פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 2)

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

תמיד כשנעלמים

אז מעריכים

ומבינים כמה טובים

היו כל הסובבים...

כי בשעת מעשה

אי אפשר לדעת

כמה יחסר לי האדם

כשכבר לא יהיה איתי...

ובזמן שאחרי

כבר אין בי כל דעת

והדמעות נוזלות כמו הדם

בורידים שלי...

אז למה אי אפשר להעריך

לפני שהכל יחשיך..?!

למה אי אפשר הכל לומר

לפני שנפרוק רק אל הנייר...?!

ולמה אי אפשר שנדבר

עוד לפני שהכל ייגמר...?!

ואולי כן אפשר,

לא לדבר רק לנייר,

לא לשים מאחור,

לשתף גם בשחור...

להתעודד יחד,

להתיידד בלי פחד,

להתחבר לעצמנו,

לפני שנאבד אותנו.....

בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב

נשכשך במעיין רגליים יחפות,

נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,

מהר לפני שיתחילו השריפות.

כי אוטוטו תתחיל שוב העונה

פה ושם כבר התחילו להשחיר

הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה

עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.

אז בוא נצא, לטייל, בבקשה

ניקח תרכב כי ברגל מסוכן

לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!

(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)

השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים

האויב כבר מצית פה ושם שדות

כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,

כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.

בְּכֹל עֶרֶב

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ

מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,

בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר

הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.

בְּכָל עֶרֶב

תַּבִּיט מַטָּה

צוֹפָה עַל הָרְחוֹב

לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.

בְּגַב יָשָׁר

בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,

בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ

בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ

שׁוֹתֶקֶת כָּכָה

אֲנִי מַאֲמִין

שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד

שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.

לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.

לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.

לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.

לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.

וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.

יְרוּשָׁלַיִם בֵּין עַרְבַּיִם

דְּמָמָה חֲרִישִׁית מְכַסָּה הַכֹּל כִּשְׂמִיכָה חֲמִימָה

וַאֲנִי פּוֹסֵעַ חֶרֶשׁ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ הָעֲטוּפִים צְלָלִים

דּוֹק שֶׁל קְדֻשָּׁה מְכַסֶּה הַכֹּל עַד לִמְלוֹא הָעֵינַיִם

וְהַנְּשָׁמָה לֹא שָׂבְעָה מִלִּרְאוֹת

מִלִּנְשֹׁם אֲוִיר צָלוּל

אֲוִיר שֶׁמָּהוּל כָּל כֻּלּוֹ בִּמְתִיקוּת שֶׁחוֹדֶרֶת אֶת כָּל חַדְרֵי הַלֵּב, שׁוֹבֶרֶת אֶת כָּל הַמְּחִצּוֹת

וּמַגִּיעָה יָשָׁר לַנְּשָׁמָה.

וְהַגּוּף מִתְמַלֵּא,

רָוֶה אֲבָל שׁוֹאֵף לְעוֹד

וְהָרוּחַ הַזֹּאת

שֶׁלּוֹחֶשֶׁת בְּרַכּוּת

שֶׁמַּזְכִּירָה נִשְׁכָּחוֹת

מְהַפְּנֶטֶת,

מְסַחְרֶרֶת,

מְלַהֶטֶת,

וְנוֹשֵׂאת הַכֹּל.

​אֲנִי נוֹשֵׁם אֶת כֻּלָּהּ,

מְנַסֶּה לֶאֱחֹז וְלוּ לְרֶגַע

בְּמִסְתּוֹרֵי הֲוָיָתָהּ

בַּשֶּׁקֶר הַיְּפֵיפֶה הַזֶּה

שֶׁמְּכַסֶּה עַל חֻרְבָּן לְלֹא תַּכְלִית

עַל דְּמֵי אַחַי שֶׁזּוֹעֲקִים מִן הָאָרֶץ

עַל בִּכְיוֹת אִמָּהוֹת עֵת בִּשְּׁלוּ עוֹלְלֵיהֶן.

כָּאן דָּרַךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ

וּשְׁלֹמֹה כּוֹנֵן מַלְכוּתוֹ

כָּאן נֻתְּצוּ אֱלִילִים

בְּשִׁכְרוֹן חֶדְוַת עֻזּוֹ

לְכָאן נְשָׂאוּנוּ כִּסּוּפֵינוּ

בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת נְדוּדִים

רַק לִרְצוֹן הָאָרֶץ הָאַחַת

הָיוּ עֵינֵינוּ חוֹזִים.

​וּבְעֵת סִלְסוּלֵי הַמּוּאַזִּין

הִתְאַחֲדוּ עִם קוֹל סְלִיחוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי הַמִּזְרָח

וּבְעֵת דַּם אֲהוּבִים

הִתְעָרֵב עִם דַּם נָבָל

נָשְׂאוּ רַגְלַי

אֶל עֵבֶר בֵּית קָדְשֵׁנוּ

אֶל עֲבָרֵנוּ

עֲתִידֵנוּ

וְעֹמֶק מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

​עַל הַהֶעְדֵּר

אֲשֶׁר מֵאַיִן

אֵין קוֹל

וְאֵין דְּמָמָה

וְעַל אֲשֶׁר אָבַד בְּלִי דַּעַת

בְּעֵת הִכְעַסְנוּנוּ

בַּחֲרוֹן אַף וְזַעֲמָהּ.

