פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 256)

 

 

 

גדכ

 

 

 

 

אני לא אמורה לאהוב
אבל מה לעשות אני אוהבת
כי זה רגע כל כך משפחתי
שלמרות הפולשים הוא לא נהרס
כל כך חם
כל כך חם
כל כך חם
מלטף כזה
עם ריח הסופגניות המוטגנות באויר
ולמרות החסרים
ולמרות הרגשות הסותרים
לחנוכה הכי קל להתחבר

אולי עוד מעט הטירוף ייצא
אפילו שחשבתי
שכבר הפך בלתי נפרד מגופי
כשטעמתי אותו והוא
נדבק מתחת ללשוני

הוא בטח לא מהעולם הזה
וכנראה שהוא זיהה אותי משם
אולי היינו חברים
אולי פחדתי כבר אז
הלילה התעוררתי
וליבי קפוא כאילו אין בו
חיים כלל
ואני אוחזת בסדינים בכוח
מפחדת להיענש בידיו
כמו חומר בידי יוצרו
כמו יוצר בידי אלוהיו

מה גורם לי לחשוב
שיש לו לאן ללכת?
הוא נכנס לכאן עם מפתח
והרגיש מיד בנוח
אולי באמת אהבנו פעם
אולי הוא התשובה שלי
תזכורת כואבת לבריאתי
לגלגולים שעברתי
ולאלו שעוד יכולים להגיע
אם לא אלך איתו
הביתה

אלישע התלבט שוב, אבל בסוף הוא לא נכנע. כבר יומיים הוא לא ידע מה להחליט. הקשר שלו עם רעיה התפתח טוב. כשהיה שמיניסט עם זמן והיא הייתה בת שרות חסרת זמן, הם דיברו אחרי כל בגרות שעתיים, ואחרי כל ישב"צ שלה שלוש שעות.
גם בשבו"ש, כשהוא היה לבד ולא היה לו עם מי לדבר הם דיברו כל ערב. היא כל כך רצתה בעל אברך, והוא כל כך רצה ללמוד תורה בשקט, ללא אישה ופרנסה.
בדייטים, הם למדו תורה ביחד, דיברו על איך לעשות את העולם טוב יותר, תכננו להקים בית של תורה. הם חלמו ביחד כמו זוג בלחים מאושרים על בית שמח, על ילדים עם פאות ארוכות. לא דיבורי סרק ואהבה של תיכוניסטים, אהבה של ביינישים. "שנה שנתיים, וחתונה" הם תכננו.
הם החליטו ביחד על ישיבה שמתאימה להם. לא לו, להם. שקרובה לה ללימודים. שיש באזור דירות זולות.
א' אלול, אלישע הגיע לישיבה. בלוח השיעורים היה שיעור שהיה נראה לו מעניין, שיעור הכנה לחיים. שיעור ראשון, הרב פתח "כל מי שמגיע לישיבה צריך לגעת מה הוא מחפש פה? סתם באתם לישיבה? אתם באתם להיבנות פה מתוך התורה, ורק אחר כך לצאת לחיים. מה זה אומר להיבנות? כמובן שזה עולם שלם, אבל יש שלב לכל דבר! לדוגמא צבא, אחרי שיעור ג', אין מה להתגייס לפני. או חתונה, ראש הישיבה אומר לא לפני שיעור ג'." אלישע התאפס על עצמו, "רגע, מה הרב אמר? חתונה רק בשיעור ג'?" "במקרה הטוב, עדיף בשיעור ה'. לפני זה רוב החבר'ה לא מוכנים. קודם כל אתה צריך לבנות את עצמך מבפנים, ורק אז לצאת החוצה.". אלישע לא ידע מה לעשות עם עצמו.

