פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 2)

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)

אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

"1000 מילים לא יוכלו לתאר תמונה אחת".

כן זה נכון אבל גם אין תמונה שתיגע בכל הרבדים של המילה אהבה.

 אין תמונה או פסל שמסוגלים לגרום לך לשוחח עם יוצרם אבל תקרא את הרמב"ם, זבוטינסקי או ניטשה ופתאום אדם עשיר במידע, חוויות ומחשבות נמצא לידך ומשוחח עימך דרך דפי ההיסטוריה.

עומק אומנותי אינו נגזר מקושי היצירה ואפילו לא משלמותה או ייחודה.

אז אולי זה לא יהיה היין הכי משובח או התכשיט הכי מנצנץ ולא לא חילצת אדם מן הסלע בקילוף שכבה אחת אחר השנייה. אבל חילצת מים, מים להמונים, מים שאולי יחולקו חינם אך בלעדיהם מהם החיים? מהו הבניין בלא האדמה שעליה הוא עומד? מהו החי בלא חמצן? 

ומהו יציר אלוקים בלא שיר?

כבר נגעו לפני בתמיהה מסוימת על הלשון העברית - ישנן מילים בעלות משמעות עצומה אך אין להן 'מילות לוואי' או מילים נרדפות, לדוגמא המילים אהבה או יראה. לאהבה יש רבדים רבים, אך אין מילה יחודית לכל רובד. (או שאולי כן? מ"מ נוכל למצוא מילים אחרות שלא).

המייחד בשיר ובשירה הוא לא האותיות והמילים הכתובות, הדיו על הנייר, אלא הרגש השוטף שמאחוריהן, שאינו מועבר לקורא אלא טמון ברוחו של המשורר, המלא תפילה שקורא מילותיו יעורר את מחסן רגשות ויתן לליבו לצוף על גאות פנימיותן, כפי תוכנן אצלו (ואולי תהא בזה נגיעה מפיזור נפשו של המשורר).   

ששירה טובה היא מעט המחזיק את המרובה. זה היופי שלה בעיני.

מאוד.

פשוט ונחמד ואמיתי.

יש פשטות טובה; לא מתחכם, לא מסתרבל, לא מתחכם....

זה יפה ואמיתי.

אהבתי

בַּבֹּקֶר הִיא שׂוֹנֵאת אוֹתָהּ עַל לֵילוֹתֶיהָ
בִּשְׁאַר הַזְּמַן נִצְרֵי מָחוֹג פּוֹקְעִים
בְּאַנְחוֹת חוֹרְקוֹת, אוּלַי יָרֵחַ מִתְחַלֵּף וְהִיא פּוֹקֶדֶת
אֶת אַדְמַת בְּנֵי חַם; פּוֹכֶרֶת צַד כְּלַפֵּי מִשְׁנֵהוּ
שׁוֹקֶלֶת לְוַתֵּר. מַשְׁמִישָׁה.
הָיְתָה רוֹצָה לָנוּחַ, לִהְיוֹת פָּחוֹת בּוֹעֶרֶת 
כְּלַפֵּי הַצָּהֳרַיִם אוֹ מַצְּבוֹת הַנּוֹתָרִים.
הָיוּ נֶעֱצָמוֹת עֵינַיִם וּמַרְבָד אָדֹם פּוֹצֵעַ
אֶת צִדּוֹ הַחִיצוֹן שֶׁל הַגַּלְגַּל: אוֹ אָז
נֻקַּד הַחֹשֶׁךְ וְהָיוּ מִתְעַלִּים מֵעָלֶיהָ מַמָּשׁ.
נִצְרָבִים בְּאוֹר שֶׁל שָׁם, נִצָּבִים אֶל צֹהַר יָם.
פַּחַד אֱלֹהִים כְּמוֹ זֶה לֹא יָדְעוּ יָמֶיהָ
בַּבֹּקֶר הִיא הָיְתָה זוֹרַחַת וְנוֹפֶלֶת עַל פָּנֶיהָ.

מִן עֵדָה נִשְׁכַּחַת.

יש כשרון. ללא ספק. 

נעים לשמוע

תודה

כל כך כיף שחזרת לשתף כאן!

יש בעולם שלושה סוגי כתיבה שונים זה מזה כפי שאני מבין אותם:

1. כתיבה מהשכל - הכותב תכנן מראש מה הוא רוצה לכתוב, יש לו פחות או יותר מבנה של התחלה-אמצע-סוף, יש מסר מסוים שהוא רוצה להעביר... וכו'.

2. כתיבה מהרגש - אדם מגיע לכתוב כשהוא סוער. הוא שמח, או כועס, והוא מבטא בשצף קצף של אותנטיות את שעל ליבו. לרוב התוכן יהיה מובן ואינטואיטיבי (השיר "תיאטרון רוסי" של מיודענו בנאי בתור דוגמה פשוטה ועוצמתית לסגנון הזה)

3. כתיבה מהעומק - הכותב יודע שהוא צריך לכתוב, אבל אין לו בהכרח נושא מוגדר או רגש מסוים. זו מן השראה כמוסה, שמולידה שיר בשפה רזית... 

תמיד אני מתלבט ביני לבין עצמי איזה מבין סוגי הכתיבה הוא המשובח והמסקרן ביותר, ואני מאמין שכנראה שאין תשובה מפני ששלושתם יקרים וחשובים. אלתרמן ככל הנראה כתב בעיקר בסוג הראשון. האמנים החזקים והבולטים כיום ברדיו (בשירה הלא רדודה) כנראה כותבים בעיקר בסוג השני. אבל נדמה לי שפנימיות התורה שייכת יותר להבעה הזו של הפנימי והלא בהכרח ברור.

הסכנה הגדולה (שגם אני עצמי מתמודד מולה בתור אחד שאוהב את הסגנון הזה) היא שרלטנות - כלומר כתיבה פסודו-עמוקה. 

אבל! ברפרוף מהיר ניכר שזה לא המקרה. אני צולל [כאן כבר ראוי לציין שאני מגיב בעיון ובהעמקה בלי לבקש רשות כי בעיניי זה אחד המרחבים הכי חזקים במפגש בין כותב וקורא. אם התגובות שלי אינן לרצון - אשמח לשמוע]

הכותרת שבחרת היא "גם אני לא מבינה הכל, ובכל זאת" - ומכיוון שאין ניקוד על שורת הפתיחה סביר להניח שהיא לא חלק מהשיר. יחד עם זאת היא כן מהווה סוג של כותרת, ולכן איעזר בה.

קוֹלוֹת עֲגֻלִּים פּוֹקְעִים מִמֶּנִּי וּמַטָּה. - אני כותב את זה כבר בשורה הראשונה, אבל זה תקף לגמרי לכל השיר - שהתחושה היא ש"ציירת" במילים, בציור מאוד מופשט ובסגנון מאוד אבסטרקטי, שבו העיקר הוא המרקם של הצבעים והצורות וההתנגשות ביניהם, ולאו דוקא הצורה שהם מגלמים. "קולות עגולים" זה ניסוח כל כך מיוחד, עם צבע כל כך מפתיע [= כי לקול אין צורה], ולכן תוך כדי הקריאה אני מרגיש את הגרון מתעבה כמו שהוא עושה כשמשמיעים קול מאוד דחוס. יחד עם זאת, עגול הוא גם רך, ולכן עמום, וכל זה ביחד מיוחד, ומרגיש כמו צליל שנשמע כשאדם מדבר מתחת למים... ה"פקיעה" כאן מרגישה מפתיעה גם היא, (כשקול בוקע מהפה זה יחסית מסתדר, אבל פקיעה היא חריפה יותר). חשבתי שפ.ק.ע מטבע הדברים קשור לניתוק, קריעה, פציעה, וכשזה בא מלמטה זה לוקח לכיוון מסוים... - אבל פ.ק.ע גם קשור לפקעת, שיותר מסתדרת לי עם האווירה והמצלול של השורה הזו, שברובה מעומעמת (לעומת השורה הבאה). *הערה: ניקדת בנקדן אוטומטי וזה כשר לגמרי, אבל במילה ומטה הו' צריכה להיות בפתח ולא בשורוק)
אִם הָיִיתִי צְרִיכָה לְתָאֵר | הָיִיתִי הוֹלֶכֶת אֶל קְצוֹת הָעִיר, | מְיֻזַּעַת; - איזו שורה נפלאה! כל כך הרבה צבע! חילקתי אותה לשלושה חלקים, ואני מרגיש שכל אחד נותן אלמנט אחר לגמרי. "אם הייתי צריכה לתאר" זה דיבור קונקרטי, יבש, מעשי, צורך ענייני בחיפוש אחרי דוגמה בשביל לשתף בן-שיח. אבל מכאן ועד ללכת אל קצות העיר, שזה דימוי כל כך קיצוני, אגרסיבי, מעורר מיד אסוציאציות של נביא זעם היושב בשערי העיר, או של יציאה מגבולי היישוב. וזה גם מעניין! כי אפילו שזו לחלוטין התחושה, ההליכה אל קצות העיר ולא אל קצות תבל או אל קצות עולם או אל קצה היקום, עדיין שומרת על איזשהו גבול של קשר לנורמטיביות. בחזרה לשורה הראשונה - הגיבורה מנסה לתאר תהליך פנימי אידיוסינקרטי (אחלה מילה) של "קולות עגולים" בתוכה וכו', ובשביל להצליח לתאר היא יוצאת אל קצות העיר... כאן המילה מיוזעת פועלת במעט כמות והרבה איכות על כל הצבע וכל האווירה... ריח חריף, לא פוטוגני, שמעיד על עמל אמיתי, על היעדר איפור וקומסטיקה, אל הגעה אל קצות העיר, אל שולי החברה אבל לא במובן של אומללות אלא במובן של חריגה מוחלטת ממחשבות ההמון והתמסרות טוטלית להרגשה הפנימית. וכל זה מאוד מתחבר לי אל השורה הבאה. 
קוֹלַעַת עֵינַי אֶל מוֹשָׁבוֹ הַקָּט | וְאוֹבֶדֶת בִּמְבוּכוֹת פְּרוּאוֹת. - מושבו הקט של מי? כנראה של אותו פלוני מכשף שמופיע בשתי השורות האחרונות מבלי להתגלות, ועוד נגיע אליו בהמשך ועד אז נתייחס אליו בתורת נוכח-נסתר. "קולעת עיני" - זה יפהפה, איזה חופש יש לעברית כאן בשיר! זה מגרה כל כך הרבה סנסורים אבסטרקטיים. איך קולעים עיניים? - ובמקביל - אני מרגיש שיש כאן ריקוד על המצלול של "כולאת עיני" שלכאורה יותר מתאים ואינטואיטיבי, ועיניים כלואות הן כמובן עיניים לכודות. מעניין איך קוראים לטכניקה הזו שבה בוחרים מילה בשיתוף מצלול בשביל לקבל את האפקט של שתי המילים האלו. בכל אופן כאן זה יישום נהדר... "ואובדת במבוכות פרואות" - איזו שורה אפלה. גם כאן עשית את אותו הדבר: "פרואות" דומה ל"פרועות", אבל מוסיף (או "מכפיל") את אווירת הפרא הפרוע. מעניין האם "מבוכות" הן "מבוכה" מלשון תחושת בושה וחוסר נעימות, או "מבוך" (גן הנטוע לשחוק). בין כך ובין כך יש בכל השורה הזו אלמנט מאוד מכושף. הקליעה מרגישה על טבעית, ומשתלבת בצורה חלקה עם ההליכה לאיבוד במבוך פראי, או במבוכה שהיא פרא=בר. כל השורה הזו מפחידה ומיוחדת, והיא נמצאת הרבה מעבר לקצות העיר... אני חושב גם שהיא נותנת קונטרה למילה היחידה החזקה בשורה הקודמת "מיוזעת", כי המעבר בין הריאלי והלא פוטוגני אל ההזוי והבלתי ניתן לתיאור - נותנים אפקט ניגודי חזק.
הַבָּשָׂר הַמְּחֻסְפָּס הָיָה נוֹפֵל עַל הַדֶּרֶךְ וְנִכְרָךְ בְּמִן פִּתְקָאוֹת - "בשר מחוספס" - אני אפילו לא מצליח להעלות את החזיון הזה לנגד עיני, וגם כאן אני מרגיש שעשית משהו יחסית דומה ורכבת על המילים שבדרך כלל מיוחסות לתיאורי בשר באור שלילי (הבשר החוטא, הבשר המזוהם, בשר ודם), והלכת לכיוון אפל עוד יותר. בשר מחוספס הוא בשר לא אנושי, הוא בשר מת, הוא מרגיש כמו שיא הבשריות הרעה. יש כאן דה-הומניזציה במובן הכי נאמן לכוונת המושג. ואולי באמת, בהשוואה לאווירה השונה לגמרי המוזכרת בשורה הראשונה (שכאמור, היתה הרבה יותר עגולה ואבסטרקטית) - יש בשיר הזה צידוד חד משמעי באבסטרקטי, במהותי, בנשמתי, ודחייה מסויימת של הבשרני, של העולמי, של העירוני (מול בת המלך). | "היה נופל על הדרך ונכרך במן פתקאות" - כאן יש את שיא תחושת החזיון. וגם כאן יש מרקמים מאוד מיוחדים... "נכרך" זו לשון שאמורה היתה להוביל לכריכת ספר, והמילה הזו מציירת מעשה 'עבה', דרמטי... אבל פתקאות הן קלילות וקטנות. אני מתכוון להגיד שיש כאן תחושה של חוסר התאמה בין הבשר המחוספס ('עבה') לבין הפתקאות הדקיקות. בהתחלה חשבתי שניסית לצייר את זה שהבשר עצמו הופך למין יריעות קלף קטנות, אבל נראה שהוא נשאר גס ומחוספס ורק נכרך ומתכסה בפתקאות. = יכול להיות שיש כאן רפרור מעודן אך מעניין לירידה מגן עדן שמתחיל כבר בשורה הקודמת (קולעת עיני = ותיפקחנה עיני שניהם), ובשורה הזאת מתוארת הדיפת ודחיית הבשר "המחוספס" (שאולי מזכיר קצת עור קשקשים של נחש?) וכריכתו במעין פתקאות (ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם)...
עַד שֶׁנָּדְפוּ אוֹתִיּוֹת בְּלוּעוֹת וְנִרְקְמוּ לְמִן מַעֲשֶׂה. - כאן יש כמה דברים מעניינים. קודם כל ברושם כללי, אני מרגיש שהמילה "נדפו" מתכתבת עם הזיעה שבשורה השנייה שעדיין הורגשה במין דיסוננס לא בדיוק נעים. אולי עכשיו יש סוף סוף release (במונחים מוזיקליים, במעברים בין אקורדים - tension and release. חלק מהאקורדים נותנים הרגשה מרגיעה של בית וחלק יוצרים מתח שגורם לאוזן שלנו לחכות לחזור לrelease). חוץ מזה כאן מוזכרות אותיות, שמתקשרות עם התמה הדי מרכזית בשיר של "קולות פוקעים", "פתקאות", "אותיות", "מעשה", "יללה", "שיר", "דממה"... בבירור בין כל האלמנטים האלה יש תהליך מסוים, וזה מעניין. אבל מעניין שב"חזיון" הזה יש תהליך מול המילים: הבשר נכרך בפתקאות, ומתוך הבשר הכרוך בפתקאות נודף צביר אותיות בלועות (אותיות בלועות מיד מעורר אצלי אסוציאציה לדיני כלי בולע, שסיר בולע לתוכו את הבשריות של התבשיל ואוצר בתוכו פוטנציאל בשרי. להצליח לנדף מתוך המהות שלו את האוצר הבלוע הזה זה חזק), והאותיות הבלועות נרקמו למן מעשה. זה מיוחד בבירור כי הפתקאות הן רסיסים מפוזרים ומחולקים, והמעשה בבירור הוא אחדותי. מעניין לחשוב שבתוך התהליך (הדיאלקטי הזה) עם הבשר המחוספס והפתקאות נרקם מעשה, בהרגשה הרבה יותר אורגנית ואחדותית.
אַחֲרֵי כֵן, נִפְרְמוּ בִּילָלָה עֲגֻלָּה וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי 
לְהָפִיק מֵהֶן יוֹתֵר מִשֶּׁהֻשְׁאַר בַּשִּׁיר הַזֶּה. - כאן אני רואה שני דברים מרכזיים: אחד - עברנו כאן תהליך ארוך... בשורה "הבשר המחוספס" התחיל תהליך >> הוא המשיך לשלב של "עד שנדפו", שם התקיים שלב מכריע בתהליך >> ולאחריו קרה דבר אחר דרמטי, סותר, הפוך... אז ההבלטה של השלבים, של התהליכים "הכימיים" שעברו האלמנטים בשיר, ה"התלכדות המולקולרית" ואז ההתפרקות... ובהתאם, הנושא השני - כאן חזרנו אל האלמנט הראשון בשיר, אל הצליל העגול, שמקודם תואר כ"קול עגול" והרגיש הרבה יותר רך, אבל עכשיו מתבטא ביתר עוצמה כ"יללה עגולה". בראש שלי יללה עגולה יושבת מאוד טוב על המופע של יללת זאב. הצליל שהוא מפיק מרגיש עגול, קימור הראש לאחור... | בכל מקרה, הדבר המיוחד בשתי השורות האלו (שאני מתייחס אליהן כאל שורה אחת ארוכה) הוא פער מאוד משמעותי בין יכולת התיאור של הגיבורה ובין ההתרחשות. המילים "ואני לא ידעתי להפיק מהן" הן מילים שמזכירות סוג של דו"ח מצב, מן סוג של דיווח על כשל במשימה. וזה נפלא, כשזה עומד בחוסר אונים מול האלמנט הכי פרימאלי שהוזכר עד עכשיו בשיר, היללה (שהיא אולי הצליל הכי עוצמתי שניתן להפיק, יותר מזעקה או צרחה אפילו). היללה הזו מצטרפת ומתגברת על השורה הראשונה, נותנת תחושה שהפער בין היכולת לתאר (שהיא יכולת כל כך רדודה, אנושית, מדעית, לעומת העומק הנסתר) אדיר מדי, הגורם לאוזלת יד מחקרית. גם בשיר הזה נשאר רק זרזיף קל לעומת עומק היללה.
הֵן פָּקְעוּ מִמֶּנִּי וּמַטָּה. בְּדִמְמַת עוֹד.  - שורה מהפנטת! החזרה על האלמנט מהשורה הראשונה "הן פקעו ממני ומטה" [הן = האותיות שנרקמו ונפרמו] פועלות בכוח חזק יותר, בכוח טבעי מחד (בגלל הטוטליות שבו), ועל-טבעי מאידך כמתואר בביטוי המהפנט "בדממת עוד", שמבטא סוג של אוקסימורון (דממה = חידלון; עוד = תשוקה להוספה). אבל עיקר מה שאני מרגיש הוא סוג של דיווח פסיבי לחלוטין של אדם שבתוכו קורה משהו גדול. התיאור כאן נשאר "קר" ולא מתאר הזדהות עם התהליך שקורה בגיבורה, ומאידך זה לא תהליך צדדי או אגבי או כזה שניתן להתעלם ממנו, אלא לב ההתרחשות.
כָּךְ, הוּא שָׁבָה אוֹתִי בְּקִסְמוֹ. 
אֲפִלּוּ בִּקֵּשׁ שֶׁאָשׁוּב - כאן אנחנו שוב פוגשים את הנוכח-הנסתר הזה, שלכל אורך השיר לא אמרנו עליו מילה אחת, למעט העובדה ש"מושבו קט" ושככל הנראה הוא נמצא ב"מבוכות פרואות". אני מדמיין אותו בתור סוג של רעיון או אידיאה, שנמצאת בעובי היער של התודעה. הרבה מעבר לקצות העיר, הרבה מעבר לשיחה הקונקרטית... "הבשר הגס" של הגיבורה נושל מעליה, האנושיות היום-יומית שלה יותרה, היא התאחדה עם השירה, במובן הכי פרימאלי שלא ניתנו לו מילים בשפת בני האדם, ולרגע יכלה להיפגש עם אותם קולות עמומים שנמצאים במעמקים (כיוון אחר למילה "ממני ומטה"). במבוכות פרואות, באובדן האנושיות, בהתאחדות עם רוח השירה, יש מפגש עם קסמו של אותו X מכושף ומכשף.

