פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 257)

הקדמה
2039:בעקבות החובות של ארצות הברית לסין ויחסיה המתוחים עם צפון קוראיה כמעט פרצה מלחמת עולם שלישית אך האסון נמנע ברגע האחרון על ידי הסכם שלום-זה מה שכלום חשבו מה שקרה באמת היה שרומן קצר בין ראש הממשלה של ארצות הברית בעברו עם סינית בת גילו שכעת התקרבה למלוכה איימה על היחסים של סין עם ארצות הברית
2051:כל מדינות העולם חתמו מחוסר ברירה על הסכם העולם מתחלק לשתיים גברים ונשים התינוקות יולדו על ידי הפריה מלאכותית בלבד כל מין יתנהל לעצמו בכל תחום, הקשר היחיד שיוצר זה העברת תינוקות וכדומה מצד לצד,

כותבים גדול
חושבים גדול
אבל אם עושים...
עושים קטן
בקושי
כי בשביל מה לעבוד?
בשביל מה ללמוד?
ובכלל.. בשביל מה לשקר?
כן ברור שאני מתפללת...
ברור שאני מברכת מנשקת מזוזה
מתכונת מתכונת
וחצאית ארוכה
אבל.. עמוק בפנים... אין באמת נשמה
שאלתי פעם דת"לש למה אתה לא דתי
הוא ענה לי"אני יהודי שלא זכה להאמין"
זה נשמע לי אבסורד הנוסח
אך עכשיו מבינה היטב
והמשפט הזה... יושב לח על הלב
וצועק וצורח וצורב את חותמו
אבל אף אחד לא שומע
לא מקשיב לפחות...
ובכלל... למי אכפת?

חלומות רחוקים, ניצוצות מרגשים,
הרגעים הקטנים, הדברים הטובים.
איך נטלת את ידך בתוך ידי,
והגשמת לי חלום שהיה לי מילדותי.

איך רצנו אז ברגליים יחפות,
על דשא צומח, בשדה חמניות.
העולם חייך, בשבילי ובזכותך,
ואיך התמכרתי אז לקולך.

אמרתי לך שהשמיים יפים היום,
ושהפרחים משכרים.
ואת התיישבת והקשבת לקול ציוץ הציפורים.

לקחתי את הגיטרה,
והתחלתי לנגן,
את אמרת שזה יפה,
ושכדאי שנתחיל להתארגן.

קיפלתי את השמיכה,
וקטפתי לך פרחים,
את ציחקקת ואמרת שאני צודק,
החיים יפים.

אמרתי לך שהשמיים יפים היום,
ושהפרחים משכרים.
ואת התיישבת והקשבת לקול ציוץ הציפורים.

ואני נזכר איך היינו אז,
צעירים ויפים,
וכמה מאושרים הם,
חיי הנעורים.

-למה אתה עושה לי את זה???

"את אוהבת את זה, זה כיף לך"

-לא זה הורג אותי....

"חח את עושה את זה לעצמך
את זאת שחוזרת כל שניה אלי
תתלוני אל הלב שלך "

-לא, לאאאאאאאא!!!!!!
אני לא רוצה את זה
אתה כמו סם
רוצח אותי באיטיות......

"את בוחרת בזה
בעיה שלך
אני רק רוצה לעזור"

-לא........

אני מתה.

הוא יושב ומחייך
עובר לקרבן הבא.

כן, הם מחכים לו.