רעיה חזרה לדירה אחרי היום הראשון במכללה. בכניסה לדירה צלצל הפלאפון, על הצג היה כתוב אלישע😍. "אלישע! איך היה היום הראשון בישיבה?" שאלה רעיה, התלהבה. "היה אחלה! אבל אנחנו צריכים לדבר. מתי אפשר?" "קרה משהו? אתה נשמע לחוץ!". אלישע היסס. "כן, ארוך לפלאפון." "אז בשישי בקפה קפה?" שאלה רעיה.
רעיה הגיע לקפה קפה בעשר ועשרה, וחשבה שכרגיל אלישע יקדים אותה. היא חיפשה בכל בית הקפה שלוש פעמים, ואלישע לא היה שם. פתאום היא ראתה אותו בכניסה לבית קפה, עם פרצוף עייף ולחוץ. "אלישע!" היא ספק אמרה ספק צעקה, וכל בית הקפה הסתובב לכיוונה. "אתה נראה רע! מה קרה?!" אמרה לו תוך כדי שהם התיישבו. "אני כבר לא יודע מה לעשות, אני מבולבל לגמרי. הרב בישיבה אמר שלהתחתן מוקדם זה לא טוב לאף אחד. חשבתי על זה ביומיים האחרונים, זה לא נראה לי יגמר טוב, נראה לי כדאי שנגמור את הקשר הזה." "רגע, במילים אחרות אתה רוצה שניפרד? כל הבניינים שבנינו, החלומות שחלמנו, יפלו עכשיו?" שאלה רעיה עם נחל של דמעות על הפנים. "משהו כזה" אמר אלישע. רעיה לא ידעה איך לאכול את זה. היא נזכרה לרגע בכל מה שעשו ביחד. רשימת שמות מספיק ארוכה בשביל עשרים בנים ועשרים בנות. איך חלמו על משפחה גדולה, על ילדים עם פאות וכיפות ענקיות. ופתאום בשם הדוסיזם אנחנו צריכים להרוס את העולם הדוס הזה. "מה קרה פתאום? אי אפשר לשלב תורה וחתונה? שני חלומות בבת אחת!" רעיה צחקה איכשהו בתוך הפלונטר הזה. "כשהגעתי לישיבה הבנתי עד כמה זה דורש. כשיש אישה ופרנסה על הראש זה לא אפשרי".
אלישע ביקש מהמלצר חשבון, שילם, אמר שלום, אולי להתראות, ויצא. רעיה יצאה מבית הקפה גם היא, ולא ידעה לאן היא הולכת עכשיו.


אשמח להערות, זה אחד הסיפורים הראשונים שלי.

טוב עשית כשהסתובבת
ופנית
ממני והלאה.
לא טוב היות אישה לבדה
אך כשתחזור וודאי ארגיש
שאני אני שלי
אבל יותר
שלך.

 

הַחֹרֶף
עוֹשֶׂה לִי מַצַּב רוּחַ
לִכְתֹּב
אַתְּ אוֹמֶרֶת
שְׁתַּיִם סֻכָּר, תֵּה
בֵּדוּאִי חָזָק
אַתְּ יוֹדַעַת
מַגָּפַיִם שֶׁל יְלָדִים
אֶנֶרְצְיָה,
הַמַּרְצֶה אוֹמֵר
אִם תִּדְחֲפִי אוֹתָךְ מְצוק
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר
אַתְּ מַרְגִּישָׁה
זֶה כְּמוֹ בֶּחָלָל
אִם תִּבְעֲטִי אוֹתָךְ לְשָׂם
אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִי בִּכְלָל?
זֶה עוֹשֶׂה לִי
מַצַּב רוּחַ כָּזֶה, תָּבִינִי
בּוֹאִי נֵשֵׁב פֹּה רֶגַע,
נְדַבֵּר
זֶה בּוֹעֵר לִי בַּעֲצָמוֹת
הַחֹרֶף
דַּוְקָא הַחֹרֶף
הוּא זֶה שֶׁבּוֹעֵר?
כֵּן, כֵּן
כֵּן
זֶה הוּא
אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה
בּוֹעֵר כָּזֶה
מִתְגַּבֵּר
אַתְּ מַקְשִׁיבָה לְעַצְמֵךְ?
לֹא, וְזֹאת, אוּלַי
הַבְּעָיָה
שֶׁלִּי
שֶׁלָּךְ
זֶה בּוֹעֵר בִּי
זֶה בּוֹעֵר
בִּי
זֶה

על כתוביות חייך
לעולם לא תוותרי
מתורגמות בדיבוב מופלא
של אסון תנועה

אוכלת סרטים שכמוך
הרפי את שרשרות ליבך
השקיטי קול צפירות רועש
בחרי לך מקום

לאכול בו את עצמך

עם קצת קארי.

