וראשית אני רוצה לומר שאותי דוקא כן תייגת זה מחמיא עד אין קץ (כמעט, יש לזה קץ איפה שהוא על הספקטרום של אינסוף)

וגם- לא תיייג לך את  @מאמע צאדיקה .

@חלילית אלט- את מתייגת את הנקבות.

אני אשתדל לזכרים.

זכרים-

@סביון (שאני מקוה שהטקסט שלך לא באמת היה תפוז אננס פסיפלורה)

@רץ לשום מקום

@נגרינסקי

@Admin

@עמירם

@אגל טל

@חוני המעגל פינות

@אריק מהדרום

זה מי אני זוכר שהשתתפו

-מחיצה-

אני עוד מתלבטת אם להעלות ואם כן אז את מה...

אבל עד שלא איבדתי תראש ויצאתי, היה לי ממש מעניין!

אז תודה רבה צור!@L ענק

נראה...

אני מחפש את החוכמה

אין לי מושג איפה היא נמצאת

באמצעות טלסקופ מיוחד אני מחפש, מסתכל פנימה

איפה לסרוק? אני שואל

בכל החדר. הוא עונה.

סורק וסורק, ומאוחרי קיר נסתר צדדי ושחור החוכמה מופיעה.

יש כמה חלונות מיוחדים לא ברורים. בעיה, הם נעולים.

מחפש מנעול בכל העולם, ולא מוצא.

אני הולך לחנות וקונה מקדחה חזקה, עושה חור קטן בקיר, לא יותר.

מרים את המקדחה, ופתאום קופץ החשמל.

אני לא יכול לעבור בחור הזה.

אני מכניס את היד, החוכמה נדחסת ואיכשהו חלק ממנה מצליח לעבור.

טוב. אכתוב כמה מילים ואז אעלה, תכף חג אז אקצר, לכל המקסימים- - פרוזה וכתיבה חופשית

ראשית אני רוצה להצטרף לכל שאר האנשים ולהודות לצור (@L ענק) הנפלא. היה מקסים מקסים ונהדר. תודה רבה! (והייתי צריך לעשות משהו ב"נפרדים מצור" בזמנו...) 

שנית- לגבי הכתיבה של החבר'ה פה.

הרגשתי שהרבה כתבו, ואפילו כתבו  יפה אבל אולי פספסו את הנקודה.

בטח בקטע הראשון.

כולם כמעט בקשו. לא שיניתם לשאלה/ שיר הלל/ הודאה/ דרישה /נאום / מסירה / תוכחה. כולם עשו את אותה פעולה.

הדגש היה על  הפעולה. אין בעיה שעושים את אותו הדבר אבל בד"כ אנשים רוצים להיות מקוריים כך שאם כולם היו אותו הדבר והשוני הוא במשהו אחר- נראה לי שזה די מראה על פספוס הנקודה. פעולה בכתיבה היא הכרח השאלה היא כמה מעצימים אותה, כמה מתמקדים בפעולה. צור בקש להראות את הפעולה. שהיא תהיה המרכז.  משהו שמאוד ספציפי ובוטה.

גם לתרגיל השני.

אני נגשתי לצור באמצע הסדנא ואמרתי לו שאני לא יכול להציג טוב בלי להציג את המצב. יוצא לי מאוד לדבר על המציאות. הרצוי והמצוי ופחות על התהליך שבו בדיבור שלי אני מנסה לגרום לו לקרות.

נראה שזה בלתי נמנע.

ל@אש קודש (עכשיו ראיתי שזו את)

לגבי ה"חידה"- 

אם כבר.. בואו נדבר על זה. השירה שלי (לפעמים) - פרוזה וכתיבה חופשית

אולי זה לא עניין של חידה,  אולי זה עניין של רומנטיקה. שאי אפשר להגיד כמו תמיד, הרי כל העניין של שפה גבוהה ומילים כבדות זה פשוט מילים שלא הורגלנו בהם, בין אם העדפנו את לשון חכמים על פני לשון כתבי הקודש ובין אם להיפך ובין אם העדפנו את למה על פני מדוע. כל העניין שזה לא כמו שהייתי אומר למישהו ברחוב.

"אוהב אותך, אחותי" זה שונה מאוד מ"אני אוהב אותך" כי זה לא מורגל ברחוב, (למרות שתמיד המילה "אוהב" תשאר רומנטית בין האוהבים). אנחנו מחפשים לפעמים את חוסר ההסבר, את החשיבה לבד, או לחילופין את אימוץ המחשבה כשנפרש לפנינו תיאור של עולם מלא יותר.