אני חושב שאפילו אני מרגיש מהשורה האחרונה אלמנט מעט קלישאתי (זה לא בהכרח רע) לגבי דמותו של הX הזה, שההוויה שלו היא תמימה וילדית. לכאורה היינו חושבים שישות כל כך נשגבת מההוויה האנושית הרגילה תהיה גם מפוארת, נשגבת, מלאת חוכמה וכו', אבל גם יש לו "מושב קט", וגם ה"בקשה שאשוב" היא כל כך מעודנת, משחקית, לא מודעת לעצמה... 

תודה רבה רבה ששיתפת את הקטע הזה! נהניתי מאוד מאוד מההעמקה. אני חושב שעבורי (ואולי על פי הכותרת, גם עבורך) עיקר הקטע הוא לא המשמעות הקוהרנטית שניתן למצוא בתוכו אם עוקבים אחרי שביל פירורי הלחם, אלא דווקא הצבעים, הצורות, המרקמים של המילים, החציפויות הסמנטיות והעושר הבלתי נדלה הזה. האסוציאציות האבסטרקטיות נעימות, ההתנגשויות בין המרקמים נפלאים. 

תודה!

דור

[לשיר השני אני לא יודע אם אגיע ומתי אבל ייתכן שבקרוב]

לא האמנתי שיתכן ניתוח כה מעמיק ומדוקדק וזה מחמיא לי מאוד שמצאת את שירי מתאים לכך
אודה ואכלם כי לא קראתי אותו בעיון מספיק ולא מפאת הזמן המוגבל והמבחנים שצועקים עליי.
עליי לשוב ולהעמיק בו מפני שהוא שלך. (ואולי במיוחד כדאי לך להעמיק בו אתה עצמך.)
אני חושבת שקיים סוג נוסף של כתיבה והיא זו המספרת סיפור. כשכתבתי את השיר היה לי סיפור בראש, והוא היא מלא בשכל, סוד והרגשה, ניסיתי לספר אותו מבלי שיסופר בכדי שאוכל להשאיר בו את הסוד, וכל אחד יוכל להוציא ממנו משהו אחר, ממש כפי שעשית כאן אתה. 
(מאותה סיבה כתבתי שאיני מבינה את כולו, לא סיימתי אני להתרשם ממה שנכתב לי, ובטח גם אחרים לא יבינו את כל מה שלא הבינו בו עד תום)
ומכיוון שלימדת אותי מילה חדשה וכתבת בנדיבות את מחשבותיך, ומכיוון שאני רואה שאתה אוהב את ניטשה וגם אומנות 
אני אוכל להשיב לך כגמולך ולצרף את הציור שבחרתי לשיר והוא יפצה על היכן שלא העמקתי, בדרכיו שלו. 
לקח לי המון זמן למצוא אותו כמתאים, אבל תמיד אפשר לסמוך על גוסטב שיעזור לנו. 
(הוא מופיע כאן בפורמט עצום ואני ממליצה ממש להוריד אותו, להביט בו כשלם ואז לפרק ולהתבונן בו מעט מעט.)
ושוב, תודה לך.


---------------------------
Gustav Klimt
Judith II (Salome) 1909
Judith II – Wikipedia
במחשבה שניה, אצרף את הקישור לעמוד בו מסופר הציור, ולא את הציור ממש,
שמא רגשותיו של אי מי יפגעו מזו האומנות. (ההמלצה להוריד ולהביט עדיין בתוקף)
טריגר: אומנות.
 

דה פרסונליזציה /

פרולוג: אני זוכרת כיצד חלפתי על פני אסופת הסלע, ההמון עסק בשלו ואיש לא טרח להביט בפני הנער השוכב בצידי הדרך. פניו היו מעוותים ומראהו חלול כטבח. ארובות עיניו מעלות עשן, מטונפות באפר, נגדעות מן התהום; אם רק היה מישהו מביט מיד הייתה פורחת נשמתו. יכולתי לדמיין את ריחו החריף של השתן דבק בעקשנות בפינות ילדותו ומסרב ללכת. מעולם לא התקרב אדם כדי לגלות בו משהו חמים כמו צחוק, או מתק דובדבן שדבק בלחייו וצבע חבורותיו אדום. קיוויתי שנחש או עיט יצווחו במן דממה טורדת, כך יתקפל הכל אל תוך עצמו ואעבור דרכו כמישהי שאינה נפרדת. אך כה זרה הייתי לעצמי באותם נעורים. זה היה תעלול נורא של האל; הוא פשט את מלבושי הזמן והציג לי, כמיטב יכולתו, את המראה מסנוור הדעת להביט בי דרך עיניו של אחר. לא יכולתי לגשת אל העלם ולא מפני שהיה פרי דמיוני בלבד, אלא משום שתריסים כבדים סוככו עליו מפני קיום מבעית כמו ידיעה. באותו הרגע, תנועה שקטה החלה להתפתל מתחת לאפור הסלע, פילסה דרכה בין ההמון חרישית כפתן פערה לוע משוננת וטרפה את הנער מיד. אליי לפחות, היא עדיין לא הגיעה.

דה ראליזציה /

אפילוג: איני זוכרת דבר. תנועת גרמי הארץ משכה אותי הישר אל עמק של גופים שקופים, חלמה אותי לכדי קיום. דוממת וסְלוּעה ספגתי את כל הנעים במרחב. קצוות האין-דבר החליקו מגרוני ונבלעו בין העובר ושב, איש לוּ הבחין בי. בימים חשבתי שאיני זקוקה לגוף בכדי להתייתם, שהלא די לי בלהיות נפעמת. פרץ של תעלומות האל מקדים-טרופה הוא מפסל רק לי מבע וגוף, ויד אומנת מוסיפה. ובלילות, עשרת הקולות היו נופלים-תלויים מן הצוואר מהלכים עליי אימים מתקהלים בצלע הר, סיני שבי היה פוקע וזועק דיברות בלית ברירה, והשירה הייתה, הנביא היחיד ששרד. אני מתעוררת. טוב מותי. הכל סביב אפל וקר ואיברים שנקשרו אליי היו סבוכים בגוף אחר שהתנועע; בזמן שערוותי נפסלת בקשתי מגרמי שמים שיזועו, וקיוויתי שאולי עכשיו כבר מישהו שומע. איך יכולתי להעז לקרא לזעקות ההם תפילה? ניסיתי למלמל פסוק ואותיות, אבל אם מישהו היה מביט - מיד הייתה פורחת נשמת-תֹהו מן הלוחות. בדמעות ואלם סוד נובלות גופות בבהלה, והגופים המשתקפים שנעו שם הפכו להיות עזים ובצבעי בריאה. תריס נפתח, אור חודר, תזוזה שקטה ונשיקה בפי מניעה את איבריי שנעשו לנער תם, וזו הרי הנקודה המתקפלת פנימה שאם אלך ממנה לא אהיה נפרדת לעולם.

אכן ראוי שאתן רקע לדברים.
אם כי, מדובר במונחים שמאז ומעולם התקשיתי להסביר
ולכן, אעזר בדבריה של האם הקדושה ויקי
דה-פרסונליזציה, דה-ריאליזציה

היתה תקופה בעת משבר שפקד אותי לפני כ-3 שנים, שבה הציעו בין שלל האבחנות הפסיכיאטריות הלא מוצלחות, לאבחן אותי בדה פרסונליזציה דה ריאליזציה (לזכותם ייאמר שאחד הסימפטומים המובהקים היה סימפטום אובייקטיבי, חיצוני, ולא רק תיאור תחושות ניתוק שרומנטיקן כמוני בקלות עלול להיגרר אליה).

אבל יותר מוזר הוא שכתבתי בשיאה של התקופה טקסט *מאוד* דומה, עם אלמנטים שכנים ממש לטקסט שלך. והקטע המיוחד הוא שבעיקר לחלק השני שלו (כלומר דה ריאליזציה יותר מאשר דה פרסונליזציה).

אשלח את זה כאן. כשאני קורא את הטקסט ההוא אני מבין עד כמה עמוקה התהום...

אקרא בעיון את הקטע בקרוב. בינתיים שולח (אגב, יש לי הסטנדרטים שלי לתגובה לקטע ספרותי. אין צורך להשוות, כל תגובה שתיגע במשהו מהקטע תשמח מאוד

_

28.1.22

החדר החשוך מוכר. ובו גם הצללים הירוקים והכתומים והסגולים. מרצדים ומושכים קדימה ואחורה. חוקיות משלהם, יש להם חוקיות משלהם. האם יש לחדר החשוך מתווה כל שהוא? האם יודע הוא גבולות? ובכלל, האם זזתי בו ולו מטר אחד? ובכך - האם יש לו משמעות? הצללים הצבעוניים המרצדים - מעוררים את התהייה: וכי חשוך החדר? מהו חושך, אתה זוכר? ומהו אור…

חה, מתעורר איזה שעשוע עדין ומקומט היטב, שעשוע מחסני, אם ניתן לכנותו באיזה שהוא שם עולמי. באין פיזיות; בהיעדר קרקע, המילה מחסן לא משתייכת לדבר. הצללים ממשיכים להסתובב סחור סחור באותה החוקיות בדיוק.

מעולם לא היה כאן צר. ועם זאת המרחב מסקרן. מה אתה רואה? היכן אתה כלל?

"גע בי" לוחש איזה פצע. מניין לנו שהוא פצע? אין לדעת. ועם זאת הוא ממשיך ללחש. גע בי, פתח את החדר. השעשוע מקמט גם אותי, וכעת לא נותר לי אלא אותו שעשוע מחסני. אני יושב ולא מניד עפעף. האישון יציב, או באותה מידה - מת לחלוטין, בוהה במבט לטוש יהלומי באותן הצורות, באותם הצבעים של הכתום הירוק והסגול המסתחררים. מזמן לא פגשנו אדמה, מזמן לא פגשנו צל צילו של מוצק. רק רמז דקיק יש לנו - מחסן.

