פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 279)

"וְלֶחֶם לְבַב-
אֱנוֹשׁ יִסְעָד"
(תהילים קד טו)

שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאש אִשְׁתִּי וְעַל
רֹאשׁ בִּתִּי.
כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ,
וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם
שֶׁל חַיַּי.
(חיטה/רוני סומק)


אין לי אישה ולא ילדה
שארקד אותם בנפת שדות
אל סולת דקה
למנוחה

לא מלילות למולל במילותי
ולדוש בעקבי
כדבר שבשגרה

רק מילים יש לי רבות
אך לא די רגשות
לגבל אותן ביחדלעיסה
שאולי תהפוך כבמטה קסם
ללחם

האם אבדו לי המילים?
לא, הן מחכות.
אבד לי הלב,
והרוחות שותקות.

הוא לא יזכה לחוש בקרבתה
לא יזכה לטבוע באהבתה
לא יזכה לחוש מגע ידה המלטפת

הוא לא יזכור את שהיה
לא יזכור ניגון קולה
לא יזכור דאגתה אליו

הוא ימשיך בלי שום חשש
ימשיך מחדש
ימשיך כאילו שכח את אהבתה כלפיו

וישנה עוד דרך לתקן
אם רק יחזור
ויאמר לה כן
אותך אני רוצה יותר מכל דבר

אם יתחרט על שהיה
וישוב לשבת ולהקשיב לדיבורה
אז אולי ישנה פרצה
של טוב שמחכה לו שם איתה.

תמיד בלילה אתה חסר לי יותר
זה משהו בלילה
שגורם לי לחלום
לנדוד בין חלומות
לרצום כל כך להגשימם
ובבוקר להתעורר
לעולם קצת אחר
שבפועל החלום רחוק
והמציאות מכה בחוזקה, מעירה
לא משאירה שום ספק
שאני לא לידך
אבל בלילה
בכל הלילות
קורה משהו
שגורם לי לגלות
שבליבי עוד יש מקום
שאני עוד מתגעגעת
שאני רוצה אותך קרוב
גם אם לא את הכל אני יודעת.

עטוף בשמיכות
עד לב השמים הצרחות
אך צרחות של שמחה
דמעות של הקלה

פסיעה אחת
ונפילה
מילה אחת
תפילה שלמה

לפדל ולעצור
כולם באו לעזור
להאכיל ולהשקות
את הכאב להקהות

לחבר לחסר
לריב ולגשר
להפגש להתקרב
להתעלם?  להתערב?

עטופה בשמיכות
עד לב השמים הצרחות
אך צרחות של שמחה
דמעות של הקלה

בפעם החמישית או השישית כבר הרגשתי ממש קשור אליה.
כלומר, כשמסתובבים בעיר במקומות קבועים ולעיתים קרובות- מגלים למרבי הפלא שעוד אנשים נוהגים לעשות כך. ונוצרת בדרך כלל מן ברית כזאת של מבטים, המהומים הדדיים והנהון קצר לאות "זיהיתי אותך". הרי אנחנו קשורים- אני ואתה. שנינו בוחרים לבלות את שעותינו הפנויות באותם המקומות, אז אנחנו קצת דומים, אחרי הכל...
אבל איתה זה היה שונה.
היא ישבה בפינה של ספות הזולה ב"גואה" של רחוב 'הרב קוק' (אני בטוח שהוא מתהפך בקברו) ונראתה די חריגה בנוף.

וזה עניין חשוב אז אני אתעכב עליו לרגע-
"גואה" זה חנות די הומה למוצרי עישון והשכרת נרגילות. והמקום מאכלס דרך קבע שחורים, לבנים, חרדים, חילונים, דתיים לאומיים ונערים חוצניקים. בדרך כלל מצרפת, אמריקה או ספרד.
הנקודה היא שזה מקום שקצת קשה לבלוט בו בנוף. אבל נערה  עם חצאית ארוכה, חולצת שלושת רבעי וקוקו הדוק- בהחלט ניתן להגדיר כמשהו נדיר.
מה גם שתרם לעניין החריגות העובדה שהיא ישבה לבד ועל ברכיה היתה מונחת מחברת ספירלה עם כריכת קרטון קשה, מהסוג שצועק:
"יש בי שירים ועוד מלא דברים ממש אישיים!"
והיא מצצה את קצה את העט שלה, ולא צינור של נרגילה.
האמת היא שזה דבר מוזר באופן כללי.
המחברת, כלומר. כי מי כותב בדף ועט היום?

