וראשית אני רוצה לומר שאותי דוקא כן תייגת זה מחמיא עד אין קץ (כמעט, יש לזה קץ איפה שהוא על הספקטרום של אינסוף)

וגם- לא תיייג לך את  @מאמע צאדיקה .

@חלילית אלט- את מתייגת את הנקבות.

אני אשתדל לזכרים.

זכרים-

@סביון (שאני מקוה שהטקסט שלך לא באמת היה תפוז אננס פסיפלורה)

@רץ לשום מקום

@נגרינסקי

@Admin

@עמירם

@אגל טל

@חוני המעגל פינות

@אריק מהדרום

זה מי אני זוכר שהשתתפו

-מחיצה-

אני עוד מתלבטת אם להעלות ואם כן אז את מה...

אבל עד שלא איבדתי תראש ויצאתי, היה לי ממש מעניין!

אז תודה רבה צור!@L ענק

נראה...

אני מחפש את החוכמה

אין לי מושג איפה היא נמצאת

באמצעות טלסקופ מיוחד אני מחפש, מסתכל פנימה

איפה לסרוק? אני שואל

בכל החדר. הוא עונה.

סורק וסורק, ומאוחרי קיר נסתר צדדי ושחור החוכמה מופיעה.

יש כמה חלונות מיוחדים לא ברורים. בעיה, הם נעולים.

מחפש מנעול בכל העולם, ולא מוצא.

אני הולך לחנות וקונה מקדחה חזקה, עושה חור קטן בקיר, לא יותר.

מרים את המקדחה, ופתאום קופץ החשמל.

אני לא יכול לעבור בחור הזה.

אני מכניס את היד, החוכמה נדחסת ואיכשהו חלק ממנה מצליח לעבור.

טוב. אכתוב כמה מילים ואז אעלה, תכף חג אז אקצר, לכל המקסימים- - פרוזה וכתיבה חופשית

ראשית אני רוצה להצטרף לכל שאר האנשים ולהודות לצור (@L ענק) הנפלא. היה מקסים מקסים ונהדר. תודה רבה! (והייתי צריך לעשות משהו ב"נפרדים מצור" בזמנו...) 

שנית- לגבי הכתיבה של החבר'ה פה.

הרגשתי שהרבה כתבו, ואפילו כתבו  יפה אבל אולי פספסו את הנקודה.

בטח בקטע הראשון.

כולם כמעט בקשו. לא שיניתם לשאלה/ שיר הלל/ הודאה/ דרישה /נאום / מסירה / תוכחה. כולם עשו את אותה פעולה.

הדגש היה על  הפעולה. אין בעיה שעושים את אותו הדבר אבל בד"כ אנשים רוצים להיות מקוריים כך שאם כולם היו אותו הדבר והשוני הוא במשהו אחר- נראה לי שזה די מראה על פספוס הנקודה. פעולה בכתיבה היא הכרח השאלה היא כמה מעצימים אותה, כמה מתמקדים בפעולה. צור בקש להראות את הפעולה. שהיא תהיה המרכז.  משהו שמאוד ספציפי ובוטה.

גם לתרגיל השני.

אני נגשתי לצור באמצע הסדנא ואמרתי לו שאני לא יכול להציג טוב בלי להציג את המצב. יוצא לי מאוד לדבר על המציאות. הרצוי והמצוי ופחות על התהליך שבו בדיבור שלי אני מנסה לגרום לו לקרות.

נראה שזה בלתי נמנע.

ל@אש קודש (עכשיו ראיתי שזו את)

לגבי ה"חידה"- 

אם כבר.. בואו נדבר על זה. השירה שלי (לפעמים) - פרוזה וכתיבה חופשית

אולי זה לא עניין של חידה,  אולי זה עניין של רומנטיקה. שאי אפשר להגיד כמו תמיד, הרי כל העניין של שפה גבוהה ומילים כבדות זה פשוט מילים שלא הורגלנו בהם, בין אם העדפנו את לשון חכמים על פני לשון כתבי הקודש ובין אם להיפך ובין אם העדפנו את למה על פני מדוע. כל העניין שזה לא כמו שהייתי אומר למישהו ברחוב.

"אוהב אותך, אחותי" זה שונה מאוד מ"אני אוהב אותך" כי זה לא מורגל ברחוב, (למרות שתמיד המילה "אוהב" תשאר רומנטית בין האוהבים). אנחנו מחפשים לפעמים את חוסר ההסבר, את החשיבה לבד, או לחילופין את אימוץ המחשבה כשנפרש לפנינו תיאור של עולם מלא יותר.

