כותרת הסיפור
מקווה אני
שתמצאי את דרכך
שתטפסי גבוה גבוה
שתעלי למעלה למעלה
אם לא תזרחי כשמש צהריים
אם לא תאירי שם בשמיים
אז לפחות תאמרי... משהו
למישהו
היכנשהו
תוכן הסיפור
מקווה אני
שתמצא את דרכך
שתגיע גבוה למעלה
ותפעל משהו
אם לא תסלק ענני ליל
אז לפחות תאמר... משהו
למישהו
מילות סיום
מצאנה דרככן
ותפעלנה משהו
אם לא הכל
אז לפחות...
משהו
למישהו
מתישהו
אי־שם.
במנגינת השיר "אחי שמעתי שחזרת בתשובה".
לחבר שאהב את השיר.
אחי עוד לא עברו הרבה שנים
ובכל זאת כל כך השתנית בפנים
החיוך שלך נשאר אותו דבר
מזכיר את מה שהיה לנו ועבר
חווינו הרפתקאות שלא אשכח
כל השטויות שעשינו יחד אח
אהבנו לשחק בין הסלעים והקוצים
כאילו שאנחנו חיילי מחתרת
יחד רצנו בסרפד בין העצים
ובידינו ענפים קצוצים.
אחי ראיתי שהורדת ת'כיפה
גילחת ת'פיאות וזרקת לאשפה
ויש לך שיחות עם המחנך
על מה שתעשה בעתיד ואיך
ניפחת ת'שרירים נהיית משוריין
לבשת שחור אתה נראה כמו עבריין
כבר לא הולכים יחד למעיין
אתה יודע
עברנו יחד לשכונה החדשה
השלג בתשע"ד שכיסה את השמשה
טיולי כלבים של בין ערביים
איך היינו מדברים בינתיים.
כל זה היה וחלף ולא ישוב
כל החלומות והשטויות שעשינו ביישוב
פק"ל בגינה והירח האדום
הבוץ שבחורשה והאש שנדלקה פתאום
שלום אחי נשמע מוזר
זה פשוט לא אותו דבר.
אחי ראיתי שהורדת ת'כיפה...
תמיד בשמחההה:)טוב רבותיי זאת יצירת מופת פוסט מודרנית מובהקת ברמת כישרון שלא הייתה כמותה מאז שבוע שעבר,
אמנם נפלתי בקלישאה של כתיבה אקטואלית מה לעשות גם אני בן-אדם, ניגאל מהקלישאה בהמשך
בנוסח הוידוי,
יש המוחקים
אות קדושה, ומעתה:
אשמת
בגדת
גזלת
(עם המון סימני קריאה)
(הוראות למתפלל: קרא את הוידוי בראש מורם ובקול מחריש אוזניים)
יש המוסיפים,
אות ריקה, ומעתה:
העויתם
והרשעתם
זדתם
(בנימת "אמרתי לכם")
(הוראות למתפלל: צקצק בלעג בעודך מגלגל עיניים)
חמאס…ת? תם?
ת"ו, ת"ו, ת"ו
כולם מכים באגרוף על לב
כולם
על לב כולם
אגרוף על לב ולבטן ולפרצוף
אולי במקום תיעבתם,
תעתעו בנו?
תעית… טעינו?
במקום לומר וידויים של אחרים האסורים בבית האבל
נדלג הפעם
(כותרת: נפילת אפיים)
נרכין ראש ונעצום עיניים
ונמות לרגע מבושה
ואז נוכל לפתוח אוזן (עדיף: אוזניים)
נקשיב בסבלנות
לקול לבם של אחרים
ולמנגינת לב השמיים
נקודה קטנה של חרטה בתוכי
תתן חירי"ק ליו"ד "חטאתי"
הרשעתי ופשעתי
ולכן לא נושעת
ולכן לא נשענו
מי יתן בלבי בלבד (בתור התחלה)
לעזוב דרך רשע
ואתן לכולם חיבוק ישע
ונרחם
ונרבה לסלוח.
היי. מדבר המשיח.
איזה משיח, מהפלאפל או מהשווארמה?
לא לא, חלה כאן אי הבנה. מדבר ה-משיח, בהא הידיעה.
