עבר עריכה על ידי אם אפשר בתאריך כ' בסיון תשע"ט 00:34
בפעם החמישית או השישית כבר הרגשתי ממש קשור אליה.כלומר, כשמסתובבים בעיר במקומות קבועים ולעיתים קרובות- מגלים למרבי הפלא שעוד אנשים נוהגים לעשות כך. ונוצרת בדרך כלל מן ברית כזאת של מבטים, המהומים הדדיים והנהון קצר לאות "זיהיתי אותך". הרי אנחנו קשורים- אני ואתה. שנינו בוחרים לבלות את שעותינו הפנויות באותם המקומות, אז אנחנו קצת דומים, אחרי הכל...
אבל איתה זה היה שונה.
היא ישבה בפינה של ספות הזולה ב"גואה" של רחוב 'הרב קוק' (אני בטוח שהוא מתהפך בקברו) ונראתה די חריגה בנוף.
וזה עניין חשוב אז אני אתעכב עליו לרגע-
"גואה" זה חנות די הומה למוצרי עישון והשכרת נרגילות. והמקום מאכלס דרך קבע שחורים, לבנים, חרדים, חילונים, דתיים לאומיים ונערים חוצניקים. בדרך כלל מצרפת, אמריקה או ספרד.
הנקודה היא שזה מקום שקצת קשה לבלוט בו בנוף. אבל נערה עם חצאית ארוכה, חולצת שלושת רבעי וקוקו הדוק- בהחלט ניתן להגדיר כמשהו נדיר.
מה גם שתרם לעניין החריגות העובדה שהיא ישבה לבד ועל ברכיה היתה מונחת מחברת ספירלה עם כריכת קרטון קשה, מהסוג שצועק:
"יש בי שירים ועוד מלא דברים ממש אישיים!"
והיא מצצה את קצה את העט שלה, ולא צינור של נרגילה.
האמת היא שזה דבר מוזר באופן כללי.
המחברת, כלומר. כי מי כותב בדף ועט היום?
בקיצור, התחלתי לספר איך יצא לי לראות אותה שם לעיתים תכופות כשהיינו יושבים כמה חברים על נרגילה. אבל בניגוד לשאר האנשים הקבועים, היא לא יצרה אינטראקציה עם אף אחד, וגם המבטים המזהים נעדרו מפניה. נראה הייתה שהיא שקועה ומהורהרת בענייניה שלה והיא אינה מעוניינת בהפרעות. אך הופעתה החיצונית הלא ממש שגרתית (לסיטואציה והמקום) גרמה לעיני לנדוד שוב ושוב אל דמותה.
אחרי כמה מפגשים-לא מפגשים כאלה הבחנתי בדפוס קבוע של כתיבתה במחברת. תחילה היא הייתה משרבטת משהו מיד כשהיא מתיישבת (אולי תאריך..?) אך לאחר מכן כמעט ולא כתבה דבר עד ממש לפני שהיא קמה ללכת, שאז היא כתבה במהירות ובהחלטיות כמה שורות, תלשה את הדף והניחה אותו לפני הכריכה האחורית. כך פעם אחר פעם. לא הצלחתי לנחש מה היא כותבת או מה היא עושה עם הדפים, אבל יכולתי להעיד שהם לא נשארו שם בפעם הבאה שראיתי אותה.
אודה ולא אבוש, כל העניין הזה היה בהחלט מסקרן.
היה משהו אפוף מעט מסתורין בכל התהליך הלכאורה-השגרתי הזה, שגרם לי לפתח בדימיוני תיאוריות שונות ומשונות על פשרו, ולבנות סיפורים שלמים עליו וסביבו. אך בסופו של דבר תמיד הגעתי למסקנה שזו סתם עוד נערה שמצאה לה מקום קצת מוזר לקבל בו השראה לכתיבה.
זה היה באיזה מוצ"ש אחד, וכרגיל נפגשנו כמה חבר'ה ועברנו בסיבוב הקבוע של קופיקס-ניו דלהי- ולקינוח קצת נרגילה בגואה.
הנערה עם המחברת כבר היתה שם כרגיל, ובקושי שמתי לב אליה אחרי כבר מי-יודע-כמה פעמים שראיתי אותה.
דיברנו וצחקנו ובזבזנו זמן בעיקר, עד שהחלטנו להתפזר לקראת הקו לילה של אחת. נפרדנו כל אחד לדרכו והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס כשפתאום שמתי לב שגם הנערה בדיוק עוזבת את החנות.
בדרך כלל היא לא נשארה כל כך הרבה זמן, ובטח שלא עד שעה כזאת מאוחרת, כך שזה הפתיע אותי מעט. הלכתי אחריה לאיטי.
לא עוקב או משהו, כן? סתם פשוט היא הלכה לכיוון שאני גם צריך.
כמה מטרים לפני תחנת האוטובוס נעצרה הנערה ליד אדם בשנות הארבעים לחיו, שנראה היה שחיכה לה. הוא היה לבוש חליפה יוקרתית ונעליו המצוחצחות ולבושו ההדור נראו קצת תלושים ומוזרים בסביבה הירושלמית הפשוטה. הם דיברו מעט בפנים חתומות, ולאחר מכן הנערה שלפה את הדף מהמחברת והגישה אותו לאיש המחוייט. האיש לקח את הדף בטבעיות והכניס אותו לכיס הפנימי בחליפתו אפילו בלי להעיף בו מבט, ומייד שלף מכיס מכנסיו דף מלבני שנראה היה כמו צ'ק והביא אותו לנערה. הם מילמלו כמה מילים אחרונות והנערה פנתה לדרכה בהנהון של פרידה.
התיישבתי המום בתחנה. מכל השאלות שבעולם ניקרה במוחי בחוזקה דווקא השאלה האם המפגש הביזארי הזו קורה כל פעם אחרי שאנחנו רואים אותה הולכת מהחנות.
בעודי תוהה על העניין המוזר, סיים האיש לכתוב משהוא בטלפון הנייד, ואז הכניס אותו לכיסו והסתכל אנה ואנה.
לפתע מבטו המשוטט נח על... עלי? הוא התחיל להתקדם לכיווני, והסטתי במהירות את מבטי הנדהם מצעדיו. אך עם כל צעד היה ברור שהוא הולך לכיווני. המחשבות התרוצצו בתזזיתיות במוחי כשהוא נעצר מעט לפני, והרמתי אליו את מבטי, מנסה לשוות לפני ארשת שואלת רגילה. הוא השתהה שניה, כחוכך בדעתו לפני שפתח את פיו...
***
"אחי? אתה איתנו? אתה בוהה בה כבר איזה שתי דקות, זה לא נעים" הוא אמר וצחקק.
"מה?" פלטתי והקצתי משרעפי. "לא שמתי לב אחי, פשוט משגע אותי מה הקטע שלה עם המחברת כל הזמן..." אמרתי ולקחתי שאיפה ארוכה מהנרגילה המבעבעת.
אהבתי ממש.
אז ביום ראשון יתחילו לחול שלושת השבועות, לשיקולכם..
, עוד לא התחלתי לעבוד עליו, אם כי כבר ב"ה לאט לאט התכנונים מתחילים לרדת למעשים...
