אוֹפַיִים שונים יש, חלוקתם היא רבה,
אך נהגו חז"לנו להשתמש בסיפרה ארבע.
כנגד ארבעה תלמידים דיברה המורה,
כל אחד בפני עצמו וכולם כחבורה.
הראשון כולו פשוט, תם בלי תחכום,
מקבל בלי קושי, ללא פרצופים ואף עקום.
דברי הרב, כתורה מסיני ניתנים,
לא צריך הוכחה וגם לא סימנים.
אין הדבר מוקשה בפניו, ואין כאן חידה,
הכל מובן- כך הרב אמר, נקודה.
השני מתוק, אך עם קושי גדול,
לא תמיד הוא מבין, ואינו יודע כיצד לשאול.
אין הוא מקבל את הדברים כפשוטם,
אך קושיותיו בבטנו, ופיו סגור בחותם.
יוצא לפעמים מבולבל, אולי בשקט ילחש,
נבוך הוא מכך, מתפתל בכיסאו כמו נחש.
כלוא הוא בחומות שהציב לעצמו,
וגם כשיעז וישאל- ליבו בל עימו.
לשני אלו מצטרף התלמיד השלישי,
מצביע ללא הרף ושואל חופשי.
חכם הוא התלמיד, מתרץ ומשיב לעניין,
לא רק נחל נובע, אלא ממש מעיין.
מקשה קושיות, ואיתן סברות מעלה,
על בסיס מקורות שמנבכי זכרונו דולה.
את החבורה חותם הרביעי במספר,
כמובן בתלמיד שרשע-לו מדובר.
והרי 'רשע' זה הכינוי שנבחר בשבילו?
אלא שאין תלמיד רשע. יש תלמיד שרשע לו.
תלמיד זה מתקשה לעיתים עם סמכות,
מרבה לפטפט עם מי שיושב אליו בסמיכות.
מאתגר במעשיו והגיגיו המקוריים והמחודדים.
ובמבחנים אין ציוניו תמיד אחידים,
שואל, מה דפי העבודה האלו לכם?
אך מסוגל גם להוביל את הכיתה בשבילכם.
כל אלו הארבעה מתלכדים בכיתה,
בשביל לגעת בכולם צריך מתכונים ושיטה.
מה להוסיף, מה להוריד ואם מלוח עדיין,
לטעום, בלשון לצקצק ולתבל 'לפי העין'.
ואם מפזרים את התבלינים במינון הראוי,
שמים על אש קטנה ומוסיפים קצת מילוי,
מרקם חדש מתחיל להיווצר מהחבורה הקדושה,
מוסיפים קורטוב פלפל ועם הכף עוד בחישה.
אז נולד מארג נפלא של חיים ורצונות,
בעל יכולת צמיחה והשתוקקות להיבנות.
כשכל אחד משתבץ במקומו המתאים,
מוגש תבשיל כיתה עם ניחוח מדהים!
