פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 252)

מחכה להמשך🙂

מכירה את הספר חופשי זה?

מכיר אבל זה לא ממש הולך לאותו כיוון..

הבוקר הזה אין לי כח לכלום. אני מורחת שוקולד על לחמניה ומפזרת סוכריות של עוגה, אולי זה ימתיק לי טיפונת את היום הטיפשי הזה.
אני נכנסת לחנות. דאן מקבל אותי בחיוך ובגערה קלה על האיחור, אני מתנצלת ועוברת לסדר את הבגדים בערימות ערומות.
כל ניידת סיור שמציצה אלי מהווילונות של החנות מקפיאה לי את הלב והגוף. דאן מתעצבן שאני עובדת גרוע ולקוחות בורחים רק מהפרצוף העצבני שלי אני מנסה להתאפס ולהפסיק לחשוב.
אבל כשאני מרימה את העיניים ומסתכלת קדימה אני נתקלת במראה שמוצבת ליד חדר ההלבשה ומדמה לראות בה עיניים ירוקות ופנים חדות, חתוכות היטב,
וכשאני מבינה שאני מתחילה להזות, הראש שלי מעלה דרגה בכאב ומתערבב ומתערפל והילד במראה מדבר איתי, הוא מלטף לי את הפנים וקורא לי, ופתאום כל הפנים שלי מים ואני מתעוררת כשסטנד שלם של בגדים הפוך מעלי ואינספור אנשים ודאן אחד שמתלבט אם להתעצבן או להבהל ובסוף יוצא לו פרצוף מוזר.
הוא שולח אותי הביתה.
אני לא הולכת אליו, הרגליים שלי פוסעות כמו מעצמן לתחנת הרכבת והאוזניים שלי מנסות ללא הצלחה לאתר צלילים של גיטרה חומה צהבהבה כמו שיער.
בטח שלא תמצאי טיפשונת. אני אומרת לעצמי.
יום עכשיו ועמוס שוטרים, סול לא ינגן עכשיו, לא ינגן ולא ישיר שירי אהבה אסורים.
אני מוצאת את הפינה ההיא ליד הפח ונשכבת בה, כל העייפות של יום האתמול מתנקזת לתוכה, אני מזיזה קצת את הפח שיסתיר אותי. ונרדמת.

''דו?''
הקול הזה מתוק, מזכיר קצת את הלחמניה המעוכה מהבוקר ובטח אני שוב הוזה.
''דו, באת בשבילי..?''
אני מתעוררת לגמרי רק בשביל להיתקל שוב בעיניים האלה החיות הרכות. אנשים היום כבר לא מפגישים עיניים, זכוכיות שמתנגשות מתנפצות לאלפי רסיסים אבל העיניים שלנו רכות וזה מרפא ומשלים.
סול מחייך אלי, אני מחזירה לו חיוך ומזיזה את הראש מהאבן הקשה לכתף הנעימה שלו, הידיים שלו מתרוממות ומטיילות לי על הפנים, מהעיניים ללחיים, לשפתיים וחוזר.
אף פעם לא הרגשתי משהו כזה, רק כל הזמן ידעתי בתוכי שהוא קיים ועכשיו משהו מתכווץ לי בבטן ובאורח פלא, זה לא כואב, רק נעים וממלא.
''סול? זה נעים לי.''

קפיצה.
שנת מיליון ארבעת אלפים וכמה חודשים.
בית חולים עם קירות אפורים.

כואב לי הראש.
איש ליד הקולר מסתכל עלי.
הוא לא מפסיק.

אני לא מבינה כלום, המציאות הזאת נראית לי כמו איזה נוסחה מסובכת שצריך להציב בה את כל הנתונים שהביאו לי ואיפשהו באמצע הכל מתבלגן ויש יותר מדי נעלמים.
זהו, זאת הבעיה. יותר מדי נעלמים.