טוב, לא מכיר, טעות, להתראות.
לא לא, זו לא טעו- - טית-טית-טית
הלו?
כן שלום, זה שוב אני, המשיח, זו לא טעות.
אה.. לא? אז מה אתה רוצה?
לכוף אותך לקיום מצוות.
סליחה?
טוב, אז אני המשיח, כמו שאמרתי, וכדי להוכיח את זה אני צריך לכוף את כל ישראל לקיום תורה ומצוות.
אה, וואלה אחי, אבל אני לא ישראל, קוראים לי שלום. ביי אחי, שיהיה לך יום טוב.
רגע לא- - טית-טית-טית
כן?
לפני שתנתק, חכה.
אוקיי, אני מחכה.
יופי תודה.
עד מתי לחכות?
עד שאני אגיד שאתה יכול להפסיק.
אממ... אז למה התקשרת?
או, טוב שאתה שואל, אז ככה: אני-המשיח-ואני-חייב-לכוף-אותך-לקיום-מצוות.
אממ... מה?
א-ני ה-מ-שי-ח ו-א-ני ח-יי-ב ל-כו-ף או-ת-ך ל-ק-יו-ם מ-צ-וו-ת.
אה.. אוקיי. מה זה אומר?
שאתה חייב לקיים מצוות, יש?
אממ... ישך אש אחי?
מה?
כלום,משחק מילים, לא משנה.
סבבה. אז ככה, אסור לעשן משום ונשמרתם, וגם משום לא תרצח.
מה מה? אחי לאן עפת? אם אני לא מעשן זה באבו-אבוה לא תרצח!!
אין מה לעשות אחי, דבר עם היצרן.
היצרן?
יעני אלוקים.
מה לומר לו?
שאתה רוצה לעשן.
אש אחי.
לא לא, בינתיים לא אש, יש?
זו צורת ביטוי.
גם צורת סיגרייה.
מקטרת אפשר?
מה אתה שרלוק הולמס?
ונרגילה?
שום סיכוי אחי, זה גם מיוצר אצל ערבים, לא תחונם.
קשים החוקים האלה.
החיים קשים.
העיקר קוקה קולה קר.
מה איתו?
זה מותר לשתות, יעני זה לא מזיק לבריאות, גם כן כל הדוסאלך האלה.
זה מזיק הרבה פחות ואם אתה עושה כושר זה מאזן את זה, אבל עישון הדרך היחידה לאזן אותו היא לא לעשן.
וואלה עדיף חיים קצרים ומאושרים מארוכים ועצובים.
זה לא משנה מה עדיף, זה משנה מה אלוקים אמר.
יאללה משיח, היה נחמד לקשקש, אבל אין סיכוי אני מפסיק לעשן, אולי כשיבוא המשיח הוא יעשה קסם.
רגע אבל אני המש- - טית-טית-טית
הלו?
היי, זה המשיח-
שוב אתה? מה התעלקת עליי?
תקשיב, חלה כאן אי הבנה, אני המשיח.
כן אמרת כבר שאתה משיח, נו?
לא, אני ה-משיח, זה שאמור לגאול את ישראל.
יעני זה שעושה קסמים?
מה?
כן המשיח יעשה מלאן קסמים.
מה אני נראה לך הארי פוטר?
האמת לא יודע, יש לך משקפיים עגולים?
עזוב התייאשתי, אני לא המשיח, אתה יכול לעשן את הריאות שלך, ביי. טית-טית-טית
הלו? משיח?? יא-אללה, האנשים היום, מנתקים באמצע החיים כאילו כלום.
שרלוק הולמס נדרש כאן
תעלומה רצינית יש לפתור
מקטרת בפיו מעלה עשן
כיצד את הקונספציה ישבור
שרלוק פתור לנו תעלומה,
מדוע השמאל מנסה להפקיר?
מדוע אינם לומדים מאומה
מדוע הם הולכים ראש בקיר?
לדוקטור ווטסון יש תאוריה,
לפיה עלינו לשמר את האחדות,
ומאליו תיפתר כל בעיה
אך שרלוק טוען: איזו שטות!
שרלוק טוען שזוהי לא האחדות,
הבעיה היא האויב ולא האוהב,
לכן כעת יש למצוא קצה חוט,
מיהו חבר ומי לי בשקט אורב.
