פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 380)

חלום מתוק
צבעוני וזוהר
חוויתי הלילה
אולי זה היה הבוקר
מין חלום שכזה
הוא התבצע מושלם
כאילו היה כתוב כמחזה
הלקוח מעולם אחר וטהור
זה הרגיש
נשמע
נראה
כל כך מציאותי
רגש עז וצורב בתודעה
אך לצערי
מתברר שהיה סתם
עוד חלום כקודומיו
לכשנגמר ונגוז לרעש הבוקר הירושלמי

למה הוא היה כל כך טוב?
ראשית הדמות המרכזית
הייתה עלמת חן
יופיה נוגע לא נוגע בעולם הזה
אך אם זאת הוא מוחשי ושובה את
לבב כל רואיה
תסריט קסום
אך אפשרי
שנוטע לך זרעי תקווה קטנים בלב
העטופים באדמה פורייה
רוויה מגשמי אופטימיות זהירה

שרק רוצה
מבקשת
משתוקקת
וכוספת
לכך שהנה
גדולים החולמים
חלומות גדולים
והופכים חלום למציאות
של פירות מתוקים מדבש
לפיות המייחלים להם

הן מגיעות לכמה שניות,
מציפות
מעלות
מטשטשות.
אני מתאפקת לא לבכות מהן.
וזה לא הולך לי!
ואני לא רוצה אותן עכשיו.
אני לא רוצה לבכות עכשיו בגלל שקשה לי...
זה מביך מדי. אפילו שיש אנשים מדהימים.

 

ושוב ניגוב קל,
נשימה עמוקה יותר או פחות
שניונת של ראיה בהירה,
ושוב הן יוצאות ממחבואן ומציפות.
ושוב מנגבת
שוב נושמת
שוב מתאוששת.

 

ושוב
הן יוצאות ומציפות.

 

אני לוחצת על המתג והוא עולה למעלה בקול נקישה.
בבת אחת מציפים אותי געגועים עזים וכאב איום שזור בהם. אני לא מתקפלת, לא מלטפת את הבטן, לא מסגירה שום אות לסערה הפנימית שהבאתי לליבי. להפך.
אני ניגשת למראה, עיניים נקיות, מבט ריק, חיוך קפוא. לוקחת סכין ומעבירה אותו אט אט על המותן.
העור הלבן מתחתיו מתבלט החוצה סביב נתיב אדום ועקום שאני מוליכה בו את הלהב הלוך ושוב, עד שייכנע העור, עד שיתפרץ הדם, עד שהראש ישקט
והמתג יחזור למקומו, כבוי, כאילו לא קפץ למעלה מעולם.
הגעגועים תפסו להם פינות שחורות לשהות בהם עד שיעזבו או עד שייספגו לי בתאים, הכאב שלא מצא לעצמו בית עולה לי לראש ומסחרר אותי קלות. חצוף, מישהו נתן לו רשות להשתלט? היה צריך לבוא קודם, כשביקשתי. עכשיו כבר אין בו יעילות.
אני מביטה במראה. מעבר לאנושיות מתפרצת ומעט נפש מדממת בין גבולותיה של הבת אדם שאני, אין כל כך השתקפות שאפשר לראות בה משהו. אינני כאן, זה גרף, ציור, דמות שקמה לתחיה ומשקרת לעצמה שהיא אני האמיתית.
אני הנני
כאן,
בתמונות שרצות על המסך.
הבזקים.
גבות מורמות
וחיוכים
ושיניים נחשפות
וזיפים לא דוקרים ותלתלים.
וידיים חזקות
עם אצבעות עדינות, ארוכות משלי אך במעט
ומילים יפות יפות, חמות, כמעט שורפות אותי
כשאני שם
לא שם, כאן
אני כאן.
ושתיקות מלאות במתח שאני מחבקת ארוכות ומלטפת ומרגיעה, תכף המתח יתפוגג ויישאר רק היופי שבדממה.
אני כאן, הנני כאן
בוהה במושא געגועיי ונושקת קלות על לחי שוקקת דם
המגע מצל יופיו על הנפש, כלואה בדמות אדם
רק העיניים עיני שטן.
אלו עיניי שלי,
זו השתקפות מעוותת. התערבבות מיותרת. גבול מתוח לקצה ושני ראשים נוגעים זה בזה, אין לדעת מי מהם מהו.
המתג דלוק פעמיים או אולי רק פעם אחת, מספיק שאחד מאיתנו יכוון לשם והכל יבער מיד.
וישרוף.
ויחמם,
את מה שקר אצלך ורותח אצלי וגם שלג יורד בך וקצת אש עולה בי.
ואני כאן.
ידך מסמנת טריטוריה על גופי באצבעות רכות על קווי מתאר נוקשים, כואבים מהקיפאון, רדומים מהשינה הממושכת. וידך היא הסכין שאני מעבירה על עצמי
וחותכת
וחותכת
דמי הוא דמך, אצבעותיך שליחותיי
כולי שלך
כולך עליי.

