אֲנִי סֵפֶל קֵרָמִיקָה
מַזְכֶּרֶת
שֶׁהִקְדִּימוּ לְהַדְפִּיס עָלַי
תְּמוּנַת מִשְׁפָּחָה, אוֹ
תְּמוּנַת חֲבֵרִים
צֶלֶם וּדְמוּת
וְנָפַלְתִּי וְנִשְׁבְּרָה הַיָּדִית
וְאֵין בִּי תְּפִיסַת יָד
וְאֵין יָד מַגַּעַת אֵלַי
וְכָל יָד הָאוֹחֶזֶת בִּי - תִּקָּצֵץ
מֵחֲמַת קְצָווֹת חַדִּים שֶׁעָלוּ בִּי
וְכָל יָד סוֹלֶדֶת מִלְּתוֹפְסָנִי
וַאֲנִי כָּאן רַק מֵחֲמַת הַצֶּלֶם שֶׁעָלַי
וְאֵין מִי שֶׁיְּאַחֲזֵנִי
כִּי אִם רִבּוֹן כָּל הַכּוֹסוֹת
מִקְוֵה כֵּלִים.
מַזְלֵג אוֹבֵד בְּזוֹטוֹ שֶׁל
מִקְוֵה
שָׁקוּעַ תַּחַת אַרְבָּעִים סְאָה
וְכָל הַטָּהֳרָה הַזּוֹ
וְכָל הָאֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ
וְכָל הַבַּחַר בָּנוּ
מָה עוֹזְרִים לוֹ
לַמַּזְלֵג שֶׁשָּׁקַע
וּמְקַוֶּה לְכִלְיוֹנוֹ
אודי-יהודה (השריף המג"ד המזרוחניק), ובאז שניאור (החבדניק שהוא שלוח במאדים ופתח שם בית חבד), מנסים לחלץ ספל של בייניש ששקע בתחתית המקווה כלים ורוצה לחזור למקומו בבית המדרש ליד הבוקסה לצד בעליו האהוב.
עוזרים להם מר ראש-כרפס, דבר אחר מלא הזוזים (שנאמר "ואת הזוזים בהאם"), נחש הנחושת רקסי, ורועת הצאן המתנחלת ביפבופי'ה, סלינקי הקפיץ, ועפרון החודים חודי.
בדרך אודי מנסה לשכנע את באז שניאור שהרבי לא משיח אמיתי, באז שניאור כועס עליו אבל בסוף מתוודע לאמת ומתייאש מהגאולה. אודי מסביר לו שהגאולה באה קמעא קמעא ואסור להתייאש וחייבים לברוח מהגלות, והם מתכננים מבצע בריחה הכולל שיט באוניית צעצוע מעפילים בשלולית, בסוף הכל מסתדר והסוף טוב.
קפה מהול בויסקי
מתפקח משתטה
ריח שרוף של לחם
מתגלגל אל ההרגל
וזיעה קרה של חופש
נשימה עמוקה של ים
מתהפך מצד לצד
מיטה ריקה, נרדם
אורות נמל, ניידת
רפורט צמוד אל השמשה
שעת זהב של קסם
מישהו מנגן על הספסל
זוגות זוגות, שמלה דקה
חושפת בושת, מזרקה
מי קובע מה הסדר
מתעורר, פסנתר, שתיקה
נערה דקת הגו
מעייני אז נפתחו
מה הדרך לאכזב
בלי אשמה, עיני פיקחו
זה מאולץ, כמו שתיקות
שאון הים אז יתפלא
מעידות לקול דפיקות
מי בדלת יתגלה
עריכה: כיאה וכיאות, זה פירסם לי תוך כדי מתן התגובה. אל זועם בכל יום 😠
חשבתי שאני לא ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך, השיר הזה נפלא! קראתי בהתחלה בהסתייגות ואחרי זה בהתפעלות!
מתלבט בזמן אמת אם להגיב באריכות או בקצרה, אבל בין כך ובין כך כרגע רוצה שתדע שנהניתי מאוד מהשיר.
להרגשתי יש בו שתי קומות גבוהות (יכול להיות שיש נמוכות מהן, אבל לא אתעכב על זה)
הגבוהה:
משחקי המילים מגלמים כאן יותר מאשר משחק מילים בלבד. הצמדת הניגודים הקבועה הזו יוצרת אלמנט העומד בפני עצמו, להרגשתי.
1. "קפה מהול בוויסקי" זה חריף יותר (תרתי) מאשר שותה קפה ואז גם וויסקי. אם יש אדם ששותה גם קפה וגם וויסקי אז הוא בעצם חי באיזה דו-קוטביות, אבל קפה מהול בוויסקי זה לא דו-קוטביות, אלא פרדוקסליות מובנית: "מתפק(כ?)ח משתטה".
2. זיעה קרה של חופש - מבריק! זיעה קרה מיוחסת לרוב לבושה או חרדה, אבל איכשהו יחד עם הצירוף של החופש היא נעשית טפלה אליו, כמו משקה קר ומזיע או כמו בריזה קרירה ונעימה. החרדה נכנסת אל תוך החופש ומטילה בו צל, מבפנים.
3. מתהפך מצד אל צד // מיטה ריקה, נרדם - אותו אלמנט מכושף אותו אני מנסה להבליט חוזר בפעם השלישית, בוריאציה מטריפה ומעט שונה. המילים האלו בפשטן עוסקות בגבר השוכב במיטה ריקה ומתהפך מצד לצד עד שהוא נרדם, ומגלמות את הבדידות (עליה אדבר בקומה הגבוהה יותר), אבל יחד עם הוויסקי-קפה ועם הפיקחון-משתטה, אני קורא את השורות האלו גם כמחשבותיו של שיכור: מתהפך מצד לצד (נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה), ובמחשבת עד דלא ידע הוא מגבב: "מיטה ריקה, נרדם" - כלומר אובדן צלם אנוש. אם אני מבין את זה כך, זה יכול להסתדר בצורה נפלאה עם ההבנה הדואלית בסעיף 2 - אם החופש מלווה בזיעה קרה, אז ההתפרקות שבשתייה היא טוטלית.