יש הבדל בין "אני רוצה לשתות קפה"

לבין "אני רוצה רוצה לשתות קפה, להחזיק בידיי הקפואות את הכוס הנוזל החום הזה המהביל, הקפה- להרגיש את הידיים רותחות בידיעה, שהנה- לא כל העולם כפור, שאצטרך להוריד את המשקפיים לפני כל שלוק כי האדים ושאשתה בלגימות קצרות ונפחדות כי העצבים בפה וזה משנה מאוד שזה קפה ולא שוקו, כי קפה מרדים אותו דבר- אלא אם כן יודעים שזה קפה (ברור שאני מדבר על נס קפה, אני אשכנזי, למען השם!) "

לא יודע, צריך עוד לחשוב על זה, צור- מה אתה אומר?

קיצור יש עוד מה לדבר.

היה נהדר לפגוש את כולכם.

ושוב תודה רבה לצור.

חג שמח ושבת שלום.

ולא הסתכלתי לך בכ"א.

את בת 15.

אמרתי לעצמי שאעשה השתדלות ולא אדבר על הבנות במפגש אלא בעניינים הצריכים לתוכן המפגש וכל שכן שלא לדבר על פרטים חיצוניים. אבל!

לא ידעתי את זה כשהגבתי לך, את גבוהה לגילך משהו (זה נדיר שאני זוכר פרטים כאלו). בכ"א- אני לא חושב שעומק זו המילה המתאימה למה שאני מדבר עליו, אני חושב שמה שאני מדבר עליו קיים הרבה אצל שלמה ארצי נניח ואני מסרב להאמין שלשלמה ארצי יש פשר ברב שיריו ובטח שלא עומק

(@L ענק, אם אתה זוכר- דברנו על זה במפגשפסח של שנה העברה. @פיתה פיתה, ניסתה להכנס לנו באמצע ואני נפנפתי אותה באדישות, <צ>. תחיה, אולי את זוכרת? מה נאמר שם? זה היה די קצר, לזכרוני)

בכל אופן, אולי זה יפגע בך, אין בי כונה כזו- הרגשת החסרון שלי נבעה, נראה לי, מצפיות שלא שייכות למישהי בגילך.

פשוט , נראה לי שכתבת פשוט מאוד. ישיר כזה. זה קצת מוריד את הזמרה שיש במילים. לא יודע, ייתכן ואני טועה, ייתכן מאוד.

סליחה על זה בכלופן.

הקטע על הקפה נכתב קולח יחסית ורק עכשיו שמתי לב כמה טעויות הקלדה היו לי. בכל מקרה תודה רבה על המחמאה.

יש עוד מה לחשוב בעניין בכלופן, מה גורם לשירה להיות כזו סוחפת, כזו שירית במקום כמה משפטים ומה הרמות בזה וכו'.

תודה רבה בכלופן.

(כמה פעמים כתבתי בכלופן. שיואו!)

-א-

אוף, אתה לא איתי!

שם! מאחורי הפאנטה, נו.

מלח.

אפשר בבקשה?

-ב-

חשבתי על זה- ולא.

לא רציתי את זה עוד מההתחלה

לכו ממני, פשוט תרדו.

תרדו ממני!

לכו!

פשוט- |ףהה|

די!

איי איי,

מה בקשתי?!

אוף! לא מבינים שזה לא  צריך להיות?! (מצביע עם כל היד פשוטה ואצבעות צמודות)

ממש לא צריך להיות פה!

לא, זה אפילו לא צריך לא להיות פה.

הוא פשוט לא, בעקרון.

אז למה הוא כן?!

יודעים מה? עזבו את גוש החומר העלוב הזה, שיהיה פה.

אני צריך בכלל להיות שם.

שם, אוף. תנו לי את השם לפה. שיהיה פה.

אוך, נו- שיהיה שם באשר הוא שם.

תנו לי אותו (בתנועת "מה שמעבר לקיר") שיעבור משם, אני צריך אותו אצלי,

גם זה לא-

תביאו אותי אל אצלו.

רק את הגוף, אל תפספסו כלי דם, זה נחוץ מאוד.

הרוח? היא כבר שם, זה(! מצביע על הקיר) לא מפריע לה

אבל אני? אני פה, וזה ממש  מפריע ל'שמה' אצלי.

(שאיפה), רק אני פה.

...

איך אני עובר את זה?

אני צריך לעבור את זה?

אני צריך. לא ניתן לשאלה.

קרקע, משקל. עצבים, מערכת עיכול, כתפיים! כתפיים! הכל כל כך לא!

לא שם לא שלם.

ועכשיו גם זה!

זה.

זה!

