהגויים,

הכופרים באומר ומהווה עולמים,

ואז נקים מלכותך,

להשלים כל עניינים.

 

ואז הבנתי את דברי נביאיך,

ישעיה, ירמיה,

ודוד,

מלכך משיחך.

 

אולם כעת,

גדלה בי התמיהה,

וגם היא,

כדלעיל,

בענייני נקמה.

מדוע, אם כן,

אם ניתנה זו בין שתי אותיות,

אם כך מורם כבודך,

מבין הריסות,

מדוע אם עניין זה מושווה ממש לאותו הבניין,

למה שכחו בניך מזה העניין?

ובמה יוודע איפוא,

קיום נבואת,

זכריה בן עדו.

 

ואני השפל, אבקש פניך, 

אל,

בשוועה,

בתפילה,

בצעקה,

בוא אלינו אדוננו,

חמוץ בגדים מבצרה.

 

 

לא ערוך עד הסוף,

עמכם הסליחה,

בכל זאת,

ראו מה השעה.

לו רק יכולתי להיות רגב אפר

 

כה עניו ופשוט

כה זך , בראשיתי

 

לו רק יכולתי להיות רקפת ורודה

בקיץ מסתתרת מתחת לסלע

בחורף בשיא פריחתה

 

לו רק יכולתי להיות

ציפור חופשייה

בשמיים דואה

 

לו רק יכולתי להיות נערה חפוזה

שמדברת על שטויות

על הא ועל דא

 

לו רק יכולתי

לפעמים לא להיות אני

 

אז

 

הייתי מתגעגעת

מתגעגעת לעצמי

 

 

 

 

 

הָאָמְנָם
עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים
בִּסְלִיחָה וּבַחֶסֶד
בָּהֶם נֵשֵׁב
עַל הַכֻּרְסָה
בַּבַּיִת
וְנִתְגַּעְגֵּעַ.
אֵיךְ פַּעַם
יָשַׁבְנוּ
סְתָם כָּךְ
עַל הַסַּפְסָל,
בָּרְחוֹב
נָשַׁמְנוּ אֲוִיר,
צַח
עִשָׁנּוֹ
אֵיזוֹ סִיגַרְיָה
בֵּרַכְנוּ לְשָׁלוֹם
אֶת הַשְׁכֵנָה
שֶׁמִּמּוּל
וְקִבַּלְנוּ מִמֶּנָּה
בִּרְכַּת שָׁלוֹם דּוֹמָה
אַחְחְח
הָיוּ זְמַנִּים
בָּהֶם יָכֹלְנוּ
פָּשׁוּט לִחְיוֹת,
לִחְיוֹת פָּשׁוּט.

**
פעם ראשונה שאני כותב עם ניקוד, אז אם מישהוי כאן מבינ.ה בזה אשמח שיתקנו אותי..

לא פשוט המצב, לא פשוט
אולי אפילו ימותו ממש הרבה, כבר אומרים, ורופאה אחת גאונה אומרת, 70% מהאוכלוסיה, והולכת.
ואני הולכת גם
ויושבת בחדר עם בחורה שיש לה רגליים ארוכות ארוכות וחשופות, וחולצה עם שרוולים ארוכים ארוכים עם מחשוף, ורגע לפני שאני מריצה עליה תסריט בראש שלי היא אומרת,
איזה נס שלא עשנו גוי. ואז היא מספרת שהיא שמעה שיר שהזכיר לה עד כמה היא מתגעגעת לגאולה ועד כמה המקדש חייב להבנות, והעינייים שלה נצצו. והיא אמרה, אין דבר כזה שמשו קורה סתם, אין דבר כזה. איזה טוב ה׳. איזה טוב שאנחנו מאמינים, מסכנים הגויים.
וככה היא אמרה עוד איזה 7 פעם, מסכנים הגויים.
ולי לא היה כלים להכיל את הרגע הזה, ולא מילים. כי כל הכלים שבורים והמילים פורחות באוויר, אז רק עצמתי את העיניים,
וביקשתי מה יתברך לראות את הקדושה הזאת. אמרתי לו, אתה רואה מה קורה פה?! זה לא דור אבוד!! זה לא דור שאין לו תקווה! זה דור קדוש, טעטע, כמה הוא קדוש.
מי ראוי לגאולה יותר ממנו, מי?!

אחר כך הלכתי משם, אכלתי עוד איזה טון פסטה, קראתי בחדשות שצפויות לי עוד משמרות קשות ופסיכיות, קראתי שיש צפי ל 177 אלף מתים. קראתי, אכלתי עוד טון פסטה.