4. אורות נמל, ניידת - האלמנט הנתנייתי המובהק הראשון בשיר, וכמובן נותן כאן אווירה צינית מאוד. אורות הנמל נותנים אווירה רומנטית, אורות הניידת המשולבים והכרוכים באורות הנמל מגלמים ניוול. הדוח (למה רפורט ולא דוח? סלנג נתנייתי?) המודבק אל השמשה מגלם את הבנליות של העבירה על החוק להרגשתי, בטח ובטח עם השורה הבאה
*(5). ספק התלהבות ספק טעות: השורה הרביעית בבית השני מושלמת, אבל תוהה האם השורה "מישהו מנגן על הספסל" נועדה להרים גבה ולתהות האם המישהו הזה מנגן פיזית על הספסל עצמו בתור כלי נגינה מסופסל, או שמא הוא יושב על הספסל ומנגן כהשלמה לאווירה הרומנטית המושלמת. אם זה כך וזו אידיליה רומנטית - אז להרגשתי יש כאן הרמה להנחתה שאני לא בטוח שהצלחנו להנחית בשורות הבאות...
*אני מדלג על כל הסיומת של הבית השני (הנפלאה המסקרנת ומעוררת המחשבה במיוחד, מטבע הדברים) וקופץ לבית השלישי, כי מטרת הרשימה הזו היא הבלטת ההנגדות בעלות האופי האבסורדי*
6. מעידות לקול דפיקות - זאת שורה מפתיעה! אינני יודע עד כמה חופש פרשני ניתן לי, אבל במידה והבנתי נכון וגיבורנו הנתנייתי אכן הצליח לערער על מי שקובע את הסדר, העז לאכזב (את בת זוגו? את הסופר-אגו בכללותו?) והשיג את בחירת לבו חושפת הבושת, אזי השורה מעידות לקול דפיקות מבריקה! ראיתי כאן שני כיוונים הפוכים שיפותחו בקומה הגבוהה יותר:
א- גיבורנו בבדידותו בתקוותיו ובהרהורי ליבו שומע דפיקות בדלת, והוא רץ אליה בהתלהבות ומועד ונופל בדרך מרוב התלהבות וסקרנות לדעת מי בדלת ייתגלה [לפי הבנה זו גיבורנו לא שבר את המוסכמות ולא חצה את הקווים וטימא את אישיותו בפועל, לכאורה]. ב- ואני שומר כאן על לשון נקייה - המעידות אינן ברגליים אלא בהתנהגות המוסרית, והדפיקות אינן של נערה דקת גו וביישנית אלא של גבר זועם "ומאוכזב". שאלת התם של הגיבור: "מי בדלת ייתגלה?" היא הרהור מזעזע קצת של אדם הנמצא בהתדרדרות של הרס עצמי ושואל שאלת תם לקראת הנפילה הגדולה.
הקומה הגבוהה יותר:
לפני שאכתוב עליה, אגיד שהתדר של השיר מזכיר לי מאוד את האווירה והלך הרוח בסרט Taxi driver (עליו ובהשראתו אגב, מאיר בנאי כתב את השיר "גשם"). אם ראית את הסרט זה מאוד מסתדר לי שהשיר נכתב עליו או על אווירה דומה לו, ואם לא ראית ואתה נוהג לראות סרטים - רוץ לראות! (יש סצנות בלתי צנועות, גם הגיבור מתמודד מולן ומנסה לצנזר במו ידיו)
*לדעתי הבנתי היטב, אבל אם לא הייתי בכלל בכיוון והשיר עוסק בנושא אחר לגמרי - אשמח לדעת.
עיקר השיר, להרגשתי, הוא בנפש מיטמאת בתוך בדידותה. "נתניה" נותנת קונטסט עבור הקורא להבין לתוך איזה עולם הוא נכנס. עולם של בדידות, של התמכרות (קפה מחד ווויסקי מאידך), של מיטה ריקה, ושל מבט על הגבולות, ואולי - של ריקבון פנימי שיוכל להרוס כל סדר חיצוני. אני לא מכיר טוב את העיר אבל יודע שהיא מלאה בבריונות ופשע, ובהתאם מן הסתם בתגבורת של כוחות שיטור. בעיר כזאת אולי תקרה התפרקות מנטלית קשה של אדם?
אדם כזה המהלך בין בני האדם ורואה "זוגות זוגות" בתוך עיר נמל שמעורב בה אור ניידת, חובה עולם לא מושגח. האדישות לדוח המוצמד לשמשה היא היא זו שמולידה בנפשו את השאלה המסוכנת: "מי קובע מה הסדר?" - ברגע שבו הוא מהרהר את ההרהור ההוא וחוצה את הגבול הזה של הזוגות זוגות, הוא מעז לשבור את החוק לחלוטין. כבר כך הוא בהשחתה עצמית קשה בבית הראשון (קפה מהול בוויסקי בשביל להתפכח ולהשתטות כאחד, מה שיקרה אגב בבית השלישי בתיאום מושלם), אבל עוד לא מורגש בבית הראשון ובהרהורו הקודר על המיטה הריקה שלו - שניתן לחצות את הגבולות ולתת לה לא להיות ריקה כל כך.
יש כאן גם הרהור על הנשים. שמלה דקה חושפת בושת - הגיבור מזהה בתוך השיר, שה"בושת" (שמהווה כאן להרגשתי תנגיד מוזר: מצד אחד היא מזכירה צניעות, כלומר "בושה", וחשיפת ה"בושת" היא בעצם מעשה רע, ויחד עם זאת בושת היא שם קוד לזנות, כלומר לאובדן הבושת. אני מרשה לעצמי לבנות על התנגיד המוזר הזה ולטעון שאולי זה מה שמרגיש הגיבור. בתוך עיר נמל שטופת קסם עם מוזיקה נעימה ואורות נעימים, הגיבור החלול שלנו רואה את הבהובי הניידת ומשקיף מבעד לשמשה המכוסה דוח, ורואה שבתוך עולם הנימוסים עצמו, בעצם הנימוסים שלו עצמו מסתתרת בושת, וקוד הלבוש הנורמטיבי הוא עצמו זה שמעורר אותו לשאול "מי קובע מה הסדר". למה בתוך עולם הפוך כזה ללכת לישון במיטה ריקה? מהשורות הראשונות בבית השלישי אני מרגיש שהנערה דקת הגו היא זו שהפילה את האסימון האחרון בראשו של הגיבור, ולמעשה דחקה אותו אל עבר ההשמדה העצמית ואובדן המוסר והרסן. עיני הגיבור "פיקחו" (שילוב של פקיחת עיניים ומחשבה מפוכחת אני מניח, לא בטוח שהיה שווה את הקורבן הזה והיה עדיף להגיד "עיניי נפקחו"), וכעת הוא חופשי לגמרי (מתחבר עם הזיעה הקרה של החופש בהתחלה). המשפט "זה מאולץ, כמו שתיקות" (המהדהד את השתיקה שבסוף הבית השני) בעצם מבליטה את הפסיכולוגיה החולנית של הגיבור: שתיקות הן פרי הנימוס, בני אדם הם חיות מוחלטות מתחת, אין צורך לשבת ולהנהן"... [* זה מזכיר לי, חשבתי שהשימוש במונח "זוגות זוגות" מכוון בכוונה לתיבת נוח (עיר נמל). תיבת נוח מגלמת שני אלמנטים: 1. ניסיון לשמור על טהרה בתוך עולם מתועב. 2. התכוננות לקראת המבול].
