פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 361)

ליל התקדש
ראש חודש.



מבכות את התמוז
מכסות עלי בוז
נוטף דמעה
האת קולנו ישמע?!
פסל מתכת, מעשי ידי יוצר
"לי הכסף ולי הזהב" הריבון אומר
עומדים כעני
שואלים על פתח
מצא לנו מחילה
על זאת העלילה
את יוצר כל הצורות
נזכור
אותו נעבוד,
לו לבדו הכבוד
"ותצפנו שלשה ירחים"
הכנה לאלול, כיאה לנסיכים!
מזבח חדש ליוצר כל נקים
עולה ושלמים להיזבח מחכים

יאמירו לפני שוכן מעונה
יאמרו הגויים - בה דוד חנה

מהרה ייבנה מקדש
מקודש. מקודש. מקודש.

ילד,
תגדל עם חיוך
זה מקל על המסע
גם ככה הוא קשה
הי ילד,
תגדל עם רצון
זה ידרבן אותך להמשיך
כשתביט אל האופק
תבין ילד,
המטרה היא לא התכלית
העשיה היא ההצלחה האמיתית
דע ילד,
לפעמים סוף טוב יש רק בסרטים
אבל אל תמנע עצמך מלהאמין בו
עוד משהו ילד,
החיים הם לא שחור לבן
בידך המכחול לצבוע אותם באלפי גוונים נוספים
אני מאמינה בך ילד,
תאמין גם אתה בעצמך
בחר בחירות נכונות
כאלו שלא יתעתעו בך
הסתכל על רלונטיות ולא על תירוצים
תן לי ילד,
להאמין שקיימת תמימות
שיש עוד בעולם הזה כנות וחוסר ציניות
ילד,
תגדל עם חיוך
תאהב את הימים
לכל זמן יש קסם אחר משלו
קסם שלא חוזר...

 

שקט

רק רחש הגלים מכה בחוף

ונעלם

 

בקיץ שעבר היינו פה

יחד

והים

 

גם בחורף

בימי הקור והגשם

הגענו לחוף במרוצה

להקשיב לשקט

 

אך במקום זה גילינו ים הסוער

וגלים גבוהים

מאיתנו

כאלה שחוצים

את קו החוף הקודם

 

ובשלהי החורף הבנו

שקו החוף הקודם, זה שייחלנו לו

חלף, נחצה, התפוגג..

 

אולי באביב

נשוב לשם שוב

 

 

אולי  יחד

אולי לחוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

ולא היה לי סיכוי

ולא הייתה לי סיבה

ופשוט לא רציתי לדאוג

ולמרות שהבטחתי

ואתה התחננת

והפנתי ת'גב חזרה

ואני לא יכול להיות

ואני לא יכול לרצות

ולאהוב זה ממש קשה

ועדיין המשכתי

וגם כשכולם צרחו

ואטמתי את האוזניים.

 

ולא שמעתי כלום

יש ימים אני רוצה לקום לומר מספיק!
אני מוקף פה בחומה מאבנים וטיט.
כשאני מכה בקיר, אני נופל ישר לקיא
חיי כדור עגול גדול עשוי משיט.

להינעל
להיבהל
להתפחד
להתאחד
להבין
לשחרר
לקחת נשימה
לצפות מעמדת המתנה

עיניים עצורות היו לה,
חצובות בסלע פניה.
עיניים עצומות,
מסתכלות פנימה.
ואני, כמו תתרן על יד מזבח קטורת
בקשתי דריסת רגל.
ואמרה לי שוב ושוב ושוב
אין הנחות חינם
רק אנחות
ואם נתעלף לבך
הכהו. באון.
ובקשתי לי מקלט מעיניה הרושפות
ודפקתי על הדלת
בבקשה אבא תפתחו לי
יש פה מחבל
ואמא אמרה די חמודי,לך לישון.
ואני בכיתי בבקשה תפתחו,
אני מפחד.
והיתה שתיקה.
מבעד לדלת הלבנה.
ואני נבגדתי בפיג'מה המצויצת,
ועיניה הזגוגות היו שוב הדלת הלבנה
יפות כמוה, סגורות כמוה.
ודפקתי.
והסברת לי, אין הנחות חינם.
אולי אנחות.
לך לישון.
וחדלתי.
בפעם המי.
בפעם המי יודע. למה