ואני כאן
שוב
לכמה דקות, מבטיחה, עד שאשכח געגוע מהו
ואזכר מהי אהבה
אל תצעק עליי ללכת, אל תצעק עליי לחזור
תן לי מקום לנוח עד שהחורף יעבור.
קר לי. הדלקתי את המתג וקר לי כאן כל כך.
אני חושבת שמעגלים חשמליים
אפשר לסגור במתג אחד
אלא אם כן זה הרס עצמי
אזי לא כדאי להיכנס
לשם,
לכאן,

לבד.

דמעה מלוחה, תלויה מתנדנדת

כעלה חסר אונים,

מעל הפס

המכתים את לחייך.

 

טיפת דם, אבן חן ארגמנית

המציצה מתוך החתך

אותו חשבת

לצלקת מן העבר.

 

פיסת חלום, יופי אינסופי

של שיר חדש ישן

הנזעק בלחישה

מאז בריאת העולם.

 

כל אלו,

נצרפים אחד אל אחד,

בכל פעם מחדש

בלהב האש

בכבשן נשמתך,

 

ואתה שוב מרים את הלהב,

כל פעם מחדש,

מישיר מבט לתקווה,

מתפלל לאלוקיך

 בכל מאודך,

מתפלל, ושוב חוזר מתפלל

שזו הייתה

הנפילה האחרונה.

 

זהו.

לכבודו שהכל שלו.

 

 

חבל מתוח נפרש בין 2 נקודות 
במין קו גאומטרי מתכנס
לגבול אינסופי

∞∞∞

לב קרוע נדחף בין 2 קצוות
בערבול הרגשות
בחלל אינסופי

והקולות נעים חליפות,
והמילים הסו פתאם
ממש כמו סדרה מתבדרת

והאותיות כמו ניסו להתגמד לשורות,
לא לתפוס יותר מקום
או פשוט להסתדר בתוך מסגרת.

אבל כנראה שרצו אחרת.

והמתח אינסופי,
כמו וולטמטר משתולל בפראות
ואני מנסה אי שם בתווך
לנוע מקוטב אחד לאחר,
למצוא לי שביל בו תגבר הראות
ואראה את הדרך

 

 חבל מתוח בין 2 קצוות 
לב אחד מונח בין רצפה לתקרה,
כמו סדרה מתכנסת לגבול אינסופי

∞∞∞

 

והחבל 
הופ
נקרע.

 

 

 

 

 

 

 

 

*אשמח לתגובות

 

ההבטחה

..........

 

 

הבטחת שתשובי

עם הגשם הראשון

בגבעה מול ביתך

פרחו חצבים לבנים

ועלו כמה נרקיסים 

וילדים שחקו שם תופסת

 

והיורה הגיע..

טיפות הגשם הירוו אדמה

ששוועה להן

והפרחים נעו בשמחה

ספוגי מטר עדין, 

מהשפע הטוב שירד עליהם

 

הגשם הראשון הקיש על חלונות הבתים

ואת לא היית שם

לקבל את פניו

 

עם הגשם הראשון

מהר מאד התרוקנו הרחובות 

וריח משכר מילא את האויר

אנשים מיהרו לביתם

ואת..

