פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 378)

אל מול הרים
גדולים גבוהים
אני נפעמת
נשימתי נעתקת

אם מול נופים
מרתקים נפלאים
אני נעצרת
בזיכרון מצלמת

אל מול ימים
גלים רחבים
אני מבקשת
ומיד נזכרת

כל זה רק בדמיון
כל ההשקעה לטמיון
כי עוד מעט
מחר ממש
אני שוב אחזור
לחיים
כי עוד מעט
מחר ממש
כמו בכל
השנים.

אבל אולי,
רק אולי,
לפעם אחת.
אני אשאר.

ואולי,
כן רק אולי,
לפעם אחת.
אני אוותר.

שלושה אנשים גרים בסיילם

חרדי, ימני ומתנחל

אחד גזען, אחד כובש ואחד עובד את האל

אפשר לחשוב כל מה שרוצים, הרי כולנו דמוקרטים

זה לא רלוונטי הנקודות הקטנות, לא צריך להכנס לפרטים



אבל בואו לא ניסחף, בואו לא נגזים

יש פה אדם שמאמין בא-לוהים!

את איש האמונה נעלה על המוקד

הרי חשיבה פתוחה ומקבלת באנו לעודד!

אם לא הייתה הדת שומרת אותנו 2000 שנות גלות

איך היינו יכולים עכשיו לכפור בכל מהות?

אתה יכול להכחיש איזה אל שתרצה, אל תאמין במי שתבחר

תאמץ דרך חיים התואמת להשקפתך, אבל רק לפי המוסר

העדכני, המודרני, זה שעכשיו תופס.

הוא משתנה כל הזמן, אז תמהר או תפספס



שני אנשים גרים בסיילם

והם לא צודקים כמוני

זה בסדר גמור, אני פלורליסט

יש עוד אנשים חוץ ממני



מה זה כאן קרה? מי היה מאמין?

כזו אטימות דווקא מימין

מאוד לא לעניין להתנגד להכלה

זה לא בא לי בטוב, כל החוסר קבלה

אז נעוות נשקר לא נפסיק להכפיש

בכל מדיה אפשרית ואחר כך נכחיש

חצי אמת היא לא אמת

וימני טוב אין באמת

ראיתי בטלוויזיה, קראתי בעיתון

כל מה שהם רוצים זה הון שילטון



איש אחד גר בסיילם

אבל הוא דעת מיעוט ויחיד ולא מייצג

כמעט כולנו כאן נאורים

אז בואו נמשיך ללהג



הוא בכלל כבש את ביתו בכח הזרוע

כל מה שמניע אותו זה אלימות ורוע

בושה שאחד כזה הוא נמצא אצלינו

אם תשאל אותי הוא לא משלנו

בוא נגרש אותו, נהרוס את החיים שבנה

זה בטוח יביא צדק, ואם לא אז לפחות נקמה

זה כל כך קל לאהוב ולשנוא את מי שרחוק ממני

בליל של רגשות מבלי לפגוש את המציאות, הרי בטח כולם כמוני



איש לא גר בסיילם

וזה בסדר, היא מעבר לקו הירוק

הרי כדי לכפות את דעתי המצאנו את החוק

איזה יופי שיש לנו דמוקרטיה!

ככה אוכל לאנוס את השקפתי

עם הרבה הבנה וסימפתיה




@שפילבלעע תראי מה גרמת לי לעשות

כל ערב את מתה 

כי אין מי שיגיד לך לא

כל לילה את מתה מבלי לסגור התריס 

את מתה אט אט

כאילו החיים ימשכו לעד

את את

תמותי לבד

 

לעשן יש סגנון משלו כשהוא יוצא מהאוזניים.
בדיוק כמו שלרעש יש כניסה משלו, כשהוא נכנס אליהן בחריקה צורבת.
אם הייתי יכולה לדבר, הייתי מסתפקת בלבקש מאבא שינמיך בשבילי את העולם. 'הווליום הזה נוראי', הייתי מכווצת את הפנים והוא היה מהנהן ובפניו היה חולף כיווץ קל משלו כשהיה מסובב את המקש הלבן שמאלה, על פי הקווים השחורים שמסומנים לצידו.
או שאולי היה שותק ואומר במצח מורם וחרוש קמטים שאלה החיים ושאנחנו מפונקים מדי. בזמנו לא היו מבקשים בקשות שכאלה, כולם ידעו שמי שלא יכול לסבול את הקולות יוותר על שמיעתו ויהפך חירש. תתאים את עצמך לאנשים סביבך, מה פתאום שכולם יחלישו בשבילך?
הוא תמיד שוכח שהיום הכל אישי יותר, אפשר לכוון את הווליום לכל אחד על פי הצרכים שלו, ולמרות שהמדע אומר שאנשים ששומעים חזק הם טובים יותר, אסור לך לומר בקול שיש הבדל. כל אחד שומע כמה שהוא רוצה וזה בסדר. אנחנו אוהבים את כולם.