"גע בי", נשמעת תחינה.

תחת סלעים של כתום וירוק וסגול נשמע קול סדוק, אימהי משהו. סלעים, המילה משתחלת בקושי מבעד לקימוט, והשעשוע גובר. האם זו אפטיות מוחלטת? מופיעה מחשבה, ואז אתה מבין שזה נגמר - אוצר המילים נפתח,

אתה בן אדם.

או אז אתה מבין שאין זה לא חדר חשוך ולא צללים בשלל צבעים. עפעפיך הסגורים, הם הם הסלעים שהחשיכו הכל. השעשוע המקומט הבא מן המחסן, אין הוא אלא אותו הנדר שנדרת שלא לשוב לעולם. והנה נתפתית ויצאת. האשלייה פגה. העיניים פקוחות ואור הניאון בהיר, נסו הצללים והפצע כעת ברור.

"האם אני הוזה?" אני שואל את עצמי. זו המציאות הרגילה ביותר, ועם זאת אין לי אלא להוסיף וללכת סחור סחור. בחושך, הקימוט הוליד בהירות גמורה. כעת שוב הכל תמהוני. זו אותה מציאות לה נולדתי, אך כעת הקרוב נעשה רחוק והמובן - כה מגוחך.

"גע בי, אנא" נשמעת התחינה. האם זה הדבר היחידי שמסתדר לי כעת? לנבור בחור שיוליד את ההיפוך? למתוח ולמשוך ולצלול אל פעימת הדם ואל רקמות העור, לברוח מן הניאון אל הבראשית, אך ורק בכדי להשתעשע מן הקימוט?

בקושי אני שומע את קולי הצרוד, מתגרד בעצלתיים במבואות הלוע: "אה… אכן, רק להשתגע אני רוצה".

מה בכלל אוחז אותי כאן, בעולם הלא מובן הזה? נוכל לחזור אל המחסן, נוכל להגביר את השעשוע. לעולם לא ניאלץ לצאת מן המחסן. והאם כלל יש מציאות נוספת, בין הצללים הצבעוניים לאותו הפצע המלחשש בחגוי הסלעים?

עצימת העיניים שונה הפעם. ההמשגה נותרה, וכעת דיכוטומיה מפרידה ביני ובין האפטיה המוחלטת. בכאב מתגבשות המילים לכדי גיבוב, מבשרות: "נלכדתי בין המישורים, בלא מתנה".

הרגילות יכולה להרוג.

כעת יבבת הפצע שונה. צריך אתה להיות טיפש גמור בשביל להאמין לאותה נימה נאיבית, בה הוא מדמם את צערו, תחת הגלד.

האם זה הוא הויתור המוחלט שחיפשתי? שקיעה והתמסרות אל תוך הפצע, הפשלת הפנים כלפי חוץ, רק בשביל להתאחד, סוף סוף, עם מציאות של אמת בלא סייג?

בשנאה ובמרמור אני לש ומרדד מלשוני אל חיכי, ופולט בחבטה: "דיכו… טומיה".

כעת זה כל כך ברור. לצלול ולא לחזור. להתאחד, סוף סוף. בלא שניות לכלום, בלא נאמנויות סותרות. עיזבון גמור, הפשלה טוטלית.

"גע בי, הרגש כבר", התחינה המתוקה הפגועה מתגלגלת. הבהירות ואני מתאחדים, ולרגע קט אני מצליח לפזול ולהבין - זו ההתאבדות הפסיבית המוחלטת, אין לי גוף בכלל.

מרקמו של הגלד מחוספס. אני מחליק עליו את אצבעי והיא גולשת ועולה ויורדת, נשרטת מן הקריש הגבשושי. המבט מתגנב פנימה ויודע: הבל, זה הכל.

במפגש עם הבשר יש רקמה גסה, נתיכית. בנקל אני משחיל את ציפורניי תחת, בשיעמום אני ממתין.

האם? כך, מה - להיעלם?

לעולם לא אדע.

לא אתיימר לשער מהם הסטנדרטים שלך. [שוטטתי מלמעלה על קטעיך שם אחרי הזרות. מה אני אגיד.] אגיב מהבטן.

הרגשה שהיתה לי תמיד היא שההליכה שלי בעולם מזיזה הרים וגבעות. כיוון שהעולם נברא עבורי באופן מתמשך אני מוצאת את זה נכון. במקרה הרדוד יקראו לזה אגוצנטריות, במקרה החמור סכיזופרניה. ניחא. לי בכל אופן זה מסתדר עם האמונה באלהים בתיקון ובאדם שלם. בכל אופן, מעניין ששני קטעים שעסקו באותה הפרעה (שאגב קצת מסוכסכת עם הDSM) נכתבו עם דמיון עשיר ביניהם ובערך באותו הזמן.

---- [לא יהיו רווחים] ----

גע בי. הרגש כבר. נלכדתי בין המישורים בלא מתנה. הרגילות יכולה להרוג. גע בי. הרגש כבר. אני חושבת שזה התמצית של חוויית הנפרדות אם נחזור רגע לשיח הנקי. [תכף אקשר את זה -לתגובתי על תגובתך לשירי. ספוילר: הנקודה היא חייםוות.] הנפרדות הזאת אני מאמינה שיש בה את החידה הבלתי- אודות הקיום. אפשר לזהות אותה. אני לא אתן תגובה ספרותית כי אין לי. אני בעיקר מתפעלת. התחינה, כתום וירוק, התאבדות פסיבית, אין לי גוף בכלל, המבט מתגנב *פנימה* ויודע, מזמן לא פגשנו אדמה, צל צילו של מוצק. הצללים, צל ועוד צל ועוד צל, התאבדות פסיבית.  אם אתה בקטע של רומנטיזציה לתחושות ניתוק אריך פרום עושה את זה מקסים באומנות האהבה. אני אוהבת את האובססיה הכפייתית לחשוב ולעסוק לאורך הקטע, לא רק בגלל שהיא שואבת אותך כקורא יותר מכל, אלא כי היא אוחזת נוראות בתפר בין שפוי לשאינו שפוי. לצורך הבלתי נלאה לתת מזור למה ש"אוחז אותנו כאן בעולם הזה" לבין הנפרדות הפסיכית הבודדה של להיות אדם, אולי אפילו משוגע "האם זה אפטיות מוחלטת? ואז אתה מבין שזה נגמר, אתה בן אדם." להתאחד, עיזבון גמור, הפשלה טוטאלית. וללכת סחור סחור. בחושך. התאבדות פסיבית. אתה מבין מה זה אומר? מעניין הגלד המחוספס, בהתחשב שתפסו אותך מאוד הבשר המחוספס שהפך על הדרך ונכרך, במן פתקאות. כמדומני לא יכולת לדמיין את זה אבל, אבל כאן ניכר שללא ספק יכולת להרגיש. אתה סב פה באופן עיקש סביב אותה נקודה שלא יכולת לתת לה שם בקטע שכתבתי. אודה כי ברגע הראשון לא מצאתי את הדמיון כי הייתה לי חווייתי שלי. להיות באבל על מותך שישה ירחים. ורציתי כל כך לשאול איך אתה חווה אותו. אחרי כן כשחזרתי אל הקטע שלך שברים שברים נקודות פרידות כפי שעשיתי כאן יכולתי לראות שזה ממש אותו הדבר. הפרעות קשב מעניין למה דווקא ניטשה אצלך בחתימה, האם זה אומר שזו עדיין הכמיהה האינסופית לרוח חופשיה? מה יש אחרי הנקודה?

בכל אופן.

"לעולם לא נדע.

-----

עוד שלא מרפה:

הקימוט הוליד בהירות גמורה. כעת שוב הכל תמהוני. הקרוב נעשה רחוק והמובן - כה מגוחך. (תחושת הבגידה בעולם ברגע זה בו הכל כל כך רחוק, בו את חי אל המעבר.) לנבור בחור שיוליד את ההיפוך? מן הניאון אל הבראשית. להשתעשע מן הקימוט. נפלא.

---

נוכל להגביר את השעשוע. אכזר אכזר ומצחיק. 

*הבהרה: הטקסט עוסק בנושאים שראויה להם צניעות, מצד עצמם ומצד מי שכתב עליהם. כתבתי תגובה די ארוכה והשתדלתי לא לדבר בשפה ברורה מדי, ובניתי על זה שיש מספיק ערפול כדי שיישאר לי חופש לדבר על הכל. ממילא מעטים הם מי שיקראו את התגובה (אם בכלל), אז הכל כשר.

_

וואו. קודם כל - את חייבת לכתוב יותר טקסטים מהסוג הזה ופחות להצטמצם אל השורות המדוייקות והמצומצמות של השירה... איזה יופי!

הדבר הראשון שמבחינתי מושך אותי אל הקטע הוא כמובן המסגרת שבחרת לו - השתתה על ההפרעה הידועה שמיזגה שתי הפרעות מעט שונות לאבחנה אחת - ומינפת את זה למרחב אמנותי כשהקבלת את זה לאפילוג ופרולוג. דבר מעניין בטקסט שמכיל רק אפילוג ופרולוג הוא ש - פשוטו כמשמעו - העיקר חסר מהספר, וזה חזק כי זה מבליט את תחושת הניתוק. יש הדהודים רבים בין החלק הראשון והחלק השני, לדוגמה - החלק הראשון פותח במשפט: "אני זוכרת כיצד חלפתי על פני..." בעוד שהטקסט השני מתחיל ב"איני זוכרת דבר". כנ"ל אגב לגבי הסיומים: "אליי לפחות היא עדיין לא הגיעה", ובהתכתבות מזעזעת: "וזו הרי הנקודה המתקפלת פנימה שאם אלך ממנה לא אהיה נפרדת לעולם".

הקדמה בשביל עצמי: אני חושב שזו תהיה טעות לפרש איכשהו בקטע הזה ביקורת חברתית על אדישות כלפי סבל הזולת. זו לא נראית לי הנקודה.

הבלטת פנינים לשוניות: 

אסופת הסלע - מה זה? הכיוון שעלה לי הוא שזה כתיב חסר, כלומר צריך היה לומר "האסופה שנתאספה סביב סלע מסוים שעליו היה נער שוכב בצידי הדרך". אבל כשמצמצמים את זה ל"אסופת הסלע", מתקבל צבע מסוים של האסופה הזו, משהו מעט מעוות, חסר חמלה או יכולת להתקרב, קשים כמו סלע ובוהים כמו סלע או מלוכדים בשתיקתם כמו סלע. | חלול כטבח - עוד ניסוח מיוחד. טבח = מאורע של טביחה באנשים >> טבח עלול להיות מקושר עם המילה "חלול" >> הנער הזה ככל הנראה נהרג ואולי אפילו נטבח >> אבל אין קשר ישיר בין המילה "חלול" ו"טבח" בשביל לתאר את מראהו. זה אלמנט מיוחד! | נגדעות מן התהום - יש כאן איזה פרשנות סמויה מיוחדת, שבעצם הגדיעה מן התהום היא אובדן השורשים שלו. אבל אילו שורשים יש בתהום? אם הבנתי נכון, יש כאן תיאור של מוות של יצור corrupted מראש... אם רק מישהו היה מביט מיד היתה פורחת נשמתו - של הנער או של המביט? נפלא, וגם אני משתמש לא אחת בטכניקה הזו: (אמא שגוהרת מעל בנה האבוד, והוא "מוחה דמעות מיותרות מעל לחייו". דמעותיו המיותרות שלו או דמעותיה שלה?) |נחש ועיט - אלמנט ניטשאני, אפרופו, ואני לא יודע איך הוא משתלב בקטע והאם שתי המהויות של הנחש והעיט נאמנות למשמעויות המקוריות שלהן כאן. מעניין, אשמור בראש| יצווחו במן דממה טורדת - אוקסימורון שמאוד מאוד מתאים לאווירה המעוותת והמתעתעת של העולם שאת בונה בקטע הזה. ואגב, נפלא שמצופה גם מהנחש לצווח כמו העיט. זה עוד טריק אמנותי, לכרוך שני אלמנטים לא קשורים זה לזה ולהסב את הפעולות המוזכרות אחרי השני גם על הראשון | כמישהי שאינה נפרדת - מוטיב הנפרדות חוזר בשני חלקי הקטע כמה פעמים, והדבר הכי חשוב בעיני שעשית בצורה נכונה הוא שזה נשאר חצי אניגמטי. כלומר אילו חס וחלילה היתה כאן האכלה בכפית עבור הקורא להסביר את תחושת הנפרדות - זו היתה טעות. כאן זה מונח בתור מושכל פשוט: ברור שהגיבורה היא אך ורק נפרדת. |   

הקטע הזה מפליא. האדישות והתלישות למכביר, מארבע חזיתות: "אסופת הסלע" הדוממת, המגובשת בזרותם ובהיעדר אנושיותם; הנער הטבוח, הפסיבי, המת; הגיבורה המתבוננת הפסיבית המדווחת מרחוק; והאלמנטים החיצוניים, כלומר האל, העיט והנחש, והפתן.  

יש בפסקה כמה שלבים:

החלק הראשון מתאר בעיקר את הזוועות, את העולם האפור (תוהה האם אני יודע רק מהמילים שם שהעולם אפור, כי בחלק השלישי כתבת מפורשות את המילה אפור).

החלק השני הוא סיפור רקע, עם צבעים יותר עזים לטוב ולרע - שתן עז וחריף מחד, וסומק לחיים אדום כדובדבן (שאין בחירת דימוי יותר רעננה ואופטימית כקונטרה לאווירה האפורה).

החלק השלישי (שבמונחים אובייקטיביים הוא בערך חצי מהקטע)  מתאר את התגובה של הגיבורה.

- בחזרה לנקודה שכתבתי לעצמי למעלה - אני חושב שהאדישות של ההמון מגלמת כאן אלמנט מיוחד: היא מעוררת אצל הקורא סנטימנט של ביקורת כלפי החברה (גם אם באופן מינורי ותת-מודע), אבל מנצל את המומנטום בשביל להעצים את התלישות, את האדישות, כפי שהוא מתבטא מעיני המספרת, ולכן גורם לקורא לתחושת תסכול וחוסר פורקן. אילו החברה היתה אדישה והגיבורה היתה נאבקת בהם היה יכול להיות איזשהו קתרזיס, אבל כשהגיבורה מסבירה שזו התשתית שעליה כל העולם שבפסקה מושתת - הקורא מתייאש וחווה את אוזלת היד ואת הניתוק בתור דבר כפוי ומוחלט.