הגיבור שלנו חצה את כל הקווים, איבד את האשמה, הלך בעקבות הבושת הממוסדת של עצם הנשיות, התמלא בשאון הים (לעומת הנשימה העמוקה והכבושה של הים בבית הראשון), והוא מתכונן לאפוקליפסה ולמבול.
/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\\//\\//\\//\\//\\//\\//\/\/\/\/\/\/\
* דפוסים שהבחנתי בהם בשיר ואיני יודע אם הם מכוונים או לא:
1. בכל שורה שלישית מהסוף יש אלמנט של מים (ים/מזרקה)
2. כל שורה אחרונה מתחילה בהברה Mi (מיטה / מתעורר / מי בדלת)
נהנתי לקרוא את הניתוח. אכן הצלחת לעקוב אחרי הלך הרוח שליווה אותי בשיר 
יֵין הַבְדָּלָה
בְּצַלַּחַת הַמַּבְדִּיל - בֵּין,
טִפּוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה
לָהֲטוּ, כְּפֶסַע בֵּינָם
וּבֵין לְאִשְׁתַּאבָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא
כָּבְתָה פְּתִילָה,
נִתְּזוּ לִמְצוּלוֹת,
תַּאֲוַת עֲדָנִים קְפוּאָה
בְּקַפְּסוּלַת זְמַן
מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
א. פַּעֲם
לִפְנֵי רְעִידַת הָאֲדָמָה
הַשִּׁטָּפוֹן, מִשְׂחֲקֵי הַמִּלְחָמָה
בָּרֶגַע הַהוּא, כֹּל הָעוֹלָמוֹת מְרַקְּדִים
מַבְהִיקִים כְּמוֹ בּוּעוֹת סַבּוֹן
בְּתוֹךְ כַּפּוֹת יָדַיִךְ הַפְּרוּשׂוֹת
ג. הַיוֹם
קוּרִים דַּקִּים נִמְשָׁכִים מִמְּךָ אֶל הָאוֹר
הַמִּתְעַמְעֲמֵם כֹּל עֶרֶב יוֹתֵר וְיוֹתֵר
הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל
לֹא יָדַעְתִּי אִם עוֹד נוֹתַר דָּבָר
מֵאֲחוֹרֵי הָאֲפֵלָה הַזֹּאת
ב. דֶּרֶךְ
כְּבָר אֶפְשַר לְסַפֵּר אֵיךְ נִלְכַּדְתִּי בְּשֶׁקֶר
נִסְיוֹנוֹת בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת
לִשְׁמֹעַ לַקּוֹלוֹת, לִלְחִישׁוֹת נִשָּׂאוֹת בָּרוּחַ
לִקְרֹא בַּסְּפָרִים הָעַתִּיקִים
לַהֲפֹךְ דַּף אַחֲרֵי דַּף
הַדַּפִּים הָעַתִּיקִים מִתְפּוֹרְרִים לְמַגַּע יָדַי
כְּשֶׁהִמְשַׁכְתִּי לְהַעֲמִיק
עַד מֵי הַתְּהוֹם
איך מתאבלים
על דבר שלא היה,
כמעט
בוכים, בלאט
שותקים מעט
מתים מעט
קמלים, קצת
נושמים
שלוש, שתים, אחת
קמים הולכים
מתקדמים (לאן?)
רק לא ליפול שוב
לא לרצות
לא לחלום
לא לחשוב
אין לזה באמת
מקום
איך?
מתאבלים...
קצת שובר ובעיקר נכון...
כתוב פשוט מדוייק!!
אלבום חדש לדודו טסה
אני מקליד
לשלוח?
נושך שפתיים בעצבנות, האגודל מרחף על כפתור השלח
פשוט ככה.
***
עמדת בתחנה בעמצע שומקום, שתיים בלילה.
רגע קצר של התלבטות בין נסיעה שקטה כמו שרציתי או לוותר. נאנח. ועצרתי לך.
בני דקלים. נו שיהיה, סימנתי לך לעלות.
קצת שתיקה, קצת איך קוראים לך. קצת מה את עושה פה. קצת התחמקויות. ושוב קצת שקט.
אני מושך כתפיים ומתרכז בנסיעה. את שותקת.
שולח יד , מגביר קצת את המוזיקה.
דודו טסה? את שואלת, ואני מתפלא שפתאום את מדברת.
אתה צוחק? אני חולה עליו. את אומרת בחיוך.
ופתאום גם אני מחייך קצת ומגביר עוד קצת את השירים.
ושרים ביחד. צועקים, ולוחשים. ומנענעים את הראש לפי הקצב. שיר אחרי שיר.
ומשהו בי נרגע לאט. חיוך שליו ממלא אותי. את מזמזמת הגולה ואני מרגיש . מרגיש טוב משום מקום, אויר.
רות אמרת שקוראים לך?
.
עשיתי סיבוב או שתיים או שלוש ושנינו העמדנו פנים שלא.
אבל בסוף הגענו אל הישוב.
...
תודה רבה. את יוצאת לאט מהאוטו. היה לי ממש כיף. את מוסיפה, אחרי רגע מחשבה.
בכיף. אני מחייך.
את פונה ללכת ואני לא מרשה לעצמי להתלבט.
תגידי. את מסתובבת. יש לי במקרה שני כרטיסים להופעה של דודו שבוע הבא אם את, הקול שלי נחלש לאט. נשמע מטומטם.
את מחייכת חיוך גדול מאוד. את רוצה.
......
חחחחח. ואו. את עונה לי מיד.
באמת יצא לו אלבום חדש. את שולחת שוב.
מנסה להחליט מה לכתוב. שיחה נכנסת. את.
אני מחייך מרוצה.
