פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 34)

בעקבות רצח הארבעה בתחנת הדלק כתבתי שיר לזכרם על גבי השיר עלי בריקדות.

היום נפלה הקטנה

נפרד בצאתי למלחמה

על החיים להגן

על יד גדת הירדן

הגדול כבר לא חי

ואני נאבק על חיי

האספלט סופג דמם,

עוד אנקום נקמתם!

עלי השלכת, נפגש בצמרת,

עלי השלכת ארצנו זו ולא אחרת

רובה אל רובה קצה יצדיע

כדור אל כדור יריע

עלי השלכת, עלי השלכת זו הצמרת.

ואם כך נגזר

בשעת תקיעת השופר

ואפול בדקירה

או בירי חזרה

עוד יבואו אחיי

בפקודתו של המלך שלומאי

וינקמו את דמי

בכל מקום בו יהי!

עלי השלכת, נפגש בצמרת,

עלי השלכת ארצנו זו ולא אחרת

רובה אל רובה קנה יצדיע

כדור אל כדור יריע

עלי השלכת, עלי השלכת זו הצמרת.

באלול אני רוצה אב.

עטור זקן, לבוש לבן,

אך מסתכל אחורה,

רוצה אב.

יש משהו בחורבן,

בתחושת האובדן,

שמולידה בקרבי:

אני רוצה אב.

ואלול,

עוד מרגיש לי חלול,

מרחוק מזדעק,

מהנהן מהדהד,

ובליבי, אני רוצה אב.

מדוע אב אינו אחרי אלול?

הרי באלול, אני רוצה אב...

אני עוצם את העיניים כדי להבין מה אני מרגיש.

יש מחסום שיושב לי על הלב.

והוא נמצא שם כבר שנים.

המציאות לא השתנתה - כי אין חדש תחת השמש כמובן.

אבל אני כן.

וזה גורם לי לחשוב כל יום מה אני רוצה באמת.

אנשים חושבים שמה שבאמת קשה זה לעשות דברים. לפעול.

ואני מסכים.

אבל לרצות? לרצות באמת?

זה כבר לא אנושי.

ואיך אני אבין מה אני רוצה באמת?

זה לא משנה כמה אני ממשיך לחשוב על זה או מתבונן בעצמי.

אני פשוט לא יודע מה אני רוצה.

וזה גורם לי לחשוב שאולי בעצם אני לא רוצה כלום.

אולי זה פשוט אשליה שנועדה לקדם את המין האנושי.

אשליה כמו כסף. אשליה כמו נישואים.

כל מיני דברים שאומנם חשובים אבל לא ייפתרו את הבעיה. 

                            מה       אני       רוצה ?

יש בי מישהי אחת
שמתעקשת ללמוד להיות רגישה
אז היא קוראת סיפורים רומנטיים ומשננת שירים של אהבה תוך־כדי טיול ביער
ובבית הכנסת היא מתאמצת לבכות כשמגיעים ל"כאן בוכים בק"ק פראג"
והיא אומרת שאם היא תזייף מספיק, היא תוכל, כמו ד"ר פרנקנשטיין, ליצור מכל החלקים מעין אני שקופה שאוהבת את כל זה ברצינות וגם לא שונאת את עצמה
ותצליח לגלות מה בדיוק נמצא מאחורי הבבואה שבמראה

ויש בי מישהי אחרת
שאם אי־פעם יחבקו אותה, יגלו שהיא לא באמת יודעת לבכות
כי עמוק בפנים היא יודעת שדמעות צריכות להיות רטובות
ושאסור להשתמש ברגשות מפלסטיק ושצריך לשמור על הסביבה
ושאסור להכתים את הסידור בווידויים של אחרים
ולמען האמת היא מודאגת מהידרדרות האומנות ומשירים שהופכים לנכונים רק כי שרים אותם ומכך שמנסים להעתיק רק את היפה אבל לא את הטוב

ויש בי מישהי שאומרת
שגם האנטי־קיטש הוא קיטש, ולכן אסור לשנוא אותו ואסור לחשוב עליו
שבעצם האותנטיות עלולה להיות אהבה מזויפת של שנאה מזויפת של אהבה מזויפת ושזה נורא מוסבך וקשה להבדיל
ומה שאפשר לעשות זה להתפלל הכי מהר שרק אפשר כדי לשתול בין המילים ניצוץ שאינו פלסטיק ואינו שנאה ואינו סתירה

ויש בי עוד מישהי
שרוצה לבכות ולאהוב בקצב פעימות לבה
בקצב מנגינה נכונה שלא מנסה להיות נכונה
אלא פשוט קמה בבוקר יפה
מבלי לדעת שצריך לבכות עם ק"ק פראג
או שצריך להיות כזאת סטואית מובכת
ויכולה לרצות להיות היא
ויכולה לרצות להיות אני.

הַשָּׁנָה.

לֹא תּוּכַל לִבְרֹחַ.

אַחְזִיק אוֹתְךָ קָרוֹב.

אֶנְשֹׁם אוֹתְךָ עָמֹק.

אַפְקִיר עַצְמִי אֵלֶיךָ.