הו, תודה לאל. האיש ליד הקולר נעלם, כבר חשבתי שהוא רוצה לשדוד אותי. לא חששתי בשבילי, חששתי בשבילו, הוא עשוי להתבאס כשיגלה שהדבר הכי יקר שנמצא עלי זה הנזם המכוער שדנה הבטיחה שהוא שומר עלי מרגשות מסוכנים.
לא יודעת מהם רגשות. אבל זה נשמע כמו צונאמי מ---
מישהו שם לי יד על הכתף. מסתובבת.
האיש מהקולר.
הוא לא מראה כוונה להזיק לי ויש לו בדיוק את אותו נזם כמו שלי.
-גם הוא מפורמט.-
זה מרגיע אותי באופן מוזר.
''סליחה, פשוט הנזם.. את מפורמטת, נכון?''
אני מהנהנת. מה הוא רוצה.
''גם אני, את רואה. אני..''
דנה מתקרבת. יופי. שתיקח אותו ממני, באלי שקט.

פתאום נהיה לי רעש.
הנזם בוער עלי ויש פה מלאן אנשים.
איש מהקולר נאבק בדנה ואחר כך בעוד המון אנשים עם חלוקים לבנים.
יש לו מטרה בעיניים, אני נחרדת לגלות שהיא אני.
הוא מנסה להגיע אלי, דנה שומרת עלי.
אני נצמדת לקיר. קר לי. דנה אמרה שהנזם הכאילו תמים שעלי ידווח להם כשמישהו ירצה להזיק לי.
מישהו כנראה רוצה להזיק לי.
האיש הזה.
אמאלה.
גלים גלים קפואים שוטפים את הגוף שלי.
ודנה אמרה שהנזם לא נותן לצונאמי לבלוע אותי.

דנה שיקרה?

בום. בבת אחת הכל נרגע.
דנה צודקת.
הנה, אפילו לקחו אותו, את האיש.

ושאת קוראת בכלל.

מי לא אוהב לקרוא על רומנים אסורים?

הומ. לא מכיר מישו כזה.

בלילה.
אותם קירות אפורים.

כוכב נדלק בחלון לידי.
יש ריח מעניין באוויר, הוא מזכיר לי משהו.
הריח מתחזק. אני מזיזה טיפונת את הווילון ורואה ליד הדלת בפניה למרפסת אישה גבוהה, התלתלים שלה סוערים, בוערים בכתום לוהט.
יש לה נזם, והיא מחזיקה ביד--- היא מחזיקה---
המוח שלי נתקע, כמו איזה דיסק שרוט, מסתובב מסתובב ופתאום מקרטע. מקרטע כמו טרקטור ישן.
זה לבן, דק וקצר. ואש, אש בקצה. היא אוכלת אש, אמאלה. מה יש לה.

היא מסתובבת אלי, המקל הזה עדיין ביד שלה, מעלה עננים אפרפרים שנכנסים לטרקטור-מוח המקרטע שלי ומצליחים לתדלק אותו קצת, הוא נוסע.
בהתחלה לאט ואז יותר מהר ויותר עד שאני מאבדת שליטה על הבלמים. הצילו.

בום.
אנחנו יושבים בתוך משאית ישנה.
- אני מנסה לשאול את המוח שלי מי זה אנחנו והוא מתעלם, כאילו זו שאלה כל כך מטומטמת שהתשובה עליה ברורה -

*הלילה העמיק.
'-אתה רואה כוכבים?-
-כן, בטח. לפחות אחד- חיוך שובב ונדיר הסעיר את העיניים שלו
התקווה נדלקה גם בעיניים שלי
-איפה? תראה לי -
-אני!- הוא הריע ומיד התחרט, הוא איכזב אותי.
-התכוונתי.. כי אם יש כוכבים.. – ברחו לי המילים
הוא ריחם עלי.
-בסוף יעלה הבוקר, עם או בלי כוכבים-
-עם- התעקשתי.
-עם.
שתיקה.