- בשורה האחרונה החל מ"באותו הרגע" עשית משהו נכון מאוד לדעתי, כשחסכת בפסיקים לאורך המשפט ויצרת תחושה של תכיפות ומתח מתגבר ולחץ, וגם יצרת חוסר הבדלה בין הנושא ובין הדימוי שלו, ולא הצלחתי לחשוב על ה"תנועה השקטה" במנותק מתיאור התפתלות הפתן. ריבוי התיאורים הציוריים של הנחש כפו על התנועה השקטה להרגיש כמו נחש, וזה גם אלמנט מיוחד ומוזר! אבל משהו נוסף מציק לי - אני לא יודע מהי התנועה השקטה. אני מתלבט האם העובדה שהתנועה היא שקטה זה דימוי עצמי או מקרי, כלומר האם זו תנועה דווקא שקטה, או שהעיקר לתאר שבתוך ההזייה משהו חרישי פועל בצורה סופית על הנער. אולי התנועה השקטה היא לשון נקייה לתיאור התאבדות? כך זה יכול להסביר את המשפט האחרון - הגיבורה מתארת פער מסוים בין גורלו של הנער לבינה.

ברור שכל האטמוספירה היא סימבולית ולא קונקרטית. לא הנער ולא האסופה אמיתיים, וכולם ייצוגים שייצג בסירבול-מה האל, בשביל להפגיש את הגיבורה עם כאבה העתיק. במידה מסוימת אם להיות קונקרטיים אולי יש כאן מעין רפרור לסימפטום חריף של דהפרסונליזציה, שהוא חוויה חוץ גופית. בכל מקרה המספרת האדישה והשקועה בתוך סחרורה מספרת לנו בדרך אגב שהיא היא הנער, שהיא היא שכבה כך מוטלת מתה בצד הדרך... אני תוהה האם השכיבה בצד הדרך היא חווית הדיכאון הפוסט-טראומטי, או שכיאה לכותרת - זה רגע הפגיעה, איזה שלא יהיה, כלומר המקרה הטראומטי עצמו בזמן אמת. בכל מקרה, חזק!   

______________________________________________

הקטע השני

כבוד גדול על ההצלחה בהפרדה באווירה בין שני הקטעים. תוהה האם יכול להיות שאלו שני קטעים שנכתבו בהקשרים שונים וצורפו זה לזה לטובת המסגור הנרטיבי של DP;DR, או שהם נכתבו בכפיפה אחת. אם הם אכן נכתבו בכתיבה אחת אז בראבו, כי הכל שונה בין שניהם. בחלק הראשון השפה היתה יבשה ועסקה בדיווח יחסית קונקרטי (גם אם בתוך עולם חלומי), היו יחסית מעט פנינים במונחים של שירה כמו שיש בחלק הזה (שאתעכב עליהם בהמשך והם רבים ונפלאים).

הבלטת פנינים לשוניות:

חלמה אותי לכדי קיום - כל השורה הראשונה משחקת בין אלמנטים ניגודיים של מופשט ורוחני לבין ארצי וממשי. תנועת גרמי הארץ משכה אותי הישר אל עמק של גופים שקופים, חלמה אותי לכדי קיום. | דוממת וסלועה - כאן המילה "דוממת" היא דו משמעית: גם מלשון "שקטה" וגם כמו "חפץ", והמילה "סלועה" שהיא מיוחדת ונעימה מרקמית מבליטה גם את האלמנט הדומם-חפצי, וגם את הפסיביות (סלועה-נפעלת) [אנקדוטה - כל "הנעים" במרחב - גם moving וגם nice] | איש לוּ הבחין בי - מטלטל! דו משמעי, מתאר גם את חוסר ההבטה וגם את הכמיהה והנואשות למבט! | די לי בלהיות נפעמת - גם כאן, משחק נפלא בין התפעמות ופליאה לבין פעימות לב-מינימליות. ורפרור חוזר למשחק ההלוך חזור בין כן גוף ללא גוף שבמשפט השני | מקדים-טרופה - זה פסגת האנינות הלשונית מבחינתי. יש כאן גם את הרכיבה על המצלול המשותף, גם דיסוננס ציני וחריף, גם נאמנות מסויימת למשמעות המקורית, אבל גם מוסב על המספרת בתור טרופה שמוקדמת על ידי כוח שרירותי חיצוני, כלומר שוב פסיביות ונפעלות [שמתבטאת בשיאה לקראת הסוף] | נופלים-תלויים - אני מדגיש: זו טכניקה מסוימת שאני לא יודע איך לקרוא לה אבל אני בוודאות משתמש בה הרבה שבה כורכים בבת אחת שני פעלים בשביל ליצור פועל מורכב מוטנטי. כאן זה פועל בצורה נפלאה: "נופלים" יכול להרגיש כמו נופלים מהשמים, ניחתים ממקום גבוה (סיני?) אבל "תלויים" מתכתב עם נופלים ומתאר משאוי כבד ומעיק במיוחד, ומודגש במיוחד כעול כבד על הצוואר. הכל כאן נכון להרגשתי, ופועל בתור מחולל מומנטום להמשך תחושת העול והנפעלות הבלתי פרופורציונלית. | סיני שבי היה פוקע וזועק דיברות בלית ברירה  - כל השורה הזו Astonishing. ההעתקה של כל האטמוספירה האפוקליפטית של מעמד הר סיני המקורי, וייצור וריאציה אישית, גורר את כל מרקם הדרמה של סיני וצובע בו רגשות עזים כל כך! נפלא. אגב אני חושב שכרוכים כאן גם המדרשים על כפיית הר כגיגית במובן של האונס "לזעוק דיברות בלית ברירה". בכל מקרה - העיקר שהשורה הזו מביאה זה את הבלתי פרופורציונליות של המעמד ושל יכולת הנפש לעמוד בו *אני לא כל כך בקי בחוקי הפיסוק הטהורים, והרבה פעמים אני רואה בספרות שמפסקים איפה שלדעתי לא צריך. בכל מקרה אני הייתי מוריד את הפסיק כאן: והשירה הייתה, הנביא היחיד ששרד| טוב מותי - זה אלמנט שאני משתמש בו הרבה, והוא מאוד חזק בעיני. דוגמה לשימוש שלי בו: "לא טוב היות האדם". אני לא יודע להסביר למה כשמנתקים חלק במשפט מוכר ומשאירים אותו בתור גרסא מעוותת של עצמו שמקבלת משמעות חדשה הוא מקבל תוספת כוח... בכל מקרה נפלא. | ואיברים שנקשרו אליי היו סבוכים בגוף אחר שהתנועע - לשון מאוד נקייה ומאוד דיסוציאטיבית לתאר תיאור מאוד קשה ומזוויע| בזמן שערוותי נפסלת - לשון קשה מאוד. המילה "נפסלת" להרגשתי רוקדת על שני קצוות של מרחק מהזוועה - מצד אחד לשון קונקרטית, דינית אולי, של כשר ופסול, בלי הזדהות ובלי תיאורי כאב קונקרטיים; ומאידך הזדהות רגשית עם הפגיעה, וחוסר יכולת להפריד בין מעשה הפגיעה ובין האדם שנפגע. "פסילה" - כישלון, וכאן יש חוסר האשמת הפוגע ותחושה פסיבית ומוכת גורל של "היפסלות"| לקרא לזעקות ההם תפילה - זו שורה שהיא יותר staright forward להרגשתי, ועדיין (ואולי דווקא בשל כך) מטלטלת וחזקה. *לזעקות ההן | פורחת נשמת-תהו מן הלוחות - מה זה! קודם כל - אם אני זוכר נכון, בחטא העגל הלוחות הלכו וכבדו בידי משה כי נשמת העם עזבה אותן, ואולי שם הביטוי הוא ש"פרחה נשמת הלוחות"? בכל מקרה משחק המילים של "נשמת-תהו" במקום "נשמתו" - נפלא נפלא נפלא! ודבר נוסף, להשחיל את התוהו לתוך מוטיב הלוחות שהסנטימנט שלהן הוא טהור בעיקרו - חזק! | בדמעות ואלם סוד נובלות גופות בבהלה - איזה משפט קשה. אולי אחד המשפטים שהכי מצדיקים להרגשתי את האזהרה בכותרת שבחרת. הסמיכות של הדמעות והאילמות והשכנות ל"גופות נובלות" + "בהלה", כל אלו הם מחרוזת של זוועה, אימה, קיפאון, כניעה, הסתגרות, מוות... המשפט הבא אחריו מתאר תגובה הזייתית סוריאליסטית רגשית של בריחה לאופוריה שנמצאת "שם"...

גבירתי! בתור אדם שאין לו כמעט יד ורגל עם התחום "הזה", אני אכן triggered. קטע קשה, ואני נוטה לחשוב שהוא לא קשה לשם הקושי והגרפיות ויש בו נתיב של הארה. התלבטתי לגבי סיום החלק השני, ואני נוטה להכריע שהוא נאמר באותנטיות ויש בו מימד של רפואה. "התריס הנפתח והאור החודר" שייכים להרגשתי יותר לרפואה, והנעת האיברים הדו-משמעית מציירת בלב בין היתר גם תמונה של התחיות (נענוע איברים = חילוץ עצמות), ואפילו "הנשיקה בפי" לא מרגישה אכזרית כמו התיאור הדיסוציאטיבי למעלה של "הכל סביב אפל וקר ואיברים שנקשרו אליי היו סבוכים בגוף אחר שהתנועע", אלא נעימה, תמה אולי... גם הנער התם מתכתב עם הנער המוטל שרוע בצד הדרך בפרולוג האכזר, וכאן נשמע לגמרי פתח לרפואה (אני מפחד שמה"לחץ" אני דוחק את המסקנות שלי להכריע להבנה אופטימית בלבד ומאבד איזה דיוק כאן). אני שם לב שבדומה לחלק הראשון, שם מוזכרת "תנועה שקטה" שטורפת את הנער - כאן מוזכרת "תזוזה שקטה" דומה, שאני עדיין מרגיש שהיא שונה מהראשונה הטורפת, ואיכשהו אמפתית יותר.

"הנקודה המתקפלת פנימה" - כאן אני מרגיש שזה אחד המשפטים הכי חשובים ואני לא בטוח שאני מבין אותו. יש כיוון אחד שקשור לאנטומיה(...) אבל זה לא יכול להיות מספיק כי זה לא באמת מסביר למה יש הבדל בין המרחב הזה לבין המופע האכזר שבו יש פסילה. יש כיוון אחר שגם לא מרגיש לי קשור אבל העיר לי את האסוציאציה לקטע שלי מ2022 ששלחתי כאן, שגם אני השתמשתי בלשון יחסית דומה על חוסר יכולת להבחין ולהבדיל בין פנים לחוץ. אולי באמת "הנקודה המתקפלת פנימה" היא היא הטראומה, הטריגר שכשהוא מופעל נוצר הניתוק. הזיהוי שיוצרת הגיבורה שאולי כדאי ללכת מהנקודה הזו, כי היא תמיד מתקפלת פנימה (כמו שבלול) ומתמידה את הדיסוציאציה, אבל כאן בתוך השורות העדינות והנעימות בסוף, שאמנם הן גם פסיביות אבל עם אמון וביטחון - יש שינון של ידיעה שיש רפואה, והאופטימיות מכבירה ומזהה שזו יכולה להיות רפואת עולמים - "לא אהיה נפרדת לעולם". זה מתכתב כל כך יפה עם המשפט הרפאי בחלק הראשון, שם ביחס לנער המת אומרת הגיבורה כך יתקפל הכל אל תוך עצמו ואעבור דרכו כמישהי שאינה נפרדת (שעכשיו אני רואה שזו שורה שמבלבלת אותי, כי מצד אחד היא תעבור דרכו ומצד שני בלתי נפרדת [אני מכיר את המושג "גבולות אגו", ויודע שאנשים שגבולות האגו שלהם נשברים - הפער בינם לבין הזולת נאבד והם זולגים לפעמים להזדהות מעוותת עם הזולת. אני יודע שזה קשור אבל כרגע עוד לא מצליח לראת תמונה]). 

תודה רבה! את כותבת בחסד, אני מגיב בהנאה ולעולם לא מתוך נחמדות (מה שאומר אגב שלפעמים אין לי חשק להגיב ככה או בכלל מטבע הדברים). עדיין מבחינתי הדבר שהכי חזק לי בכתיבה שלך הוא הליהטוט במילים ויצירת מרקמים חדשים ומפליאים בעזרת שלל הטיות שהרגשתי שהתעכבתי עליהן בפירוט.

תודה רבה, שבת שלום!

דור

אני קצת מגיבה לזה כמו המשך לתגובתי הקודמת.

נגעת בהכל. בחמלה.

מפליא אותי לגלות שהאסוציאציות שלי עשויות להימצא במחשבתו של אחר. בעניין הנקודה המתקפלת פנימה, לא מיד חשבתי שמדובר במוות כיוון שבחלק השני היא יותר חיים. לאחרונה הבנתי שהדיכו טומיה ביניהם לא כל כך מוחלטת כפי שאנו סבורים. (^^^) וגם לא מייד הודיתי שמדובר הוא בזה ועדיין לא אדביק את ההכרח על הדברים. על אף שעסקתי הרבה בטראומה, היא לא עלתה במחשבתי אפילו פעם כפצע נקודתי. זאת אומרת, הפצע קיים אך אינו ממשי ואינו לא ממשי, הוא היה ישנו. החיפוש אחר הנקודה המתקפלת, אם אכן קשור בטראומה הקרובה ההיא זה רק בגלל ששם מתחילים חיים .בעיקר תודה על העיניים. אכן מדובר בפרק לא פשוט. ידעתי שעצם כתיבתו היא דבר מה, לא חשבתי שעיניים אחרות גם הן משהו. אציין כי כמה עריכות קטנות נעשו לאחר ששיתפתי ואכן על שניים מתוכן הצבעת.

תומס אוגדן מניח את הרעיון של לחלום את המציאות, לכדי חלום, הוא מדבר על זה בהיבט הפסיכואנליטי, מה שמקושר אצלו באופן ישיר לחלומות, מה שנוגע לא פעם בנבואה, מה שמבקש ממך גם את האסוציאציות על מגילה יט עב על הנובלות. לא שאני יודעת, בדקתי. אבל היו שם עוד מילים בקטע שרק בין המילים אומרות. דברים נפלאים. המשחק על נפסלת היה גם מעורב באיזו ציניות מרירה, של התום הילדי הנצחי. נפסלת במשחק הזה של הגדולים, הוא גם שיחק לי על המצלול של פסל, מפוסל, פסילה, מסולע, מצולע. הוא פיסל את פניי והם פיסלו שם בסיני- מה?

לא יודעת.

האמת שגבולות אגו הן הדבר היחיד שדווקא לא חשבתי עליו. אבל אתה הרי יודע אז שוב אני בקשב.

שבת שלום דור ותודה

כבד...! חזרתי לאוניברסיטה......

במקרה פתחתי את הפורום אחרי המון זמן והנה קטע שלך.
מרגיש שאני צריך לקרוא מספר פעמים לפני שאגיב באמת.

תגובות מהבטן זה הכי
כיף לפגוש פנים מוכרות

פעם כמעט ידעתי לכתוב כך. פעם אפילו הצלחתי גם להגיב בעומקות נכספת כמו של צדיק יסוד עלום (איזה פלא)

אלא שעתה אני יודע מהו מחיר הכאב,

ואם הבנתי נכון רמזת לכך בקטעך האחרון.