באמת יצא לו אלבום חדש
וּמָה יִהְיֶה עַל כָּל אֵלּוּ,
שֶׁמָּסְרוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ
וְאַפְאֶחֶד לֹא לָקַח,
וְעַכְשָׁו הֵם כָּאן בַּחֲזָרָה,
מִתְהַלְּכִים בְּעוֹלָם
קְצָת אַחֵר
וְלֹא יוֹדְעִים
לָמָּה
*ברשותך, אתעסק בטפל ואהפוך אותו לעיקר:*
בכוונה או שלא בכוונה, הנקדן האוטומטי, ניקד את "אפאחד" ל Af'Ehed. חשבתי שזה קובלנה כפולה כלפי ריבונו של עולם. לא רק שהוא אדיש ולא לקח את הנפשות שנמסרו במסירות נפש, אלא שלקרוא לה' אף אחד בתור שם פרטי הופך את השגחתו למזעזעת פי כמה. השם Af'Ehed נותן אלמנט אלילי, מפלצתי...
הצד השווה שבין הקריאה הרגילה ובין הקריאה המפלצתית שהצעתי היא תחושת הקורבן שנדחה. בין אם זו היתה דחייה ממפלצת Af'Ehed שכזו, ובין אם ריבונו של עולם הטוב והמיטיב ברוך הוא בחר שלא לקבל את המנחה ולשמור עליהם בחיים - הם מהלכים בעולם שבורים ונתוצים ובלתי מבינים.
בנימה מעט פחות אכזרית - אני חושב שגיבורים שחוזרים ממלחמת ישראל ועוברים משבר הם הראויים לכל החמלה, האהבה, ההצדעה והבלטת הגבורה. הם צריכים שאנשים טובים ורחומים יישמרו עליהם יום יום ויבליטו להם את הטוב שבהם, את הטוב שבמה שהם עשו. הרב שלי אומר באופן קבוע שהפחד הכי גדול של האדם הוא שלמצוקות היסודיות ביותר שלו אין שם, שהוא משוגע.... וצריך להגיד לו: אתה לא משוגע! אתה יקר מפז ועברת דבר קשה מאוד ומעבר גדול בין למעלה ללמטה, ואנחנו כאן איתך...
בריחת מוחות
מדדים על רגליהם הקטנות, האפורות
מכירים בקטנותם המגלמונית
באפסותם האינסופית
שטים על סירות קטנות
מצטופפים בכסאות זולים בטיסת לואו קוסט
צופים במסכים הקטנים ומתלוננים שאין
מספיק מבחר
והקליטה על הפנים
וגם הרזולוציה
נאדה
תפילת יתושה.
מזמור מזמזם, מהמהם
חולף ליד אוזן, מרפרף
נוגע ולא
מרימה ע' קלין
(קלין מאד)
ותצילני מיד מנופפת
ומברק חשמל
ומתרסיס של מיתה
וכל מיני מנורות סגולות המתרגשות
ותשלח ברכה
וכו'
התעייפתי מחיפושים, ואם נהיה כנים אלוהים, עייפת גם. אולי תמיד היית, כשהתרוצצתי ונשברתי אתה רק הסתכלת בעייפות אדישה.
ואני שוב פה רק איתך ועם העקבות היפות והפתייניות שלך.
הייתי פה אינספור פעמים, ועדיין לא יודעת איפה אני.
אני זוכרת את אבא בעיקר. בעיקר בלילות אני נזכרת אבא. והוא אומר לי לבוא לפה.
לא, הוא אף פעם לא אומר. הוא צועק. עד שאני מייחלת למות, אתה יודע.
אני קצת עייפה אמרתי כבר?
היא התקשרה אתמול ואמרה לי לא לחזור. או אולי לא ללכת. אני נשבעת שניסיתי להקשיב אבל זה קצת קשה.
אתה זוכר אותה? לא מאשימה אותך אם לא, כן זה קצת קשה להחזיק ראש. אני נאנחת לאט לראשונה.
הרבה אנשים הרבה תפקידים, לא אני ולא הם מבינים מי אני ומה הם ומה קורה בינינו. אז איך אתה תבין. אולי מעט אנשים. ממש מעט. ועדיין. הם שם והם פה ואני כבר לא זוכרת אם זה אמא או המורה שהכתה אותי שניסיתי.
אני משפשת את העיניים ומנסה להתמקד בחדר החשוך.
זה רק הריח שלך, אתה לא באמת פה, אף פעם לא היית. אף פעם לא הקשבת. אולי לא רצית. אולי רצית. אולי אתה כמו חירש נבוך לשאגותי. מנסה להבין את תנועת שפתי בלי יכולת.
אני מדליקה סיגריה לאט. פעם קצת כעסתי, אתה יודע, איך לא.
חיפשתי אותך בעיקר כדי שאוכל להטיח בך הכל. לירוק עליך קצת מהאפלה השחורה בעמקי נשמתי. אולי לקבל קצת נחמה תמורת כאב.
אני יונקת מהסיגריה בערפול חושים מענג.
אחותי רוצה חיבוק לפעמים. פעם היא רצתה חיבוק. למה אני מספרת לך את זה בכלל.
היא היתה ילדה מתוקה כזאת, והיא לא שנאה אותי.
אני מחייכת קצת בין השאיפות, עיני עצומות.
אתה יודע הייתי רעה אבל. הייתי מגעילה, הייתי חולה. והיא עדיין תמיד רצתה חיבוק. גם כשהפסיקה להגיד את זה.
אני נוגעת קלות בקצה הבוער של הסיגר, נהנית מאנקותיהם חסרות הישע של האצבעות.
זה קצת בגללך, וקצת בגללי, וקצת בגלל אבא. וגם הרבה באשמתי בעצם. רציתי קצת שתעניש אותי לפעמים. אולי הרבה.
קול של צעדים נשמע, אני אפילו לא טורחת לפתוח עיניים.
מישהו הגיע שוב, לא שזה משנה. הם באים והולכים יחד עם עליית וירידת השמש. ואני מרחפת לי פה ושם כשהם מדברים. וצועקים. ולוחשים. ונוגעים. ומשלמים.
גם אם אין להם אחיזה במציאות?
את התהייה הזאת תהיתי לאחר ששלחתי
קטע שירה שלי למנקדת, ובין היתר הופיע שם
הביטוי "חול שמיים" והיא שאלה אותי מה זה.
אמרתי לה שזה מושג מופשט שהמצאתי לצורך השיר
והיא ניקדה מה שניקדה.
מה דעתכם?
מוזרים..
לשלמה ארצי יש סגנון כתיבה אסוציאטיבי, כמעט סוריאליסטי, שבו הוא מחבר מילים שלא תמיד יוצרות היגיון תחבירי או מציאותי, אבל הן מייצרות אימג' או רגש חזק.