-אמרת לי פעם.. שאת אוהבת לשיר-
-פעם אהבתי- אני לוחשת
-ועכשיו? זה בטח כל כך יפה..- הוא הפציר
-עכשיו? עכשיו לילה.-
-בגלל זה.-
-בשביל לשיר צריך שמש רותחת או.. לפחות כוכבים..!-
הוא התנער.
- אני כוכב. שכחת?
הלילה העמיק עוד קצת כששני כוכבים הצטרפו למקהלה
לאחד קול מחוספס וקרוע ולשני רך ומתוק
-היי אתה יודע לשיר?
-גם לרקוד
השתגענו עד הבוקר.

ואז נהיה קר והוא הוציא חפיסה מקומטת מהכיס הקרוע שלו ושאל אם אני רוצה סיגריה.*

אחח. סיגריה, ככה קוראים למקל הזה עם האש.
סיגריה. באלי אחת כזאת

תמשיך להעלות...

היום אני מתחילה לעבוד.
זה דווקא אחלה, כי יהיה לי סוף סוף כסף משלי וגם, כמו שדנה אומרת, סוף סוף יהיו לי חיים.
משהו בתוכי מתמרד לנוכח המשוואה. עבודה שווה חיים. אני משתיקה אותו, הוא מוסיף לדגדג לי בפינה אפילה במוח עד שאישה רזה ונמוכה עם כובע צמר אפור נכנסת לחדר שלי.

היא מדברת הרבה. המון. בלי סוף. עוד מעט הדיבורים שלה יטביעו אותי. הצילו. מלא מלא מילים.
הו, רגע הפוגה.
''מה את מבוהלת?'' היא שואלת אותי. ''בואי יש לנו הרבה עבודה היום.''
הרבה עבודה שווה הרבה חיים. הכל משוואות פשוטות.
אז למה אני מבוהלת.

אנחנו הולכות לחדר עם קירות לבנים סוף סוף, אני אוהבת את זה. יש תמונות על הקירות, היא מספרת לי את הסיפור של כל אחת מהן. הכל מבלבל אבל סך הכל יכל להיות הרבה יותר גרוע.
הרבה יותר, אם נגיד במקום עיניים עגולות וצוחקות היו לה עיניים צרות וכועסות.
או נניח, במקום פה מחייך ופטפטן היה לה אחד סגור, חתום וקפוץ.
אין ספק, אני ברת מזל.

היא מספרת לי על אליאנה שהיא חברה טובה שלה ועכשיו עצרו אותה כי היא העסיקה עובדים בשחור. משהו נדרך בתוכי, נדרך כמו רובה וריח של אבק שריפה עומד באוויר.
''אני עובדת בשחור.'' אין לי מושג מי אמר את המילים האלה, בחיי שאין לי מושג. אבל הן יצאו מהפה שלי.
''כן?''היא צוחקת עד שההדף של הצחוק שלה נתקע בי וגורם לי לסגת צעד אחורה. ''לא מתוקה, אי אפשר לעבוד בשחור במשרד ממשלתי שמור כמו כאן, בטח לא כשהממשלה בעצמה שלחה אותך אלי, שבי מותק, בואי נתחיל לבנות לך חיים''
אני מעיפה את היד שלה שתופסת בי.
''תעזבי אותי! אני עובדת בשחור, אני יודעת ואל תתווכחי איתי..!'' למה אני צועקת כל כך. ומה זה בכלל לעבוד בשחור.
היא ממשיכה להתבדח עם עצמה על ילדה שלא עבדה אף פעם והיא כבר החליטה שהיא עושה את זה לא חוקי. אני קולטת באיחור שהבדיחה עלי, והולכת, הולכת ממנה לחלון. שתצחק.
שחור. שחור. שחור. לעב--- שחור.