מסונוורים כולם
ולא מהשמש שצוחקת להם
לובשים אלפי מסיכות
כבדות משקל
להסתיר את הפצעים
מסונוורים
מבעד למשקפי שמש
כאילו לא רואים
וכשלא רואים
גם הלב לא מקשיב
מעדיפים לחיות בזהות בדויה
להגיף תריסים
הולכים מבלי לחשוב
לא עוצרים
ממשיכים
כמו פרחים בחום
הם מתיבשים
ולא חוזרים אל עצמם
לא מחפשים יחודיות
כמו כולם הם רצים
כמו כולם הם מתאמצים
כמו כולם
מסונוורים מן האור
בחושך נשארים













@משתדלת יותר

כשהייתי קטנה, אבא הניח את ידי הקטנה בכפו, הוביל אותי אל החדר בו חשב שאבלה את ימי לעולם.
החדר היה חשןך, אבא העלה את האור.
על הקיר הגדול הוא שירטט טבלה ובה שתי עמודות, עמודה של טוב, ממולה רשם רע בכתב של גדולים. והחל למלא.
הבטתי בו, הוא גדול כל כך. יד לו יציבה, רושם בבטחה בטוש עבה. ממין את החפצים שסביבנו, את העולם שלי.
לאט, לאט למדתי לקרוא. כשנבוכתי עליתי לחדר בחשאי, העליתי אור. התבוננתי, חזרתי עם החלטה ברורה.
לא תמיד היה הכל פשוט כל כך וקל. היו מילים שרבצו בחלל החדר, הטילו בי אימה. קראתי לאבא, הוא תמיד הגיע, נשא את המילה בחסינות והצמיד במקום המתאים.
לאט, לאט למדתי את הסדר שעומד מאחורי המיון הקפדני, רכשתי את המיומנות הנדרשת וסידרתי את העולם שסביבי בתבניות.
היו זמנים שאבא הגיע, מתפלא על ההחלטות שקיבלתי, על השיבוצים השגויים בעיניו. את דעתו מיינתי לטוב או לרע.
ובאמצע, באמצע לא היה כלום.

יום אחד רעדה האדמה תחתי, הכל הסתחרר והקיר ההוא שעליו עמלתי כל כך. החל לקרוס. התבוננתי באלם, בהלם. בטיח המתקלף בלבנים המסתחררות, נושרות, חושפות אותו במערומיו.
לעיני נגלה חלל ריק. הקיר שחשבתי ליציב, איננו. וכמה נשענתי עליו, נאחזתי בו שלא אפול לתיהום. נאחזתי לריק, נאחזתי בריק.

בידי גרזן, מטיחה מהלומות, כמו משתיקה את פליאתו של הקיר התמה, הרי יכולתי להרוס אותו במהלומת יד אחת.
מתעקשת להלחם בו, לא בשביל מותו, למען חיי.


והכל מסתחרר, נאבד.
המילים החסרות מתעקשות לחפש להן מקום, לא מסכימות לתפקיד הנוודות שהותרתי להן.
ואין טוב ואין רע.

אולי יום אחד אבנה לי חדר קטן, וארון ושידה וחלום.
אתחיל שוב למיין,
אולי אוסיף עמודה באמצע
אולי.

כשאני סוגרת את הדלת איש לא יודע באיזו חורבה אני נמצאת, המבואה מסודרת, מהחלון ניבטים קירות מסוידים בצבעים עזים.
עומדת בתווך, סביבי טיח, לבנים מנותצות ולב אחד שמחפש לו מקום


ואיך אדע, אם איבדתי אמון? אם המקום היציב בחיי היה הכותל הזה, שמאום לא היה בו?
ואיך אבנה לי חדר חדש? ואיני יודעת לצקת יסודות, ורעידות אדמה פוקדות את גבולי, מאימות על שלמות המבנה שאקים?

אני עומדת בתווך, סביבי טיח, לבנים מנותצות ולב אחד שמחפש לו מקום.