יש הבדל בין "אני רוצה לשתות קפה"

לבין "אני רוצה רוצה לשתות קפה, להחזיק בידיי הקפואות את הכוס הנוזל החום הזה המהביל, הקפה- להרגיש את הידיים רותחות בידיעה, שהנה- לא כל העולם כפור, שאצטרך להוריד את המשקפיים לפני כל שלוק כי האדים ושאשתה בלגימות קצרות ונפחדות כי העצבים בפה וזה משנה מאוד שזה קפה ולא שוקו, כי קפה מרדים אותו דבר- אלא אם כן יודעים שזה קפה (ברור שאני מדבר על נס קפה, אני אשכנזי, למען השם!) "

לא יודע, צריך עוד לחשוב על זה, צור- מה אתה אומר?

קיצור יש עוד מה לדבר.

היה נהדר לפגוש את כולכם.

ושוב תודה רבה לצור.

חג שמח ושבת שלום.

ולא הסתכלתי לך בכ"א.

את בת 15.

אמרתי לעצמי שאעשה השתדלות ולא אדבר על הבנות במפגש אלא בעניינים הצריכים לתוכן המפגש וכל שכן שלא לדבר על פרטים חיצוניים. אבל!

לא ידעתי את זה כשהגבתי לך, את גבוהה לגילך משהו (זה נדיר שאני זוכר פרטים כאלו). בכ"א- אני לא חושב שעומק זו המילה המתאימה למה שאני מדבר עליו, אני חושב שמה שאני מדבר עליו קיים הרבה אצל שלמה ארצי נניח ואני מסרב להאמין שלשלמה ארצי יש פשר ברב שיריו ובטח שלא עומק

(@L ענק, אם אתה זוכר- דברנו על זה במפגשפסח של שנה העברה. @פיתה פיתה, ניסתה להכנס לנו באמצע ואני נפנפתי אותה באדישות, <צ>. תחיה, אולי את זוכרת? מה נאמר שם? זה היה די קצר, לזכרוני)

בכל אופן, אולי זה יפגע בך, אין בי כונה כזו- הרגשת החסרון שלי נבעה, נראה לי, מצפיות שלא שייכות למישהי בגילך.

פשוט , נראה לי שכתבת פשוט מאוד. ישיר כזה. זה קצת מוריד את הזמרה שיש במילים. לא יודע, ייתכן ואני טועה, ייתכן מאוד.

סליחה על זה בכלופן.

הקטע על הקפה נכתב קולח יחסית ורק עכשיו שמתי לב כמה טעויות הקלדה היו לי. בכל מקרה תודה רבה על המחמאה.

יש עוד מה לחשוב בעניין בכלופן, מה גורם לשירה להיות כזו סוחפת, כזו שירית במקום כמה משפטים ומה הרמות בזה וכו'.

תודה רבה בכלופן.

(כמה פעמים כתבתי בכלופן. שיואו!)

-א-

אוף, אתה לא איתי!

שם! מאחורי הפאנטה, נו.

מלח.

אפשר בבקשה?

-ב-

חשבתי על זה- ולא.

לא רציתי את זה עוד מההתחלה

לכו ממני, פשוט תרדו.

תרדו ממני!

לכו!

פשוט- |ףהה|

די!

איי איי,

מה בקשתי?!

אוף! לא מבינים שזה לא  צריך להיות?! (מצביע עם כל היד פשוטה ואצבעות צמודות)

ממש לא צריך להיות פה!

לא, זה אפילו לא צריך לא להיות פה.

הוא פשוט לא, בעקרון.

אז למה הוא כן?!

יודעים מה? עזבו את גוש החומר העלוב הזה, שיהיה פה.

אני צריך בכלל להיות שם.

שם, אוף. תנו לי את השם לפה. שיהיה פה.

אוך, נו- שיהיה שם באשר הוא שם.

תנו לי אותו (בתנועת "מה שמעבר לקיר") שיעבור משם, אני צריך אותו אצלי,

גם זה לא-

תביאו אותי אל אצלו.

רק את הגוף, אל תפספסו כלי דם, זה נחוץ מאוד.

הרוח? היא כבר שם, זה(! מצביע על הקיר) לא מפריע לה

אבל אני? אני פה, וזה ממש  מפריע ל'שמה' אצלי.

(שאיפה), רק אני פה.

...

איך אני עובר את זה?

אני צריך לעבור את זה?

אני צריך. לא ניתן לשאלה.

קרקע, משקל. עצבים, מערכת עיכול, כתפיים! כתפיים! הכל כל כך לא!

לא שם לא שלם.

ועכשיו גם זה!

זה.

זה!

(עיניים נפערות בגילוי)

(פונה לקיר)

אתה!!

תפתח, בבקשה, אני צריך את  שם.

אתה מבין אתה מפריע לי, ואני צריך.

לשם.