**
שמיים.
השמיכה שעלי לא מחממת בשיט.

-אתה לא פוחד?- שאלתי אותו.
-פוחד, פוחד. יותר פוחד להישאר בלי זה-
-הכל מדי קרוב אלינו. אנחנו נמות?- הקול שלי רעד ובקושי נשמע.
הוא ענה לי באותו טון.
-גם אם כן.- הוא נשם אוויר קפוא. -גם אם כן, זה יהיה ביחד-
זה לא מצליח להרגיע אותי. וקר מדי, קר.
קראתי לו באיזה שם. אני לא זוכרת מהו.
הוא הסתובב אלי.
-תרגיע אותי- לחשתי.
הוא אסף אותי אליו, מקומטת, מפוחדת. משוברת.
-זוכרת שסיפרתי לך שעבדתי בעסק ההוא עם הצמידים? הייתי בן שלוש עשרה והייתי חייב כל שקל, לא דיווחתי לאף אחד על העבודה הזאת, הייתי פותח את הבסטה כל פעם במקום אחר כדי שלא יעלו עלי, זה היה מסוכן נורא אבל הרווחתי הרבה יותר. את יודעת..? בזכות זה יש לי גיטרה משלי.- הוא השתתק. אף פעם הוא לא סיפר יותר מדי על התקופה ההיא לפני שהמוזיקה נכנסה לו לחיים בסערה.
הצטנפתי עוד בתוכו. אני לא אוהבת לשמוע על סכנות והסתכנויות וסכינים.
-לעבוד בשחור זה מפחיד ולא יציב אבל משתלם הרבה יותר- הוא לחש את זה בטון צופן סוד ואז סוף סוף נפל לי האסימון.
-אז אנחנו אוהבים בשחור?- זה הצליח להעלות לי חיוך.
החיוך שלי הדביק אותו.
-חיובי.-
***

אני מתעוררת מעצמי כדי לראות את העיניים הגדולות של האישה עם הכובע הצימרי האפור מצומצמות בדיוק לגודל שלא רציתי. הכועס ההוא.
זה לא אכפת לי.
לא עבדתי בשחור בכלל.
אהבתי, אהבתי בשחור.
אין לי מושג מה זה אומר. אבל זה נשמע אסור.
לאהוב. לאהוב. לאהוב.
שחור.
לא נראלי שכדאי לי לספר על זה לדנה.

שקלת להוציא ספר או משהו?

הו. אל תגזימי.

אני פתאום קולטת כמה כישרונות מדהימים יש פה לכולם וכל העולם צריך לדעת מזה!!!

אוי יצאתי דרמה קווין🙈🙈

זה יפה ממש (קראתי הכל)

ומסקרן

שכוייח. תודה.

המקום הזה. אני לא שייך אליו. והדירה הזאת היא מכוערת ברמות של חתול שעבר ניתוח אלסטי שנכשל.
אני לא יודע איך להגיד אפילו מה זה שייך אבל הבחורה ההיא ליד איפה שהמים הזכירה לי את זה קצת. דנה אמרה שהתנהגתי בצורה משוגעת והם יצטרכו לשקול את המשך תפקודי ואם בכלל יקבלו אותי לעבודה. מי צריך עבודה ומי צריך את המשך תפקודי.
הו, הנה. מדברים על החמור.
אני אומר את זה בקול.
'איזה חמור?' דנה עצבנית. זה סימן גרוע.
'אתון..' אני לוחש. ואז אומר בקול 'התכוונתי שהמצב שלי חמור באמת, צדקת דנה. באמת לא הגיוני להסתער על אדם שאני לא מכיר'
היא מהנהנת מרוצה.
אני ממשיך. 'אבל בהתחשב בזה שאני לא מכיר אף אדם זה היה יחסית נורמלי'.
דנה ממצמצת. 'יחסית. ואתה תכיר בקרוב. אתה טס לקרלינדה, זה צפונית לדבאל.'
'אוהו, טוב שאת מוסרת לי מיקום מדוייק, הרי את דובאל אני מכיר היטב!' אני אומר בסרקזם.
'אומרים דבאל'.
אני רוצה להעיף לה סטירה. אני לא רוצה. היא תכלא אותי בתאים האפורים ההם.
אני נושם. אחד. שתיים. שלוש.
'למה אני טס? לא כיף לך איתי?' אוף זה עדיין יצא ציני. באמת שהשתדלתי שלא.
'לא. אתה חוצפן כרוני. אבל לא לכן אתה טס.'
אני מעמיד פני משתתף בצערה. 'אוי, לא יכולתם להעלים ממני גם את החוצפה? נגיד, כמו שהשכחתם ממני את היחס בין קרלינדה לדובאל?'
היא חושקת שפתיים. אני מעריץ אותה שהיא שותקת לי. האמת, אני שונא אותה ממש אבל אני לא הייתי מצליח בזה כמוה.
היא מסתובבת לדלת.
'אתה זוכר גם ככה יותר מדי דברים'
היא מסננת את זה בשפתיים קפוצות אבל אני שומע את זה.
'כשתרצה לדעת עוד פרטים על הטיסה, תודיע לי'
היא הולכת.
'היי אל תדאגי, זה יקרה אף פעם!' אני צועק אחריה.
הלכה כבר. יותר טוב.