שני זרעים נפגשו לגמרי במקרה באדמה של יער אחד, איפשהו בקצה העולם.
זרע אחד פנה למשנהו ואמר, "שלום אדוני הזרעון מקווה ששלומך טוב!".
הזרע השני הביט בראשון וענה "אכן שלומי טוב, כפי ששלום זרע יכול להיות טוב".
הזרע הראשון שבחושיו העדינים חש את נימת קולו של מכרו החדש, אמר "מנימת קולך אפשר לחשוב שעולמך חרוב עליך".
"ואיך אפשר אחרת" ענה השני "כאשר ידוע אדע כי תכלית ימי וגורלם הן להיות זרע שסבוב באדמה נוקשה וקרה, לראות שחורות מסביבי, והדבר הכי מלבב שיכול לקרות זה שנוזל קריר ומעצבן חודר לכל גופי".
"תרגע ידידי הקודר!" אמר הזרע הראשון " אפשר לחשוב שאינך יודע על המצופה לקרות כאשר תנבוט מהאדמה בצורת גבעול לאוויר הזך והנפלא, תפגוש בשמי התכלת הזכים (אומרים כי אין צבע יפה כצבעם), תִשׂחק עם ידידיך העצים והדשאים הפזורים סביבך, ואתה עצמך, הו, כמה יפה וודאי תהיה, עם עלי כותרתך הצבעוניים, גבעולך הבא שמכריז את עצמך לעיני כל".
הזרע השני, שמתחילת דיבורו של הראשון הביט עליו בתמהון שהתפתח לצחוק ועד ללעג, צחק כמלעיג ואמר "חי נפשי! זרע בגילך ובמעמדך עודנו מאמין לסיפורי הילדות שסיפרה לך ודאי האדמה הארורה! אין זה נאה ויאה לך! תלמד לחיות את חייך ברצינות ובכובד ראש".
"אינך מאמין באוויר?!" התפלא הראשון, "ובשמים הנפלאים? בגשם? בעצים החביבים? בעצמך?!"
הזרע השני התפרץ ואמר "עזוב אתי לנפשי! אינני חפץ בדיבורים חסרי תוחלת עם שוטים" והלך לו.

כעבור ימי גשם שלג ושמש רבים, ביער אחד בקצה העולם, חי לו פרח מלא הוד והדר, שמעביר את ימיו בנעימים, בשיחה עם חבריו העצים ובנשיקה לשמי התכלת הפרושים מעליו (שאין צבע יפה כצבעם). נראה כי אין מאושר ממנו.
אותו פרח, שבזיכרון מעורפל זכורה לו שיחה לגמרי מקרית, מחפש אחר פרח אחר, כדי להוכיח את צדקתו או להודות לו- את זה אינו זוכר, אך לשוא.

היתה פה משימה לכתוב סיפור שלם ב20 מילים. המשימה הקסימה אותי במיוחד, והייתי מרותקת למה שכתבתם. ישר התיישבתי לכתוב.
אבל, התפדחתי לפרסם. אני לא כותבת אף פעם, ובטח שלא מפרסמת.
הקטעים, אבל, כל כך דיגדגו לי שפתחתי פצלש ואני שולחת.
ואשמח לתגובות, אם יש לכם כוח, וזמן(:

לקחתי שקית והכנסתי לבפנים
אמונה, חולצה, נאמנות ומלפפונים.
בכלל לא מיינתי, לקחתי הכל הכל,
שאוכל לעשות בעצמי, לא לשמוע בקול.

עומדת מול מראה, אומרת. לא מאמינה שהמילים יצאו מהפה שלי, חשבתי זו אחרת. השתניתי, כנראה, חושבת ונזכרת. סוף סוף, הצלחתי.

מי ייתן שכרם
של הנאהבים
אלו שלא בחרו בכך
אלו ששבויים
רק כי זה טוב.
אולי ככה
הם חשבו
שמישהו יגיד להם
שיעשו מה שהם רוצים
ושיקפצו מגשר
אם רע להם,
והטוב מבולבל גם הוא.
שפשוט יכבו את עצמם
ילחצו על המתג
ויעלמו

קולי מהדהד בין הקירות
צף ועולה עד לתיקרות
אוסף איתו את כול הזיכרונות
מהם אותי אפשר ליצור, לבנות
הבית ריק שומם
אין קול הכול דומם
איפה הכול?
כל האנשים כל הרעש הצחוק הבלגן
לאן הכול נעלם
מה קרה בזמן שלא היתי כאן