חקירה בעיצומה ושרלוק עסוק
על כן אינו יכול לעסוק בתיק זה
לכן נאלץ בלעדיו לפתור בדיוק,
מי אוהבי ומי את מותי חוזה?
קפיץזה כתוב חמוד
זהו הפיתרון לכל הבעיות
איזה רעיון פשוט גאוני
התשובה לכל השאלות
מצטער אך אפיקורס אני
זהו זה וסוף כל סוף
התשובה הניצחת לכל דוס
שלי יגיד "הרב אמר" בשלוף
לא אכפת לי כי אני אפיקורס.
לכן אני מטיל תכלת בציצית
כי אני אוהב לקיים מצוות,
ואני עולה להר הבית,
הרב יכול לומר שזה כרתות
הרב ההוא יכול לקפוץ בזיגזגים,
כי אני סתם אפיקורס בסך הכל.
לא אכפת לי מרבנים דמגוגים,
כי אני הוא אפיקורס כל יכול.
כמה טוב להיות אפיקורס,
להחליט האם נכונים הדברים
תדעו שאפיקורס זה הכי שוס
ככה לא מתחשבים בשקרים
למה תשאל לשמי
האם לחקוק את שמי בזכרונך?
אל תדעהו
לא תדע
ותהא פעולתי
אך למענך
למה תשאל לשמי
האם לכתוב את שמי בספר?
אל תכתבהו
לא ייכתב
ותהא פעולתי
אך למענך
אם תתן לי שם, תנהו
קרא לי ככל שרק תרצה
רק אל אהיה כתובה בספר
רק אל תשאל לשמי
רק אל תזכור אותי
למה תשאל לשמי?
אם כך או כך אהבתי
אך למענך.
(קיבלתי השראה מהשיר התעמולה הצפון-קוריאני "Don't ask my name". מה שנקרא... "אל תשאלו")
אחרי שקוראים ביגורפיה
של אותו אחד שכבר מת
קוראים יומן זכרונות והיסטוריה
של לוחם שעלה ממחתרת
כשקוראים את זכרונותיו
של האיש היקר שלחם בזוועות
שחשב שאלו האחרונות בנשימותיו
בהרי ירושלים בין הגופות
כשחשים אך מעט מן הכאב הנכתב
בין הדפים והדיו שכדם הוא נשפך
הצחוק המריר ותיאור המצב
על ילדים עם רובים כברווזים במטווח
אחרי שגומרים להצטמרר
מסיפור על מעפיל שחטף פגז
על כדור שבתוך המשוריין הסתחרר
אי שם כשקוראים על תש"ח ותש"ז
פתאום עולה התחושה,
לעומתם איני ראוי לחיות
אלה שנלחמו אז בתקופה הקשה,
ואפילו לא ידעו למה ומה לעשות
הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מְנוּחָה אֵין לָהּ.
הִיא סוֹעֶרֶת וְהוֹמָה
כְּרוּחַ פְּרָצִים לְלֹא פֶּתַח מִלּוּט,
לְכוּדָה בֵּין קוֹרוֹת צַלְעוֹתַי.
וְהִיא אֲסוּרָה וְהִיא הָאוֹסֶרֶת
וּתְפִלַּת נְשָׁמָה תְּדִירִית-
לְקוֹל יְלָלָה וְקִינָה נֶהְפֶּכֶת.
וּבֶכִי וְנֶהִי וּשְׁבִי,
וּמִפִּי אַף תְּפִלָּה לֹא מוּשֶׁרֶת.
סוֹעֶרֶת נַפְשִׁי כֶּהָמוֹן הַגַּלִּים
מוּל לבוּשׁ חֲלִיפָה וּמִגְבַּעַת.
אַיֵּה מְקוֹמִי, וְאָנָה הִנְנִי נוֹסַעַת.
יש פה אופל וקודש
וגם דרור וכלא
ביחד במעין הרמוניה מעניינת מאד
יש לך כתיבה מיוחדת ממש
פססס! עברה חצי דקה.
חיילים רצים, טפיחת כתף,
מתחלפים מתחת לאלונקה.
בשקט הולכים, הגשם שוטף.