​נִגַּבְתִּי אֶת דִּמְעוֹת הַכֹּתֶל

הִתְרַפַּקְתִּי עַל אֲבָנָיו

וּבִקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ שֶׁיְּגַלֶּה לִי

סִתְרֵי לִבּוֹ וּמַחְשְׁבוֹתָיו

עַל רַוָּקָה בַּת שְׁלוֹשִׁים

עִם אַלְפֵי נַחֲלֵי דִּמְעָה

וְעַל שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת שֶׁלֹּא נִנְעֲלוּ

אֲפִילוּ בְּשַׁעַת הַנְּעִילָה

​דָּמַעְתִּי,

יִחַלְתִּי,

לָגַעַת

וְלוּ רַק קְצָת

בְּפִתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד הַהֲוָיָה

בַּהֶעְלֵם,

בַּנִּסְתָּר

שֶׁנִּפְרַשׂ מִבַּעַד לָאֲפֵלָה

​יְרוּשָׁלַיִם,

לִבִּי - אֲהוּבָתִי

משׂוֹשׂ חַיַּי

וְזִיו הוֹדִי

אֶת כָּל שִׁירֵי הָאַהֲבָה

אֲשׁוֹרֵר לָךְ עַד בְּלִי דַּי

כִּי אַתְּ אֲהוּבָתִי - תַּמָּתִי

אַתְּ לִי פֶּרַח

בַּמִּדְבָּר.

פְּרָחִים רוֹקְדִים בָּרוּחַ

וּפַּרְפָּרִים בְּדוּמִיָּה,

וְהִנֵּה זְכוּכִית, וְהִנֵּה זְחוּחִית,

וְנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה.

אדמה יבשה.

מעבירה יד, ממוללת פירורים חוּמים.

כל כך אני אוהבת ירוק.

והחוּם עצוב.

האדמה מתבוננת בי, חוּמה, כמו תמיד.

לוחשת לי ש-ככה זה, שהכל חוּם. והחוּם עצוב. אבל לא נורא, גם עצוב זה בסדר.

אני שוכבת עליה, נועצת מבט בגרגיריה, אולי אם אסתכל חזק יותר הם יהפכו פתאום לירוק.

אני לא רוצה חוּם.

אבל הכל חוּם.
 

ויום אחד אני מחליטה להרטיב את החוּם הזה.

פעם מישהו אמר שאם מערבבים אדמה חוּמה ומים שקופים, יצא ירוק.

אז מרטיבה. ושוב נשכבת, מניחה ידיים מתחת לסנטר, ונועצת מבט, מחכה לירוק.

אבל לא.

החוּם הפך לחוּם כהה. סמיך. כבד.

וכל כך אני רוצה ירוק.

וכל כך חוּם פה. חוּם עצוב.

ועוד יום אחד אני מנסה שוב. הפעם גם מצרפת גרגר קטן, זרע קוראים לו- גם הוא חוּם. ומים.

והחוּם נשאר כהה. עצוב.

אבל מישהו אמר שאם לא היום, אולי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.

וכל כך אני רוצה ירוק.

אז גם מחר ננסה. גם מחר נרטיב את האדמה. גם מחר נשכב על האדמה, ונתבונן ונחכה לירוק.

ואולי מחר, אולי מחרתיים. 

יום אחד יבוא הירוק.

כל כך אני אוהבת ירוק.

נִשְׁמַת אָדָם פּוֹרַחַת

וְגוּף שֶׁנִּתְגַּבֵּל לְמַעֲנִי;

מָזְגוּ רִאשׁוֹן לְתוֹךְ שֵׁנִי

וְהִנֵּה קַמְתִּי לִי אֲנִי.

עוד הולך הניגון ומתנגן

ניגון ישן נושן

לתוך הויתי

האם אדע לכוון

בלי זיופים

לצליל נשמתי

בלבבי משכן אבנה

שואף כל ימי

לעשות משכן

בתוכי

להשרות קדוש

בתוך מעיי

להעלות

נר תמיד

בכל יום

תמיד

אש תוקד בו

לא תכבה

לריח ניחוח

אשה לה'

מילה כגרעין

מילה כגרעין 

מאמין וזורע 

חודר כחץ 

ומבקיע 

פורס שורשיו 

ומפציע 

מרים גבהו 

ומוציא פרחיו 

מתוקה המילה 

ומתוקים פרותיו 

שלח לי מלאך

שידליק לי נר

על ראשי

שיאיר לי בחושך

שאדע

שאני בדרך

שלח לי מלאך

שימסור לי

כל יום

שלום מהשמים

שיגיד לי

רבה אמונתך

מקשיב אל הדממה

ים שמים אדמה

אל עצמי

מתוך ניגון נשמתי

הרחק מכל

מהומה

סערה

אל תוך הוייתי

שם אמצא

מרגוע לרגעי

שם אמצא

מנוח לנפשי

שם אתמלא

מהאור האלוקי

מכונה אפורה משאית משא מכולה מפרווה

שמיכה חשמלית מנוע קיטור מפרווה

כל המתכות האלה, צמר רך

ברקע שם דהירת רכבת עמומה

עוצמת את עיניי

כל המתכות האלה

צמר רך.