כשהייתי קטנה, כאבה לי הבטן. מאוד
אמא את זוכרת? הייתי נשכבת עלייך, מניחה ראש על הברכיים שלך, קלעת לי צמה ואני צרחתי, כאב לי
לא היו סודות ברגעים האלה, ידעת הכל. בעצם לא, לעיתים צעקתי יותר משכאבתי, כשחשבתי על זה צעקתי חזק יותר .היית את והייתי אני והיה הכאב מקשר ביננו. לא יכלתי לנתק.
הזמן עבר, מתישהוא למדתי לקחת אדויל. כשכואב לי אני נאחנת בשקט, פולטת מילה. כולאת את הנשימה בפנים.
אני כבר לא צורחת 'אמא, כואב לי' ואת יודעת, בדרך כלל לא.

אמא, אני עוברת עכשיו תקופה קשה, שנה וחצי כבר אין לי אוויר.
לפעמים אני רוצה שוב, להניח את הראש על הברכיים שלך, ולצרוח לך 'אמא כואב לי'. אני שותקת.
אני רוצה לספר לך מה עבר עלי, על הדרך הארוכה שהלכתי ועל הדרך הארוכה שעוד נותרה לי, על השברים שמסתתרים מאחורי החזות השלמה שלי.
אני שומרת עלייך, עלי. רוצה אותך יציבה, גם אם אהיה רחוקה, חוששת שאם אתקרב, האדמה תרעד תחתיך ומה יהיה עלייך, עלי?
אני שותקת, אני לא כמו שאת רוצה. רק שלא תדעי כמה רחוק הלכתי מהרצונות שלך.
מהדממה שלי, מהחיוכים המזויפים שאני מורחת, מהשתיקות, הדמעות שאני בולעת ליידך בניתי חומה, אמא.
גדולה, ארוכה, אטומה. אולי נצליח לתקשר ככה, אמא.
את לא תקראי את זה לעולם ודווקא לכן אני מרשה לעצמי לכתוב לך, לספר לך, לצעוק לך, כואב לי.
את שומעת? כואב לי. מאד

..

הזמן עובר והקיר מט ליפול,
הנה הוא זז עוד קצת מאתמול,
איה לי בית איה לי אח או חבר,
האם אשרוד להיות מישהו אחר?!

הריקנות מדגדגת מעט את הפנים,
מלטפת את מה שנשאר משמעותי בחיים,
היא שמעה שקראתי, זעקתי לעוזר,
דמיינה שאין כמוה בנתינה לאחר.

והלחץ מהכלום מעיק ומתגבר,
השנים היפות שאבחר באחר,
באחד, ההוא עם הסוס הלבן,
שאוהב, מעל למקום ולזמן.

והתקווה הנוטשת חבויה לה בלב,
מנסה, מנסה, מפחדת להתקרב,
היא עדיין מנסה באלף דרכים שונות,
יום יבוא ואולי היא גם תמצא פתרונות.

(מתוך העולם שלה)

תל אביבי, חולצה קרועה
תל אביבי, סיגריה דלוקה
לא אוכל ולא ישן
מצייר ומנגן
זה האומן שבי...
זה האומן שבי...
תל אביבי, מקועקע
תל אביבי, על הרצפה...
עם מכחול ועם צבעים
הוא כותב לו שם שירים...
זה האומן שבי...
תל אביבי, עם נזם ואימרה
תל אביבי, שבשבילו זה עבודה...
הוא יוצר והוא מלחין
הוא שונה ואני לא מקטין...
זה האומן שבו...
זה האומן שבו...
תל אביבי, שבסוף נכנס לתודעה...
תל אביבי ששכח מה זה חולצה קרועה...
הוא מקובל והוא חתיך
הוא מגזים והוא ממשיך...
זה הפירסום שלו...
זה הפירסום שלו...
תל אביבי, שכל אחד מכיר...
תל אביבי, הכי סלב בעיר...
הוא מופיע ומרואיין
הוא בכותרות והוא מליין
זה הפירסום שלו...
זה הפירסום שלו...
תל אביבי...

ראש
חודש
זמן להתקדשות הלב
לריפוי כאב
ראש
קודש
זמן להתחדשות הלב
להתפכחות משעבוד
להיות אדם חושב

ראש
לחודש
אור גדול מציף
זורח ונעלם
אש
קודש
בוערת בי
נדלקת עם חידוש ירח
רוקדת כך סתם

ראש
חודש
יום גדול מאיר
מאיר בי איזה שיר
ראש
לקודש
לנשמה שמתעלה
לשפתי הנושאות תפילה
תפילת הלל
לאחד יחיד ומיוחד
שכולו קודש
פעם בחודש

"מה קרה, את בוכה?"