איזו אחדות, אחוות לוחמים,
אמנם איתן נפצע קשה,
אך באחדות מתנחמים,
למען ציון לא אחשה!
המפקד נעצר בראש,
חיילים כורעים בדממה,
כולם אגרוף בקסדה לנקוש,
כינוס קודקודים מקדימה.
ארבעה מפקדים על מפה,
ימין ושמאל, ניגוד אינטרסים,
שמאלה לעמק! ימינה לכיפה!
לאט מתערערים היחסים.
ימין מרים ידיים נכנע,
שמאל יקבע נתיב חדש,
שרק באחדות לא נפגע,
הרי שמאל גם הוא גשש.
עננים קודרים בשמים בוכים,
באלונקה חובש יושב על פצוע,
שמאל וימין, שני אחים,
ימין מטפל בשמאל הפגוע.
בהר ממול שוכב הצלף,
מעביר מכלול אחור וקדימה,
לבית הבליעה הכדור נגרף,
אצבע סוחטת הדק פנימה.
חובש נופל מהאלונקה,
חיילים תופסים מחסה,
פצוע ראשון פולט זעקה,
אך אין דבר, אלונקה שנייה נעשה.
מה שהיה, הוא שיהיה
אין כל חדש, תחת השמש
מה שקרה, הוא שיקרה
היום יהיה בדיוק כמו אמש
שנית כפר דרום לא יפול,
היה כתוב בשלט
שנית עמונה לא תיפול
הכריזו שוב בשקט
הכל חוזר, הכל סובב
אל תאמר לעולם לא עוד,
היה מוכן לבוא הכאב
דע לך, תד"מ הוא הקוד.
משתף משו שכתבתי לפני כמה דקות בהשראת משו שראיתי בשמים
ראיתי אור הוא שם זורח.
באוויר פורח, ללא משים.
ראיתי אור פתאום קולח.
בליל ירח, ללא ניסים.
ראיתי אור, ובוודאי
-יבוא אליי. יאיר עליי
מבין עבים.
ואם רק תרצה
תאמר את זה
תיתן לזה
להתפשט להסתעף
רק תרצה
ותן לזה
את כל הלב
חסרים פה עוד כמה בתים או שפצורים ומחיקות
זה מאד לא מלוטש אשמח אם תנסו להשלים
לילה וכולם כבר ישנים.
השעה כבר שתיים ועשרים.
ובספה שעברה הרבה שנים
נער עם סכין על הורידים
הסכין מוצמדת חזק
נער מביט בידו משותק
עבורו זה כלל לא משחק
הוא רואה את עולמו נמחק.
ילד מזיל דמעה על לחיו
עוד רגע יגמר בכיו
אבא מתעורר בחדרו
אמא מתעלפת על ידו
סירנה מיללת בקול עצוב
חובשים ממלמלים לא שוב
למה?! צועק הורה כאוב.
"התאבד" בעיתון יהיה כתוב.
רק שתדע.
לא התכוונתי על עצמי, זה בעקבות פרסום שראיתי על ילד שהתאבד.
כל מה שהיה כתוב: "נער בגיל העשרה התאבד".
וזה היה נורא עצוב שככה היחס לכל הסיפור.
יש לי די כישרון לכתוב דברים בלי להבין את תכנם כהלכה, ככה עיצבנתי מאד את הרב אליקים לבנון לגבי תכלת בציצית, שהוא כתב לי שרבותיו לא שמו תכלת, אז כתבתי לו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות גם אלישע בן אבויה שהיה רבו של ר"מ לא קיים אפילו מצווה אחת, והוא נורא התעצבן עליי ולא הבנתי למה.
רק בשבת האחרונה שהעלנו את הסיפור פתאום קלטתי אחרי חצי שנה כמה גרוע זה נשמע, שאני משווה את הרצי"ה לאלישע בן אבויה...
תשמע אתה צודק, אכן הייתי עושה במקומך אותו דבר.
התוכן קצת קשוח.
ועצוב.
למה כתבת על זה, אם יורשה לי לשאול?
יום הזיכרון.
בשנים האחרונות למדתי לבכות ביום הזיכרון.
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע.
עד כיתה י' לא בכיתי.