תודה לה שהזכרת לי שטרם טבדה גחלת הכתיבה מן הארץ,

את עגנון בשעתו הזכרת לי.

את יהלום שלוטש בעל כורחו, ואין בי ספק

שעוד ישוב להאיר ולזרוח.

תודה לך.

וככל שהעמקתי בו ובכתיבתו כך אהבתי פחות. מה לעשות, היה איש מורכב.
תודה, אל תתייאש. אומרים שהנבואה חוזרת. בטח נפגוש הרבה משוררים 
 

שירה... מעבר לחווית הקריאה עצמה של רומן ריאליסטי אבסורדי (סגנון נטו) גם נושא הספר היה לא פשוט.

אבל! סופר בחסד, וכתיבה מתובלת בניחוח שאין למצוא

אודה ואבוש טרם קראתי את עמוס עוז בכלל
תודה שהזכרת שאני אכין מוכרחת

חושב שתתחברי לסגנון ולאווירה, והוא גם כתב אותו בגיל צעיר רצח

או שמא יהודה עמיחי?

בָּאָרֶץ הַלּוֹהֶטֶת הַזֹּאת,

מִלִּים צְרִיכוֹת לִהְיוֹת צֵל.

פִּי נִזְקָר, עֵינֶיה מְדַבְּרוֹת אֵלַי בְּקוֹל אַחֵר.
אֲנִי לֹא מוֹצֵאת וְהִיא, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ לוֹמַר.
יוֹתֵר מִדַּי דְּרָכִים מְצָאָהּ לִלְחֹשׁ לִי בּוֹאִי .
בְּגוּף צָפוּף אֲנִי הַולֶּכֶת לְאִבּוּד.
בַּסּוֹף רָאִיתִי אוֹת זְעִירָ וְהִיא אָמְרָה
מַשֶּׁהוּ מְאוֹד קָרוֹב.
אֶת מָה שֶׁרָאִיתִי שָׁם אִי אֶפְשָׁר, פָּשׁוּט אִי אֶפְשָׁר. 
אֲנִי מְסֻגֶּלֶת לוֹמַר רַק בְּאֶמְצָעוּת מָה שֶׁהִיא אֵינָ;
אֵינָ אֲבַדּוֹן, אֵינָ חָלָל, אֵינָ רִיק, אֵינָ בַּחַיִּים וְאֵינָ מֵתַ. 
אֵינָהּ.
אֵינָהּ.
אֵינָהּ

שמח שיש פורום כזה. שאני יכול לקרוא דברים כאלה, דיונים כאלה, ופשוט לא לאחוז את הידע והעומק של אנשים. 

שמח לראות שעשיין קימים כאלה בעמנו

גם אם מתי מעט.

דּוּמָם שָׁטָה. כְּגָמוּל עָלַי שְׁלוֹמוֹ.

טַל טָלוּל חוֹרֵץ דִּמְעָה בְּעוֹרְקֵי הָאוֹן.

פֶּתַע צָף מַטְבֵּעַ, מִתְּהִלּוֹת הַפְּרָת

נְקִיקֵי הַדָּם שֶׁבְּנִקְרַת הַסֶּלַע

הַיּוֹם הַלֵּב הַזֶּה נִשְׁחָת.

סְפִינַת מִדְבָּר, רַבָּה חוֹבֶלֶת.

פִּרְיוֹן בּוֹעֵט בְּרַחֲמֵי הַיָּם

טִפָּה אַחַת, הַנְּהִירָה בִּי;

מִי אֶת שְׁמִי אֶפְרָת רָשַׁם?

אֵל רְפָא, אֲתַר תִּפְאֶרֶת,

רְתֵת פֶּרֶא בְּאֶפְרִי

אָנָּא תְּפֹר פֻּרְתָּא וּפְתֹר לִי

כְּגָמוּל עָלַי נַפְשִׁי.

ציור של אמיליו מוגילנר הנפלא

קְרוּם קִיּוּם עֻבָּרִי

בּוֹעֵט לִי בְּגַלְגַּל הָעַיִן

נִצְלַב מִן הַיָּמִין רָדוּם בִּשְׂמֹאל

מְקוֹם קָדוּם עִבְרִי

מָתוּן, שָׁחוּק קְרָבַיִם

בָּא לֶאֱמֹד מְאוֹדִי לְתַמְצִית.

אֵלֶם כָּל עֲבָרִי

צר לוֹ מִן עַצְמוּת מוֹשֶׁלֶת.

אֲנִי; דַּלָּה. שׁוֹמַעַת בְּקוֹלוֹ

תְּחִינָּה.

חָלוּל הָאוֹר זָעוּם וְחַם

תָּלוּל הַקּוֹל חָצוּב וְרָם

בָּהוּל הַתֹּהוּ וְלֹא נִשְׁמַט

בֻּתַּר הַלֵּב וְלֹא הֻשְׁחַת

צָלוּל מְאוֹד אֲוִיר הָרִים

מָצוּי עַד תֹּם בַּחֲדָרִים

כְּמוּסַת הָאוֹר. שְׁכוּנַת לָבָן.

עוֹלָה לְרֶגֶל הָרַחֲמִים.

בְּלוּעַת יְסוֹד אַבְנֵי פָּנִים

תּוֹוָה סֻלָּם בַּנִּגּוּנִים

בְּלוּלָה בְּחוֹל עָפָר וְסֵפֶר

צְרוּבַת רוּחוֹת נִשְׁמַת הַסֵּתֶר

כְּלִילַת הַיֹּפִי וְהַטַּל

נִפְלֵאת בְּסוֹד וּבַגַּלְגַּל

כְּמוּסַת הָאוֹר. שְׁכוּנַת לָבָן.  

עוֹלָה לְרֶגֶל הָרַחֲמִים.

----

אותי לפחות, זה מציף באהבה

צוּף אָסִיף נִמְשָׁךְ מִכּוֹחַ הַכְּבִידָה אֶל מֶרְכַּז חִיּוּנִיּוּתִי וְהוּא; אָחוּד-רוֹתֵחַ בִּתְכֵלֶת וְשָׁנִי, מְחַלְחֵל וּמְפַכֶּה בַּחֲרִיצֵי הָעוֹר וּבְאַדְמַת גּוּפִי. מַשַּׁב סְתָו, עַרְפִּל עַב, רִקּוּד סְתָם, מִכְתָּב תָּם. אַתָּה אָהוּב מֵאֵי פַּעַם וּבְכָל מְאוֹדִי.

צוּף אָסִיף נִמְתָּח מִכָּל צְדָדַי וְנֶעֱקָד בֵּין טוֹטָפוֹת עָנָן; פָּשׁוּט מִזְּמַן, מַטְלִיא שָׁמַיִם. בְּעֶשְׂרִים יְרָחִים וּשְׁנֵי הֲלִיכוֹת אַרְבָּעָה שְׁבִילִים וְשֶׁבַע שִׂיחוֹת, הַגּוּף נוֹשֵׁק לַפֶּרֶא הַלָּבָן וְאָז שׁוֹכֵחַ. הָאוֹהֵב הַנֶּאֱהָב וְהַסּוֹלֵחַ.

צוּף אָסִיף נִמְסַךְ-שׁוֹבָב וְשָׁב אֶל הָאָרֶץ הַיּוֹם. דֹּק הַצְּחוֹק נִדְמַע בְּצַהֲלוֹת-תְּקִיעַת הַשּׁוּב; אָנָּא שׁוּב. אָן אָשׁוּב. אָנָּא שׁוּב. שְׁמַע יְחִידִי שְׁמַע יְדִידִי וְיָדַעְתָּ, וְשִׁנַּנְתָּ בִּי וְכָתַבְתָּ עַל לִבִּי נְתִיבוֹת עֹרָקִים הַבַּיְתָה.

צוּף אָסִיף נוֹשֵׁק שְׂפָתָיו לְטַל הַפִּקָּחוֹן. תַּלְתַּלָּיו שָׁחֹר, עֵינָיו אוֹרְבוֹת לְאַיָּלוֹת הַתֹּהוּ; בְּשֹׁךְ מַעַיְנוֹת צְלִיל הַתְּכֵלֶת הנִּבְרָא בָּם, בְּרֶטֶט אֲדָמוֹת נוֹבַעַת נִשְׁמַת-תָּם, ובְּצוּף הַלֵּב בְּתֹם אָסִיף, פִּתְאוֹם נֻגְשַׁם.

כיף לקרוא אותך

בֵּית הַיְּתוֹמִים זוֹעֵק וּמִתְפָּרֵעַ

מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל לְאֵם, אַחֵר לֵאלֹהִים

הַיְּלָדות, הָעֲרוּגוֹת, גִּנּוֹת הַיֶּרֶק וְהַבֶּלַע.

אַהֲבַת אָחוֹת תַּמָּה, עֶרְגַּת הָעוֹלָלִים.

בֵּית הַיְּתוֹמִים צוֹרֵם וּמִתְפַּגֵּעַ

רְדִיפַת הַקּוֹל וְהַמַּרְאֶה, פְּקִיעַת אוֹרוֹת הַתּוֹף

הָיָה הַגֶּשֶׁם מְחַרְחֵר רִפּוּי אַךְ אֵלּוּ שֶׁנּוֹתְרוּ

הָיוּ סְפוּנִים עַד כְּלוֹת בָּעֲוִיתוֹת הַשְּׁכוֹל.

בֵּית הַיְּתוֹמִים נֶאֱסַף וּמִתְאַנֵּחַ,

תַּפּוּדִים וַאֲפַרְסֵק וּמַשְׁקָאוֹת שֶׁל תֹּהוּ

לִמְגִנַּת נְבוֹ הָיוּ קָטִים הַמִּתְחַזִּין

נְבוּאִים אֻלְּצוּ לִרְאוֹת אֶת דְּוַי הָאוֹר .

בֵּית הַיְּתוֹמִים נִבְהַל וּמִתְכַּנֵּס.

נוֹשֵׂא בְּאֵבֶל עַל דִּגְלוֹ אֶת שְׁחִיתוּיוֹת הַיֵּשׁ

שַׁבָּת הָיְתָה מֵהֶם אַף פַּעַם לֹא לִקְרַאת

נְגוֹהוֹת הָעֲנָנִים הָיוּ בּוֹכִים עַד פָּרַת.

בֵּית הַיְּתוֹמִים צוֹחֵק וּמִתְגַּלֵּעַ

אוּד שֶׁלֹּא הָיָה נִצַּל מֵאַשְׁפַּתּוֹת אֱנוֹשׁ .

הָיוּ הַיְּתוֹמִים לוֹמְדִים לְבַד לִבְלֹעַ

אֶת טְרוּפַת הָאֵל אֲשֶׁר הִקְדִּים לִבְרֹא.

---

* ריספרידון (באנגלית: Risperidone; שם מסחרי: ריספרדל או ריספונד) היא תרופה מסוג תרופות אנטי-פסיכוטיות לא טיפוסיות המשמשת לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה או הפרעות מצב רוח. התרופה מחייבת מרשם רופא. 

מהיכן בבקשה הקטע החשוף, מתבייש וכוסף הזה?

ז ה    שיר!

כבודו, השאלה נשאלה ונענתה! הוא סתם מציק לַעֵד!

מהיכן? - צעירים מעל עשרים

בס"ד

לא. לא שמתי לב שזה ישן. ובכלל, מה זה משנה?

פשוט רציתי לדעת מהיכן הקטע הזה, כי הוא יפה מאוד בעיני; האם את/אתה כתבתם אותו?

תודה.

אבל הכל הפוך ממה שאתה מתאר.

יש לך יכולות כתיבה, אבל המציאות הפוכה מהתיאור

אבל נראה שאתה לא מכיר את המציאות.

עכ"פ, אם אתה חושב שאתה מכיר ושאני טועה, בוא לפרטי ותחכים אותי

אבל שים לב שכל המקרים שאתה מתאר הם מיעוט שבמיעוט.

אחד משקר מתוך כמה?

זה שיש מנהגים שונים מעיד על שרבים עם אתגרים והסטוריה שונה ניסו לשמור את התורה עדיין, אין בכך רע.

במקום לשים דגש על מלאכה שאולי מישהו טועה בה (יתכן שיש מחלוקת ואתה פשוט לא מכיר בדעה האחרת), שים לב שאת הרוב הם מקיימים.

ביחס לשמאל, מי שאתה מתאר כשמאל כאן זה אחוז קטן.

החטופים לא מהווים מנוף כה גדול בפועל כי צה''ל אכן עובד,

לחשמונאים היו קרבות במשך 25 שנה שהתחילו בטבח ואנחנו חוגגים כעת, כי זה שמשהו היה מאוד מאתגר בדרך לא אומר שלא מצליחים, גם כאן.

אחד משקר מתוך שלושה. אולי אפילו שניים.

יש בכך רע. זה שאתה לא רואה אותו לא אומר שהוא לא קיים. תקרא את המשך השורה בשיר ותבין למה אני מתכוון.

לא אחי, אין אף אחד שחושב שמותר לקטוף בשבת. כתבתי על תופעה קיימת, שנראה שאתה לא מודע לה. אז תהיה מודע. אנשים שלא אכפת להם לקטוף בשבת, או לחלל שבת בדרך אחרת, אבל לגעת בסמארטפון לא יגעו. שזה מטומטם לחלוטין, ועדיף כבר שישחקו כל השבת בסמארטפון משיעשו את שאר המלאכות.

ולא אחי, את הרוב הם לא מקיימים. פשוט תקרא על מה אני כותב, ולא יהיה לך יציאות מוזרות כאלו.

את מי אני מתאר כשמאל? את מי שאיבדו את הצפון? זה לא אחוז קטן, זה כולם.

החטופים לא מהווים מנוף? מה אתה מבלבל במוח?! לכל דבר הם מהווים מנוף, בדיוק כמו שכתבתי!! לפוליטיקאים, לחמאס, לאנרכיסטים- לכולם! צה"ל עובד? אולי עליך הוא עובד.

החשמונאים רצו לנצח, לא העבירו סיוע הומאניטרי לאויב, לא שלחו חיילים למות סתם, ולא ניסו כל הזמן לעצור את המלחמה.

נוגע.

אני אוהבת לקרוא אותך.

אתה טיפוס של אמת. אתה מחפש אמת.

יש בך אש כזו. אש של קודש.

שמור עליה.

שתמיד תבער.

שתמיד יכאב לך. שתמיד ירגש אותך.

ושיהיה טוב לעם ישראל אמן

🤭

היי..

כנראה שהוא הבין שזה בקטע טוב

מקווה

כן... היה נראה כך

רציתי לוודא...

שלא נעלבת או משהו

ובאמת הבנת

נדמה לי שזה השיר הראשון שלך שקראתי הוד. 

הרגיש לי אווירה מובהקת של ראפ, למרות שכשזמזמתי לעצמי לא בטוח שהצלחתי למצוא בדיוק את המשקלים.

השם של השיר הוא "סוסי", והוא פותח בשורה "לבן סוסי" (שקראתי בהתחלה - לבן כמו הצבע).