בקיצור, התחלתי לספר איך יצא לי לראות אותה שם לעיתים תכופות כשהיינו יושבים כמה חברים על נרגילה. אבל בניגוד לשאר האנשים הקבועים, היא לא יצרה אינטראקציה עם אף אחד, וגם המבטים המזהים נעדרו מפניה. נראה הייתה שהיא שקועה ומהורהרת בענייניה שלה והיא אינה מעוניינת בהפרעות. אך הופעתה החיצונית הלא ממש שגרתית (לסיטואציה והמקום) גרמה לעיני לנדוד שוב ושוב אל דמותה.
אחרי כמה מפגשים-לא מפגשים כאלה הבחנתי בדפוס קבוע של כתיבתה במחברת. תחילה היא הייתה משרבטת משהו מיד כשהיא מתיישבת (אולי תאריך..?) אך לאחר מכן כמעט ולא כתבה דבר עד ממש לפני שהיא קמה ללכת, שאז היא כתבה במהירות ובהחלטיות כמה שורות, תלשה את הדף והניחה אותו לפני הכריכה האחורית. כך פעם אחר פעם. לא הצלחתי לנחש מה היא כותבת או מה היא עושה עם הדפים, אבל יכולתי להעיד שהם לא נשארו שם בפעם הבאה שראיתי אותה.

אודה ולא אבוש, כל העניין הזה היה בהחלט מסקרן.
היה משהו אפוף מעט מסתורין בכל התהליך הלכאורה-השגרתי הזה, שגרם לי לפתח בדימיוני תיאוריות שונות ומשונות על פשרו, ולבנות סיפורים שלמים עליו וסביבו. אך בסופו של דבר תמיד הגעתי למסקנה שזו סתם עוד נערה שמצאה לה מקום קצת מוזר לקבל בו השראה לכתיבה.

זה היה באיזה מוצ"ש אחד, וכרגיל נפגשנו כמה חבר'ה ועברנו בסיבוב הקבוע של קופיקס-ניו דלהי- ולקינוח קצת נרגילה בגואה.
הנערה עם המחברת כבר היתה שם כרגיל, ובקושי שמתי לב אליה אחרי כבר מי-יודע-כמה פעמים שראיתי אותה.
דיברנו וצחקנו ובזבזנו זמן בעיקר, עד שהחלטנו להתפזר לקראת הקו לילה של אחת. נפרדנו כל אחד לדרכו והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס כשפתאום שמתי לב שגם הנערה בדיוק עוזבת את החנות.
בדרך כלל היא לא נשארה כל כך הרבה זמן, ובטח שלא עד שעה כזאת מאוחרת, כך שזה הפתיע אותי מעט. הלכתי אחריה לאיטי.
לא עוקב או משהו, כן? סתם פשוט היא הלכה לכיוון שאני גם צריך.
כמה מטרים לפני תחנת האוטובוס נעצרה הנערה ליד אדם בשנות הארבעים לחיו, שנראה היה שחיכה לה. הוא היה לבוש חליפה יוקרתית ונעליו המצוחצחות ולבושו ההדור נראו קצת תלושים ומוזרים בסביבה הירושלמית הפשוטה. הם דיברו מעט בפנים חתומות, ולאחר מכן הנערה שלפה את הדף מהמחברת והגישה אותו לאיש המחוייט. האיש לקח את הדף בטבעיות והכניס אותו לכיס הפנימי בחליפתו אפילו בלי להעיף בו מבט, ומייד שלף מכיס מכנסיו דף מלבני שנראה היה כמו צ'ק והביא אותו לנערה. הם מילמלו כמה מילים אחרונות והנערה פנתה לדרכה בהנהון של פרידה.

התיישבתי המום בתחנה. מכל השאלות שבעולם ניקרה במוחי בחוזקה דווקא השאלה האם המפגש הביזארי הזו קורה כל פעם אחרי שאנחנו רואים אותה הולכת מהחנות.
בעודי תוהה על העניין המוזר, סיים האיש לכתוב משהוא בטלפון הנייד, ואז הכניס אותו לכיסו והסתכל אנה ואנה.
לפתע מבטו המשוטט נח על... עלי? הוא התחיל להתקדם לכיווני, והסטתי במהירות את מבטי הנדהם מצעדיו. אך עם כל צעד היה ברור שהוא הולך לכיווני. המחשבות התרוצצו בתזזיתיות במוחי כשהוא נעצר מעט לפני, והרמתי אליו את מבטי, מנסה לשוות לפני ארשת שואלת רגילה. הוא השתהה שניה, כחוכך בדעתו לפני שפתח את פיו...