(עיניים נפערות בגילוי)

(פונה לקיר)

אתה!!

תפתח, בבקשה, אני צריך את  שם.

אתה מבין אתה מפריע לי, ואני צריך.

לשם.

סליחה, סליחה,

זאת אומרת-

 אנחנו

אנחנו צריכים.

זה יפהפה ממש!

מדוייק וכתיבה קולחת וממש רואים אותך אומר אתזה..

אהבתי ממש!

הקטע של הקיר מצוין ומדהים!!!!!

ממש ממש אהבתי. הוא כזה מדויק ונוגע...

הגעתי לשם במקרה

לא ידעתי על זה

לאט לאט נשאבתי

והנה התחילו הלימודים

זה הולך ועוצר

מחכה קצת וממשיך

הולך ועוצר שוב

מקווה שלא ימשיך

נפגש שוב ושוב

מתחבר עם חברים

נפרד וממשיך לדבר

אנשים נחמדים ביותר

זה הולך ועוצר

מחכה קצת וממשיך

הולך ועוצר שוב

מקווה שלא ימשיך

הנה @חלילית אלט

אולי אני אמשיך אותו כי לא הספקתי והיה לי רעיונות לעוד לפחות בית אחד. זה שיר חלקי.

לגבי ספוקן וורד גופא-

אם היה לי אינטרנט בזמנו אולי הייתי מראה לך את זה:

רציתי - פרוזה וכתיבה חופשית

או את זה:

גל - פרוזה וכתיבה חופשית

רציתי לשאול אותך לגבי עצם המושג הזה, נראה לי שהציור שקבלתי עד עכשיו היה לאו דוקא הציור המדוייק של זה.

ארמון חדש ומופלא
וגדול מכל קודמיו
ביקש קיסר סין
שייבנה, מגדול אדריכליו.

והלך האדריכל
בשלווה עמוקה,
לתוך הנייר,
עמוק עמוק

אל בין סיביו.

וחזר אל הקיסר "יצרתי" אמר
ואל ביתו בא הוד קיסריותו
אל שולחן העבודה הוציא גיליון
ובו-

ארמון חדש ומופלא
וגדול מכל קודמיו
אותו ביקש קיסר סין
שייבנה, מגדול אדריכליו.

וכעס הקיסר עד מאוד וציווה להורגו
אך טרם תפסו השומרים-
פתח גדול האדריכלים החכם
את דלתות הארמון
נכנס בם ונעלם

 

והלך האדריכל
בשלווה עמוקה,
לתוך הנייר,
עמוק עמוק

אל בין סיביו.

@חלילית אלט

לעיונך.

אז אני מעלה לכאן ולא לפסיפס.

 

מתכון לשבירת הקיר הרביעי

אם כך ואם כך הכתם נשאר על הקיר
אז תעזבו אותו, תתעלמו.
אל תסתכלו עליו, באמת.
אתם יודעים מה- לא, יש לי רעיון יותר טוב.
קחו טוש שחור
ותקיפו בעיגול את הכתם.
שכל אחד יקיף כתם אחר, ותקפידו שאף קו לא יגיע בקו אחר – יפה
עכשיו תקיפו שוב, את החלק שאתם לא מסתכלים עליו, אבל ביותר גדול- קדימה, יש בכם צד פראי,ג'ונג'לי כזה- תקיפו בתנופה גדולה
יפה.
עכשיו לכו לכתם אחר, עזבו את שלכם ותנסו לאט ובכח – למחוק את הכתם
תנו מכות חזקות ונחושות עם היד שלכם
אתם עשויים מאותם אטומים שמהם עשוי הקיר,
כל מכה
כל טפיחה
מורידה שכבה דקה מהקיר. כן, כן כולם. תדפקו
אתם מרגישים אתם מרגישים את הג'ונג'ליות הזאת שבחזה שלכם
אתם יוכלים חזק יותר או בקצב אחיד. הנה
כמו שאני עושה
פם פ-פם פ-פם, פם פ-פם פ-פםץ ביחד איתי
תגידו פם פ-פם פ-פם, פם פ-פםפ-פם, ככה, עם דפיקות היד
כן יפה, שש חושים לאדם
להרים ולטעום
לצחוק ולבכות

למשש ולשבור, ולשבור ולשבור
יותר מהר, יותר מהר פ-פם יותר מהר פ-פם.
תחשבו שכל הקיר זה כתם אחד ארוך, הכתם שלכם-
תהיו פראיים, ג'ונג'לים. תשברו, זה טבע בסיסי שלכם
יריחו, טרויה, ברלין חומות נשברות נשברות אני אומר לכם נשברו-
נשברה.
נשברה.

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.