בכיתי, בטח שבכיתי. בכיתי כשהעליבו אותי,
בכיתי מתסכול ומחוסר אונים, אבל לא בכיתי!
לא בכיתי על הרב נחמיה שנרצח בדמי ימיו.
לא בכיתי על כל קורבנות הטרור שנפלו סביבי.
לא בכיתי כי ראיתי את אמא בוכה.
לא בכיתי כי זה היה יותר מדי בשבילי.
קפאתי.
לא בכיתי כי זו הפכה להיות שגרת חיים.
לא בכיתי כי לא מצאתי בעצמי את הכוחות לבכות.
כאבתי בטח שכאבתי. התהלכתי עם הכאב ימים.
שבועות.
לא מוצאת דרך לפרוק אותו עד לכאב הבא שמגיע.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
כמה אפשר.
בכיתה י' התכנסנו בליל יום הזיכרון כל האולפנא וצפינו בסרטונים על הנופלים.
ידעתי שאני לא אבכה.
הכנתי את עצמי מראש להשלים עם המצב.
להישרף מבפנים.
כמה חיכיתי תמיד לדמעות שיפרקו את כל המלח שצורב אותי מבפנים.
וכלום.
צפינו בסרטון ועוד סרטון.
לוויות. טליתות. משפחות מפורקות.
ופתאום זה פרץ ממני.
בכי עצום של חמש שנים וחצי.
בכי שאי אפשר לעצור.
בכי שסודק את הקרח על הלב.
בכי על הרב נחמיה.
בכי על הילדות התמימות שהיינו ואיננו עוד.
בכי על כל האנשים שנרצחו באותה שנה.
בכי על המצב ההזוי הזה שכל כך הרבה קורבנות ואנחנו ממשיכים הלאה.
בכי שניקז ממני את כל מה שלא הצלחתי לשחרר חמש וחצי שנים.
בכי ששטף ממני קילוגרמים של מלח מְאכֶּל.
בכי שאפשר לי להרגיש את הכאב.
להיות בו.
לכאוב אותו.
ומאז כל שנה מחדש יום הזיכרון מנקה בי את הכאב של השנה כולה.
מאפשר לי להיות חלק, להרגיש.
והשנה.
כל כך הרבה אנשים, כמות בלתי נתפסת.
ושום דמעה.
כמה אני צריכה את יום הזיכרון הזה שישטוף ממני הכל. שאצליח לכאוב את כולם. שארגיש.
ואני לא מסוגלת.
לא השנה.
כשאבא נלחם בעזה.
כמעט שבוע לא שמעתי ממנו כלום.
לטוב ולרע.
ואני דואגת לו!
כן .
דואגת לו כמו שלא דאגתי לו כל המלחמה.
ואני לא מסוגלת עכשיו להיכנס לכאב.
ולא מסוגלת לצפות בסרטונים עצובים כשאני לבד. בבית.
שאין מישהו שינגב לי את הדמעות.
ויחבק אותי.
אני לא מסוגלת כי אני מפחדת.
אני מפחדת עליו ומפחדת על כולנו.
אני מרגישה שאני צריכה להחזיק את עצמי חזקה בכוח.
בשביל אמא.
בשביל האחים שלי.
בשביל עצמי.
אז אני עומדת בצפירה.
חושבת.
קולטת כמה אנשים יפים איבדנו השנה.
ולא מאמינה.
אני שוב קופאת.
ואין יום זיכרון שישטוף ממני את המלח.
מתחזק ומחזק.
כתיבה נוגעת בפנים
משחק וזמן
מבזבז כשצריך
לימודי חול
לא אאריך
רק אומר
שלמבחן נדרשתי
וכל כך רציתי
להספיק בזריזות, לא מאוחר
ומילא אילו
רק לעצמי אני אחראי
כי אז אני אשא
בתסכול ידידי
אך יש לי אחריות
לעוד אנשים
ואילו לא אצליח במבחן
יהיו הם מתוסכלים ונבוכים
וכל כך רוצה
לנצל את הזמן
ללמוד עם חברים
לקבל מאה במבחן
והזמן מתעתע
חומק בין האצבעות
והלוואי שלתורה
הייתי מקדיש את אלו השעות
אך בה' אבטח
וממנו לא סר ליבי
כי מקטנות יעלני
ועם אנשי חיל יושיבי
יראני ישועתו
בתוך ישועת עמו
ואויבינו יתן לנו עורף
ותמלא הארץ כבודו
וואו.. ממש אני ביחס לכל מה שנוגע לקורסים במכללה ולימודי רבנות.