רגע יש קול
משהו שבוקע את הדממה
משהו שיוצא ממעמקי האדמה
קול שקורא לי
לרוץ לברוח
גורם לא לרצות להרגיש
להתעצב ולשמוח
גורם לי להישאר אדישה
להשאיר את מה
שהיה מאחור
ולרוץ אל תוך החור השחור
מה שאני שומעת
הוא עמוק מדי
ולאט לאט
כל החומות
שאותי סובבות
נשברות
מתפרקות
נשארה רק ילדה אחת
שמתחבאת בין המיטות
מפחדת
היא מרגישה שלאט לאט
היא נשאבת
מאבדת שליטה
כמו תינוק שרק עכשיו נולד,
פקח את עיניו בפעם הראשונה
ואז בוםםםם
חושך אפלה הכול מתרסק
אבנים נופלות
רעש אטומי
וברקע קול שצועק קומי קומי
אט אט
אחרי כמה שניות
פוקחת עינים
אבל ממשיכה לבהות
לוקח שניה לעכל
הכול נעלם
ופתאום מגלה שהכול היה סתם

זה הקטע הראשון שכתבתי בחיי, מלפני שנתיים, נזכרתי בו פתאום

ויש לו ידיים ענקיות
וחמות
ואני זוכרת אותן
מהימים שהוא היה מחבק אותי
כשהייתי קטנה,
אני זוכרת.
ולפעמים אני מרגישה
נגיעה קטנה
חמה
ואני נזכרת.
ואני מתגעגעת
אפילו שהוא פה
נוהג ברכב.

ושוב, הכל חוזר.
זה בא אלי מול הפנים.
ורומס אותי.
הורג.
בדיוק כך.

ההשתדלות היא קשה,
וכשהכל מתפוצץ זה יותר קשה.

אנשים שלא משתדלים-
לעולם לא יצליחו.

ואנשים שמשתדלים-
ייכשלו.

אם כך-
למה ההשתדלות?

אין סיבה הגיונית לכך.
ההשדלות מיותרת.

וכל הנסיונות-
מתפוצצים.
בום.
אין כלום.
ברגע אחד הכל נגמר.

והדמעות זולגות,
ללא מעצורים.
כי אחרי כל המאמצים-
אתה נכשל.

אין למה להתאמץ.

אני חסרת אמונה,
כן.

מכירים את החלל הזה שאת פשוט מתה שמשהו ימלא שכל מה שאת רוצה זה לטבוע במערבולת שלא תתן לך מנוח עד שזה יהיה כל רצונך את הרצון להסחף עם הגל ולא לחשוב רק לא לחשוב... לא לחשוב
שאת לא מבינה כלום ואיך הכל עובד אבל את בטוחה שאולי זה יסתדר רק לא לעשות את זה
רק בנות סרוטות עושות את זה... ואת לא סרוטה
את כן סרוטה על מי את עובדת? אבל את לא עושה את זה! כי ככה!
רק לא לפגוע בעצמך הסריטה הזו תשאיר צלקת אבל הכאב הזה המתוק הזה שנותן לך לחשוב שמוציא אותך מהמחשבות האלו של האשמה והעצב והרחמים הוא כל כך מרגיע הוא כל כך מתוק הוא כל כך לא כואב כמו ליטוף של שפיות בעולם המשוגע הזה
והצלקת סתם נראית כמו וריד או לורד אדום כמו שהיינו מצירים איתו כשהיינו קטנים בשיעור
ובמילא אף אחד לא מסתכל לך על היד... למי אכפת?

כן, תרביץ
בכיף
תדרוך עלי
אה שטויות
אין שום בעיה
בכל מקרה אני כזאת
קטנה
מצומקת,
עוד בעיטה
אני מצטמקת
אני אתן לך להכאיב לי
שישרוף לי
זה טוב
שמישהו יעיר אותי
יטלטל לי את המוח
אני כזאת קטנה.....