לפעמים אני מתהלכת ברחובות ותוהה אם מישהו מהסובבים אותי מנחש שהעולם הזה אצלי על השתק. אני לא שומעת ולא מדברת. רוב הזמן אני מקשיבה לשתיקה בעניין רב ופולטת אנחת עונג כשהיא נכנסת לי לעיניים, בסגנון שלה. לפעמים אני גם מחייכת, כי בתוך כל הרעש החיצוני הזה בטוח תהיה לי סיבה לשמוח, אבל אני לא מספיק מאמינה בזה כדי להגביר את הווליום. השקט חודר כל כך עמוק שזה נעים. הוא מתפשט בפנים, כשחם לו, ומנקה את הלכלוכים שהדם נלחם בהם והגוף לא מצליח לשחרר.

אני זוכרת ימים של רעש, היה כל כך כואב, רציתי למות. 'אני מעדיפה להיות טיפשה ודוממת מאשר להאזין לקולות האלה כל היום ולהיחשב חכמה יותר', הייתי לוחשת לאבא בקול צרוד מכניסות ויציאות אוויר אפרפר.
הוא היה מחבק ואומר 'אני מאמין בך', בעיניים עיקשות וחיוך רחב. אני הייתי לוקחת נשימה וזורקת את המילים שלו בהינף יד, 'כי אני חלק ממך, זה לא אישי.'
או שאולי היה מהנהן כהרגלו עם הקמטים וההבנה בעיניים ומושיט את היד להנמיך. 'העיקר שתהיי מאושרת,' היה נאנח ומחבק את עצמו כהגנה מפני הקור.

למרות שהיה לי קל ללחוץ על השתק ולסגור את התריסים האחרונים לרחובות המציאות, עדיין היכו בי מדי פעם געגועים שהזדחלו בין החרכים החיוניים שהכניסו פנימה אור. געגועים לרעש ולכאב שלו, לדרך המיוחדת בה הוא צורם לי באוזניים ושורף את עיניי.
השתיקה אמנם נהדרת לי, אך בשלה אני אט אט גוועת. זהו מוות קשה יותר מייאוש: הענפים נשארים חיים, אך השורשים דוחים כל טיפת מים מתוקה ומתים מתחת לאדמה בלי שאיש יידע.
בדממה;
כמובן.

סתם.

זורקת מילים.

מפרגנת,

עוזבת.

זורקת,

מלטשת.

לא אכפת לי.

אני לבד.

לבד.

לבד.

באלי לצרוח.

להרוג.

לשרוף ולפצוע.

הזמן עובר.

נשרף.

אני סתם.

סתם מבזבזת את הזמן.

הזמן הרי לא חוזר.

הכל חולף.

עובר.

רוצה לחזור.

להחזיק חזק ולא לעזוב.

לתפוס חזק-חזק.

לא יודעת למה,

לא יודעת כמה-

אבל נמאס.

שְׁנַיִּים אֲרֻכִּים, מַלְבְּנִיִּים
זֶה מָה שֶׁהֻצַּג.
מָה אֲנִי אַגִּיד?
מְרֻבָּעָת שֶׁכְּמּוֹתִי
אָז שָׁתַקְתִּי.
נָתַתִּי לַמְּחַשְּׁבוֹת שֶׁלִּי לְהִתְכָּסֵח.
מְדַבְּרִים,
בְּעִגּוּל עָקֻּם
אוּלַי זֹאת אֶלִיפְּסָה עֲצוּבָה?
מִי יוֹדֵעַ?
בָּטוּחַ שֶׁלֹּא אֲנִי,
בָּטוּחַ שֶׁלֹּא צוּרַת הַלֵּב שֶׁבִּי.
וְאִם בֵּצּוּרוֹת עָסְקִנַן--
אֵיךְ בָּעִגּוּל יֵשׁ הַרְבֵּה פִּנּוֹת?
הַרְבֵּה קְצָווֹת,
הַרְבֵּה מְחַשְּׁבוֹת,
הַרְבֵּה דֵּעוֹת,
ֹשֵל צוּרוֹת נֶפֵש.