לאן את מיהרת אז?

 

הבטחת שתשובי עם הגשם הראשון

והחורף חלף

...

אולי באביב זה יקרה

אולי בקיץ

אולי

עכשו..

 

 

 

א.

הבור ריק, יוסף

אין בו מים.

ביקשת את אחיך

והם נסעו מזה,

ואביך לא יבקשך.

חלומותיך - שווא ידברו,

עולמך - טרוף טורף,

יוסף.

 

ב.

בתהומות האהבה

נראית לו בחלון

דמות דיוקנו של אבא,

והוא בורח:

אין הוא יכול לשאת

את זכרונות עמק חברון.

את חלומותיו שלו

אינו יכול לפתור,

אינו יכול להתיר עצמו

מבית האסורים.

 

ג.

שניים ילדה לו אשתו,

ושוב יש לו בית

ומשפחה.

בית אביו אינו

אלא אבן

בתהום הנשייה.

 

 

(אני לא אוהבת את הסוף הזה. אשמח לרעיונות נוספים איך לסיים.)

 

 

 

הולך עד הקצה

ככה הוא

וכך היה מעולם

 

גם כשיודע

שיש לזה מחיר

היום

מחר

גם כשזה לוהט 

לא יכול לעצור

 

לא מרפה

לא מוותר

לא מקשיב לאיש

ממשיך

 

מראות

ריחות

קולות

שום דבר לא עומד בפניו

 

ממשיך

ביתר שאת

עד הסוף

עד 

שנגמרת הלאפה...

 

 

 

 

ופתאום ראיתי ובא בזמן. אשמח לתגובות.

 

 

 

 

שקט. פגישה מחודשת עם עצמי. עם רגשותי. עם הקולות ההומים והסוערים בתוכי.

 

שקט. פגישה חוזרת עם מחשבות, חלומות, נתונים ואפשרויות. שכולם- נמצאים במוחי.

 

שקט. פגישה מודעת עם קשיים, חוויות, התמודדויות. קשיים לא של אחר. שלי.

 

שקט. קשה אך מאפשר, מורכב- אך פותח, מעיק- אך הזדמנות לי ולעולם.

 

שקט.

ילדה טובה

 

ילדה קטנה,באמצע הדרך

ילדה טובה,כמעט לא בערך

בוכה לשלכת. בוכה בלי דמעות

איבדה את הדרך

נעלמה לשעות.

ילדה טובה

כמעט לא בערך

שרק בטעות טעתה קצת בדרך

פנתה לשביל הלא נכון

מצאה עצמה זקופה וגאה מול הכישלון

חיפשה מקום שקט אליו לברוח

ומצאה שדה בודד אליו לצרוח

ילדה טובה

בדרך לא דרך

ילדה שהיא לא כמעט וכן בערך

שוב מצאה עצמה בוכה לפרחים

שעם הדמעות השחורות נראו לה לקוצים

אוספת מהם זר של רגעים אפורים

שליוו אותה לכאן, דרך אחד השבילים

ילדה טובה

בסוף הדרך

כן כמעט

ולא בערך.

 

עשרים ושניים קווים מסמנים: טיפשות שלי.
קווים לתזכורת.
פעם, לקחתי עיפרון וציירתי
וזה לא ירד. אף פעם
זה לא ירד.
אני רק רוצה. בבקשה תיעלמו, קווים
בבקשה תיעלמו.)