ביום שאחרי
הרוח תחזור
ביום שאחרי
תבוא כמו קרן אור
והשלווה תלטף שדות זהובים
וים כחול.
ליום שאחרי
קניתי בגדים לבנים
ליום שאחרי
אסיר מדי זית אדומים
והשקט הזה יהפך לשמחה
ברחובות.
כי ביום שאחרי
אהיה שוב איתך
ונחזור אל הבית
ביחד עם כל המשפחה
ולא נהיה שוב אבודים
והעולם יאיר פנים
ואז נדע שלום,
מחר,
אחרי המלחמה.
במבט לעכשיו
הלב עוד שבוי
במבט לעכשיו
זה סיכון מול סיכוי
ועִם הנצח הזה, לא אבדה התקווה
אל האושר הבא.
כי ביום שאחרי
אהיה שוב איתך
ונחזור אל הבית
ביחד עם כל המשפחה
ולא נהיה שוב אבודים
והעולם יאיר פנים
ואז נדע שלום,
מחר,
אחרי המלחמה.
מרגש ממש ונוגע!
אהבתי שהשתמשת בכל כך הרבה צבעים
אני דתלשית, זה לא הופך אותי לשמאלנית שונאת ביבי
אני דתלשית, זה לא הופך אותי לאתאיסטית שלא מאמינה באלוהים
אני דתלשית, זה לא הופך אותי אוטומטית ללסבית
אני דתלשית, זה לא הופך אותי לשונאת דת פרובוקטיבית.
אני דתלשית
אבל אל תשפטו אותי רק לפי זה
מותר לי לשמור שבת לפעמים, ולא לגור בתל אביב.
הדת לא מתאימה לי. אני לא שונאת אותה.
סתם דתלשית
מוזמנים להמשיך בפורום 'בית מדרש'!
בקצה עולם אחד
אני מנסה לכתוב לא־מילים
שתתארנה חרוז נסתר של לא־אור של לא־ימים קדמונים
הוא יצרום ויחריד את העולם שמסביבי וכך יישא אותי אל הריסות מגדל בבל
על־מנת שאבין את הפשר שבמשאלות רעות ובחלומות הנפילים
בין ההריסות אמצא מפתח שבור של תיבת נגינה
שהצילה חיים ואמונה בימי הגשם הנורא
כשארפא אותו, לא־אשמע לא־מנגינה של רסיסי שירה
בצבעי ספיר וקשת הגנוזים בקודש הקודשים
די יהיה בצליל אחד
להשקיט את החרב ואת החשמל ואת האש
ולפתוח מחדש את שביל עצי העדן
ולהחזיר אותי אלפי שנים אחורה למקום מואר יותר
בקצה עולם אחר
בקצה עולם אחר
היא מכינה לוכדי חלומות
כדי להגן על עצמה בזמן שהיא ישנה
הם מרחיקים ממנה זכרונות רעים ואת העתיד
והיא יכולה לישון ולנשום ולחיות ולא לשנוא
בתוך התרדמה היא מוצאת אורות קטנים של חסד
וכשהיא מתעוררת בבוקר הם מזכירים לה רגשות אנושיים
לכן היא משתדלת לקום עם חיוך ולכתוב סיפור שמח
שאומר את כל הדברים הנכונים
אם היא תתאמץ להיות הכי פשוטה
היא תמצא אמת דומה במילים רגילות של תפילה ואהבה
ובין שיבולי חיטה ורגעים קטנים אחרים
ותוכל להתרוצץ יחפה במקומות מוארים יותר
בקצה עולם אחד
כשניפגש
היא תיקח ממני את מחשבותיי ותכין מהן שרשרת
היא תסביר אותן, מילה אחר מילה, ותענוד אותן סביב צווארה
ואני אשקע בשינה עמוקה ואתקשה להיזכר בדברים הקשים
ואמצא חרוז חדש והרבה יותר נעים כתוב בבירור על לוחות אבן
המאבק יהפוך לשירה והשיר לשינה ארוכה
אותו סיפור שמח ולא־מילים על פשר נסתר
יובילו את שנינו למקום מואר.