 

נעם שכבה במיטה. לבד. היא לא רצתה לראות או לשמוע אף אחד עכשיו.

 

ואמא נכנסה.

 

הדמעות חזקות ממנה.
לדמעות זה לא משנה שאמא רואה.

 

נעם רצתה לצרוח. לצעוק.

 

מה קרה?

 

כל כך הרבה,
שהיא כבר לא עומדת בזה.

 

בקצב הרצחני וההרסני של החיים.

 

מכח האינרציה החיים ממשיכים במסלולם,
אבל נעם קטנה. וחלשה.
היא לא עומדת בקצב.

 

היא רוצה את אמא.
היא רוצה את הקשר
החם
האוהב
המחזק
שבין אמא לבת.

 

בינתיים, הקשר הזה נשאר בחלום.
אמנם חלום טוב ומתוק,
אך חלום.

 

כי נעם כבר גדלה, היא כמעט בת 17.

 

ובשנים שהיה אמור להווצר קשר כזה,
בין אמא לבת,
בשנות ההתבגרות הראשונות,
אמא חלתה.

 

סרטן.

 

מילה מפחידה.

 

המציאות מפחידה אף יותר.

 

טיפולים.
הקרנות.
כימותרפיה.
מחלקה אונקולוגית.
בית חולים.
רופאים.

 

אמא הייתה בבית חולים.
ונעם הייתה בבית.

 

מנסה לתפקד כמו חצי אמא,
כדי שהבית לא יקרוס.

 

אמא נרפאה. ברוך ה'.

 

אבל עכשיו אין קשר.
אין קשר בין אמא לבתה.

 

לא אשמת אף אחד.

 

ונעם?

 

נעם רוצה.
אבל עכשיו היא לא מסוגלת לתת לקשר כזה להווצר. קשה לה. זה נראה לה מעבר ליכולותיה.

 

נעם לא כועסת.

 

לא על אמא.

 

ולא על אלוקים.

 

היא שואלת רק שאלה אחת.

 

למה?

 

כי נעם,
נעם רוצה דבר אחד.

 

אהבה.

אולי עוד לא מאוחר

אולי עוד נאהב ובגובה העיניים

אולי יש את מחר 

ואולי לא

אולי יש נמר שטורף לי את הרצון מבפנים

אולי לכל אחד יש מישהו אחד לפחות

ואולי לא

אולי בכלל כולנו לבד כל הזמן

אולי אנחנו משלים את עצמנו שלמישהו אכפת ממשהו

חוץ מהעור היפה שלו

כנראה שכן

שלא

אולי כבר אין בי באמת אמונה

אולי זאת האדישות

אולי יום אחד יהיה לי אור

אור

אור שלא נגמר בעיניים

בהיותי ילדה קיבלתי מתנה.
בסקרנות ילדותית קרעתי את העטיפה והוצאתי קופסא קטנה.
באותיות דפוס גדולות וברורות נכתב עליה:''קופסת צבעים''.
מתוכה הוצאתי שני צבעים, שחור ולבן.
ודי היה לי בכך.
את העולם כולו יכולתי לצבוע בהם,
כל איש שפגשתי,
כל מקרה,
כל מקום,
כל יצור,
כל דבר.
וסיפורים חדשים יכולתי ליצור מהם.
לא חסר לי בעולמי כלום.

שבגרתי מעט הזדעזע עולמי.
מעט משחק עם הצבעים האהובים שלי גילה לי שאפשר לערבב אותם.
וכך נכנס לעולמי האפור.
ופתאום, התעבך העולם, התערפל, התכסה בענן של אפור.
וכבר לא ידעתי לצבוע.
וכבר לא יכולתי לראות.
ופתאום נכנס בי פחד, מהערבול, מהבלבול.
וכמעט ופחדתי לחיות.

הענן האפור אפף אותי במשך זמן רב.
ליווה אותי
לכל איש שפגשתי,
כל מקרה,
כל מקום,
כל יצור,
כל דבר.
טשטש את מבטי, שינה את צבעי.
ולא הבנתי.

