צריך לדעת להבדיל בין סוגי כתיבה.
יש כתיבה שבאה מהמקום הכי פעיל של הנפש, הכי חי ומורגש באותו זמן, ואז הכתיבה באה להוציא, לשחרר, לפרוק.
עם כתיבה מהסוג הזה, אי אפשר וגם אין צורך להתעסק. היא טובה. היא נכונה.
מה שכן, אני יודעת על עצמי, שכל שיר דיכאוני שאני שומעת, כל מחשבה עצובה או כואבת שצצה פתאום ואני ממשיכה להתעסק בה, משפיעה המון על התחושות שלי. אם זה לטווח קצר מאוד או ארוך מאוד. וכנל לגבי כתיבה.
אנחנו בני אדם והנפש שלנו קולטת ומרגישה הכל. וכל דבר חיצוני כזה- משפיע על הרגשות. הדברים מחלחלים ולאט לאט משפיעים עלינו ועל הנפש שלנו.
אותו דבר עובד גם בכיוון ההפוך. מחשבות דמיונות, חלומות בהקיץ, על טוב, משפיעם בטווח הקצר או הארוך על הנפש. שוב, אני יודעת על עצמי, שברגע שאני מאמינה כל הזמן במן טוב סופי שיגיע, ומפרטת אותו במחשבה לפרטי פרטים, על מציאות אידאלית שני רוצה, לא משנה כמה נאיבית ובלתי קשורה למציאות העכשווית היא תהייה, אני רואה שבמוקדם או במאוחר יש צעדים קטנים וגדולים לכיוון הטוב הזה.
לכן, זה נראה בעיניי כמו סוג של ביצה ותרנגולת. מצד אחד כואב, אז כותבים כדי להוציא, וזה טוב.
מצד שני, ההתעסקות בכאב עושה רע.
כאן אני לימדתי את עצמי דבר ראשון, לזהות מתי הכתיבה היא צורך (מבפנים. כדי להוציא ולשחרר.) ומתי 'הנאה'. כשהיא הנאה, לנסות להסית אותה מהכאב אל נושאים אופטימיים יותר, כאלו שפחות כיף לכתוב עליהם עכשיו, כי בכאב יש מקום מאוד מהנה. או, אפילו להימנע מלכתוב באותו רגע בכלל.
בכתיבה שהיא צורך פנימי, (ובעצם אולי זה תקף לגבי שניהם), לנסות להזרים הכתיבה למקום חיובי.
אני אסביר-
במקום לכתוב 'נמאס לי מלב כואב, נמאס לי משנאה עצמית, כואב לי ורע לי בטרוף',
להתחיל לכתוב 'אני רוצה כבר שמחה ונחת בלב, אני רוצה לאהוב את עצמי באמת רוצה שיהיה לי טוב, רוצה פשטות'.
ככה. וזה עוזר ומשפיע.
הגיוני מאוד שבהתחלה, בצורה אוטומטית, כותבים על רע וכואב. אבל כדאי לנסות גם בזמן הכתיבה עצמה וגם סתם ככה בחיים, במחשבות שאנחנו חושבים, להתעסק בלחלום ולרצות טוב. להרגיל את עצמנו להתעסק בטוב.
וכשנהיה מורגלים בזה מבפנים, אפילו בתת מודע, יהיה קל ופשוט יותר להתחיל לכתוב ולחשוב על מציאות הרצויה, והיא תשפיע על המציאות המצויה.
תנסי את זה, לפרט לעצמך לפרטים הכי קטנים איך את מדמיינת את עצמך כשטוב לך ושלם, ותתפלאי כמה יהיה לך לכתוב על זה. וכמה זה יעשה לך טוב.
אפילו באותו רגע- ואני אומרת מנסיון שלי, שהלוואי ויעזור- להתחיל כואבת וגדושה, ולצאת עם הקלה, עם שחרור, עם טוב בפנים.
(גם כשרע ושומעים שיר דיכאון, זה רק מגביר את התחושות. כאן אפשר למצוא שירים שהם ניטרלים, כאלו שלא מייאשים בטירוף. וגפ אם זה לא מוסיף טוב, זה מפחית רע.)
צריך להאמין בזה באמת,
ולא להתייאש. כי גם אם לא רואים תוצאות מיד, בטווח הרחוק זה עוזר.
זאת חתיכת עבודה פנימית סוחטת, אבל מספקת בטירוף.
זה לסנן, את המחשבות שלנו, לפרטים הכי קטנים.
זה לשלוט ברגשות שלנו.
זה להיות עם מודעות עצמית בלתי פוסקת.
וזה עושה טוב, כל כך טוב.