"חתולים מחשבנים את קצם לאחור" (מתוך: "תגידי")
"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" (מתוך: "גבר הולך לאיבוד")
"במטוס סילון, בתוך תא זכוכית, ראיתי את העיר שותה מכוס קפה" (מתוך: "שיר חייל")
"פתאום כשלא באת, הלכתי לאיבוד בתוך הדיאטה של עצמי" (מתוך: "פתאום כשלא באת")
ברי סחרוף (יחד עם דן תורן או מיכה שטרית שכתבו לו) משתמש בצירופים שמרגישים כמו חלום קדחת:
"חלליות": "חלליות רודפות אחריך, חלליות קוראות לי לחזור". השיר כולו מערבב מציאות תל-אביבית עם מדע בדיוני.
"הזיות": "הזיות, הלב פועם בתוך קופסת קרטון". תמונה פיזית מאוד מוחשית ותלושה בו זמנית.
(נעזרתי בגוגל כדי לנסח את התשובה)
תמיד תהיתי מה זה "גבר הולך דרך מרפסת"
פעם אמרו לי שזה שיר שהוא לא מוכן לפרש, לא יודע אם נכון או לא.
רק יודע שהוא גורם לי לבכות
לדעתי אפשר כל עוד מבינים מה הביטוי אמור להביע, אני הבנתי שהמושג חול שמים הוא סוגשל ערבוב בין חול על שפת הים(שמבטא הרבה) לבין ביטוי לרוחניות, אנלא יודעת אם לזה התכוונת אבל זה מה שעלה לי בראש...
מה שכן, כשעושים את זה(ובעצם בשירה בכלל...) צריך לזכור שכל אחד יפרש את זה בצורה שונה....
מוסיפה עוד תהייה משלי...
כשכותבים סיפור מציאותי אבל לא אמיתי(כזה שמבוסס על נתונים אמיתיים ולא על סיפור שקרה...) אפשר להמציא מושגים?
אני כותבת סיפור על התקופה של יציאת מצרים והתלבטתי האם ללבן לבנים(לייצר, להכין... לא מצאתי כל כך מילים אחרות...) יהיה בסדר כי ליבון זה משהו אחר אבל..
אסור.
"הבה נלבנה לבנים" זה ביטוי מהתורה במגדל בבל, אז זה מונח בסדר בהקשר שהזכרת.
אם זו עלילה בדיונית (או עתידית או פנטסטית [=קסם]) או סתם שהמצאת מושג / פועל, אז כל עוד הקורא מבין מה כתבת זה בסדר.
אבל!
אם רצית לשנות את חוקי העברית ולהשתמש בפועל הלא מתאים עבור פעולה מסוימת, או לעשות שילוב בין שני מושגים שאינם קשורים (חול ושמים) במטרה שהקורא יבין - לא טוב.
ממש כדאי להקפיד על העברית
למשלב גבוה לדעתי המילה "לקרוץ" יכולה לעבוד.
אם את נעזרת בתבנית - אפשר "לצקת" חומר לתוך תבנית.
להכין וליצור הן בסדר לדעתי...
וגם ללבן לבנים זה בסדר בהשאלה מהתורה
לענ''ד, לקרוץ לא מתאים למה שהיא מבקשת לתאר.
כשמסתכלים על ההקשר הכללי של הפעולה שהיא מבקשת לתאר, ועל המשמעות המילולית של המילה לקרוץ - לחתוך מתוך דבר קיים, לחצוב - וידוע שהכנת הלבנים במצרים לא נעשתה באופן כזה, זה לא יהיה מדויק להשתמש בפועל הזה.
***
אם כבר הגבתי פה, משתפת פה מה שרציתי להגיב לך למעלה @תמימלה..?:
לשאלתך איך לקרוא לפעולת הכנת הלבנים, מניחה פה הצעה למה שעשיתי עכשיו, ואת יכולה להיעזר בזה גם למקרים אחרים.
ניסיתי להבין קודם כל מה ההגדרה הכי מתאימה למילה שאני מחפשת (מה שם הפעולה...), ואז חקרתי קצת מה זה אומר, מה עושים שם בפועל. לצורך העניין החיפוש שלי היה איך קוראים לפעולת הכנת הלבנים. ואני מתבוננת במילים שעולות שם שמתארות את ההכנה - ערבוב, יצירה, יציקה, הכנה...
מפה כבר אפשר לבחור מה שמתיישב לך בהתאמה עם המשפט בטקסט הכללי. ואם עדיין לא מתיישב, לפחות יש לך שורשים קבילים לפעולה שאת מבקשת לתאר, ואת יכולה גם לבחור לנסח את המשפט אחרת בעזרתם, להרחיב את התיאור ולפרוט את הפעולות במקום לקצר לאחת .
ואגב, בדקתי לך במילון אבן שושן מעתיקה לך מהספר -
הפועל לָבַן - עשה לבנים, שם חומר נלוש בדפוסים ויבשו בשמש או שרפו בכבשן: ''הבה נלבנה לבנים" (בראשית יא ג).
- ''אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנין לבנים" (בבא מציעא י ה). - [לִלְבֹּן, לוֹבֵן, יִלְבֹּן]
ותבורכי על הרצון להביא דיוקים, זה חשוב כל כך.
העתקתי לי את זה ובע"ה משערת אשתמש בזה עוד הרבה, אינסוף תודות❤️
ועם זה שבדקת בשבילי במילון והבאת לי את זה ממש מחמם את הלב, מעריכה מאוד מאוד🙏
התלבטתי מוקדם יותר, אם להרחיב את התפיסה שלי על כמה זה חשוב מה שאת מבקשת לעשות במציאת המילים המדויקות, וכמה זה יכול להשפיע על השימוש התקין בשפה בהמשך ע''י הקוראים (או המקריאים...).
אבל הרגשתי שזה מיותר כרגע, אז השתדלתי לעשות את מה שיכולה במקומי כדי לתמוך בהשפעה שלך, וזה די לעשות מה שאני אוהבת, לחפש תשובות ולחקור שורשים...
אז החכמתי בדרך גם אני בזכותך.
(בסוגריים אגיד שהיה חשוב לי לעשות את החיפוש הזה, גם עבורי ולא להשאיר תשובות ברמת החיפוש בגוגל/ai...
המציאות מוכיחה שכמה שזה יכול לקצר תהליכים ולסייע, זה לא אותו דבר בכלל...