***
"אחי? אתה איתנו? אתה בוהה בה כבר איזה שתי דקות, זה לא נעים" הוא אמר וצחקק.
"מה?" פלטתי והקצתי משרעפי. "לא שמתי לב אחי, פשוט משגע אותי מה הקטע שלה עם המחברת כל הזמן..." אמרתי ולקחתי שאיפה ארוכה מהנרגילה המבעבעת.

 

לפעמים מתחבא היופי

עניו הוא

ולא מתרצה להתגלות

לקרן של מבט ראשון

 

ורבות הפעמים אין אדם מחונן אותו

במבט שני

אותיות מתעופפות באויר
עולות מעלה מעלה וצונחות
כמעין ניצוץ של שיר
תוים תוים וסימפונות

שירי המשל לספרי ילדים
שלא יקראו יותר לעולם
שמי שכתב את המילים
מעולום עוד לא צלל לתוכם

בכי תמים וטהור
עצוב וכוב הלא כך?
שתי אבנים שפערו חור
שהלך.. ודעך.. ונשכך...

והלב ימשיך עוד לבעור
מכאב של רסיסים שננעצו
של לבבות שבורים בתור
של אנשים שלעולם יתנחמו

אותיות מתעופפות באויר
עולות מעלה מעלה וצונחות
כמעין ניצוץ של שיר
תוים תוים וסימפונות

רעש מהומה
סחרחורת בחילה
למעלה למטה
ושקט

קור חודר לעצמות
הריאות צורחות
למטה למעלה
ושקט

אורות מסנוורים
מחפשים ניצולים
למעלה למעלה
ושקט

שוב רעש מהומה
סחרחורת ובחילה
למטה למטה
ושקט.

בואי ונצא

אולי לים

אולי לדשא

מה שחשוב,

מקום עם אדמה רכה,

כזו שתקבל אהבתנו-

בחמלה רגועה,

מקום עם שקיעות 

ואז זריחה,

מקום ששתינו

נדליק כוכבים בחשכה,

מקום עם דלי צבע אדום

ושניי לבבות

ומכחול.

ואני לא זוכרת מי כתב.

@אם אפשר אולי זה אתה?

מחפשת אותו

לצלול זה לטבוע ברצון,
זה לרצות
לתבוע.

לצלול
זה להעמיק בשתיקה
עד שמתחילים לשמוע

לצלול
זה להשמיע קול,
צלול ומצטלצל

לצלול,
זה להתפלל.

בתחילה דומה היה כאילו דרכהּ, עליה החלה לפסוע בבטחה, הפנתה אליה את גבהּ. קרירה, נוקשה ואבני חוליותיה דקרו בכפות רגליה הענוגות.
'הזו הדרך הנכונה?' חלפה מחשבה מהורהרת בנתיבים המהירים שנסללו בתוככי מוחה, מתמרנת בין נפתולים שנכרו שם עוד קודם נתהוותה.
כאב, קושי , תמיהה.
כאב העלה קושיה ותמהה:

הכך דרכה של נתיבה בעלמה?
על מה?
על מה כה קשתה הדרך?

עוד צעדים מספר אל עומקה, ועל גב הדרך נתגלו סדקים מבוקעים, פוצים פיהם בזעקה אילמת לטיפת מים מרווה שתחלחל אל קירבה, תחיה ותחדש פני אדמה.

משב רוח עדין, בלי שאול, חלף דרך חרירי אותה כברה מלבנית רחבה, העומדת כחיץ בין עולמה לזה שמחוצה לו. כשהשיב את רוחה, ברגעים שכאלו, היה מפזר עימו בחלל חדרה רסיסי אור שהיו דומים יותר לאלומה מבהיקה, כמו הצטמצם החלל המפריד בין הרסיסים, והכל היה אחד.

פשוט אחד.

אחד פשוט.

כבתחילה.