סליחה, סליחה,

זאת אומרת-

 אנחנו

אנחנו צריכים.

זה יפהפה ממש!

מדוייק וכתיבה קולחת וממש רואים אותך אומר אתזה..

אהבתי ממש!

הקטע של הקיר מצוין ומדהים!!!!!

ממש ממש אהבתי. הוא כזה מדויק ונוגע...

הגעתי לשם במקרה

לא ידעתי על זה

לאט לאט נשאבתי

והנה התחילו הלימודים

זה הולך ועוצר

מחכה קצת וממשיך

הולך ועוצר שוב

מקווה שלא ימשיך

נפגש שוב ושוב

מתחבר עם חברים

נפרד וממשיך לדבר

אנשים נחמדים ביותר

זה הולך ועוצר

מחכה קצת וממשיך

הולך ועוצר שוב

מקווה שלא ימשיך

הנה @חלילית אלט

אולי אני אמשיך אותו כי לא הספקתי והיה לי רעיונות לעוד לפחות בית אחד. זה שיר חלקי.

לגבי ספוקן וורד גופא-

אם היה לי אינטרנט בזמנו אולי הייתי מראה לך את זה:

רציתי - פרוזה וכתיבה חופשית

או את זה:

גל - פרוזה וכתיבה חופשית

רציתי לשאול אותך לגבי עצם המושג הזה, נראה לי שהציור שקבלתי עד עכשיו היה לאו דוקא הציור המדוייק של זה.

ארמון חדש ומופלא
וגדול מכל קודמיו
ביקש קיסר סין
שייבנה, מגדול אדריכליו.

והלך האדריכל
בשלווה עמוקה,
לתוך הנייר,
עמוק עמוק

אל בין סיביו.

וחזר אל הקיסר "יצרתי" אמר
ואל ביתו בא הוד קיסריותו
אל שולחן העבודה הוציא גיליון
ובו-

ארמון חדש ומופלא
וגדול מכל קודמיו
אותו ביקש קיסר סין
שייבנה, מגדול אדריכליו.

וכעס הקיסר עד מאוד וציווה להורגו
אך טרם תפסו השומרים-
פתח גדול האדריכלים החכם
את דלתות הארמון
נכנס בם ונעלם

 

והלך האדריכל
בשלווה עמוקה,
לתוך הנייר,
עמוק עמוק

אל בין סיביו.

@חלילית אלט

לעיונך.

אז אני מעלה לכאן ולא לפסיפס.

 

מתכון לשבירת הקיר הרביעי

אם כך ואם כך הכתם נשאר על הקיר
אז תעזבו אותו, תתעלמו.
אל תסתכלו עליו, באמת.
אתם יודעים מה- לא, יש לי רעיון יותר טוב.
קחו טוש שחור
ותקיפו בעיגול את הכתם.
שכל אחד יקיף כתם אחר, ותקפידו שאף קו לא יגיע בקו אחר – יפה
עכשיו תקיפו שוב, את החלק שאתם לא מסתכלים עליו, אבל ביותר גדול- קדימה, יש בכם צד פראי,ג'ונג'לי כזה- תקיפו בתנופה גדולה
יפה.
עכשיו לכו לכתם אחר, עזבו את שלכם ותנסו לאט ובכח – למחוק את הכתם
תנו מכות חזקות ונחושות עם היד שלכם
אתם עשויים מאותם אטומים שמהם עשוי הקיר,
כל מכה
כל טפיחה
מורידה שכבה דקה מהקיר. כן, כן כולם. תדפקו
אתם מרגישים אתם מרגישים את הג'ונג'ליות הזאת שבחזה שלכם
אתם יוכלים חזק יותר או בקצב אחיד. הנה
כמו שאני עושה
פם פ-פם פ-פם, פם פ-פם פ-פםץ ביחד איתי
תגידו פם פ-פם פ-פם, פם פ-פםפ-פם, ככה, עם דפיקות היד
כן יפה, שש חושים לאדם
להרים ולטעום
לצחוק ולבכות

למשש ולשבור, ולשבור ולשבור
יותר מהר, יותר מהר פ-פם יותר מהר פ-פם.
תחשבו שכל הקיר זה כתם אחד ארוך, הכתם שלכם-
תהיו פראיים, ג'ונג'לים. תשברו, זה טבע בסיסי שלכם
יריחו, טרויה, ברלין חומות נשברות נשברות אני אומר לכם נשברו-
נשברה.
נשברה.

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?

מתכנת מגיל 11.

תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת

היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.

דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.

486DX2, 33MHz,

8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).

324MB דיסק קשיח

CD ROM שהתווסף אחר כך

AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.

מה עוד היה ?

windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95

היה לבעוט בו... 😅

סיפור קישוני של ממש