לפעמים גם ברמת התשובות שמתקבלות וכמה שמקיפות ונכונות, ובעיקר בגלל הרצון העמוק יותר לתמוך את העבודה בכלי הבינה שלנו.)
בהצלחה! ואם תרצי עצה מתישהו מוזמנת לתייג אותי או לכתוב לי.
הבנתני נכון או ש..
מדוע אי אפשר "ללבן לבנים"?
אז קודם כל, יצירתיות זה שם המשחק, ובמיוחד במילים זה מדהים לראות ולפגוש אותה.
דבר שני, לא יודעת אם הכרת שבעולם הספרות ובכלל בעולם הכתיבה יש מושג שנקרא אמצעים רטוריים, כלומר אמצעים ספרותיים.
חלקם מוכרים יותר בשמם הספרותי ושכיח למצוא אותם בשדה היצירה, ואת חלקם נפגוש אולי בלי לדעת שזה מה שהם. כמו כן, חלק מהאמצעים ישתייכו לגזרת התוכן של היצירה (דימוי, מטאפורה, משלב לשוני וכדו'), וחלקם יתבטאו במבנה היצירה (חריזה, אקרוסטיכון, פיוט, בלדה, מחזה וכדו').
כמעט כל דבר שקורה ביצירה אפשר להכניס לתוך אחת מהגדרות האמצעים הספרותיים, ואת הביטוי ''חול שמיים'' אפשר להכניס תחת הגדרת מטאפורה.
אפשר להעמיק רבות במונח אבל בהגדרה הפשוטה והקלה (הבאתי מאתר מטח)
ההגדרה של מטאפורה ''היא השאלה, וסוג של דימוי. היא יוצרת זהות משתמעת בין שני יסודות, ללא כ' הדימוי. יסוד או תכונה מועתקים משדה סמנטי אחד לאחר ונוצר צירוף מילולי חדש, ציור בעל משמעות מפתיעה.
המטאפורה היא צירוף מילולי שנוצר על ידי המשורר בדרך חדשה בכדי לבטא נתון בדרך שאינה מקובלת. מטאפורה היא צירוף שבו לפחות מילה אחת מופיעה בשינוי מובנו או משמעותו הליטרלית, מילונית. ישנה העתקה משימוש רגיל לשימוש בעל משמעות חדשה.
לא תמיד ברורה המשמעות העולה מתוך צירוף המילים המרכיב את המטאפורה ולכן יש לחפש משמעות שאינה מובנת מתוך ההגיון והלשון. למשל: כוכבי עיניה, צינת בדידותך, חיק הילדות.
בשפת היום יום נוצרה מטאפורה שחוקה, כלומר שימוש בפתגמים, בהשאלות נדושות משימוש, עד שאין שמים לב לכך שהן מטאפורות. למשל: יד הגורל, לב ים. '' עד כאן הציטוט.
ומעניין לקרוא את הביטוי בתוך השיר המקורי.
לסוג הביטוי שהמצאת קוראים מטאפורה - לקחת את המושג של חול על שפת הים והשתמשת בו בהשאלה לשמיים.
כמובן, יש גבול להמצאות... מילים שלא מתיישבות טוב עם כללי הדקדוק פחות נכון להמציא.
בשביל זה יש להביא את השירים לעורך לשון שהוא גם מנקד, ועדיף אחד כזה שמבין גם בשירה, כדי לקבוע אילו המצאות תקינות ואילו לא.
(גילוי נאות: אני עוסקת בזה.)
שאנשים לא יגידו לך מה לאכול ואיך ליצור את האומנות שלך.
אתה שואל אם אנשים יאהבו את זה?
אני מניח שקשה לדעת אבל כנראה שכן אם תשתמש בזה מספיק טוב.
והייתי ער וישן ומתנמנם
ונופל וקם
ומתחיל ומהאמצע וברגע
מגיע לסוף
ומתנקז להתחלה גאה, קהה
עומד על רגליי וידיי, נגד
כל רוחות שבעולם, רוח ים
רוח אדם ובהמה
ואלוהי הרוחות.
והחזקתי בכל ציפורן
מתנודד
מת - נודד
עד המסגרת השחורה
המשחררת,
עד עלות השחר
יפה. המשחקי מילים
למה טיוטה מספר 14 שהשיר , כל כך זורם ונובע...
גם הצלחת לעשות אווירה של לילה ,עם הרוחותוהמסרת השחורה
והשינה
קישור לסיפור בהמשכים שאעלה אליו פרק ביום (לא כולל שישי ושבת).
רוב הסיפור כבר כתוב, אני עורך אותו ומעלה, כשאגיע לחלק הלא כתוב, גם אכתוב וגם אערוך.
אני מתכנן להוציא את הספר לאור באמזון, אבל עוד חזון למועד. עד אז - מוזמנים לתת לי את חוות דעתכם הכנה ולעזור לי להשתפר!
אך בסתר ליבי אני מקווה שכל מי שיקרא יהנה
כאילו, יש רק שלושה פרקים בינתיים ואני די במתח אז אולי אם באלך להעלות יותר מפרק ביום-אני ממש אשמח😅
הכתיבה מאוד יפה, הסיפור מעניין ואני נהנית לקרוא...
סופר צעיראחרונהאשתדל לעבוד קשה יותר ולהעלות יותר!
אתה דורש ממני לצאת לשוח בשדה-
ואני צועקת וצועקת וכלום לא קורה.
רב'ה הצילו! זה לא מספיק. מה עוד עכשיו?
לדבר עם מי שאמר והיה העולם?
מי אמר שהוא מקשיב לי? הרי יש הרבה לפניי בתור-
ולמה דווקא תיבות 'ריבונו של עולם' שלי יעמוד מול כיסא הכבוד?
מי אני בכלל? למה אני בכלל חשובה?
ואיך אפשר לכעוס על המלך? וגם לאוהב אותו בלי סיבה?
הולכת לאיבוד בשדה,
מאיפה מתחילים? למי פונים?
היי.. סליחה.. מישהו רואה פה אנשים?
ממשיכה ללכת. מחזיקה חזק את התיק.
מה אמורים לעשות?
טוב אז רק רציתי,
לבקש להתחזק באמונה.
להרגיש בטוחה. להרגיש שיש מי ששומע אותי גם כשאני אבודה.
לבקש שתחזיק אותי, שאמשיך להיות אובדת עצות בקדושה- ושלא אפול לשאול תחתיות כשאספת אותי משם בבושה.
תהיה גאה בי אבא.