יש כמה סדנאות נהדרות, ממליץ ממש

@פיתה פיתה

@נפתלי הדג

כמה פעמים קרה אותו מקרה
נשענתי על הקיר ותהיתי
מה קורה?
שני עולמות נחצים על ידי הקיר
הוא מפריד בין בודד, לאחד שהכל מכיר
הוא מפריד בין צרות צרורות לשמחות
הוא מפריד בין אושר, לצרחות כאב איומות
הקיר קוטע בין לחץ אטומי, לשלווה
הוא חותך בין שברון לב, לאהבה..
מעבר לקיר תינוק נולד עכשיו ממש
ואילו בצד השני תמו חייו של זקן מותש
קיר הוא קורבן של עצבים ונקמה
אך משמש כמגן טילים בעיתות מלחמה
הוא עומד בין סלון חמים, לרוחות קור מנשבות
גורם להפרדה מוחלטת בין שני עולמות
יש שהיו רוצים לעבור אל העבר השני
ברגע אחד לעבור מסמטה עלובה, לבית גדול וססגוני
להותיר הצרות והדאגות מעבר לקיר
הרי כעת זהו עולם קסום, מבטיח ומזהיר
מעבר לקיר קיים עולם חדש
לפעמים הוא טוב פחות, אך לפעמים מתוק כדבש
כמה שוני יש משני צידי הקיר
כאן הכל חשוך, ושם הכל מאיר
ניגודים מושלמים ניצבים זה מול זה
וכשיורדים לעומק הדברים.. זה פשוט מחזה
אם תגלו סקרנות, ותחשבו קצת מעבר
אם לעולם לא תקבלו "לא" ו "בסדר"
תוכלו לגלות מי ממתין לכם בצד השני
תגלו עולם חדש, שקרוב אליכם, ואינו דמיוני
וכעת .. הישענו עליו, וקחו קצת אוויר
ומי יודע?! אולי אני ואתם, חולקים את אותו הקיר.. ♡

כשיגמר היום, אצא לשדות. 

אשכב חשופה בינות רוחות סוערות,

ואנשום.

אביט אל שמים מלאי כוכבים,

ארגיש קטנטנה מול כוחות החיים,

ואחלום.

על עולם שיבוא כך לפתע פתאום,

מבלי שנספיק למצמץ.

ילמד מציאות חדשה,

עליה איש לא ירצה לערער.

ויהיה שם אור,

ובלילה יהיה טוב,

ואיש את רעהו יאהב.

ונוכל, סוף כל סוף,

להביט ולראות,

שהרע בכלל לא קיים.

לפעמים אין מילים.
היד אוחזת בעט, המקלדת פתוחה.
דף לבן ונקי ומחשב דולק.
אבל היד המרפרפת מעל המקלדת והעט המקשקש יודעים
שלפעמים אין מילים.

 

לפעמים אני חושבת שהיה לי קל יותר לו הייתי מציירת.
כי הגעתי לעומקים האלה שרק כתמי צבע יכולים להעביר
כי מה שמסתובב לי בראש זה מערבולת צבעונית והרבה רגשות.
אבל אין לי את זה.

 

יש לי את הכתיבה שלי.
היא הנשק היחיד שלי.
אז אני מנסה.
שולחת מילים שלא אומרות כלום.
מקווה שמישהו ישמע מתחתם
את הנשמה.

שוב אני לבד

אם לא אני

אז מישהו אחר

יבוא

וישבור

את מעט הטוב שבא לי.

 

רוחות אפלות בחוץ סוערות
לפתע מציף חושך
כל הדעות מתערפלות
ולא רואים אופק

רק מחלון אחד הבתים
מופצים ניצוצות של אור
בוחרים לשמור על הגחלת
לא מפסיקים לרגע לבעור

אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת
אני אהיה זיק של אור
מטיפת שמן רוקדת

ואותה החנוכיה דולקת
בה מרצדת שלהבת
זעקת חום מול משב קר
ממיסה קרחונים בלב מנוכר

אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת
אני אהיה זיק של אור
בתוך חשכה מרקדת

גיבורים ביד חלשים
רבים ביד מעטים
בימים ההם-בזמן הזה
כמו מול צבא חיילים שועטים

אני אהיה ניצוצות
אני להבות מרצדות
בוא גם אתה איתי
נאיר את הרחובות

אז בוא נהיה ניצוצות
אני וגם אתה
בוא נאיר את הלילה
ממנו תתחיל הפיכה