הפעם אולי ננסה משהו שקשור בשבועות? תורה, הקב"ה, להבדיל-אוכל, גבינות... מה שתרצו....

בהצלחה🙏

להיות תרד.

שיח מתפרש.

בלי יותר מידי פרחים, רב שנתי, ירוק ועצמאי.

הוא לא סנוב,

הוא פשוט לבד.

וכשהוא מתפרש, הוא רק מבקש בחוסר מילים "היי.. מישהו שם לב לדברים שקורים?"

נותן מעצמו המון, בלי חשבון.

פיצה, פסטו ופשטידה.

והצמח המסכן רק רוצה התייחסות קצרה.

-

התרד מינקות עצמאי מאוד.

לא ביקש עזרה, לא צמא למים.

הנה הוא שורד וגדל, שטחו גדול, עלים ריחניים.

-

תרד, שמרגיש כמו עבד.

מנוצל ופגוע עד עמקי נשמתו.

איה האנשים שיאהבו אותו?

ומה זאת אהבה? ומה זאת חברות?

תרד שמינקות עצמאי מאוד,

לא מורגל לבקש עזרה. לא רגיל להראות סימני מצוקה.

מסוגר בתוך עצמו, כואב לו בעמקי נשמתו.

איך יבקש המסכן עזרה?

הוא צריך לחזור להתחלה.

לימיו שעוד היה זרע קטן, שהפך לשתיל מגודל-

לשיח בוגר.

מישהו שומע אותי?

שאל התרד בקול חלש.

מרגיש חלשלוש. פגיע.

מישהו?

תרד קטן, בימי הקיץ. לא רוצה להיות פיצה, פסטו או פשטידה.

רוצה להיות הוא,

לשיחת אינטימית קצרה.

מבלי להרגיש חשוף לעיני כל. רק תרד קטן.

שמנסה להיות לא חלשלוש.

הם מתווכחים על שור שנגח את הפרה

הן מתווכחות על מי ינגח את הלב

בסוף תמיד יש פשרה

החצאית מכסה הכל חוץ מאת הצעד הבא

הוא עומד החולצה מכופתרת עד הסוף

המחשבות פתוחות לרווחה

השכינה מחייכת

היא אומרת שהלכה זה גבול לא כלא

נטילת ידיים המים קרים

הלב פחות

כמו במקווה שיאפס את המוח

ירא שמים סבבה

אבל למה השמים כל כך נמוכים

חטא קטן כפרה גדולה

בכל גן עדן יש נחש

והוא זוחל למטה

אפשר לתפוס אותו אבל יש מחיר

התוועדות שנגמרה עם ריח של ערק זול

מסקרה שנמרחה וכיפה יתומה בפינה

סוגרים הכל מנקים

עד הפעם הבאה

שהקדושה תבחר בנו

זְמוֹרוֹת שְׁחֹרוֹת,

מִתַּמְּרוֹת אֶל עַל,

פְּרָחִים רַבִּים

בַּכַּד הַצַּר.

בֵּין תִּלֵּי בֵּטוֹן,

נְשָׁמוֹת רַבּוֹת

מְשׁוֹטְטוֹת בְּלַהַט,

מְמַהֲרוֹת

לָאֲרוּחָה הַבָּאָה.

יוֹנֵי מַתֶּכֶת עֲנָקִיּוֹת

חוֹתְכוֹת  אֶת הַשָּׁמַיִם,

כּוֹכָבִים נוֹצְצִים בַּמָּרוֹם,

אַךְ רֻבָּם 

נִסְתָּרִים מִן הָעַיִן.

אֲנִי מְרַחְרֵחַ כֹּה וָכֹה,

צוֹעֵד לְכָאן

קוֹפֵץ לְפֹה.

לְפֶתַע שָׁאֲלָה

אֶת פִּיהָ פּוֹצָה,

אָמְנָם הָעוֹלָם

מִסְתּוֹבֵב לְכֻלָּם,

אֲבָל הַאִם רַק אוֹתִי

הַסִּיבוּב מְסַחְרֵר?

"כשהגשם הומה, החתולים מנמנמים.

הם־הם־הם הומה הגשם,

נום־נום־נום מנמנם החתול,

הם־הם־הם, 

נום־נום־נום־נום,

הם־הם־הם,

נום־נום־נום."

מתוך: "חתול נודד וחברים" by הירו אריקווה