גם משה רבנו השתדל... אבל איך כעסת עליו, שבעצמו הוא העז לזלזל!
ואמונה בעצמי יש לי? אז איך בך אני יכולה להאמין?
הרי גם רבנו הוכיח את התלמיד שחשב לעצמו שהוא מבין.
והאם אני תלמידה? האם אני בכלל ראויה?
ורק מתחננת להוציא זעקה מהלב-
"אבאל'ה הצילו.
הצילו אבאל'ה."
ואיך כולם יודעים באיזה שביל ללכת? ורק אני מטפסת על הגבעות- מלאה בשריטות וצלקות.
ככה נראת בת של מלך שאמורה להיות עשויה מאבנים טובות?
אבאל'ה, אם לא זעקה.
אז רק בקשה, לפני הקריאת שמע שעל המיטה.
בבוקר אם תחליט שאני הקטנה עדיין ראויה-
תעשה שיהיה לי טוב. שאצליח לפתוח את הסידור.
שאצליח ללחוש בקשה חרישית. שאצליח להיות אני. שאצליח לאהוב את כל מי שסביבי.
שאהיה בריאה ולא אפול לבורות של עצמי. שאעריך את כל השפע שנתת בתוכי.
שאזכור שאתה כאן ולא אתייאש. שאאמין שיש בשביל מה להתאושש.
שיאהבו אותי. יעריכו. יהיו אמיתיים.
שיזכרו שגם אני בן אדם שעוברים עליו דברים.
אל תעזוב אותי. אל תשחרר. אל תוותר.
אם אסק שמיים. שם אתה?
כל כך אמיתית כואבת, כנה.
נראה לי שכולם באותו מצב פחות או יותר.
אין ספק שהוא מקשיב לך ואוהב אותך ואכפת לו ממך.
אין לי ספק בכלל!
יש לי הרגשה שאת אחת היהודיות החביבות עליו ביותר. באמת!
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
נקודה שאני חושב כולם חושבים עליה. אנחנו יודעים בעצמנו את הנקודות שאנחנו לא בסדר בהם, מי יותר ומי פחות, וכולנו באופן מסוים מייחלים למות על מזבח כפרה, למסור את נפשנו בעם העם, התורה, הארץ - האלקים, ולא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, אלא לקבל את פרס הכפרה.
ויש בזה תחושה של משהו פגום, אחרי הכל - לקבל פרס, אבל זו לא באמת קבלת פרס, זה שיסירו ממנו את העונש, את הריחוק שלנו מה', זה באמת מה שכואב לנו, והכאב הזה בעיננו גובר על כל כאב אחר של מוות על קידוש ה'. ענראה שיש כאלה, ואולי גם בכל אחד מאיתנו איזה צד כזה, שפוחדים מהעונש הרוחני, שתמיד מתואר כגדול פי כמה מהעונש הגשמי, אבל לדעתי זה מתגמד מול הריחוק.
על פסוק זה: "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו" (וההמשך שם בברכות).
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
מעניין.
מרגיש עמוק
מנסה לרדת לעומק
כשהייתי קטנה רציתי לי בית.
שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.
בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק
ושלי!
יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,
ואני לא ידעתי לאן.
הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.
עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא.
בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.
בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,
ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-
לעולם לא נגיע.
עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.
''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.
עד היום אני נוסעת.
בלי לדעת לאן,
כמה זמן תארך הנסיעה
והאם בסופה ישאר לי בית,
אשאר אני.
אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,
ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,
בתוך ביתי,
בין שני שיחים בָּצֶל.
קצת התקשתי לעמוד על התוכן הפנימי של הכתוב. בכללי מזכיר את תחילת הסיפור של 'הקוסם מארץ עוץ'. בהתחלה נשמע מין קונטקסט של פינוי התנחלויות, שדי מהר נאבד.
יש משהו אבסורדי באי-הריאליסטיקה בזה. טרקטור שלוקח איתו בית לנצח, אדם שגר בביתו ולא יוצא החוצה.
ניכרת מין תחושה של הסכמה מאורע, להרגשת שותפות עם הטרקטור (ונהגו, שבתחילה לא מוזכר כלל, רק מתייחסים לטרקטור, ופתאום בסוף ניכר ש"הוא הנהג" [קצת באופן.. מוזר. כאילו, היה אפשר לטעות שהטרקטור הוא הנהג, מין האנשה שכזו], שישנו מין מכוון).
את הסיומת לא הבנתי.
בגדול לא ממש אוהבת להסביר את הכתיבה שלי, אבל אנסה..
מה שניסיתי לתאר פה זו חוויה פנימית של חיפוש בית שליו וטוב, ואחרי שהבית נמצא, פתאום משהו בו מתערער ומיטלטל, ואיפשהו מגיעה ההבנה שאני צריכה לסמוך על הנהג (בנמשל- הקב''ה) ולדעת שהסוף הטוב יגיע.
הנהג מגיע בסוף בכוונה, כי לוקח זמן להסכים לשחרר שליטה ולומר שיש פה נהג, ועוד יותר לוקח זמן להסכים לבטוח בו..
יותר מובן?
(אני מקווה שהיה מובן שהבסיס לקטע זה הסיפור 'הבית של יעל')
יפה מאוד
אהבתי ממש
יפה..
מעט מוחשי כזה.
חבל
שרשרת על צווארי,
זוהי אינה שרשרת חי.
מחרוזת על גרוני,
וחיי חולפים מול עיניי.
משא כבד על כתפיי,
משאו של אטלס כמדומני.
יעידו שמיים עלי,
הם העומדים למוחצני.
הכיסא נע ונד,
כאילו חוכך בדעתו.
הוא זז מצד לצד,
האם באה שעתו?
העולם, חיוור ודומם.
אני, כבוי וגלמוד.
העולם, ערירי ושומם.
אני? כבר תלוי על עמוד.
נ.ב
לא לדאוג הפסיכולג כבר שותף😉
בדיוק לזה צריך להתייחס😊
וזה מה שמפריע לי
קודם כל צר לי שאתה מרגיש הרגשות בלתי נעימות כאלה ומהרהר כך, על החבל הצוואר והכיסא. משום מה אחוזים גבוהים כל כך מהאנושות מהרהרים באובדנות (גם אני לא חף מכך). מתישהו האנושות תבריא...
אני מהרהר בקול רם ואם בא לך אשמח להרהוד (שילוב של הרהור והדהוד, אפרופו השרשור לעיל) - על האלמנט הספרותי של כתיבה אדישה ולקונית המתארת חוויות קצה. האלמנט האסתטי מובן - יש כאן דיסוננס בין קור הרוח ובין האקסצנטריות... אבל מה זה בא להעביר?