אני מרגיש שיש בשיר כמה אלמנטים שמשתלבים בצורה שאני לא מספיק מבין אבל היא פועלת עלי חזק. יש את האלמנט של בן סוסי (שכמובן מרפרר לשיר הילדים רוץ בן סוסי רוץ ודהר רוצה טוסה יום וליל וכו'), יש את האלמנט של סט הכוסות לחתונה שנשברות אחת אחת, ובין שני האלמנטים האלו נרקם סיפור חיים.

מה שיפה במיוחד בראפ זו יכולת לספר בלדה די ארוכה, אבל כל שורה ממש מגלמת תמונה שרואים בבהירות בעין הדמיון. "ואבא רוכן על הדף הלבן" - אני לא בטוח שאני יודע מה זה, כלומר האם הדף הלבן זה גמרא (כי דף לבן מעורר יותר ציור של דף חלק, התחלה חדשה, אבל "אבא רוכן" מצייר ציור מעט כבד יותר, של אבא מבוגר בבית שהתרוקן מילדים. 

האמא מול הייאוש והבדידות של האבא היא מן עדה שקטה. המחשבות שרצות לה בראש, הכאבים והשמחות והרעננות של הנישואין הטריים והכל עומד לנגד עיניה. יש מלא שורות יפהפהיות שעולות מהזכרונות שלה: "ימים עטופי הוד של קדושה + זוכרת גם יין עם איש ואשה" - תיאור מיוחד ומאוד ויזואלי: מרק רגל קרושה זה לא הזיכרון הכי נעים או נוח כי המאכל לא מדהים, אבל הוא נותן וייבים מאוד יהודיים עתיקים של היהדות התמימה של פעם. לעומת זאת יין עם איש ואישה נותן לי ציור הרבה יותר קלאסי, נקי (לעומת הגסות של הרגל הקרושה והמגעילה). השילוב ביניהם נותן עומק מאוד נעים.

"זוכרת גשם זוכרת צחוק" - כאן ממש הרגשתי את הראפ _בעיקר לאור השבירה בשורה הבאה) אבל מה שחזק ונתן את האלמנט של הראפ זה הויזואליות. זו לחלוטין בלאדה במובן שזה סיפור שמוגש ככפית לפה, ובמשפט "זוכרת גשם זוכרת צחוק" אסוף כל כך הרבה צבע. מתלבט האם גשם וצחוק הם הפכים שיוצרים סתירה (כלומר - גשם = ימים עצובים וסגריריים / צחוק = ימי אביב משגשגים) או שהם יוצרים השלמה של תמונה אמנם אפורה בגלל הגשם אבל אינטימית בגלל הצחוק?

יש מרחב שלם בשיר שבו הילד בורח מהבית. התלבטתי האם "בן סוסי" זה הבן שנכנס לחיים בסערה (שבירה ראשונה) ושבר את הכוס מהסט, וחוץ מזה גם ברח מהבית ושבר להורים את הלב... 

אבל כאן פתאום קורית תפנית מבלבלת - הסיפור לא מסופר לא מעיניה של האמא ולא מעיניו של מספר-יודע-כל, אלא ממבטה של האחות (?!) שנמצאת שם ושומרת על אמא ואבא? היא כל כך שקטה לאורך כל השיר ובלתי מורגשת. היא לעולם לא היתה שוברת כוס, וממש נותנת הרגשה של "נחבאת אל הכלים".

בשורות הראשונות קיבלתי את ההרגשה שאיכשהו "בן סוסי" זה האבא, והאופן שבו הוא רוכן על הדף הלבן מבטא את זה ש"נגמר לו הסוס". אבל בסיום אני מרגיש שאולי איכשהו הכיוון הוא שהסוס זה הנעורים, הבעיטה, שבירת הכוסות... הנכדים, וממילא גם האחות שנטמעה בתוך השתיקה האפלה של הבית יכולה רק להצטרף לגעגוע של הבית הכואב והשקט של הוריה ולשיר גם כמו ששרים לילדים סתם, אבל גם במלוא מובן המשמעות - רוץ בן סוסי רוץ ודהר.

איכשהו הצבעים מתערבבים ונותנים תחושה מיוחדת. השורות האחרונות נותנות ניגוד: מצד אחד "אשיר איתם בגרון ניחר" שמבטא כוח, הזדהות, רצון, אבל גם סיום שמרגיש מעט קודר ועצוב, "רוץ בן סוסי, רוץ ודהר" שלא מרגיש ששייך שם סימן קריאה או תרועת ניצחון. אולי כל זה מתערבב לי עם התחושה שהדברים נגמרים (הכוסות נשברות) ומתייתרים (לבן קנו גם סט אחר לחתונה), ועם הגשם והצחוק והרגל הקרושה והצורך בנחמה... מדמיין שאם זה באמת ראפ אז הליווי יהיה כמו בשיר מוקינגבירד של אמינם, פסנתר עצוב וקצב רגוע, צבעים כחולים-אפורים.

איכשהו השיר נוגע, אפילו שלא מספיק הבנתי אותו.

אין עליך בעולם הוד!

דור

ממש תודה וכן גם אני דמייתי את זה קצת כראפ התחלתי ממבט של תמונה ועברתי למבט של הכוס האחרונה בסט לכן גם הסט שקנו לבן בחתונה זה השלמה ונחמה ובכל זאת אבא ואמא לבד אז הכוס כידידיה ותיקה מנחמת אותם ואולי בסוף פספסתי לרשום שהיא שרה איתם שבאים הנכדים ואז יש חזרה לנעורים אגב הרגל קרושה הוא סתם הגיע בקטע של פעם (אנוכי אשכנזי..

הרגשתי איתך מאוד

זה שונה כזה .

התחברתי למה שכתב אני הנני כאינני בקשר לעתיקות. יש בזה משהו של עתיק, עבר כזה.

מעניין.

יש משהו בשיר הזה; יש זכרונות, יש נאמנות, יש גם צורך לשחרר, להשתחרר (ככה לפחות הבנתי)

ויש שיר, שבו בו הנסתר והנגלה הולכים יד ביד.

אוהבת את "רוץ בן סוסי", הפראי, העולץ, החופשי

לא הבנתי "לשיר בקול ניחר".לא בטוחה שזה חלק אורגני,

משתלב בשיר או משהו לא שייך כל כך, רק לצורך המשפט או חרוז או מ שהו מעין זה.

מעריך את התגובות

קודם כל אני שמח כי כבר הרבה זמן לא כתבתי, וגם אם כן אז לא ממש ככה, לכתוב סיפור עם אווירה ועם תיאורים ויחסית אפיון דמויות. לא כל כך ידעתי לאן אני מכוון בסיפור אבל מאוד ידעתי איזו אווירה אני רוצה להבליט ולהרגשתי די הצליח לי. לקראת הסוף אפילו התרגשתי תוך כדי הכתיבה.

קראתי לגיבור "טל אברהם". קראתי לו טל, כי טל מתקשר לתחיית המתים: "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל (ישעיהו כ"ו י"ט). אברהם - לא יודע, חשבתי שאולי הוא יבטא גם קונפליקט רעיוני מסוים, כלומר חוסר ההצלחה שלו בדת תהיה קשורה להיותו אוניברסלי (אב המון גויים). אבל זה כמעט ולא קשור לדמות. חשבתי אולי תוך כדי הכתיבה להחליף לשם אחר שקשור לנושא המרכזי של תחיית מתים ולא הצלחתי אז השארתי ככה. אהבתי את זה שלאורך כל הסיפור למעט כשאביגיל בת עמי מדברת אליו הוא מוזכר בשמו המלא.

אביגיל בת עמי - חיפשתי שם דוסי, אבל אני שמח כי אביגיל נותן תחושה של חוסן, וגם יש בזה את המילה "גיל". בת עמי (שאין לי מושג אם יש כזה שם שני / שם משפחה) נותן לי את המימד של הלאומיות, כלומר תוספת כוח ושייכות לעומת הזרות והבדידות של טל אברהם.

את טל אברהם ציירתי בקווים קשים. השיער שלו קצוץ כמו חיילים במצור, השיניים שלו חזקות, החולצה שלו גזורה ודהויה. הרבה תחושה של קמטים וגם של שיער גברי (בין הגבות ועל הגרון). השתדלתי להימנע מהרצון לצייר אותו כגבר מושלם ונטול חסרונות, ואמנם לתאר אותו כאדם חסון אבל כן קצת קשה. את אביגיל בת עמי נמנעתי מלצייר בפרוטרוט (אולי מטעמי צניעות?) אבל כן הודגשה החצאית הארוכה שלה, השיער האסוף בהידוק, הפנים העגולות שלה (שבעיניי בבירור מסמל תום ילדות) והעיניים הכחולות. רציתי שאביגיל תגלם קונפליקט מאוד מפורסם של אנשים טובים ורחומים ואמיתיים עם לב חם שההתמודדות שלהם מול דיכאון של אחרים קשה להם במיוחד, כי הם מרגישים שידם על התחתונה מול הקהות של האדם האבוד.

מבחינת אווירה - יש הרבה אלמנטים. השתדלתי להימנע מסימבוליזם במובן הקלישאתי שלו ויותר לרצף את הסיפור באלמנטים שייתנו גוונים. כלומר אני לא בדיוק יודע מה מסמל הגבעול והתלישה שלו, ולא חושב שזה משל לכך שטל אברהם גודע כל הזדמנות לצמיחה. אבל יחד עם זאת הטקסט כן הלך קצת למקום הזה. הסיגרייה גם קשורה לזה איכשהו. היא מסמלת איזו זרות עמוקה יותר של טל אברהם, מין ניסיון להשחית אפילו בלי שמחה. אני חושב שמורגשת מול הסיגרייה האמביוולנטיות שמעידה שעוד יש עם מי לעבוד.

הדשא מעניין - לכאורה הייתי מצפה שאביגיל תעמוד איפה שיש צמיחה ולבלוב וטל אברהם ישב איפה שהכל נובל. אז כן, הוא נשען על הביוב (שדווקא לרגע לא התייחסתי אל הביוב כסימבול, סתם עזר לי לדמיין ככה את התפאורה), אבל מעבר לריאליזם שבדשא הזה שבחלקים מסויימים הוא צהוב ומת ובחלקים אחרים הוא צומח פרא, אני הרגשתי גם שיש שם משהו אבוד, גם ברובד הפשוט שאדם אבוד הולך לשבת שעות בדשא וגם ברובד עמוק יותר, שהכל שם יוצא משליטה, והדשא מודגש כל הזמן בכך שהוא עוקץ ודוקר ובכך שהוא נתלש ונחתך.

האלמנטים של עץ התאנה היו לי חזקים. קודם כל - הכל ריאליסטי, כלומר גם בלי מימד של אווירה נראה לי שיחסית דייקתי לתאר את הרחש שבעץ תאנה רגיל. אבל אני חושב שהוא נתן איזה אלמנט של פרא. האלמנטים היו: 1) הצרעה המזרחית (דבור). 2) הדרורים. 3) העלים המנופפים. 4) התאנים. לא מספיק יודע מה כל אחד מהם סימל.

השריקה של טל אברהם הכי הכאיבה לי. לכל אורך הכתיבה היא הרגישה לי מרוטשת, אבודה, לא קשורה. לא הורגש אפילו שהיא מלודית...

-

כתבתי בגישוש, לא ממש ידעתי לאן זה ילך וגם הרבה דברים לא לגמרי ברורים לי. אבל הכאב במפגש ביניהם, והמבוכה וחוסר האונים נגעו לליבי ואני שמח על זה.

אם מישהו פגש משהו בסיפור ורוצה לשתף אשמח לשמוע. תודה!

דווקא השם הפריע לי; מספיק לענ"ד לכתוב: הוא.

לא הייתי מרבה בתיאור שלו, "השיניים חזקות..." "הפלומה.....) - משום מה זה לא מרגיש לי להזדהות עם הדמות,

זה..זה...תיאורי מדי, מוחצן מדי. אפשר לתאר הלך רוח או מצב נפשי בלי תיאורים חיצוניים, שלענ"ד מסיתים

מהנושא ; מן זרות וחיצוניות, שמפריעה למה שהכותב רוצה להביע (הדיכאון, חוסר החשק לחיות, הבלבול..)

הייתי ממעיטה בתיאור הטבע למעלה. נכון שהניגוד בין הטבע החי ותוסס לאיש הזה, אמורה להדגיש

את חוסר החיות והעניין, אבל זה לא ממש משכנע, זה לא ממש אמיתי  - לשתף את הלב   ש ל נ ו

הנשמה ש ל נ ו, פשוטה ודלת מילים ככל שיהיו, להיות אמיתי, אותנטי....

הקטע הדיבורי יותר טוב. יותר אמיתי. הדו שיח (המתעניין שלה)  מרגיש נכון ואמיתי;  הדאגה

האכפתיות, הנסיון הנואש לעזור...

אבל מה שהכותב רצה להעביר (לפי הבנתי), נבלע; יותר מדי תיאור חיצוני, יותר מדי תיאור טבע.

מה בדבר להתחיל מייד בדו שיח (בעצם יותר מונולוג, מצידה)? וקצת תיאור טבע. מספיק דו

השיח (אפשר להעשיר ולחזק אותו  - לא יודעת בדיוק איך)?

ככלל - דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

להיות אמיתים. לדלות מעצמנו.. לא לחפש ולהכניס מטאפורות ידועות , תיאורים

"יפים", מילים "יפות". לא. להיות אמיתי. מתוך עצמנו. אפילו אם המילים אינן מפוארות. להיות עצמנו.-

לכתוב אמיתי. מהלב.    זו  דרישה בסיסית והכי חשובה שכולנו צריכים להתחשב בה. 

אני חוששת שאני מעצבנת בביקורות שלי. אבל מעבר לזה שלהיות ביקורתי

כלפי בני אדם זו מידה וחולשה נוראים, הרי ככל שנוגע לחומר, לספרות, לאמנות וכו'....

אני סבורה שזה טוב.  (למרות שלפעמים זה גם משאיר אותנו עם לא הרבה ספרים

לקרוא, מוסיקה להאזין, סרטים לראות....

הרבה יותר מבוגרת מכם, אז יש לי מעט יותר נסיון. אני חושבת.

סליחה אם פוגעת, סליחה אם פגעתי. אם תגידו לי לשתוק, אשתוק.

המשיכו לכתוב. אבל היו אתם. לא מישהו אחר. השתמשו במילים

מהלב שלכם, מהאישיות שלכם, ממי שאתם.

שבת שלום!

אם רוצים שאפסיק, אם זה לא מועיל, אנא, ידעו אותי. באמת.

הביקורת שלך לגיטימית ובסדר גמור. לכל אחד מותר לכתוב מה שהוא רוצה... תרגישי בנוח

אני חושב שהחיסרון בביקורת שלך הוא שלא הבעת בה את טעמך האישי אלא ניסית לעודד אותי לחשוב כמוך. אני מאוד אוהב את הקטע הזה, ובעיני החלק הראשון עדיף לא פחות על החלק השני.