תאתגרו אותנו פליזזז

שמעתי אותה שרה.
נכנסתי אל החדר, היא עמדה שם ברוב ג'ינג'יותה
ושרה.
-את שרה???שאלתי בתמיהה. זה כל כך יפה.....
"לא!!!" היא נבהלה, אני לא יודעת לשיר בכלל,
לקרנפיות ג'ינג'יות אסור לשיר שכחת?
זה לא מקובל."
-אבל, אבל......
"אבל מה?" עיניה הכתומות ננעצו בי בשאלה,
-אני רוצה שתשירי את המנגינה שלך.... היא פוצעת כל כך...
"אי אפשר. אמרתי לך,
קרנפיות ג'ינג'יות לא שרות במיוחד אם זה אמיתי..
במיוחד אם המנגינה פוצעת את הנשמה....
זה מסוכן לאנשים לשמוע את האמת
מקרנפית."
הלכתי....
וגם היא.

כל העיניים יפות
כולן מדברות אמת
פעורות לרווחה
מביטות אל העולם
ושומרות סוד
כל עין עם סיפור משל עצמה,
עם חיים.
עם ידע בכאב ואהבה.
כל עין נסגרת
נחה לקראת ההמשך
לפעמים מזילה דמעה או שתיים
בחשיכה
כל עין היא היפה שביפות
מגלה את שפת הלב
ונותנת לאחרים להביט אל תוך חלונותיה
כל העיניים יפות
ושייכות לכולם
כמו הדמעות.

ערב, המדרכה אפורה, הכביש שחור, השמיים שחורים, אנשים עם עיניים ריקות עטופים במעילים שחורים רצים ברחוב בלי מטרה.
ניצוץ אדום, סיגריה נדלקת, הוא פולט עשן אפור.
הסיגריה נגמרת לאט לאט עד שהניצוץ נכבה, כמו הניצוץ שפעם היה לו בעיניים.
הוא ממשש את החבילה המרופטת, נשארו לו שתי סיגריות, שתי ניצוצות שהוא עוד יכול להדליק.
הוא מכסה את הראש והעיניים הכבויות בקפוצון השחור.
עיניים כבויות ננעצות ברצפה שחורה, הוא מתחיל ללכת והופך לעוד אחד מהצללים שמסתובבים ברחובות...

והלב שעקרת שעכשיו שם שוכן במעמקי האדמה יחד איתך עדיין פועם אך לא בשבילי כי אם בשבילך!

יציב

שותק

גבר-גבר

לא צריך אף אחד

 

עאלק

 

יום אחד מישהו יחבק אותו

תזרח עליו השמש

והוא יוכל לעזוב לשניה את המגן

להתמכר...

 

 

רצון הוא מושג הפכפך ומטעה.

אפשר למשל לרצות-לא-לרצות
או גרוע מכך; לרצות-לרצות.
ועוד לולאות זדוניות למיניהן,
מקבוצת כל הקבוצות הרוצות
שהיתה רוצה לכלול את עצמה,
אבל היא לא.
(ד''א, אפשר לרצות דבר שיש לך?)
ויש את רצון הרצונות,
ורצון חיצוני ופנימי,
(ניתן להבחין ביניהם בקלות בכך שהחיצוני בא
מבחוץ והפנימי מבפנים)
ורצון אמיתי ושיקרי.
למרות שבתכל'ס כל רצון רוצה להיות אמיתי
אבל חלקם פשוט לא רוצים באמת.

אני טיפוס של בוקר
ובנאדם של לילה
וצהריים בשבילי
הם כמו מפלצת שרודפת אחרי
תקועים לי באמצע החיים
מדכאים.

ורקדנו שם 

לפי הקצב

לפי הנשימות של כולנו

והמשכנו לקפוץ

למרות הסבל

שחיבר אותנו אלינו,

עצמנו עיניים

הרמנו ידיים

לרקיע

פתחנו את הלב

כמו אל מול הים

בשקיעה של אייר

עם הדשא,

ואת האוזן 

עם העגילים

ניקינו,

הדלקנו אותה

לשמוע את התווים

המתנגנים

לנו בתוך תוכנו

נשמנו עמוק

שיחררנו את הכאב

ריפאנו עצמנו

כיבינו את הלב.