וְאַתָּה.

תַּעֲשֶׂה בִּי חֲדָשׁוֹת.

תְּחַיֶּה בִּי נִרְדָּמִים.

תְּנַעְנֵעַ בִּי נְטִיּוֹת שֶׁל רָצוֹן.

תָּפִיק בִּי צְלִילִים יְשָׁנִים שֶׁל גַּעְגּוּעִים.

תַּרְאֶה לִי פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת.

שֶׁל הֶאָרַת פָּנִים.

וְרַחֲמִים.

וַאֲנִי אֵצֵא לִקְרָאתְךָ.

אֶלְחַשׁ לֵךְ גַּעֲגוּעַ.

צִפִּיָּה.

וּתְפִלָּה.

ש..

אוּלַי הַפַּעַם.

כָּל מָה שֶׁהָיָה פֹּה יִשְׁתַּנֶּה מִמָּחָר.

טוֹב שֶׁבָּאתָ.

אֱלוּל.

אם כל כך טוב לי לבד 
למה אני מחפשת את היחד?
הלב שלי חופשי
ודמעות של אושר זולגות מעיניי
אז נכון אתה יפה
נכון אתה יפה כמו חלום
אז מה?
אז אתה יפה כמו חלום
ואני בוכה
ואני אראה אותך במעלה הגבעה תמיד
והלב שלי ישרף
אבל הוא נתון לי, הוא חופשי
לב שרוף וחופשי 
ויפה כל כך 
הן לא מלוחות הדמעות
 

הוא איש פשוט.

פשוט כמו אבן בגינה. פשוט כמו המילה הראשונה של ילד. פשוט כמו גלימה נפרסת. פשוט כמו מפרש נמתח. פשוט כמו ים שנבקע לשניים ובתוכו עובר עם. פשוט כמו לב שבור שמחפש תשובה, לב שממשיך להשתוקק למרות האכזבה.

הוא איש פשוט, כמו יד שמושטת לשמיים ומחכה.

אתה שומע אברהם?

תסתכל לי בעיניים.

אתה רואה את העצב?

אתה רואה את התשוקה?

יש נשמה מאחורי הפרצוף הזה.

בבקשה תאמין.

בבקשה!

הלוואי והייתי כמוכם.

כותב על אלול.

כותב על כיסופים לה'.

כותב שירי אהבה נדכאים ונסתרים.

אבל אני לא.

כי אני לא מאמין שיש למה לכסוף.

אין למה להתפלל.

עולם כמנהגו נוהג וכן גם אנחנו, כמו נמלים.

נמלים בעולם הגדול.

מושבות רבות שעובדות ומייצרות אוכל ותרבות.

אמנם כל נמלה קצת שונה מזולתה - 

אחת תוקפנית אחת פחות.

אחת דתית ואחת פחות.

אבל בסוף, אחרי כמה עונות , כולם מתות - ואף אחד לא זוכר אותם.

אז נמשיך לכתוב.

שיהיה קצת נוף יפה לאנשים שמבינים שאין סיבה וטעם לפועלנו.

זהו לא מכתב דיכאון.

זהו מכתב עליז! 

כי אין לנו מה להפסיד.

תודה שקראת עד לכאן - כתבתי כדי להנעים את חייך.

רציתי לכתוב על התשובה - אבל אז קראתי בפרקי יומנו של הרב הנזיר זצ"ל והבנתי שאיני כדאי.

רציתי לכתוב על התשובה - ואז קראתי על מלחמתו הפנימית של הרב קוק זצ"ל, והבנתי שאיני כדאי.

רציתי לכתוב על התשובה - ואז קראתי נוראות עליה בכתבי הרב חרל"פ זצ"ל, נרתעתי לאחורי והבנתי שאיני כדאי.

רציתי לכתוב על התשובה, והבנתי שאולי המוטיב החוזר הזה מלמד אותי משהו, כמו פזמוני הסליחות שחוזרים ונשנים - "אבינו שבשמים", "חטאנו לפניך רחם עלינו", "הושיענו למען שמך", "וחוסה על ישראל עמך", "עננו", "בדיל ויעבור". "אבינו אתה", "אין לנו מלך אלא אתה", "אבינו מלכנו רחם עלינו".

הבנתי - שאיני כדאי. הבנתי שאיני - כדאי. 

זה כל מה שאוכל לומר. אם הבנתי שאיני - נעשתי כדאי.

אחרי כל כך הרבה זמן שלא, משהו בי נפתח לכמה שניות. תחושת געגוע עולה בגרון ולוחצת כמעט על הדמעות שיצאו. צאו דמעות, צאו. תנו לי לרגע להרגיש, תנו לי לבסס את התחושה.

אלול, אולי זאת התקופה, אולי זה החודש, אולי זאת השנה שעוברת ועוד רגע נעלמת, רוצה לחתום את לכתה בתחושת אהבה קלה, להגיד שגם אצלה, במשמרת שלה, הרגשתי, כמהתי, התגעגעתי למשהו לא מוסבר שטבוע עמוק בתוכי עוד מיום היוולדי.