עד,
שיום אחד,
ואיני יודעת אם אני גרמתי לכך,
הוא התחיל להתבהר.
ולטפטף,
טיפות, שבהתחלה,
לא זיהיתי, לא הכרתי,

צבעים.
והענן,
מתבהר,
וממטיר,
כתמים של ירוק,
ושפריצים של תכלת,
ועיגולים של סגול,
וקווים אדומים,
נקודות צהובות,
ושפע של ורוד,
וקרניים כתומות,
וזרם כחול.

וכמה גוונים!

והעולם, עולמי, נצבע מחדש,
ומשהו בי חי פתאום.
וכל איש שפגשתי,
כל מקרה,
כל מקום,
כל יצור,
כל דבר.
נראה אחרת.
וסיפורים חדשים נוצרים סביבי.
ונוספים אני יוצרת.
ועולמי מלא,
אך תמיד,
יש בו מקום,
לעוד.

זה קשה.
היא חזקה!
היא נראית מברזל חזקה
אבל בעצם זה זהב טהור
זה נראה יציב ועומד
אבל בשורש זה מט ליפול.
היא רוצה מישו אוהב-
מקבלת סביבה קרה ונוקשה.
רוצה חיבוק, אהבה-
מקבלת בוקס ואכזבה.
רוצה ליטוף, עידוד אחווה-
מקבלת ביקורת וחוסר אהדה.
נראית מוקפת בחברה.
אבל מרגישה בודדה, בודדה.
רוצה שהדמעות ישארו עמוק בפנים
אבל הם איתניות וזורמות כנחלים
רוצה להרגיש חופש, דרור.
מרגישה כאריה בכלוב סגור
רוצה חברה אמיתית-
כמו אותה אחת שהיתה בעבר
רוצה לפרוק, להוציא, לעזוב.
אבל אין בשליטתה, הכל כזוב.

רוצה עולם ורוד, חדש, יפיפה.
מתמודדת בעולם אפור שאין פה.
רוצה גאולה, רוצה אורה.
אבל כנראה לפני זה-
 צריך להתמודד עם רע.
רוצה אמת, יושר, כנות.
מקווה שזה יהיה בקרוב- במציאות.

הראש עמוס

המחשבות מתבלגנות,
אין מקום למחט.

אין מקום בכנות.

רוצה שרק אמת תשרוץ בעולם,
שיפסיק השקר, התחכום, הטמטום.
רוצה צבעים בוהקים, זוהרים
לא הכל בשחור לבן.
אבל אולי כן?
אולי זה טוב? אולי זה יועיל.
שחור- לבן. בלי אמצע.
טוב- רע. בלי פיתולים.
שקר- אמת. בלי רקעים נוספים.
אבל.. רק דף לבן. רק לבן.
רק חדש, טוב, אמיתי, ואז..
ואז זה יהיה נוצץ.

כמו הנציצות בעניים שהיתה,
שהביאו לה את אותה מתנה.
כמו הנציצות ותואר הקדושה
שהיתה בבית רבינו שבבל,
שרחוקה-קרובה.

רוצה שוב!

רוצה ללמוד, לשנן, לחפור.
רוצה כבר להיות על מטוס.
רוצה גאולה! רוצה אורה!

בלי מתים, בלי אבלות,
בלי פרצוף חמוץ, בלי עודף שנינות,
בלי רוע בלי רע.

רק גאולה, גאולה. כן. גאולה.

בלי אנשים שמציקים ברחוב,
בלי הטרדות, ניסיונות, עברות.
רוצה משחקים כיפים, חיוכים, צחוק.
 בדיחות אמיתיות. בלי ירידות.
 בלי רכילות, בלי לשון הרע.

רק בשביל הכייף, רק בשביל השלווה.
לא רוצה לשכוח; שגם שוקולד מריר
כמה שהוא מר-מריר, הוא עדיין
שוקולד טעים! זה לא הפכים
זה מציאות!
זה לא שקר, זה אמת.
יש דברים גם לא מובנים
מנסה לנחם, לעודד
את עצמי.
מנסה שיהיו אנשים לצידי.

מנסה לשים כנפיים, לעוף
מנסה לפרוח כפרח, כליבלוב.

מנסה לחייך להיות שמחה
באמת לא במסיכה.

מנסה להסתכל על החיובי
אם לא בעבר- בעתיד.
אם לא אחרים- אני.

מנסה לראות את היופי
לא את השלילי
         מנסה, מנסה, מנסה.

מי יודע? אולי אצליח?
אולי החששות יעלמו?
אולי העתיד יהיה כבחלומות
הנעימים, הנחמדים,

המכבדים, הטובים.