בחלק הראשון רציתי לצייר ולהעמיק בפרטים. אם זה היה ציור - היו בו את כל הפרטים המתוארים כאן.

אם הייתי בוחר לכתוב רק דיאלוג הייתי מרוויח מימד אסתטי מסוים, של דיאלוג. אבל מפסיד מימד אסתטי אחר, של הדהוד בין החיצוני והפנימי. תיאורי הטבע לא נועדו לתאר רק פסטורליה, אלא גם דיסוננסים. הדשא תחתיו שופע ופרוע, ותחת אביגיל בת-עמי דליל וכמוש. הוא נשען על ביוב. נושכת אותו נמלה והוא לא מרגיש. הוא אמנם מוזנח וגזור חולצה, אבל גזוז שיער. הוא אמנם נראה יפה, אבל התווים שלו גסים. זה נותן אופי מסוים לאישיות שלו. רציתי שהוא יעורר הזדהות אבל לא ירגיש כמו גיבור דכאוני "מושלם", כי זו רומנטיקה ששנואה עלי.

(אני זוכר משהו נפלא שאהבתי כשקראתי את "שדים" של דוסטויבסקי, שבמכתב שמשאיר הגיבור סטברוגין לפני מותו הוא כותב בשפה שמרגישה לקורא הממוצע כמעט עילגת או לכל הפחות מאוד משונה. זה מוסיף מימד עומק גאוני לאישיות הכריזמטית שלו...)

בקיצור ולענין - יש לי המון קטעים בסגנונות שונים. אני חושב שיש כאן איכויות טובות שהן לא רק מיותרות. ואני חושב שהדיאלוג היה חלול יותר בלי ההקדמה הציורית.

בכללי אני רוצה להציע בחזרה ;) שאפילו שאת אכן מבוגרת ובעלת נסיון, לא טוב לאף אחד בחיים להיות בעמדת פדגוג. פדגוגיה היא מקצוע מסובך. עדיף ליהנות להתפעל ולחוות.

מעריך מאוד את הרצון שלך להביע הסתייגות מהתדר שבו כתבתי. זה לא מצער אותי

ובכלל, יצאה כאן שיחה נעימה

שבת שלום

זו לא פדגוגיה. זו ביקורת.  

זה לא טעמי האישי

זו ביקורת אובייקטיבית; כן. יש כזה דבר.

יש ספרים טובים, איכותיים שמקובל על כל קורא רציני שהם טובים. ויש ספרים שלא.

כי אחרת, אם זה רק טעם אישי, אז אנא אנו באים? אין טוב ואין רע. הכל רק טעם אישי.

אבל, אחרי שכתבתי, חשבתי שכולנו, לא אוהבים ביקורת ולא רוצים לקבל ביקורת. זה מכאיב.

סליחה!

אבל אין כזה דבר ביקורת אובייקטיבית, וזו לחלוטין פדגוגיה, במובן המקורי של המילה

את אומרת "יש ספרים טובים, איכותיים וכו' ", אבל בהודעה הקודמת שלך ניסית לחנך לכתיבה של "דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב". ברוב הספרים שקראתי יש השקעה בתיאור הטבע והנוף במטרה לייצר תחושה ריאליסטית, וגם להשפיע על העלילה בעזרת האלמנטים הצדדיים. כמעט כל סופר "המקובל על כל קורא רציני" שעולה לי כרגע משתמש בזה.

האם בעינייך הפרזתי? יכול להיות, ואשמח לשמוע אם כן. האם חלק מהאלמנטים התישו אותך? יכול להיות שכן וזה בסדר אם כן. האם בעינייך דברים מסוימים בקטע לא עבדו? טוב לי לשמוע שבעינייך כן. האם היו דברים שהערכת? מה טוב ומה נעים...

אבל ביקורת אובייקטיבית יכולה לגעת רק בדברים אובייקטיביים, כמו שגיאות טכניות וכו'. בכל הנוגע לאמנות יש אלף ואחת דרכים בדרך להבעת הרעיונות...

פדגוגיה מגיעה מעמדה שסבורה שהיא יודעת מה האמת ומטיפה לאחרים להגיע אליה. זו עמדה לא בריאה לענ"ד

אין קשר בין הויכוח הזה ובין הרמיזה לפוסטמודרניזם שרמזת אליה.

שבוע טוב

"לך טל ילדותך" ע"ש

בהמשך לכך שמילותיי אינן כרים וכסתות דעתי האובייקטיבית היא שבעיקר בחלק הראשון של החיבור יש המון תארים מה שמאוד מסרבל את הקריאה, יש לזה אווירה שירית אבל לא יודע אם זה רק אני והפרעות הקשב שלי אבל זה דווקא מקשה לבנות תמונה כי אני מתרכז בכל פרט ופרט בנפרד (לאור הדגשת כל פרט) במקום לבנות לאט־לאט תמונה כללית ולהשלים את הפרטים בדמיון

זה לא בא לגרוע מכך שמאוד אהבתי את הקונספט ואת הסצנה עצמה, גם הסימבוליקה מאוד מעניינת ואהבתי את זה שאפשר לקחת כל פרט ולנתח אותו בנפרד, הרבה מאוד רמזים וסמלים נסתרים, עמוק מאוד

צר לי שאין ביכולתי להגיב יותר כרגע פשוט המוח שלי בבחי' מקושקשת בגלל החום

מביך מצידי להגיב לאנשים שמבינים בספרות ככ אבל אם אפשר...

זה מיוחד ואהבתי מאד! 

(למה משעמם? הייתי שמחה לקרוא את ההמשך...)
טל אברהם משדר אדישות שהיא מעטה הגנה שמחפה על כאב עצום, ויחד עם זה מרגישים את טוב הלב שלו.
יש גם את המתח בין החוזקה החיצונית שלו לחולשה הפנימית. 
ועדיין הוא לא לגמרי חלש, בעצם זה שהוא יודע להגיד שהוא חלש, וגם בעצם זה שהוא מפנים את הקושי אליו אך לא אל אחרים (הוא מבטא את התסכול שלו רק עם עצמו, אבל לא מתעצבן על אביגיל לדוגמא). מה שהופך אותו לגיבור ראוי לסיפור (בעיניי).
הדמות של אביגיל בת עמי בילבלה אותי קצת, כי מצד אחד היא משדרת ילדותיות ומצד שני בגרות. מצד אחד היא במצוקה והיא מפחדת מהמצב שלו ולוקחת את זה ללב, ומצד שני היא לא קרובה ללהבין אותו או להקשיב לו ברוגע, בלי לדחוק בו (מרוב פחד?)
חוץ מזה באופן אישי אני יכולה להזדהות... כשהייתי בדיכאון אחות שלי כל כך לא הבינה אותי. לא שפטתי אותה כי הבנתי שהיא לא הגיעה למצב הזה של לראות ככה את המציאות, היא עוד רואה אותה בצורה "לכתחילאית". כמו שהצגת את אביגיל בת עמי שלמרות התמימות הפשוטה שלה והרצון הטוב לא יודעת להתמודד עם מצב כזה.

גם הקטע שהיא אומרת "ה' אוהב אותך"- והוא דווקא נאטם, קטע חזק.
התחברתי לכתיבה ולתיאור המציאותי. תיאור הפרטים הקטנים גם מכניס לאוירת הסיפור, אבל גם מאד מקרקע ולכאורה יכול להיראות שטחי ושגרתי, אבל בעצם הוא חושף את העומק שמאחורי הדברים הרגילים ואת המשמעות הנסתרת שלהם... ממש כאילו אתה נמצא שם וחש את הרבדים השונים. בקיצור- הכי פשוט הוא גם הכי עמוק.

והסיום מאד יפה... בעיניי השבירה של הגבעול מביעה טוב את ההרגשה של התסכול.
 

לא צריך להבין כלום בספרות, צריך רק לבוא עם הלב ולשקף מה פגשתי בקריאה... שיקוף חשוב בהרבה מפרשנות, זה שדה של מפגש

למה משעמם? - כי אני צריך חופש לא בא לי שמישהו יעיר לי שמשהו בסיפור נעשה בצורה מרוחה או שהעלילה לא מספיק כתובה טוב. אז זה נועד להנמיך ציפיות ולהרחיק תגובות שאין לי בהן חפץ.

ההתיחסות שלך לדמות של אביגיל בת עמי חזקה בעיני, אני ממש מסכים שהיא מגלמת שילוב מוזר של ילדותיות ובגרות. היא מגיעה אליו מעמדה של סמכות ("אמא שלך היתה צריכה להזעיק אותי") ומדברת כמעט ורק בתדר של התגברות על מכשולים, אבל למעשה כל השיח החזק והאסוף הזה לא באמת יודע להתמודד עם תהומות. הדיסוננס במפגש ביניהם צורם לה כל כך, וההרגשה שהדברים שמחיים אותה ונותנים לה כוח להתגבר לא מדגדגים את התהומות של טל אברהם גורמת לה לבעתה. 

אבל לא רק בזווית צינית, אני דווקא מכבד אותה מאוד. איזה כאב תופת זה שיש כל כך הרבה רצון לעזור לאדם אבוד וכל כך קשה להצליח להיפגש, כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה... גם מתקופות קשות שלי כשאחרים ניסו לתמוך בי, וגם אני עם חברים שלי שעוברים דברים נוראיים ולפעמים צונחים עד לתחתיות ארץ... אפשר לבכות שם בסצנה שבה אביגיל בת עמי בורחת עם רצון טוב ופחד.

איזה יופי שהדגשת את החלק של ההיאטמות מול "ה' אוהב אותך"! יש שם פער מטורף בין סגנונות, ובעיקר, מכיוון שבין אם זה אמיתי ובין אם זה רק דמיון, המציאות שבה אפשר לחוות אהבת ה', זרועו תחת לראשי וימינו תחבקני, כגמול עלי אמו - זו בקשת לב כל כך עמוקה, עדינה, יקרה, ובהתאם - מפחידה, נוראית, כי אם היא לא אמיתית ואם זה רק דמיון אז באמת העולם הזה דפוק ו beyond saving...

גמר חתימה טובה! תודה רבה על הקריאה ועל התגובה

יפה תודה רבה!!

חחח...👍

"כל הרצון הטוב הזה מתנפץ על השמשה..."- איזה דימוי גאוני...😃

ישר כוח על הירידה לעמקם של דברים. 

גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה

נוגע..

כתיבה יפה ומעניינת 

אהבתי!

פשוט וואו יפה ברמות, וכל כך מלא תקווה ומשמעות 

@משה , @ארץ השוקולד 

מאוד.

אני בעצמי לא מצליח להפסיק להנות ממנו...

הסוף עם מתיקות עדינה כזו.

נחמד. זורם. נחמד מאד.

אמיתי!

בס"ד

זה קטע אמיתי. כן.

רק טוב..

נדמה לי שאנחנו בקבוצה בווצאפ וטרם החלפנו מילה?
בכל מקרה, תודה על הטקסט. קראתי קריאה אחת והוצפתי רגשות מעורבים לגבי סגנון הכתיבה שלך. מצד אחד - נדירים האנשים שאני מכיר בחיי שיודעים לכתוב "ככה". וכשאני אומר "ככה" אני לא מתכוון כמעט בכלל לאף מימד שניתן לכמת אלא למין איכות כזו, ולאו דווקא איכות יותר איכותית מאחרת אלא יותר כמו מין סגנון או נקודת מבט או צבע מסוים שנדירים האנשים שכותבים בו. ואני הרגשתי שכתבת אותו ממש כאילו הוא נבע ממך. ובגלל שלהרגשתי אני גם familiar עם הצבע הזה בעצמי - הרגשתי פליאה והתלהבות שאדם כמוך קיים ויודע לכתוב ככה! מצד שני, משהו בכתיבה הזרוקה והפטליסטית שמגיעה לרומנטיקה מוכת-גורל גרם לי לריחוק מסוים (אולי דווקא בגלל שאני חוטא בעצמי שוב ושוב בדיוק בסגנון הזה). 

[הרחבה שלא בטוח שתעניין אותך - כשהפילוסוף ניטשה - שהיה כרוך במלחין הרומנטיקן (האנטישמי) ריכארד וואגנר בראשית דרכו הפילוסופית - הבין שבין הניהיליזם שלו עצמו ובין הניהיליזם של וואגנר יש הפרש, הוא כינה את הניהיליזם של וואגנר "דיקאדנס (שקיעה וניוול)" ואת שלו: "שלילת ערכים ישנים למען יצירת ערכים חדשים". לא שמעתי את היצירות של ואגנר בעצמי אבל בספר "בית בודנברוק" של תומאס מאן הן מוזכרות בתור תופעה מזעזעת ומטלטלת במוזיקה הגרמנית, קצה השיאים של הזרם הרומנטי, שהוליד סערות נפש אומללות ואובדן צורה. "אנחנו" כלומר אני ואתה ושאר האנשים שהזרימה הטבעית של החיים לא עובדת להם כמו אצל כולם, צריכים להיאבק בתוך המרחב הזה ולא ליפול לשקיעה והניוול... (או שלא). ]

בכל מקרה, נראה לי שיש הרבה מה לפגוש אם אעמיק, ולכן אקרא מעט יותר בעיון.

שתי השורות הראשונות נפלאות!

מצד אחד יש תחושה של "מבוע", המילים "נפתחות" (שאגב - מילים נפתחות ולא שפתיים נפתחות זה מיוחד!) ומדברות מעצמן, אבל מצד שני הן מספרות על סתמיות ואולי גם בפועל לא מספרות כלום. מעניין ההאם זו ההקדמה של המילים שנפתחות, כלומר הנאום שלהן הוא נאום התנצלות שכל כך מבקש לדבר ויחד עם זאת מוכרח להודיע שאין לו על מה! בכל מקרה בשורה השנייה יש יבשושיות כל כך קשה ונוראית, מאוד מזכירה את הסגנון השחור של גבריאל בלחסן אם אתה מכיר (ואם לא - אז תכיר). ממש הרגיש לי שהשמטת הפסיק מוסיפה שכבה שלמה של מרירות (לא של בצל).

אני רק אני - בצל עם שכבות אינסופיות... יש כאן אמירה חזקה - אדם שנמצא במסלול חשוך וריק לא מתכחש לעומק שבו. אבל בהיעדר אוריינטציה גם השכבות העמוקות מתנוולות ומאבדות את ההוד שלהן, ולכן הבצל הזה מודע לגדולה שבו מצד אחד (כמו בשורה הראשונה בשיר) ומאידך לחוסר החשיבות שלו (כמו בשורה השנייה).