מעניין אותי אם זה אומר משהו,
שהנערה שאני דמיינתי מביטה אלי מהדף שהיא ציירה.
זה מוזר לדמיין מישהו ופתאום לראות אותו משורטט בעיפרון לא שלך. ומעניין אותי אם זה אומר משהו.
לא איזה משהו מיסטי-רוחני כזה. אני לא מאמינה בכאלה. למרות שהיא קצת כן ותמיד נתתי לה לגרור אותי איתה...ואולי גם עכשיו אני נותנת.
רק משהו כזה עלי ועליה ועל החברות ביננו. על קשר גם שרחוקים, גם שאין זמן,גם שלא מדברים כמעט, גם שהחיים זורמים ולוקחים כל אחת לאפיקים אחרים.
הנערה שהיא ציירה יותר שמחה מהנערה שאני דמיינתי. ומעניין אותי אם גם זה אומר משהו.
היא מביטה בי הנערה שלה בעניים תכולות עמוקות, מבט נבון, חיוך קטן ולוחשת לי שאני לא באמת צריכה אותה.
לא צריכה את הנערה הג'ינג'ית על הדף כדי לדעת שיש לי חברה טובה.
מספיק לי לדעת שכקשה אני יכולה לעצום עניים ולראות, לא שיער גינגי חופשי אלא צמה או קוקו בלונדי שנח על כתף ומיד להרגיש טוב יותר.
שבכל מיני סיטואציות אני לא צריכה מבט תכול נבון אלא את מבטה הנבון על החיים שעדיין מלווה אותי.
שעומק אמיתי לא נמצא בעניים המצוירות אלא במבט ביננו גם אם הוא נדיר יותר.
שהאמת היא, שתמיד תמיד אני יכולה להרים אליה טלפון.
שהיא תמיד שם בשבילי.
ליד הציור מונחים פרחים ואולי אין כמו פרחים כדי להסביר חברות אמת.
שורשים עמוקים וריח טוב שמופץ לרחוק.
אהה...
אז תודה לך, הנערה בעלת העניים התכולות על שהזכרת.
ותודה לך. חברת אמת.

משבר הציונות הדתית,

גם לחרדים יש משבר.

אבל אצלנו זה לא אותו דבר

אצלנו- זה משהו אחר.

 

יש גם משבר גם לחילון

לפוסטמודרנה ולהט"ב

ומשבר לחלוץ הציוני

שיש לו טעם של "לשוא"

 

יש משבר לשמאל

לשמאל מרכז. מרכז ימין

משבר לאטאיסט

שבכפירה האמין

 

אבל הציונות הדתית,

לא פשוט ההסבר,

אצל הצינות הדתית

באמת יש משבר.

 

כי תמיד היה מוזר

השיבה הביתה והכל

אבל הציונות הדתית קמה

בשביל מתוך כל זה לגדול

 

וכשיש משבר לממשלה

לצבא, לרבנות

יש משבר לציונות הדתית

יותר מלשאר הציונות

 

גם יש משבר לשמאלני

שאי שם בברלין

ולחרדי שבבורו פארק

יש משבר לא סלחני

 

אבל היאמחד ציונות

ומאידך היא דתית

זו שאלה ברצינות

וקשה מה להחליט

 

וכשרגע לפני משיח

היקום כולו נופל

ליד הציונות הדתית

כל השאר רק טפל

 

אבל איזו זכות זו, במחילה

מול ההתמוטטות של כולם

להכריז שמשבר הציונות הדתית

הוא משבר כל העולם

לילה טוב פנחס (97)
לילה טוב (78)

אני עוזב את בית הכנסת.
במעלית אני פוגש צוציק בן 20.
"ערב טוב פרופסר" (100) אומר לי רגע
לפני שאני יוצא. "ערב טוב גם לך" (82)

נכנס הביתה. "שלום מירי" (84)
היא לא שומעת.
מתקרב לכיוונה ומגביה את הקול
"ש ל ו ם מ י ר י" (86?)

לא משנה חבל הזמן. נו? מה עושים היום. חושב לעצמי.
כל כך משעמם להיות לבד, בצעירותי הייתי פרופסור למדעי היהדות. היום לא נשאר לי כלום. כלום!!
חוץ משתי תעודות שאני שומר, בלי שום סיבה.
אני מרגיש מכובד בגלל זה, אבל לא יודע
זה נעשה הרגל שיש לי אותם.

דייי. כל יום אותם מחשבות, למה אין נכד אחד
שיכול לבקר את סבא. לשחק איתי שחמט. או
סתם לדבר. למה רק בימי הולדת הם באים, כסף זה
כל מה שמעניין אותם. אין לי כח לחשוב על זה, זה רק גורם לתחושה של דכאון....

עוד שעתיים אני הולך לישון.
הרבה זמן לא עקפתי את 84 מילים ביום...
הכי הרבה מילים שאמרתי בשנה האחרונה.
לפעמים אני קורה למירי הרבה פעמים רק כדי לעקוף
את השיא אבל זה לא באמת נחשב.

למרות שאולי.. יש לי רעיון למחר , איך לא חשבתי על זה קודם. אני נכנס למיטה מוקדם. שמח שאני עומד
לעקוף את השיא...

