אורי:
למחרת מוריה עדיין לא הצליחה למחוק מזיכרונה את רישומי השבת הקשה שעברה עליה. כשהסתיימו סופסוף הלימודים היא מיהרה הביתה, בלי לחכות לחברתה כרגיל. בבית רות חיכתה לה רוטנת, "מעכשיו אני אצטרך לחכות עד שתחזרי ותכיני אוכל?" שאלה. "אני גוועת!" מוריה לא ענתה. היא קילפה כמה תפוחי אדמה, שמה בסיר עם מים, העמידה על האש, תיבלה ונעמדה לטגן שניצלים.
כשהיא סיימה להכין, הן אכלו בשתיקה. "תודה, היה טעים". אמרה רות. לא היה לה נעים שככה היא דיברה לאחותה היחידה. "בכיף". ענתה מוריה והלכה להסתגר בחדרה. שעות אחר הצהריים עברו באיטיות מרגיזה, ומוריה החליטה להתקשר לאורי.
הוא ענה די מהר. "היי מוריה, מה נשמע?" אמר. "יש לך זמן פנוי עכשיו? אני רוצה לדבר איתך". ענתה מוריה. "כן, יש לי, רוצה שניפגש?" שאל. "כן, אז אני אחכה לך עוד רבע שעה בכיכר של הזיתים, טוב?" אורי הסכים והקו נותק.
אחרי רבע שעה הם נפגשו בכיכר. הם עלו על השביל סובב העיר ודיברו תוך כדי הליכה נינוחה. מוריה סיפרה על השבת הקשה שעברה עליה, וכשהיא התחילה לספר על משפחתה היא פרצה בבכי. הם התיישבו על אחד הספסלים שהיו בשולי השביל, עד שמוריה נרגעה והם קמו ממקומם והמשיכו ללכת.
"אתה יודע", היא אמרה, "כל השבעה לא נתתי לעצמי לדבר, סגרתי הכל בפנים, חשבתי שאני גיבורה. עכשיו אני מבינה שלא הייתי גיבורה בכלל, רק סתם פחדנית. האמת היא שלא היה לי אומץ לגלות עד כמה קשה לי, פחדתי שאולי לא מספיק יבינו אותי.. זה לא היה נכון. לא סתם אומרים שהלב הוא לא מחסן, עובדה שעכשיו זה מרגיש כאילו משהו שהיה תקוע לי בגרון כבר הרבה זמן סופסוף השתחרר".
"את צודקת". ענה אורי. "הלב הוא באמת לא מחסן, ואני שמח שסיפרת לי את זה. לאבד את שני ההורים ואח ברגע אחד זה באמת משהו שאדם רגיל כמוני אף פעם לא יוכל להבין. אבל אני עדיין חושב שאת לא פחדנית בכלל, אלה הבחורה הכי גיבורה שאי פעם זכיתי להכיר".
הם יכלו להמשיך ולדבר עד אור הבוקר, אם אורי לא היה שם לב שעוד רגע מתחילה המשמרת שלהם בחנות. אז הם הסתובבו ופנו לעברה.
החנות קידמה את פניהם רועשת כרגיל. הם הודיעו על בואם לקופאית הראשית ופתחו שתי קופות ריקות. כשהמשמרת הסתיימה מוריה מיהרה לביתה, היא השאירה את רות יותר מידי זמן לבד בבית.
כשהיא הגיעה, היא מצאה את רות ישנה על הספה. מסכנה, בטח היא חיכתה לי.. חשבה לעצמה. היא הרימה אותה בעדינות והעבירה אותה למיטתה בחדר. "לילה טוב, רות". לחשה בשקט. זה לא בסדר מה שעשיתי, חשבה, אני צריכה להשקיע יותר בקשר עם האחות היחידה שנשארה לי. אני אמצא כבר מה נעשה ביחד.
למחרת רות נדהמה להתעורר במיטתה. "אבל אני בכלל לא זוכרת שהלכתי לישון", אמרה בתמיהה. "רק שחיכיתי לך מלא זמן שתחזרי.." מוריה חייכה. "את נרדמת על הספה ואני העברתי אותך כשחזרתי". ענתה. "עכשיו תתלבשי מהר, כי עוד עשר דקות ההסעה שלך כבר מגיעה". רות קפצה ממקומה. "למה לא אמרת קודם??" קראה ורצה להתלבש. מוריה התלבשה אף היא ושתיהן יצאו יחד לבית הספר.
בצהריים הן הגיעו לבית ביחד, ומוריה החליטה לפנק הפעם את רות והכינה מלוואחים וצ'יפס. כשהן סיימו לאכול, הן יצאו לספרייה להחליף ספרים, ובדרך חזור מוריה קנתה להן שתי כוסות ברד גדולות. רות הייתה בעננים, ומוריה שמחה שהיא הצליחה לפצות אותה קצת על זה שהיא השאירה אותה לבד כל כך הרבה זמן אתמול.
כשהגיע הזמן ללכת לחנות, היא הביאה איתה את רות. היא לימדה אותה איך מעבירים מוצרים ומה עושים אם אין ברקוד, ורות שמחה לעזור בעריכת הקניות וגם הציעה עזרה לקונים באריזת המוצרים בשקיות.
בסוף הן חזרו לביתן. עייפות, אך מאושרות.
הימים שלאחר מכן לא הביאו איתם שום דבר מיוחד, סופסוף שגרה. אבל כשהשבת התקרבה מוריה ידעה שהיא חייבת לעשות משהו כדי שהחוויה הקשה הזכורה לה מהשבת הקודמת לא תחזור על עצמה. אז היא אזרה אומץ וביקשה מאורי להתארח אצלו בשבת. אורי הסכים בשמחה, וכשהגיע יום שישי הוא בא ללוות אותן מביתן.
הוריו של אורי היו נפלאים ועשו הכל כדי שהן ירגישו בנח, ומוריה ורות היו אסירות תודה. שלושת אחיו הקטנים של אורי, ידידיה בן השמונה, דוד בן החמש וריעות הקטנה בת השנתיים, לא נתנו להן רגע של מנוחה למרות בקשותיה החוזרות ונשנות של אימם שיניחו להן לנפשן. ידידיה התעניין אודות הפיגוע, דוד הראה להן יצירות מהגן וריעות סתם דרשה קצת צומי. והן נתנו לה אותו, החמיאו על הציורים היפים וענו על שאלותיו של ידידיה.
כשיצאה השבת, הן הודו לאורי והוריו וחזרו לביתן.
)