פתאום אחרי ריצה ומעוף למרחקים עצומים, אני עוצרת, כנועה, מודה שיש בליבי הרגשה שמקננת בתוכי, בעומק גופי, קיימת עוד לפני החומות וההסתרות והחיוכים והזכרונות והדחייה מרגשות;

לפני שכל זה נבנה,

הרגשה שקיימת מרגע ראשוני של הוויה.

אורות באופק מבצבצים, מאירים ונעלמים ומאירים שוב, הלילה שחור והשמיים מלאים בכובים.

אלול, אולי זאת התקופה, אולי זה החודש, אולי זה הגעגוע שהתחיל להתעורר שוב, למישהו.

טבע.

תוהו ובוהו.

היא מעלעלת בספר שבידה,

הוא מסתורי

בהוראות נכתב שזה אמור להביא לה חוויה שהיא אף פעם לא חוותה.

זה גירה את סקרנותה.

בעיניים בורקות היא יושבת מול הספר,

מתפעלת מהתעלומה שבו

לפתע, הסתדרו האותיות. התאחו הקרעים.

"אוף, הלכה החוויה", היא סיננה בעצבים ועזבה את הספר על הרצפה.

ברוכה הבאה לעולם.

טוב להודות.

לבנות מקום בנפש של שמחה // העולם הזה כולו הרי נבנה רק בזכותך.

אם אביט מעט ביופי שנשפך עלי ממך // אולי אכיר את קצה קצהו של שפע הברכה.

ולא יספיקו המילים שיש לי להודות לך // ריבון עולם, אדון הכל, שידך אליי פתוחה.

לוואי ילמד גם לבבי להוקיר תודה לך // מתוך כך יהיו חיי חיים של אושר ושמחה.

טַעַם שֶׁל בְּדִידוּת
וְשֶׁל מַיִם
שֶׁלֹּא זָכוּ לְהַגִּיעַ לִרְתִיחָה
טַעַם שֶׁל רָעָב
שֶׁל הַהוּא שֶׁלְּכֻלָּן הָיָה לְאָב-
עֲפִיצוֹת,
תֵּה פּוֹשֵׁר
כְּמוֹ חַיַּי, אוּלַי יוֹתֵר
אוּלַי פָּחוֹת
מָה שֶׁנּוֹתַר לִי זֶה לִשְׁתּוֹת

יונתן ואמו עברו ליד חנות גלידה. "אמא, אני צריך שנקנה גלידה!". עונה לו אמו: "אתה לא צריך, אתה רוצה!". "טוב, אז בא לי גלידה. אפשררר???".

אמו של יונתן טועה. המילה צריך מזכירה עשיית צרכים, או כל דחף וחצר של הגוף. זה לא נובע ממקום עמוק של הרוח, אלא ממקום של הגוף. המילה רצון צריכה להיות משתייכת לדברים יותר גבוהים, ויש הבדל גדול בין בא לי לבין אני רוצה. "אני רוצה להשתפר", "אני רוצה להיות טוב". הרצון הוא המקום של האדם לשאוף גבוה. הרצון לאכול גלידה לא אמור להיקרא בשם רצון, אלא בשם חשק. לרצות לשון לרוץ. הריצה של האדם קדימה אל היעד, השאיפה למטרה הבאה, זה הרצון. כשאדם חושק בגלידה, אין כאן שאיפה למטרה. יש כאן חשק שמתממש כאן ועכשיו, ולא מעביר את האדם תהליך כדי להגיע ליעד. כוח הרצון מביא לכוח לרוץ, להתמודד עם המכשולים ולהמשיך הלאה.

שכתבתי והלחנתי.

אשמח לתגובות ביוטיוב וכו'

השקעתי הרבה בשיר ואשמח אם תוכלו לפרסם אצלכם וכמובן תגובות ולייקים ביוטיוב.

מזמן כבר נמאס לי מחשבונות של חיצוניות

הלוואי ועל מגש היה אפשר לתת רק את הפנימיות

אם זה מתחבר אז תיקח, לא מסתדר - גם אז תשמח

אם זה מפחיד - אז תברח, רק את הלב שם אל תשכח

א יך אוכל לשבת, לשקוט ולרגוע,

ל תת לאור חיי להתעמעם.

ו הנשמה הטהורה בקרבי זועקת -

ל מה אתה נרדם? תתעורר!

כקליפת השום

כגרגיר אבק

אני שוב מתעורר

אל תוך המאבק

זה מזמן לא משחק

יש חלש יש חזק

והעולם מסתובב

כמו על ציר שנשחק

על החבל הדק

כביש מהיר שנסדק

יש הרבה שנופלים

מתפלאים, מה נטרק?

כמו דבר שנחקק

כתב לוחות שנזרק

בן אדם מסתובב

עם עוד רגש מודחק

ונגמר לי הלב

מצידי זה כבר טבע

לא מספיק לי הסם

על כל אחד צריך שבע

מה בוער לי בדם

משחרית, שש ורבע

אנ'לא יודע מה עושים

אבל אותי חתמו על קבע

אלקים...