כאן יש רצף של שורות קודרות שעבורי בעיקר בונות אווירה מכוח הרפיטיטיביות שלהן. הן מביאות דוגמאות בשביל להמחיש את הקהות, את האטימות, את היעדר הרצון, את חוסר האכפתיות. יש בספר "שדים" של דוסטוייבסקי סצנה שכנראה לעולם לא תצא מלבי, שבה שני הגיבורים הניהיליסטים דנים בינם לבין עצמם האם אמור להיות להם אכפת מה חושבים עליהם אנשים שגרים על הירח? אפילו אם שונאים אותם שם עד אימה ומוקיעים ומקללים בכל פעם שמזכירים את שמם - האם יש סיבה להתייחס ברצינות ללהג שלהם כשהם כל כך רחוקים? כך אני מרגיש בשורות האלו, לא מוכר כשזה שוק, לא משחק כשזה במה (שזה כמובן דימוי מאוד קרוב להרגשה הזו - החיים הם סתם משחק שאנשים מאמינים בו ואני לא מאמין בו בכלל), ואם יהיה הרס והתמוטטות אני אהיה אדיש כי אני רחוק מאוד. --- אבל הגיבור (שם נימוסי לדבר עליו ולא עליך) לא אומר "כי אני רחוק מאוד" אלא "כי אין בי דבר". יש כאן סוג של תפנית בנימה - לא רק של ריקנות [תיאור נייטרלי] או של חוויה אקסיזטנציאליסטית [בצל עם אינסוף שכבות בלי התחלה וסוף] ולא רק של ריחוק, אלא של חוסר ערך. זה מעניין כי כאן פוקעת הביקורת על העולם / לעג לשבויים במטריקס שאולי חצי הורגשה - יש כאן באמת כאב או פחד של הגיבור שהוא חסר. וזה חזק!

ויותר מכך שזה חזק - התפנית אכן ממשיכה ומובילה אל הדימוי של כוס המים, שהוא מאוד מפתיע באווירה הקודרת, ונותן פתאום וייבים בודהיסטיים, של התאיינות וego-death. יתרה מכך - "כוס מים צלולים" זה דימוי נעים, מרגיע, מרענן, וכאן יש תחושה של 'עיוות חושים' מסויים, שבו דבר טהור, זך, צלול, נעים נועד להעביר מסר קודר, בודד, כואב. זה כמו ששמים מוזיקה קלאסית (נניח Cello suite של באך) בתוך סצנה של אלימות או של כאוס [אה יש את זה בתפוז המכני].  בכל אופן אני מרגיש שברצף האסוציאציות שבו כתבת את השיר הזה (שבלי  לשפוט - אני מהמר בקלות שכתבת אותו בOne shot) מיצית את כל האסוציאציות שהיו לך לשימושה של כוס מים, ואני מודה שלא את כולם הבנתי. למשל את הרוויית צימאון העולם מבלי טעם (שבלי טעם כן מובן לי בתוך השיר אבל אני מרגיש שזה לא מבליט את הדיסוננס אלא ממסמס אותו) אבל את הסיום "הינני רק תרופה לצימאון שאצל הפרט עצמו" - את זה לא הבנתי. מי זה הפרט? לא נראה לי שמדובר בגיבור עצמו כי אז זה כבר לא רלוונטי להרוית צימאון העולם.

"כמו השמיים הכל חולף דרכי" - אם כבר דיברנו על בודהיזם, כאן אני מרגיש כבר וייבים של טאואיזם. האווירה והצבעים של השיר התחלפו מאוד מתחילתו ועד עכשיו, והריקנות מתוארת כמו נירוונה שלווה ולא כמו קדרות קשה. "אך לי אין זהות אליה אני כה כמהה [לא צריך שתי ה']" - זה הפתיע אותי. זו פעם ראשונה בשיר שמופיע ביטוי של רצון וצימאון ממשי, ועוד המילה "כמה" היא מילה חריפה! האמת שזו הפעם השנייה, כי לכאורה גם בשורה הראשונה הוזכר מבוע ורצון לדבר, להיפתח, להשמיע כאב.

אני מרגיש שכאן מתחיל החלק האחרון של השיר והוא קוהרנטי ובעל היגיון ומהלך פנימי.

"לאן אלך אם כל הדרכים מובילות לחידלון? וכו' וכו'. כאן יש תחושה טהורה יותר, של משאלת לב (גם אם כאובה ואובדה) ושל טהרה, אפילו שהיא נגועה בייאוש. ויש כאן המון כאב. המשפט ""כמו מבוך שאינו נגמר כך הם גם נפתולי ליבי" זו קריאה יפהפיה לעזרה ולחילוץ מתוך המבוך. או, במילותיו של הזמר הנכבד אביב גדג': "בשביל מה שאתה צריך לא משלמים... רק מתפללים. גם אם אין מי שיקשיב". וכאן הפניה אל הלב כואבת, באמת מרוסקת, ואני מרגיש שגם אין הרבה פוזה אלא באמת ביטוי ודיבוב של כאב, של פחד, של תבוסה, של מכה... "מזמן נאבדתי בתוך הים שלא נגמר" - השורה הזו מהדהדת את השורה על שכבות הבצל חסרות ההתחלה והסוף ואת השורה על המבוך שאינו נגמר. הכוח של התקווה היא רק הידיעה שיש לסיבוכים סוף, וכשזה מרגיש "שאנו לכודים במבוך" כמו שכתבה יפה מאוד זלדה למכותבת אחת (אוסיף בסוף) - אזי אפסה כל תקווה ויש כניעה טוטלית. שורות הסיום מציירות תמונה חזקה ומוחשית, ופנטזיה עגומה.

-

תודה על זה! ובהצלחה רבה במסע, ברגעי האור וברגעי החושך. אני במסע דומה, יש ימים שהשיר הזה מהדהד אותי לחלוטין ויש ימים שהוא זר לי כשאני שטוף אור וקרוב יותר לצדדים העמוקים שבי.

אני ממליץ לך לקרוא על הפילוסוף ארתור שופנהאואר שהביא את הפסימיזם לאירופה כשטען שהרצון האנושי הוא הדבר הרע ביותר, ושהדרך להשתחרר מהסבל היא להפסיק לרצות, וגם לקרוא על וואגנר שבתוך האומללות שלו ובתוך הפנטזיות הנוצריות הנאיביות שלו על גאולה וישועה נתן דרור לכל הג'יפה והאלימות והמיניות לצאת בתוך היתר של סערת הנפש. 

יש יציאה מהמבוך! אבל צריך למצוא פתח, ואי אפשר לבד!

דור

נ.ב

תודה רבה על התגובה

אהבתי את ההערות המחכימות..

הצלחת לכוון להרבה תורות ודברים שהתנחלו לי בתודעה ולעזור לי להבין איך לכתוב יותר טוב..

וזה כן היה בoneshot ;)

הייתי משנה את האלגוריה שהשתמשתי ב

"כמו כוס מים צלולים

אפשר לראות דרכי רק את מה שמאחוריי

כמו כוס מים

הינני מרווה את צמאונו של העולם

ללא טעם מיוחד הינני רק תרופה לצמאון שאצל הפרט עצמו."

מכיוון שזה היה לא מובן עד הסוף והכפילות של האלגוריה של כוס מים משעממת. לכן הייתי רושם בהתחלה כמו חלון אפשר לראות את מה שמאחוריי - ואז רושם על הכוס מים שמרווה את צמאונו של העולם. הכוונה בכוס מים הייתה שלי אין שום טעם עצמי (כמו מים) והדבר היחיד שאני מאפשר זה להרוות צמאון של אנשים אחרים. להיות חלק מהאורגניזם של האנושות בשביל לאפשר את התפקוד שלה. אבל אני לא הסיפור.

אז תודה - זה נתן לי עוד דרכי הסתכלויות על דרך הכתיבה והחשיבה שלי..

וטוב לדעת שאני לא הבן אדם היחיד שמרגיש וחושב ככה כל הזמן..

שזלדה היתה אדם דתי, מאוד.

אפשר להרגיש את האין סופיות כאן. נושקת לחידלון.

תודה על הכתיבה שלך.

נוגע..

כתוב יפה ונוגע.

מאחלת לך רק טוב.

שתמצא את מה שאתה מחפש.

כל אחד בעולם הזה יכול לעשות דברים שרק הוא יכול.

החיוך שנתת לחבר הזה שהיה במצוקה.  ופיזית אתה זה שה' זימן שתהיה בדיוק אתה ורק אתה שם.

מילה טובה. עידוד.

לא.

תודה....🙏🏻

זה ממקום חיי. החיים דינאמים ורצופים בתמורות, העובדה שסיגלת לעצמך תכונות ומשיכות חדשות לא מעידות חלילה על רפיון, או חוסר באור פנימי.. הפוך

זה מוכיח שאתה רק חיי יותר

אתה צודק שעקרונית זה לא בהכרח קשור. אבל אני יודע שזו הסיבה.

לי זה נשמע כמו מרה שחורה. מכירים את זה.

השבוע חזרתי בערב הביתה, הלכתי לאורך המדרכה הארוכה - מצד אחד בנינים , חלונות מוארים, מצד שני ואדי ולא רחוק כפר ערבי מנומנם.

כלבים נובחים. הרגשתי חוסר טעם, תפלות, מן שקיעה לבוץ, בקיצור - מרה שחורה.

התקשרתי לחברה. השיחה איתה, עצם השיחה, עצם זה שיכולתי להגיד: איכס לי (סליחה על המילה אבל היא התאימה, בול!)

והקשבתה  - הבהוב קטן בתוך החושך, נרקיס זעיר לבן בתוך הבוץ, ופתאום היתה איזה חיות, אינו התאוררות של הנפש הכמעט

מתה (רק הרגליים עדיין הלכו)...

וזה...עבר. החושך עבר. הוסר לוט. העצים שוב לא נראו עצובים ומתים. נשמתי.

ומה אני בעצם רוצה לאמר:  שלפעמים הנפש כל כך מתדכדכת, שהכל נראה אבוד; עוד פעם לקום בבוקר, עוד פעם לעשות את זה ואת זה ואת זה

שעשיתי אתמול ושלשום ולפני שבוע וכנראה אעשה זאת עד יומי האחרון....

אבל משהו קטן. ממש קטן, יכול פתאום להפיח חיים בגוייה הכמעט מתה הזו, בנפש החנוקה, המתבוססת נואשת וחסרת אונים בבוץ....

שיחה עם מישהו שאפשר לילל ולקטר באוזניו, טיול קטן בחוץ, לנשום את האוויר, להריח את הניצנים על עץ הלימון (אם יש), להאזין

למוסיקה שממש אוהבים (אלביס פרסלי, למשל, שירי קיטש משנות השישים, מוסיקה קלאסית אהובה ועוד ועוד ועוד)

לאחוז קרוב את חיית המחמד (אם יש),  לצייר, לכייר, לבכות, להתחנן להשם,    ל ע ש ו ת  - חושבת שעשייה איזו שהיא

היא הלם חשמלי להרגשה כזו של מוות.

צריך אולי לשנות משהו בחיים.

נראה לי.

חושבת שיש בני אדם המועדים למרה שחורה.   התרופה היא , אני סבורה, עשייה המביאה לשמחה. גם מחשבה העושה שמחה.

הא, עוגת קצפת עסיסית, לחה, עם המון קרם שוקולוד - אין כמוה ל הרגיע מרה שחורה!  

כשהמרה שחורה תוקפת, אסור לחשוב על דיאטה. אסור!!

להרים את הרגליים ולרקוד! למחוא כפיים! להתרחץ במים קרים, או אחרי החמים, קרים, על הבטן.

כל הדברים האלה אמורים לטלטל את הנפש שנכנסה לקבעון.

תודה רבה!

לבדוק למה. למה זה כך. למה אין לנו פתאום חשק לחיים. למה אנו נכספים ואין לנו. למה איבדנו תקווה.

אולי אנו לא מעזים לעשות דברים שטובים לנו? יצירה, טיול בטבע (אפילו מאורגן, בארץ),

על מה אנו מתאבלים?!

אני כבר סבתא, וגם לי יש לפעמים דכדוכים כאלה. אין ספק שזה נובע ממשהו. משהו שחסר. משהו שמתאבלים

עליו (איך פספסנו כך את החיים, למה לא עשינו כך וכך או לחילופין, למה עשינו כך וכך, וכאלה).

לפעמיים חברים טובים יכולים לעזור, לשקף את עצמנו לעצמנו. ולפעמים כדאי לפנות למישהו מקצועי -

טיפול עמוק וכן, בשיטה שמתאימה לך אישית - זו מתנה מהשם! באמת!

ועוד דבר: יכול להיות שאנו יודעים מה תוקע אותנו, מודעים, אבל לא מעזים לצאת מאזור הנוחות...

קווה אל השם   ועוד הפעם   קווה אל השם.... זה יצר הרע המייאש אותנו. או שתקראו לזה איך שאתם

רוצים. זה דבר שצריך לעבוד אליו.  זה הסוהרסנים שב"הארי פוטר) - אלה שמוצצים כל שמחה. לזה

כנראה מתכוונת הסופרת (שלענ"ד היא נצר לשושלת מכשפות,  די....מגעילות!)

עודדת ועזרת

אהבתי. מה זה סרט אי אי?

נוגע ציורי כזה.

זה יפה.

הטבע כבר ירפא,

רק תרפה, רק תרפה. 

@עלמה1

איזה יפה! התחברתי ואהבתי שיש כאן גם עידוד

תודה לך

אני שומע התבגרות רוחשת בשיר הזה, יש כאן נערות ועם זאת עומק שפורץ לפעמים - או יותר נכון לומר עומק בוסרי, עומק שמבקש לבקוע.

איזה חשוב..! ומתוק... 

כתוב ככ כנה

❤

נחמד וזורם ואמיתי. הייתי מסירה את "...נפתולי לבה של העלמה"

לאט לאט.... וכדאי. לפי הקצב שלך. אף אחד לא מכיר את אף אחד וכנראה יש אותם היסוסים לכל אחד...

ספר שהולך איתי לכל מקום בתקופה האחרונה הוא טיולים בפרדס של אליעזר שטיינמן והוא כותב על עצם הכתיבה לא מעט. רוצה מאוד להמליץ לך עליו. וגם לך @כישוף כושל בעקבות שאלתך. ובעצם לכולם, זה ספר שהוא צחוק ונפש מתגלגלת. 

חזק. מי הוא נח אקשטיין, מה היה?

מזדהה

אשה שבורה,
מהשבר היא נבנית
מהסדק שבה היא מוצאת כוחות
לקום ולהמשיך ללכת

היא מודה על הטוב, ועל היש
היא מחייכת וצוחקת
כי בעולם נבחרו הטוב והרע בערבוביא לשמש
ואת החסד והברכה היא מוצאת.


ממש כמו זרע קטן
שנרקב כדי לצמוח
היא תקום
לזרוח
לצמוח

היא ורק היא.

לא ההיא - שכל החיים שלה קלים ומובנים מאליהם

ולא ההיא - שברחה מהתמודדות וחזרה להורים, ולהרגלים הישנים.

ולא ההיא - שחיה בדמיונות על אבירים ונסיכים.

רק היא הגיבורה האמיתית.

שמתמודדת כל יום.

והתוצאות יגיעו.

נשמע כואב..

רק טוב 🙏

כואבת הסתירה הזו בין החוץ לפנים.

אהבתי את הקטע האחרון. 

השיר מרגיש אמיתי.

הקטע האחרון יותר שירי מהקטעים שלפניו. הקצב שלו.