בבית, כשחיפשתי את הטלפון, אחרי אמבטיה חמה וטון שעועית ירוקה וקורנפלקס עם חלב, חיפשתי את הטלפון, נזכרתי שהוא בכיס של הסוודר שבמכונה. כיוונתי מהר לכפרת עוונות לכל עם ישראל, רפאוה שלימה וגאולה.

בסוף בסוף, שנשאר לי שניית זמן לחשוב, חשבתי, שאם באמת הייתי מאמינה שהוא יבוא, הייתי עכשיו פורצת בבכי של אכזבה ולא טוחנת עוד
טון פסטה.
במיטה

(ולמרות זאת, אמרתי קריאת שמע ושכחתי את הסוף שלה, כמו כל לילה. לילט)

יש אלוהים של ראש, 

זה אלוהים של היגיון,

זה אלוהים ללא דמיון,

זה אלוהים שיש לו גלימה,

זה אלוהים שהוא שופט כל מזימה,

זה אלוהים שמוכיחים אותו בראיות,

זה אלוהים שברא את החיות,

זה אלוהים שהוריד תורה בעשן,

זה אלוהים שמעניש על כל בלגן,

זה אלוהים שמניס גבעות,

זה אלוהים שצד את הרעות,

זה אלוהים שדן את הכל,

זה אלוהים שמהותו היא למשול. 

 

ויש אלוהים של רגש,

זה אלוהים שהוא אבא,

זה אלוהים שהוא אוהב,

זה אלוהים שהוא משגיח,

זה אלוהים שהוא סולח,

זה אלוהים שהוא כואב,

זה אלוהים שהוא שומר,

זה אלוהים שנשכב על הגדר,

זה אלוהים שהוא תמיד ער,

שומע, מקשיב לכל בעיה והסבר,

 

ויש אלוהים אחר,

זה לא אלוהים של ראש,

ולא אלוהים של רגש,

הוא אחר, 

ממש אחר,

לא לומדים עליו בספרים,

ולא בהרגשות של השגחה ו"חיבורים", 

זה לא אלוהים שמוכיחים אותו בראיות של היגיון של הראש,

זה גם לא אלוהים שמרגישים את ההשגחה והחיבור איתו ברגש הקדוש,

הוא לא קשור אליהם,

הוא אחר,

אין לי הסבר,

הוא לא ממהר,

הוא לא מצווה,

הוא גם לא מקווה -

שתהיו משהו אחר,

הוא פשוט שם,

קיים,

בדיוק כמו החיים,

או אולי ממש כמוהם,

בשקט של הכל,

בדממה של הרגע,

והוא לא מצווה כי הציווי נמצא בפנים,

הוא לא מקווה כי התקווה היא החיים,

כל מה שנשאר לעשות, 

זה לשבת, בשקט, לנשום, ולחיות -

בין שני עולמות כבויים,

עם אלוהים. 

במה נמדד האדם?

במה נמדד האדם,

שאלה המורה.

 

בעיניו הכחולות,

ענה ילדון אחד.

 

בשערו הזהוב,

קפץ ילדון אחר.

 

באפו הישר!

צעק ילד שלישי.

 

בשריריו החזקים,

התפאר ילד מקצה הכיתה.

 

במוזיקה שלו!

התלהב מישהו מן הקצה השני.

 

בתרבות שלו!

נשאג מכיוון שלישי.

 

בסופריו המהוללים!!

.

 

המורה הביטה בהם

דמעות בעיניה הכחולות,

תלתליה הזהובים כמו קמלו בעצב.

 

אבל במה נמדד האדם?

שאלה המורה.

במה נמדד האדם.

 

דממה בכיתה.

 

ילדון אחד קטן,

שחור עיניים ושחור שיער

לחש:

בלב.

בלב נמדד האדם

המורה.

 

וכל הילדים פרצו בצחוק

היא עומדת נבוכה
לא יציבה
רוצה לפרוץ את החומות
רוצה לנער את האבק ולעלות
מעל לפחדים מעל להגבלות
לטפס בלי להסתכל לאחור
להצליח לראות את האור
את מה שמעבר למסך האפור
שמפריד בין מציאות למציאות
שמטשטש את הראייה והחושים
שלא נותן להבחין בין עומקים לעומקים
שמפיל חללים חללים
שהופך חושך לשמיים בהירים
ובין שקיפות לאטימות
היא בוחרת במהות
היא בוחרת לא לתת לאש שמלחכת
את השדות הירוקים
לכבות את האש שבליבה!