השיר לא בדיוק הלך עד הסוף על האדישות. המילים שנבחרו בבית האחרון הן כן קשות (שומם, ערירי, כבוי, תלוי)... אבל עדיין האווירה שומרת על מתינות.
האיפוק הזה מרגיש לי קשור לסיפא (אם יורשה לי), קריאה מאוד מאופקת לעזרה וליחס. כולנו כאן בפורום ובכתיבה כמעט תמיד כותבים בשביל שידעו מה עובר עלינו בלב ובראש. אבל אני חושב שהאפקט של הכתיבה המאופקת הוא להחזיק במקל משני קצותיו: לשתף את הקושי שעובר עלי מחד, ומאידך לא להיות חשוף ופגיע.
- בבית הראשון יש הומור יבש: שרשרת, אבל לא שרשרת חי (=של ערסים + הולך למות).
- בבית השני יש דרמה: המיתוס של אטלס מוסיף אווירה מיתית ודרמטית
- בבית השלישי יש אלמנט שאהבתי: עזבנו את הגיבור העומד על הכיסא והתמקדנו בכיסא עצמו. מושג כאן רווח כפול:
א) אימה - אנחנו עזבנו את הצוואר החנוק ואת השמים העומדים למחוץ, ואנחנו מתמקדים במשהו שולי. זה גורם לנו להרגיש צורך עז ומלחיץ לבדוק מה קורה בהתרחשות המסוכנת...
ב) משהו שולי הוא למעשה הרה גורל - הכיסא לא משמש רק להסחת דעת מהסיטואציה האלימה, אלא הוא גם מהווה אותה. הכיסא התמים הרוקד מצד לצד הוא הוא זה שעלול להוביל למוות אכזרי. פתאום ריקוד קטן של כיסא גורם לפחד נורא.
- הבית הרביעי הוא זה שעורר אותי להגיב, כי הוא להרגשתי מבאא ביתר שאת את האווירה האדישה הלקונית הישירה והעגומה בשיר. אני לא יודע מה דעתי על האלמנט הזה, ואני חושב שהוא יותר מרגיז אותי מאשר מעניין. משהו בו מרגיש לי חמקני...
אשמח לתגובה קצרה או ארוכה, מה שייתחשק
המילה חבל (rope) קשורה למילה חבל (too bad)
בכך הרווחנו בכפיפה אחת גם תיאור אינפורמטיבי (השיר הזה עוסק בחבל) וגם פרשנות אדישה וצינית (אי אפשר להגיד על אדם שעומד למות "חבל"... אבל האדישות שבשני הבתים האחרונים גורמת למוות לאבד מהדרמטיות שלו ולהרגיש "מיותר"...
הבאת כן פרשנות מאוד יפה ממש שמחתי ששמת לב לכפל משמעות של הכותרת
ה"חבל" היה מכוון שיתפרש ע"י הקורא לאיפה שהוא ירצה לקחת אותו
זה לא תוכנן להיות שיר נעים אבל עם כך אתה קורא אותו מי אני שאגיד אחרת.
בעיני השיר מחבר אותך לסיטואציה של האדם עם החבל על הצוואר עומד על כיסה ומנהל בדקה האחרונה של חייו את הערעור האחרון לפני הביצוע, הוא מתחיל בכך שהוא מסתכל באירוניה יבשה על ה"שרשרת" שלו שהיא לא שרשרת חי וממשיך משם בלנסות לתת למאבקו הפרטי נופך יותר אפי ודרמטי (בצדק או שלא בצדק) ובמקביל להכניס את הקב"ה לסיפור "יעידו שמיים עלי"(שזה כמובן רץ גם על המיתוס של אטלס) משם האדם ממשיך בהאנשה של הכיסא כאילו הוא זה שמחליט מה יקרה הלאה דבר זה הוא גם סוג של בריחה מהמציאות וגם מאבק לגבי מה הוא יחליט בסוף, בבית האחרון מגיע סוג של קביעה שכן היא לקונית , אבל לא בהכרח אדישה. אני לא ממש התכוונתי ללכת לשם הלקוניות מבחינתי היא ויכוח שכלתני המוביל להשלמה או ליתר דיוק לרצון בהשלמה הייתי אומר שאם כבר זה אדישות משוחקת על מנת להעמיד פנים אמיצות בפני הלא נודע.
מצחיק שאתה מעיר על שיר של מתאבד שיש שם משהו חמקני הרי אדם שמתאבד בחור להתחמק מן העולם עקב סיבותיו נראה לך שבאקט האחרון שלו לא יהיה לכך שום רמז?
דבר אחרון בעיני זה לא איפוק זה פשוט גישה אחרת לחיים יש אנשים שיסיימו ברעש ופצצות יש שיסיימו בקול דממה דקה.
מקווה שאתה לא כועס, אבל אין לי שום כוונה לנתח את השיר הזה
מבחינה מספרותית. מחילה מכבודך.
מבקשת ממך בקרוב שיר יותר שמח או הגיג יותר שמח או אני לא יודעת מה, אבל שיהיה שמח!
טוב?
זכותך לעשות כרצונך ואינך חייבת לי מאומה😊
אני לא מבטיח הבטחות.
שהשיר אינו טוב.
אלא, אם זה מצב רוחך - אז עדיף מבחינתי מצב רוח טוב, פרקטי , עם שתי רגליים
על האדמה מכל כשרון, מופלא ככל שיהיה; לחם וגבינה לבנה עם זיתים...
עדיף על קוויאר....
מדברת עלי כמובן. מקווה שזה שיר של רגע עצוב. לא יותר מזה.
הבנתי.
אמרת "נעים"?
נראה לי שאני קצת סתומה; בגלל שאני מדור אחר אני לא מבינה לפעמים את הניסוחים כאן.
אני, בלי שום קשר לאיכות השיר, ממש לא הרגשתי נעים כשקראתי את השיר.
זה לא כזה מתוחכם
הטענה היתה ששיר שמדבר על נושא כה אפל צריך להיות עם הרבה לכלוך, כעס, זפת וכאוס, בעוד שהשיר הזה (להרגשתי) שמר על איפוק וחיוך נימוסי עד הרגע האחרון
@כנר✍️ טען שלהרגשתו השיר לא כל כך נעים כמו שהרגשתי ונימק יפה
משחקי מילים יפים. מה עומד מאחורי באמת?