יאמי?

"למה את בוכה" הוא שאל בעיניו הגדולות
רציתי לענות לו שזה כי העולם אכזר
וכי קשה להמשיך
וכי אין באמת שום נסיך
וכי יום אחד כולנו נמות
ולעולם לא אדע את האמת
רציתי להגיד שהשקרים הורגין אותי מבפנים
אוכלים אותי חיה
ומצד שני הכרחיים לבריאות
שחסידות לא מביאות תינוקים
שנסיכות לא חיות עם גמדים
שאין קסם ופתרון עולמי
שתינוקות מתים מרעב בצד השני
שהוקינוס מוצף בפסולת
שלעולם לא אדע את האמת
אבל הוא עוד ילד
אני אתן למישהו אחר לפוצץ לו את האשליות
למישהו שיהיה לו אכפת מספיק
מקווה שזה לא יהיו החיים עצמם
ועניתי "אלרגיות חחח"

החיים יזמנו לך מליון דברים
אתה יודע
חלקם יפים
חלקם שוברים
תזכור שאתה חזק מכל דבר
ולעזאזל עם כולם
תקשיב רק לעצמך
כי החיים ישחקו אותה קשוחים
אוהו כמה קשוחים...
ואל תשכח לנוח קצת מהכל,
ואולי גם לבכות
בשביל להתנקות
להכין את עצמך
לקרב הבא.
כי כבר אמרתי
שהחיים לפעמים קצת חרא
ושילוב מטריף
של יופי
מעורבבים אחד בשני.
ותמיד תדע לזהות
מה רע ומה טוב
לא כי אמרו לך,
כי הלב שלך ירגיש לבד..
דבר איתו,
שלא ירגיש לבד
זה חשוב..
רק ככה תמשיך לחיות,
בחיים.

עף לרחוב/

פרח חזק הוא היה
חזק ויפה
עליו צמחו והצביעו

כותרת אחת הוא איבד
בטריקת הדלת
וקיבל אחת,
אחרת

שלוש וחמישה
זמן למחשבות.
החלומות פה,
טובים או פחות.
הדמעות חופשיות.
הכל מתערבב-
דופק לי הלב
שלוש וחמישה.

נטע חושבת שיכול להיות שזה הזיכרון הראשון שלה.
מדרגות ירושלמיות מכוסות בלבן
וידיים אהובות עטופות בכפפות מחבקות אותה על קרטון כל הדרך למטה.
והיא זוכרת, שלג אמיתי, לבן נקי,
לא שאריות אפרורות רמוסות בצידי הדרכים
עוד מאי שם.
ומכנסי שלג-מישהו בכלל מכיר את המושג הזה בארץ?
כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה שלג!
אחרי השלג החורף התחיל להביא איתו גם את הצורך במשאף
ומליון כריות כל לילה כדי שתוכל לנשום
ומיליון כוסות תה לנקות את הגרון
וריצות בין מליון רופאים רק כדי לגלות שהמערכת החיסונית שלה חלשה בגלל מאורע שקרה עוד לפני שהיא זוכרת.
וימים ארוכים במיטה ופינוקים שיש רק לילדה חולה בחורף.
ומליון סרטים של שירלי טמפל.
כמה שהיא אהבה אותה! למען האמת-עדיין אוהבת.
ונטע חושבת שהיום חסר לה לפעמים החיוך המתוק הזה,
והתום-שנשאר גם הוא אי שם.
והיא לוקחת נשימה ארוכה ומנחמת מהאוויר הנקי שיש רק בחורף,
וממשיכה לרוץ
בגשם.