לא באשליות!

 חלומות. אשליות,
אשליות, חלומות.

אבל דיי! דיי! דיי! דיי!
 אני קטנה
אני שברירית
 אני חלשה

הלב רחב, גדול יפה.
אבל הוא לב! של בנאדם!
לא אבן לא סלע. לב אמיתי.
לב אוהב.

ושוב המחשבות הבוגדניות
בורחות ומתבלגנות
מתבלבלות.

לא רוצות להקשיב.
רוצה לאטום אוזניים,
לאטום עניים
לחיות את עצמי.
להתחיל לגדול, לפרוח
שהדמעות לא יגיעו שוב.
ואם כן, שיהיו של שמחה,
ברכה הצלחה.
דמעות של הגשמות.
דמעות חיוביות.

רוצה שהמורה תתעלם ממני,
שתתן לי לחיות, שלא תכריח
דברים שטותיים.
כבר הבטחתי, אני אשלים, אני יודעת.
לפחות קצת.

וטוב, לבנתיים נפסיק,
נתחיל להרגע לנשום עמוק,
העיקר... שהעננים כבר יבואו

ויקחו אותנו אל-על לירושלים.
לבית המקדש. אל-על רוחני.
אל-על גשמי. אל-על.

לעשות נחת לה'
לעשות נחת לבורא
לעשות נחת להורים.
לעשות נחת...
ה', אלוקים.

 אני רוצה להשלים את תפקידי
רוצה להשלים את שליחותי
רוצה, רוצה, רוצה

רק תנו לי את הכוח
תנו לי את הבינה,

את החכמה.
את העזה, את הגבורה.
את הכוח רצון.

רוצה ציור אמיתי כמו בציורים
אבל באמיתי,
צבעוני על רקע אמיתי לבן

רוצה רק טוב; גאולה
רוצה גאולה! רוצה, רוצה,

 

 

 

 

____________

כותבת בהתאם לנערה חבדניקית.. עם קצת צנזורות קבלו בהבנה.

אשמח לתגובותP:

אומרים שכשחורטים עם עט עמוק על הדף,
הוא נמעך,
הוא משנה צורה,
הוא נהפך להיות נייר ישן חלוד ומעוך,
והמחשבה שיכתבו עליו בשקיקה עוצרת נשימה,
שיאחזו אותו עם ליטוף ונשיקה,
שיאחזו בו בגאווה,
אחיזה מלאכית,
כמו ילד מתוק שמקבל סוכריה,
המחשבה הזו מתרחקת מהלב,
נמוגה אט אט..
דועכת לאיתה בים של עצב ואובדן..
דומה הוא לסבא זקן שמילא את תפקידו בעולם,
וכל חפצו ותפקידו בעולם הוא לשרוד,
להשאר עדיין,
שהאבן ברחוב תמשיך לומר שלום,
תמשיך לחייך,
הוא זוכר אותה,
היא נשארה ככה,
עומדת,
נשארת,
כמו אתמול,
כמו לפני יומיים,
והוא מתפלל שהיא תראה אותו גם מחר,
תלטף במבטה התמידי,
ותעודד,
היא תאמר לו "גם אם האדם זמני, הוא חייב להשאר עומד".
והדף מקומט בודד ומסכן,
תשאירו אותי כאן צועק בוכה ומתחנן..

כשדיברת עלי התמלאת בגאווה

נתת לי בעיקר חום ואהבה

כשהגיע הזמן ללכת את היית בטוחה

את כל הצידה לדרך יש בך

אהובה



את מנהיגה את אצילה לעולם לא תשברי 

                    ילדה

הלוואי שתראי בך את אור הגאולה!

ואני שתקתי.. לא מבינה את ההשוואה

אני בסך  הכל ..

עוד ..

נערה



כשחזרת ממנו ענייך ליטפו בערו

את ילדה מיוחדת את זה כבר 

מלאכים אמרו



כהרגלך הסתכלת עלי באותו חום

ואהבה

חייכת אלי כמו שמורת סוד

והכלה



אם רק היית יודעת מה עובר לי

בנשמה

חיוכך היה נשבר וכל

האהבה



נרך היה נכבה עם דמעות של

אכזבה

את ההנגה היית מעבירה..



לאחת שיכולה