@אני הנני כאינני אפרופו חיבורים רומנטיים
הרעיון המקורי היה הצורך להתחבר לצד התמים וה"פשוט" של הדברים (שמיוצג על־ידי הבחורה), במקום מרדף שכלי־מחשבתי אינסופי
יש לך כתיבה ממש יפה
ילד, בן ארבע עשרה וקצת,
וסכין מרצחים משיגה, קורעת
וילד, בדם, עוד נלחם לשרוד מעט
והוא לא יצליח, הרוח צורחת.
ואיך אעלה אל אבי והוא נעלם,
והנער איננו איתי, וגופו הקטן קר
הרי הוא אחי, ושומר אחי אני מעולם,
וחלק קטן מליבי שלי איתו נשאר.
ואולי תגיד מה איתנו אבא, עם ילד,
שלו אולי יותר טוב אבל עכשיו,
איש לא מבין ובלב יש רק גלד -
מלרעות את הצאן עוד לא שב.
ושקט, אבא, ואין נביא בישראל
ואין אף אחד שמבין איך, ושממה
האם תרשה לי בים של רצח להתפלל
לשקט, להבנה אבל הכי לנקמה?
בנימין אחימאיר הי"ד. היה חבר של אח שלי, וילד מתוק בכלל.
התחברתי מאוד לבית האחרון.
הרחמן יקום דמו ויקים לנו גואל מהרה.
הרוח מכה בפניו
ריח הים בנחיריו
על הסיפון הוא ניצב
סורק את הים בעיניו
מפרש באופק!
אדרנלין ודופק
מחשבותיו דוחק
רגשותיו מוחק
ירי תותח מרעים
קפטן קולו מרים
מוסקט כולם להרים
חת ושתיים יורים
ספינת סוחר מותקפת
סחורה טובה נהרסת
ספינה לאט נשברת
עוד קורת עץ מתרסקת
ומנגד הוא עומד
על הסיפון הוא מתבודד
שולף חרבו לעת מועד
הן הוא הרי שודד
צווחות אימת המלחים
הוי, כמה הרבה פרחים
100 הרדופים אחים
וכמה גפרורים נלחמים
על הסיפון פתאום נזכר
הן היינו פעם אותו דבר
מלח שאת חרבו חגר
חולם לחיות את המחר
ספינת סוחר מצד ימין
מולה עומד שודד מלבין
לשמאלה פתאום מבין
ומזנב באויב טיפין טיפין
ספינת פיראט במתקפה
שודד זקן וחרבו שלופה
קפטן צונח ובטנו שפוכה
מאחורי ההגה דמות כפופה
אני אוהב פיראטים וזה נדיר להיתקל בכתיבה בנושא כזה נישתי (אם לא לחפש מלכתחילה)
חריזה מצוינת, בחירת מילים ממש מגניבה (פרחים והרדופים היה ממש לא צפוי)
יֵשׁ צַד אֶחָד לוֹפֵת חָזָק
כשֶׁהַצַּד הַשֵּׁנִי מְבֹעָת
אֵין לְאָן לָלֶכֶת, אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה
רַק מִתּוֹךְ הַטַּלְטֵלָה
עִם אֹמֶץ, נְחִישׁוּת , וְדָבָר אֶחָד:
רַק אַל תִּשָּׁבֵר,
יְדִידִי. יָמִים יָפִים יַגִּיעוּ. רְאֶהָ הִגִּיעוּ גַּם אֵלַי. בַּסּוֹף זֶה יִתְבַּהֵר
אָמְנָם. הַטַּלְטֵלָה תִּמָּשֵׁךְ,
אֲבָל בְּךָ - תַּרְפֶּה.
וְהַיּוֹם , הוּא רַק מָה שֶׁמְּשַׁנֶּה.
התחברתי. (הרגיש לי כאילו יש כאן ליקוט קטנטן משירים אחרים, אבל לא התחבר לי לאיזה. כנראה הסגנון).