יכולה להגיד שמאוד הזדהתי עם מה שהצלחתי להבין..
מאחלת לך טוב

מאד מעריכה

שלושת השורות האחרונות, כדאי לשנות לדעתי
איכשהוא הורידו מהרמה של השיר

ממה להתבאס יותר- מזה שאפילו את התחושות שלי עצמי מישהו אחר מנסח יותר טוב, או מהעובדה שבנוסף לכל שיט שאני אמור להרגיש עכשיו גם אני כל כך בנאלי?

האמת שאני לא בדיוק במקום הזה עכשיו, אבל זה היה כלכך מדוייק שזה החזיר אותי לשם ממש.

מדוייק נורא נורא


(נשברתי ב 'הדבר האפור הזה שכמה שננסה אף אחד לא יצליח לתת לו שם')

וכו'..

שהאש תמשיך לבעור או שישאר שם ריק כי היא כבר כבתה?

האש תמשיך לבעור אם היא הייתה שם מלכתחילה. עכשיו זה השלב שבו את בוחרת האם להאמין שהיא אי פעם ניצתה.

אם כיבו אותה היא תשאר במצב הזה

הכוח בידייך

בדיוק בזמן, שמרתי לי.

מדהים. מרשים מאוד, כתוב ממש מעולה!
תודה על זה, בדרכ שירים על נושאים הקשורים לדת מרגישים לי מזוייפים-מה, או שהתפשרו על האיכות שלהם... זה ממש ממש לא, להיפך.

זה לא מלוטש
ולא מיוחד
לא מקצועי
ולא מאוחד
רק אמת מכוערת
ברגעים של לבד

זה זורם בלשון, חריזה טובה. קיצור- אחלה!

משהו במשקל של המשפט -
"מתעלל
את ליבי
רוצה שוב לשבור"
קצת חורק. אני חושב שאולי כדאי לנסות לקצר אותו, אני מניח שאלו מילים חשובות אבל שווה לדעתי לחפש ניסוח קצר יותר, למשל:

"זה כלוא בי בפנים
(מזדחל)
תחת העור
בליבי מתעלל-
רוצה שוב לשבור,
והפחד צוחק
מחכה שאחזור"

אם לא מוסיפים את 'מזדחל' המשקל מעולה, אם כן מוסיפים אז מרוויחים חרוז נוסף (מזדחל-מתעלל).
אה, ואישית אני מעדיף שממעיטים בפסיחות.

מקווה שלא נפלתי עלייך, פשוט זה באמת כתוב טוב והשורה הזאת חרקה לי...

מבינה, גם לי זה צרם
ניסיתי לקצר ולשנות את הניסוח, בסוף השארתי ככה
בהחלט עזרת

תודה רבה!

כתוב בצורה מאד נעימה לקריאה

לא יודעת אם באמת הבנתי

אבל הזרימה של הכתיבה שיא המגניבה ומיוחדת!!

 

האמת גם לי לקח זמן להבין