שמי חרוט על אותו עץ אבוד
ומליון עיניים נועצות בי מבט מייסר
כי השמות החלולים שמצאו את מקומם על הדבר היחיד שנתן לי יציבות באותה תקופה
נתנו תקוות שווא לאותם שעברו בשדרה כל יום
והיום את אותם עלים תלושים ממציאות שלווה ותקווה
אני נושאת על גבי בנוסף לבדידות שהיא חברתי הטובה ביותר
והם שואבים ממני תקווה בלי שאחרוט את שמי על עצים
שואבים ממני שמחה כאילו יש לי בכלל
שואבים ממני עוצמה ומחלישים את רוחי
ואני נשאבת בתוך עצמי
חורטת על ליבי כדי לא לחזור על טעויות
חורטת על ידי כדי לזכור
חורטת בגופי כדי לפגום
ומחפשת אחרי העץ שיכיל ויחבק
יחלוק איתי זכרונות
שנחרטו בנפשינו

הם דיברו אליך, הם זעקו לך בקולות,

הם מילמלו אותך, לעיתים בקול בכיות,

הם השתחוו לך, כשבאוויר היה שרפות,

ואתה שמעת, או שלא, מאחורי המחסות.

 

הם סיפרו שאתה שלם,

הם סיפרו שאתה תמיד,

הם אמרו שאתה בהעלם,

הם אמרו שאתה יחיד.

 

וכתבתי הכל מכל מה שסופר,

לא השארתי מילה ברגש מנוכר,

זה לא שהיתה לי היכולת להסתיר,

הרי - "הוא רואה גם מעבר לקיר".

 

ושכחתי את האמת שזה בעצם הכל,

החיים, - בלי לטמון את הראש בחול,

שכחתי שכאב גורם לאנשים לסבול,

והם צריכים משהו במקום אקמול.

 

אז אני כאן, לא לבד, אבל בלי הסיפורים,

יש כאן דממה, ומתוכה עולים - קולות ודיבורים,

אני כאן, אוסף את השברים המושלמים,

ביצירה האינסופית שלך - "אלוהים". 

 

 

 

 

 

 

 

יצאתי סוף סוף

ויתרתי מגיע להם

 

זה לא פייר

 

ימין שמאל

מה עושים ??

הכל מתפוצץ לי בפנים

 

אבא!

 

ברחתי שחכתי

נקמתי נטרתי

הסתרתי שיקרתי

 

איתכם עוד לא סיימתי.

[

 

אין לי מושג מאיפה זה יצא לי..

 

הוא פשוט אמר את זה.. בלי לחשוב יותר מדי שתי מילים שחשפו כל כך הרבה כאב ותיסכול במין ביטוי לשוני נפוץ
ורציתי לחבק, להחזיק לו את היד אבל ככה הוא... מרוחק שכזה

תנו להם
ליהיות אופטימיים
שיהיה
למה לא...
אם זה עושה להם טוב
אז שישמחו קצת
הרי חייבים להאחז במשהו
להשאר שפויים,
בעולם מטורף.
אז תנו להם
שיחיו בסרט
למה לא.....

כואב לו

קשה לו 

 

טוב לו

שמח לו

 

לפעמים.

 

פעם הוא כזה

פעם הוא אחר

פעם הוא כואב

פעם הוא מוותר

פעם הוא קשוח

פעם רוצה לנוח

 

הוא מיליון אנשים.

לילה קשוח,
אחד מאלה
שלא שואלים.
מתפרצים
דרך סדק קטן
שפתחתי בלי כוונה....
"וואלה לא מתאים לי"
וזה מעניין להם
ת***
וזה עצוב לי
אבל הם פה
קובעים משכן
בין פסנתר שבור
לאורגן

לא שואלים 

ישר קובעים

 

מה שרואים

מבחוץ

 

הכל שקר!

זה לא אמיתי..

 

זה ..

לא מה שאתם 

    חושבים

 

בפנים..

הכל מרוסק

הכל כואב

הכל הרוס

 

די להסתיר!

צריך לפרוק!

 

לספר ..

מה מציק

מה כואב

לפתור את הבעיות

אסור להשאיר בפנים

זה בסוף יתפוצץ

 

צריך להוריד את המסיכות

להיות אני!

עם כל הבעיות

עם כל הכאבים

הלב הוא לא מחסן!