עבר עריכה על ידי רחל יהודייה בדם בתאריך ו' בניסן תש"פ 00:49
אני יושבת מולה, היא לא מוציאה הגה מפיה ואולי אין צורך בכךעיניה מביעות עצב תהומי
ומפניה כמו נשפכים נהרות נסתרים ואינסופיים
של כאב ויגון על מה שהיה ולא ישוב עוד,
על התמכרות ליקר, לאהוב שכמו גוועה לה עם העננים ובמקומה נשאבת היא אל המחוזות הקסומים,
בהתרפקות על הלא קיים עוד
על מה שחלף עם הסערה והגלים כלא היה מעולם
על האהבה המזוקקת שהושחתה,
על הרגש הטהור שהתכסה באפילה
על הוורוד המבטיח והכחול הבהיר והנקי שהפכו באחת לנחלת עבר,
שנוספו לקטגוריית הנעלמים בעודם בחיים
לאלה המסתתרים במחלות ובהרים
על היופי הבראשיתי
שכמו שהיא כמהה אליו ככה הוא רחוק,נעלם
על פסיפס החיים מרהיב העיניים שהיא הייתה חלק ממנו,
שחדל מלהתקיים ואולי לקיים
על הצלילים הרכים שהתקשחו
על הכינור שבלב שנעלם יותר ויותר בתוכו
ואני יושבת ומסתכלת לה על העיניים שכמו חושפות
בפניי טפח שניים מן הנסתר, שאינו נסתר עוד
אני קמה אליה דוממת, שמה את ידיי בין ידיה הרועדות
ועיניי המלטפות כמו ממלאות אותה בתקווה
שיום אחד תשוב לבעור בה אש,החיים!
(איזה טוב לקרוא אותך))