למחרת עבר עלי יום נעים ושליו. השמים תכולים. ציפורים מצייצים. פרחים מלבבים. נראה לי שזה
תמיד ככה רק שעד היום לא שמתי לב.
אני מחכה כבר לערב. מחכה כבר להגיע
לבית הכנסת. באמת הגיע הזמן לשבור את השיא.

לא הצלחתי להתרכז במנחה וערבית.

זהו הגיע הרגע.
אני פונה לצאת מבית הכנסת.

ערב טוב פנחס (97)
ערב טוב יצחק (79)

אני אלך לסיירת הראשונה בחיי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוח ונראלי צריכים תמונת פספורט.

אבל לא קשה לזהות אותי במציאות

 

 

ממ

הכל הזוי.

ואולי בכלל לימודים

בעע. בואו לא נחשוב על זה?

אני יכולה להישבע לך.
ראיתי היום מלאך. בלי. כנפיים.
...
אנשים טובים באמצע הדרך.
וגם בהתחלה.
ובסוף.
.
מלאכים טובים באים בימים טובים.
ימים של טיפות קטנות של טוב על האף,
ומדלגים בשלוליות בשניים. ולא כואב.
.
ראיתי היום מלאך. בלי. כנפיים.
סתם כי התחלתי לפתוח את העינים.

זהו, נגמרה השבעה.
חוזרים לחיים רגילים.
אומנם קצת חסר,
אבל יש גם אורים.

נראה לכם?

נגמרה השבעה.
צריך לחזור לחיים.
ואי אפשר.
הגעגוע צובט.
כבר אין את מי לשאול.
אין במי להתייעץ.

ואחרים?
אחרים יש.
אבל הם לא כמוהו.
הם לא סמל לכל העם.
הם לא בבחינת נס שמתנוסס.
הם לא תכלית הכוסף.

הגעגוע.
איי, הגעגוע.
רק שבוע אתה לא פה.
שבוע בודד.
וחסרונל בולט.
תמיד היית האור שבשטח.
תמיד היתה המביט קדימה.
תמיד היית המחייך, המעודד.

צריך לחזור לחיים נורמלים.
ואי אפשר.
אי אפשר בלעדיך.
אתה חלק מהנוף.
כמו שפתאום יעלם הכותל.
אי אפשר.
צריך, אבל אי אפשר.

אתה חסר.
הגעגוע קורע אותנו.
הבעיות בלתי פתירות בלעדיך.
החיוך, החיוך כבר לא פה.
משל פריחה לה השמחה ונעלמה,
יחד עם נשמתך.
המקום בו שכנה כדרך קבע.

מבין כל ערמות המילים;
ביקשתי אותך.

מבין כל הטיפות שירדו מעיניי;
אני מביטה.

מבין כל החוטים שרקמנו
משתחררת לאט.
טווה לעצמי עולמות אחרים
השותקים את דמותך.

בלהות

 

והלילות, שבם לא נתתי שנת לעיני,
או לגופי המך, הדוה.
והשקתי בדמי ובמי דמעותיי
את שיח הקוצים הרוה.

כששמתי לבז את שתי ידיי
ואת מאור עיני הכהות.
ההיה זה אמת, אמרו ידידי,
או היה זה חלום בלהות?

אני מנסה כרגע לכתוב שיר על נושא מסויים..
אין לי כל כך נסיון או כישרון לכתיבה..
אם יש פה מישהו/י פנוים עם זמן ויכוח אשמח ממש לעזרה!
השיר הוא על פסקה מסויימת של הרב קוק..
תודה!

את לא פה
את לא שם
את זאת את
את בעצמך

את לא אף אחד אחר
את זאת את
כל האנשים האחרים כבר תפוסים
אז תהיי
את בעצמך

את לא נמצאת בשום עולם
את נמצאת בעולם משלך
מרחפת פה
מרחפת שם
תמיד מעל כולם

את
תמשיכי להיות את
את זאת את
את בעצמך
ואל תפחדי
להקשיב
לקולות הלוחשים בליבך

את מיוחדת
שונה מכולם
אולי
עם כל ההבדלים
תמצאי לך מקום
משלך
בעולם

אני אשלח לך כוחות
וחיבוק
מרחוק
אני אנגב את דמעותייך
שינשרו אחר קרבות

תזכרי
את מיוחדת
את זאת את
את בעצמך
לא אף אחת אחרת

יער ירוק
ילדה קטנה
הולכת יחפה
מבט ריק.
שמלה לבנה
קול הצעדים נשמע כמנגינה
חסרת כל פחד.
ליבי מתכווץ
כשהיא
בעיניים עצומות
נושמת עמוק את האוויר
ומגניבה לעצמה חיוך
כמעט בלתי נראה
פוקחת עיניה
ומחבקת את העולם בידיה הקטנות.