כך הורגשו בקירבה רסיסי האור עתה.
אך היא לא שכחה כי כאשר נשאה עיניה דרך חלונה בליל אמש, וכל אימת החושך איימה לסגור ולכבות את שלהבת נרהּ הנרעד, שילחה בעוצמה רכה את אלומתו חוצה דרך אותה רשת אדירה.
והיא, כבדרך מנסרה, פוזרה לאלפי רסיסים קטנטנים מהבהבים שזרחו והאירו את שמי לילהּ.

מחשבותיי נישאו על גלי הזכרונות העמומים של העבר, מחפשות את אותו מקום גנוז.
אותו המקום שיש האומרים בו הן נארזות בשלוש עטיפות מסוגים שונים, כאלו שישמרו עליהן וימנעו דליפות בימים קשים.
למה ביקשו דרכן לשם?
משהו שם נפגם בתהליך, הרי אך זה עתה התעוררו מקירבי אותן מחשבות נוגות...
על בּוֹרוֹת.

נחשולים נחשיים וספירליים המארגנים עצמם בתצורה יפיפיה עד אימה של
שושנה.

וכל שושנה היא אי.
בין חוחים קוצים וברקנים, אך היא -
היא.

חלום.

ונהר שלום יוצא מעדנות מליבה הפועם.

הלוואי שנזכה
לתת באמת.
לתת בלי להתחרט.
הלוואי שנצליח
לגעת לו בלב.
להזיז לו תו במנגינת החיים.
שנזכור לשמוח. להתלהב.
שניתן בקביעות. לאורך שנים.

הלוואי שנזכה
לתת בשלווה.
הלוואי שתמיד
ננצור אהבה.
הלוואי שניתן בלי לרַחֵם.
מהמקום הכי עמוק.
שניתן ונשקיע.
בשמחה ובצחוק.

שניתן ונקבל באותה נשימה.
שנלמד להעריך על כל מתנה.
הלוואי שניתן מעצמינו. מהטוב שבפנים.
שנדע להודות שגם אנחנו טועים.
הלוואי שניתן.
ונסחוף עוד רבים.
הלוואי שלא נשתיק ערכים אחרים.
הלוואי שתמיד נדע לשאוף.
הלוואי שלא יהיה לזה סוף.

והלוואי שנזכה לתת באמת.
שנתלהב ולעולם לא נדעך.
הלוואי שלעולם לא נתנשא או נפסיק.
הלוואי שכל חניך היה לי לאח.

או מנסים ללא הצלחה

בסוף מתנחמים בסמיילי בוכה

עאלק בוכה

בניתי לי בית
בעמל,
יזע ודמעות,
חומרים מליבי-לבנות
ודמי קניין מרובים.

בניתי לי בית
הינדסתי הקוצים
צבעתי ציפורים,
כתשתי פרחים
ליצירת ריח ספוג שושנים.

בניתי לי בית
תורה ועבודה
תוכי קירות עמוסים גמרא
קול הלימוד נשמע-
רצוף אל מרחקים.

בניתי לי בית
מקום ומושב
רווח לי המקום
ומה עכשיו,
עם זעקת א-ל שנותרה
עזובה,
לבדה-
בלי דירת רווח לעצמה.
.
בנינו לנו בית,
בית לעצמנו
אך מה עם שכינה
הנמצאת עמוק תוך עמנו,
וכי לא מגיע עבורה גג?
עד מתי תישאר כך עזובה,
{בלי מקדש}
נטושה לעד?

ב"ה היתה סיעתא דשמיא גדולה ולמדתי איך להתקדם בביצוע ההקלטות, אז מקוה שתהנו (מומלץ לשמוע באוזניות...)

 

מילים:

"למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלוקים אין עוד"

 

יודעים מזה פרסום יתר?
שבטעות דיברת ערבית...
ואיכשהו כל העולם שמע
שהתמונות שלי פורסמו
אין לי מושג איפה
שהבינו שאני אחות של..
שאנשים קראו לי בכינויים
שאני לא מרשה אפילו
לחברות הקרובות
וחברים... רצו להיות
שאלו אם אני נשואה
דיברתי בעוד שפה...
פורטוגזית קוראים לה
מה אני יעשה קפוארה...
ובאנגלית, כי אני אמריקאית
והופצו שמועות ואנשים דיווחו
רציתי להיות מפורסמת
אולי זה חלום לא כזה רחוק
אבל... זה פרסום יתר
בצד הערבי של כדור הארץ
ואולי אני אצטרך להחליף
את המספר
כי... מסתבר שגם הוא הופץ